ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן ו
ראיתי ונתתי אל לבי לעיין בחקירה הגדולה אם כרכו איסור בסיב ובלעו. אם חייב מלקות או לא. ויען שראיתי מבוכה גדולה בין האחרונים בהלכה הזאת לכן אמרתי להאריך לברר וללבן היטב. וזה החלי:
א הנה המשנה למלך (פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב) מסתפק בזה שאם כרכו דבר איסור מכל האיסורים שבתורה בסיב ואכלו אם פטור כמו באכילת מצה או חייב. עיי"ש שהעלה מהירושלמי שאם כרכו האיסור בשום דבר שאינו ראוי לאכילה כלל ודאי פטור. ובדבר שאינו ראוי לאכילה בעיני' חייב. וסיים דהדבר צריך תלמוד עיי"ש. ולפענ"ד תמוה מאד דאיך אפשר לסבור כן הא יש הרבה ראיות מש"ס בבלי דפטור בכל ענין. ובתחלה אבאר דברי מרן הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות שאר אבות הטומאה) וז"ל הכורך כזית מנבלת בשר עוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו טמא. כרכו בסיב הרי זה טהור עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם פירש הטעם דדבר מאכל כחזרת דראוי לו לאכילה הוי מין במינו ואינו חוצץ. אבל בסיב שפיר הוי חציצה עכ"ל והמל"מ שם הביא דברי הכ"מ ושתק לי'. אמנם לפענ"ד דברים אלו קשים להולמן דהא בהדיא אמרינן בש"ס (פסחים דף קט"ו) אמר רבא בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ופירש הרשב"ם שם דמהו דתימא דכיון דאיכא תרתי לריעותא דלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים עכ"ל. עיי"ש הרי בהדיא שאם היו בכריכה כמו בסיפא דתני כרכן יחד בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא. ופי' הרשב"ם שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עכ"ל. מבואר דעיקר החילוק ביניהם דבסיפא הי' המצה כרוך ממש בהסיב מכל צד מש"ה הוי ודאי חציצה. אבל ברישא דלא תני כרך מצה בחזרת רק בלע מצה ומרור א"כ הרי המצה לא היתה מכוסה מכל צד מש"ה לא הוי חציצה. כן נראה לכאורה מריהטא דלישנא דהרשב"ם ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (ריש פ"י מהלכות חמץ ומצה) כתב שהטעם מפני שמרור טפילה למצה ואין סיב טפל למצה עיי"ש. וכתב שם הלחם משנה די"ל הטעם כנ"ל. רק שהקשה דא"כ ליפלוג וליתני בדידה במרור גופא ולחלק בין אם כרכו המצה במרור מכל צד ובין לא כרכו. וחידש הוא ז"ל הטעם משום דאף אם נימא דכרכו אפ"ה כיון שהמרור מעין המצוה לכן לא הוי הפסק. וסיב לא הוי מעין המצוה עכ"ל. מוכח להדיא דכל הראשונים ע"כ הוכרחו לומר דהכא שאני בין לפירושו של הרשב"ם משום דלא כרכו ובין לפירושו של הרמב"ם משום דלא הוי הפסק דבר שהוא מעין המצוה. אבל כרכו בבשר או בשאר דבר מאכל חציצה גמורה היא. ומבואר כן מדברי הרמב"ם ז"ל שדקדק שהמרור כטפילה למצה דוקא מרור למצה ולא משום דמין מאכל אינו חוצץ וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא דלמה מטמא בכזית נבלת עוף טהור ודו"ק. ועיין במגדול עוז שם שכתב נמי בפשיטות משום דהרמב"ם סובר שהפת עיקר והירק טפלה לו אבל ירק בירק חוצץ ע"ש:
ב ולדעתי נראה להביא ראי' ברורה ונכונה מש"ס דפסחים הנ"ל, דהא לכאורה קשה קושיא עצומה מה זה אשר הוצרך הש"ס לומר "כרכן [לשון רבים] בסיב דמשמע דכרך מצה ומרור בסיב לא יצא. הרי לא הי' להם לומר רק כרך המצה בסיב לא יצא דהרי לכל הפירושים ולכל השיטות בין לשיטת הר"ח והראב"ד שגורסין ברישא בלע מרור יצא. וכ"ש לשיטת רשב"ם ורמב"ם וכל הפוסקים בלע מרור לחודי' נמי לא יצא. על כולם קשה למה הוצרך הש"ס לומר כרכן. ועיין ברש"י ורשב"ם שם שדקדקו וכתבו בד"ה כרכן שניהם יחד בסיב הדקל עכ"ל הרי לכל השיטות היכא דבלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא. וא"כ למה הוצרכו לומר דבר מיותר. ומכ"ש שקשה כן על הרמב"ם ז"ל. וכל מפרשי הש"ס לא עמדו בזה. והמרדכי ז"ל הקשה רק על פירוש הרשב"ם שגורס בלע מרור לא יצא וא"כ למה הוצרכו לומר עוד בלע מצה ומרור ידי מרור לא יצא והא כ"ש הוא עיי"ש. והרי להדיא דגם לרש"י ז"ל קשה מהסיפא דתני "כרכן לשון רבים וכן הרמב"ם ז"ל נקט בלשונו כרכן. ומצוה ליתן טעם לזה. ועוד קשה לי קושיא עצומה דהא בהדיא גרסינן בש"ס (יומא דף י"ד) דאין בית הבליעה של אדם מחזיק יותר משני זיתים. וא"כ הרי בלא"ה דדין חציצה נמי לא יצא דהא כזית הוי השיעור וא"כ כזית מצה וכזית מרור וגם הסיב תופס מקום קצת. ואי אפשר לבלוע בלא לעיסה. והרי הש"ס נקטו לשון "ובלען. וכן כל הסוגיא שם בפסחים נקטה רק לשון בליעה בלא לעיסה. אך באמת גם אם לא הי' הש"ס אומר לשון בליעה ע"כ היינו צריכים לפרש בלא"ה דאיירי רק בבליעה בלא לעיסה. דהא התוס' שם בפסחים ד"ה ידי מצה הקשו למה יצא ידי מצה כיון דידי מרור לא יצא א"כ שוב אין בו מצוה ומבטל טעמא דמצה וכן הקשה שם הר"ן. ותירצו דעד כאן לא אמרינן דמרור מבטל טעמא דמצה אלא היכא שלעסן והרגיש הטעם אבל הכא איירי בבליעה בלא לעיסה עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בדין זה דכרכן אם נפרש דאיירי בלעיסה קשה למה הוצרכו לסיב אפילו אין כאן סיב כיון דאסיקנא לעיל (שם ע"א) בגמרא דלא ניכרוך אינש מצה ומרור וליכול אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. וכן קיי"ל להלכה. וא"כ הרי המרור מבטל לטעמא דמצה דהוי ד"ת. ורבא מפרש הדין לדידן דהוא פליג נמי על הלל. דהא ר' יוחנן הי' הרבה דורות קודם רבא ופליג על הלל. אלא ע"כ כשבלען שלמים איירי ולא לעסן. ואם כן הרי קשה מאד דהא החוש מעיד על זה להיפוך שאי אפשר לאדם לבלוע יותר משני זיתים. ולא ידעתי מדוע לא זכרו המפרשים כלל מזה:
ג ונ"ל ליישב בעזה"י בטוב טעם ודעת. דהנה במשנה (פסחים דף ל"ט ע"א) בהחמשה דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו משום מרור חשיב התם חרחבינא. ומפרשינן בש"ס שם מאי חרחבינא אצוותא דדיקלא. ופירש"י שם אצוותא דדיקלא שגדל סביב הדקל שקורין ווידיל"א עכ"ל ועיין בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) אמר רבא אפילו בסיב ועקרא דדיקלא ופירש"י ז"ל שם וז"ל בסיב אוליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כעין לולבי גפנים. וכן פירש"י פ' לולב הגזול (שם דף ל"א ע"א) וסיים שם בלשונו כעין לולבי גפנים עיי"ש היטב. והנה בתוס' שם בד"ה בסיב ועיקרא דדיקלא הקשו על פירש"י שפירש בפסחים על חרחבינא סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. דהרי מרור בעינן מזרעים דומיא דמצה כמבואר שם בגמרא (דף ל"ט) והכא משמע דסיב הוי מין אילן עכ"ל עיי"ש. ואמרתי כי בעזה"י זכיתי בזה ליישב דעת רש"י ז"ל בזה. וברוך ה' כי הנחני בדרך אמת ליישב דבריו מקושיא חמורה והוא. דזהו ודאי גם רש"י ז"ל מודה דמרור בעינן דומיא דמצה ומין זרעים דוקא. דודאי לא נעלם ח"ו ממאור עינינו רש"י ז"ל ש"ס המפורש בפסחים שם. וגם זה ודאי גם רש"י ז"ל מודה דהכי מוכח ע"כ בש"ס בסוכה דסיב דקאמר רבא בסוכה שם מין אילן הוא וכמבואר להדיא להמעיין בש"ס התם. ואפ"ה ל"ק על רש"י ז"ל. אך יש להקדים בקיצור. דלפי הס"ד דהתוס' דקשה על רש"י ז"ל מסוגיא זו למה לא הקשו על רש"י ז"ל עוד קושיא דלפי הנראה דפירש ע"ז דאצוותא דדיקלא סיב שמו א"כ למה לא נקטו גם בש"ס סוכה לשון זה אמר רבא אפילו באצוותא דדיקלא ובעיקרא דדיקלא. דהא חזינן שהש"ס קורא לסיב אצוותא דדיקלא. וכן קשה להיפוך למה לא נקטו התם בפסחים בקיצור בדיבור א' מאי חרחבינא סיב. ולמה הוצרכו לומר אצוותא דדיקלא. אך באמת הדבר ברור ופשוט דיש שני מיני סיב. א') מין של זרעים. ב') מין של אילן. וראה נראה כי נופת תטופנה שפתי רש"י ז"ל וערבים עלינו דקדוקי סופרים מיינה של תורה. שבפסחים פי' שקורין ווידיל"א ובסוכה פי' שקורין אוליר"ה הרי להדיא כדברינו דיש שני מיני סיב. ועוד דקדק רש"י ז"ל וסיים בסוכה לשון כלולבי גפנים וכן (שם דף ל"א) עיי"ש ובפסחים שם השמיט זה ולא זכר מזה כלל. וא"כ ודאי מוכח להדיא דתרי מיני סיב הן מין א') הנקרא בפי האמוראים בלשון הידוע "אצוותא "דדיקלא והוא מין זרעים. ושפיר יוצאין בו ידי חובת מרור. מין ב') הנקרא "סיב ואין לו שם אחר זולת שם סיב והוא כעין לולבי גפנים וקורין לו אוליר"ה בלע"ז. והתם בפסחים שרצו חז"ל להודיע מאי חרחבינא נקט הש"ס להודיענו דאצוותא דדיקלא הוא. אבל אחר שכבר ידענו מאי הוא חרחבינא נקט הש"ס שוב בקיצור סתם לשון "סיב. ובכל מקום לפי ענינו ומקומו כן יתפרש או מין זרעים או מין אילן. ובזה מסולק קושית התוס' מרש"י ז"ל:
ד והשתא נחזור לענינינו דהנה בפסחים (דף קט"ו ע"ב) נקט הש"ס נמי לשון כרכן "בסיב. ולפי פירש"י ז"ל דסיב שקורין ווידיל"א הוא "חרחבינא ויוצאין בו ידי חובת מרור ושוב ידעינן ע"כ דהסיב דנקט הכא הוא מין זרעים וא"כ הא לא קשיא תו מה שהקשיתי מש"ס דיומא דהכא איירי כשהסיב עצמו הוא המרור ואין בו יותר משני זיתים ומחזק בית הבליעה שפיר. וזהו שפירש"י ורשב"ם כרכן שניהם יחד. פי' דמתחלה איירי הש"ס בשלא כרך את המצה בהמרור סביב מכל צד. רק מצד א' גם המצה נוגע בגרונו וצד א' הוא המרור וכמו שפי' הלח"מ. רק שהלח"מ כתב דדוחק לפרש כן מכח הקושיא דא"כ ליפלוג וליתני בדידי' במצה ומרור גופי' אם כרכן לגמרי עד שלא נראה המצה כלל דגם ידי מצה לא יצא. אבל לפי פירושינו דהא דתני כרכן בסיב דהאי סיב היינו מרור וכרכן שניהם יחד פ' שכרכן עד דהוו יחד ממש. ובמה הן יחד כגון בסיב הגדל סביב הדקל והוא המרור אז אף ידי מצה לא יצא. ואין לומר דא"כ למה נקט הש"ס בלשונם דוקא על מרור לשון "חרחבינא והוא הסיב לפי פירש"י ולמה לא נקטו "חזרת דהא חזרת נשנה שם במשנה קודם לחרחבינא דחזרת נקט בראשונה וחרחבינא הוא מין הרביעי. אך זה אינו דכן מצינו בכמה דוכתי דהיכא דבעי למינקט לשין כריכה לא נקט שום מין אחר רק מין הסיב. ואפרש איזהו מקומות כאן. א') הא דהכא דאם לא נפרש כמ"ש יוקשה ג"כ למה לא נקטו מין אחר שהוא ג"כ מעין המצוה ונקטו רק מין סיב. ב') הא דסוכה דלא נקטו סתם מינא דלולבא עיי"ש. ג') בחולין (דף ע' ע"א) בעי רבא כרכתו בסיב מהו. ופירש"י שם דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ואפ"ה לא נקטו מין אחר. ד') בש"ס (יומא דף נ"ח) בעי רמי בר חמא הניח מזרק בתוך מזרק. ושוב מיבעיא לי' הניח סיב מהו עיי"ש. ה') הך דתוספתא זבים פ"ה) הנ"ל כרכו לנבילת עוף, טהור בחזרת טמא, בסיב טהור ולא נקטו מין אחר. הרי לפנינו דדרך הש"ס לנקוט לשון אחד ולא לערבב הלשונות וגם אפשר לומר דבסיב יותר ראוי לכרוך בו מבמין אחר. מפני דקותו ורכותו. ועכ"פ זה לא קשה על הש"ס ות"ל כי פירש"י ז"ל מיושב היטב בדרך נכון ואמת. אך לפי פי' הרמב"ם מפני שמרור הוא טפל למצה. א"כ הא אי אפשר לפרש כן. ועוד דהא דקדק וכתב כרכן בסיב וכיוצא בזה הרי סובר דכרכן פירושו שכרך מצה ומרור בסיב וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא. ואף שיש לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ ולפרש דהכוונה שכתב דהמרור כטפילה להמצה פירושו משום שלא כרך המצה בהמרור מכל צד רק חשוב הוא כטפל וניכר לגבי המצה. אבל כרכן בסיב וכיוצא בזה פי' או בחרחבינא או בשאר מיני מרור מאותן השנויים במשנה בפסחים שם אז לא יצא. ודו"ק. מ"מ דוחק הוא:
ה ועוד קשה עדיין על פי' התוס' שהם סוברין ודאי דסיב לאו מרור הוא. ואצוותא דדיקלא מין אחר הוא. א"כ איך יפרשו התוס' את הקושיות הנ"ל. וצ"ע לע"ע לשיטת התוס' לפרש את הסוגיא מהני תרי תמהי הנ"ל. ואחר כל האריכות שביארנו לשיטת רש"י וכן לכל הראשונים הנה ש"ס ערוך הוא דאע"ג דסיב הוא נמי מין מרור ודבר מאכל הוא. אפ"ה כיון דהוי מין ואינו מינו הוי חציצה גמורה. וא"כ קשה על הכ"מ אין כתב דכיון דבזה הוי מינו דהנבילה מין מאכל והחזרת מין מאכל א"כ הוי מין במינו. והא מהסוגיא לא משמע הכי. ועוד אביא ראיות בקיצור מכמה מקומות בש"ס דמין במינו כזה נמי חוצץ. דהרי מקור הדין דקיי"ל הך סברא דמין במינו אינו חוצץ הוא בש"ס (סוכה דף ל"ו ע"ב) לא לידוץ אינש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ופירש"י ז"ל שם דילמא נתרי טרפי ואישתיירי בתוך האגד העלין של ההדס ושל הערבה עיי"ש. וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות לולב הלכה י"ב) אגד את הלולב עם הדס וערבה והבדיל במטלית כך הלולב להדס או בכיוצא בזה הרי זה חוצץ הבדיל בין הלולב לההדס בעלי הדם אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ עכ"ל. הרי להדיא דמשמע דהסוגיא איירי דבעינן שיהא מאותו המין דוקא כמו שדקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב בעלי הדם אז אינו חוצץ. וגם מה שנמצא ברש"י ז"ל שכתב עלי הדם וערבה. ונימא ג"כ דגם אם נשתיירו עלי הערבה בין הלולב לההדס ג"כ אינן חוצצין לרבא והיינו נמי דוקא משום דהערבה היא מעין המצוה כמ"ש הלח"מ שם גבי מצה ומרור. אבל זה ודאי כ"ע מודים דמבואר בש"ס שאם כרכו בעצי היער ולא מהנך ג' המינים ודאי הוי חציצה ופסול. ולא מועיל כלל מה שזה מין עץ וגם זה מין עץ. דזה ודאי נקרא אינו מינו וחוצץ. ואנן בעינן מינו ממש בכל הדברים וזה ברור: ו.
ו ועיין גם במשנה (זבחים פ"ב) כל הזבחים שקיבלו דמן וכו'. יושב עומד ע"ג כלים ע"ג בהמה ע"ג רגלי חבירו פסל. עכ"ל. ובש"ס (שם דף כ"ד ע"א) אמרינן וצריכא דאי אשמעינן כלי משום דלאו מינא דבשר הוא. אבל ע"ג בהמה דמינא דבשר הוא אימא לא הוי חציצה. ואי אשמעינן ע"ג רגלי בהמה הוי אמינא דלאו מינא דבשר אדם הוא. אבל רגלי חבירו דמינא דבשר אדם הוא אימא לא צריכא. ופירש"י שם בהמה לאו מינא דבשר אדם וכיון דאין ממין אדם כלל הוי מין בשאינו מינו וחוצץ שפיר. עכ"ל. ושם בפ' השוחט והמעלה (דף ק"ט ע"ב) המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב ובש"ס (שם דף ק"י ע"א) מפרשינן אמאי חציצה היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ. ועיי"ש בתוס' שהקשו א"כ למה פסלינן בפ"ב ע"ג רגלי חבירו נימא מין במינו הוא ותירצו דאין דרך שירות בכך עכ"ל. הרי בהדיא הלכה מפורשת סתם באין חולק כלל דגבי רגל בהמה פסול דמין באינו מינו הוא וחוצץ. ובזה לא בעינן לטעמא דאין דרך שירות בכך. ואפילו בלאי הכי פסול. וכדפירש"י להדיא בש"ס שם וכן מבואר להדיא לשון הש"ס. וכן הא דגרסינן (בכורות דף ט' ע"ב) דפרכינן שם לרבנן הא הולד השני חוצץ בין הבכור לרחם. ומשנינן מין במינו הוא ואינו חוצץ. הרי בהדיא דבכל הנך דוכתא דקאמר מין במינו אינו חוצץ היינו דוקא מינו ממש. וא"כ סברת הכ"מ בזה צע"ג. אך מוכרחין אנו לבאר דין הרמב"ם ז"ל בזה מ"ט דחזרת טמא וסיב טהור. והנה לכאורה יש לתרץ דבריו ז"ל דהא דכרכו בחזרת טמא הוא דכיון שכ דרך העולם בשר וחזרת [וכמו שפירש"י ז"ל בחומש פ' תולדות אנטונינוס ורבי לא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים עיי"ש הרי מוכח דכך אורחא דעלמא]. וכל היכא דכך אורחו של דבר כתבו כל הפוסקים דאינו חוצץ. והרי רש"י ז"ל (חולין דף ע') גורס כרכתו בסיב מהו את"ל דמין באינו מינו חוצץ כרכתו בידה והוציאתו לחוץ מהו. כיון דאורחי' כך הוא ליילד האשה הבהמה לאו חציצה היא עיי"ש. וכ"כ בתוס' (סוכה דף ל"ז ע"א) בד"ה כי היכי, דכתבו רבה מספקא לי' אי מין במינו הוי חציצה או לא. ואע"ג דבש"ס (בכורות דף ט' שם) איתא בפשיטות דאינו חוצץ היינו דהתם יש תרתי. חדא דמקצת רחם לא הוי בחציצה ועוד דלידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי עיי"ש. וא"כ כי היכי דאמרינן לרבה שסובר דספיקא הוי מודה היכא דהוי אורחי' דאינו חוצץ. ה"נ לדידן גם במין באינו מינו ודאי חוצץ. אפ"ה י"ל בדבר שאורחי' בהכי אינו חוצץ. וכמ"ש המגדול עוז (בהל' חמץ ומצה) שהרמב"ם סובר דפת עיקר וירק טפל לו כן ה"נ נאמר דבשר עיקר וירק טפל לו ואינו חוצץ. אך צריך להתיישב בדבר עוד:
ז ואחר העיון ראיתי שאין לומר כן כלל לתרץ דין התוספתא שהביא הר"מ ז"ל. ואגב יבואר עוד מה שנתקשיתי על דברי הכ"מ דהא מהרמב"ם מוכח להדיא בהיפוך דהלא עד כאן לא כתבו התוס' רק לתרץ שלא יוקשה על רבה דהרי בבכורות פשוט לרב אשי דמין במינו אינו חוצץ ותירצו דהתם הוי תרתי לטיבותא. חדא דהוי אורחי'. אך בזה יש להקשות עדיין מהא דבעי הש"ס (חולין דף ע') כרכתו אחותו מהו ולא איפשיטא שם והתוס' פירשו שם דקרי לוולד השני בשם אחותו ואפ"ה לא אמרינן מין במינו אינו חוצץ ולכן הוכרחו לתרץ עוד דבבכורות שם לא הוי חציצה מכל הצדדין. לכן מהני טעמא דאורחי'. ובחולין איירי שכרכתו מכל צד דלא נגע בשום מקום בהרחם מש"ה אע"ג דמין במינו הוא מ"מ מספקא לן דילמא הוי חציצה. ועיין היטב בזה בתוס' (בכורות דף ט' ע"א. סוכה דף ל"ז ע"א) ובחי' הרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן שם. והנה לפ"ז אם נאמר דחזרת הוי אורחי' מש"ה אינו חוצץ. א"כ תיקשי הא אפילו תימא דמין באינו מינו לא הוי וכסברת הכ"מ אפ"ה עדיין לא מתרצא סברת הרמב"ם דהא כאן החזרת הוא חוצץ מכל צד ומאי מהני אורחי' וכ"ש לפי מה שהוכחתי וביארתי דזה הוי ממש אינו מינו. אך לכאורה יש עוד דרך אחד לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דהוא פליג על סברת הפוסקים בכרכה וסובר דהיכא דהוי אורחי' ומב"מ אע"ג דמפסיק מכל צד נמי אינו חוצץ. ואופן כזה הוי מינו כהכ"מ. אך באמת זה אינו דמדברי הר"מ ז"ל עצמו מוכח דא"א לפרש כן תוספתא הזאת ואין שייך כאן דין חציצה כלל דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות בכורות הל' ט"ז) כתב כרכו בסיב והוציאו בלא נגע ברחם או שכרכו בשליית הבהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם מ"מ הוי ספק בכור עכ"ל. הרי להדיא דאף בכרכו בסיב דודאי הוי אינו מינו אפ"ה פוסק שהוא ספק בכור. ובאמת הוא פשוט כיון דאיבעיא דש"ס לא נפשטה הרי דהי' סברא להש"ס דגם מין באינו מינו אינו חוצץ וכן בש"ס (יומא דף נ"ח ע"ב) לא נפשטה בעיא דסיב. ומש"ה פסק הוא ז"ל ג"כ דהוי ספק בכור כיון דלא נפשט. ועוד כיון שפוסק בכרכתו אחותו ג"כ רק ספק בכור ולא ודאי א"כ הרי להדיא דאע"ג דהוא מב"מ אפ"ה כיון שכרכתו מכל צד י"ל דהוי חציצה. וא"כ איך נוכל לפרש התוספתא בסברת חציצה דא"כ ממנ"פ קשה דאם כרכו בסיב אמאי הוא טהור לגמרי הרי בסיב ג"כ ספק הוא וי"ל דגם זה אינו חוצץ ועכ"פ ספק הוא ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. וכן על הרישא דכרכו בחזרת הוי טמא אם מצד חציצה הוא. הרי גם במין במינו יש לנו ספק אם הוי חציצה כנ"ל ולמה פשיטא לי' כאן דאינו חוצץ. א"כ לפי כ"ז דברי הכ"מ תמוהים מאד וצע"ג:
ה עוד נראה להביא ראי' לדברינו שמזה ג"כ יוקשה על הכ"מ דהנה בש"ס (כריתות דף כ"א) מקשינן בגמרא על טומאת נבלת בהמה טמאה למה לי מחשבה היא עצמה טמאה. ומשנינן שם אליבא דחנניא דאיירי כשכרך כזית נבלה בהמה טמאה בבצק. ופרכינן ע"ז א"כ הכשר נמי ניבעי ומשני הני מילי באוכלין אחריני דלא מיטמו לי' לא במגע ולא במשא אבל הכא נהי דבמגע לא מטמא אבל במשא מיהא מטמא עכ"ל הש"ס ועיי"ש בתוס' ועיין בר"מ (פ"ג מהל' טומאת אוכלין הל' ו' ז' ח') שפוסק כן להדיא דאם טפלו בבצק שוב לא מטמא במגע רק במשא והטעם כיון דלא נגעו בנבילה עצמה לא מיטמא ואם כדברי הכ"מ הרי כיון דמין מאכל הוא הא הוי מין במינו ואינו חוצץ וא"כ למה לא יהי' נטמא בכה"ג נמי. ועוד יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא. והא לשיטת הכ"מ טעמא מאי נטמא משום דלא הוי חציצה א"כ כיון דלא הוי חציצה הדר שפיר נגע קרינן בי'. אלא ודאי דגם הר"מ ז"ל סובר דנגיעה כזאת לא הוי נגיעה. ומלבד הקושיות הללו שהקשיתי על הכ"מ בעיקר סברתו קשה לי ג"כ על מה שסיים שם וכן כתב הר"ש עכ"ל עיי"ש וכוונתו (לפרק ה' דזבים משנה י"א) שהביא הר"ש תוספתא הזאת. והמעיין בר"ש יראה להדיא שכתב שם טעם אחר וז"ל כרכה בחזרת יש שם אכילה עלי' אבל כרכה בסיב אין זו דרך אכילה ואכילה כתיב בה עכ"ל הר"ש. הרי להדיא שהסביר דוקא משום דאכילה כתיב בה וחזרת שם אכילה עליו. ש"מ דכל מידי דאין דרכו של בשר לאוכלו בכך כגון אתרוג ותפוח וכיוצא לא מיטמא. א"כ דוקא חזרת דאורחי' בהכי. ומש"ה לא קשיא תו קושיתינו הנ"ל דהא בבכור פסקינן דאפילו מידי דאורחי' הוי נמי רק ספק ולא ודאי משום דהכא שאני דלאו משום חציצה הוא דאפילו היכא דאיכא חציצה אם רק אורחי' בכך שפיר דמי. אבל לפי' הכ"מ אדרבא איפכא הוא דאם הוי מין במינו כזה אף היכא דלאו אורחי' בהכי ג"כ מיטמא. א"כ משמע להדיא מדברי הר"ש שלא כדברי הכ"מ:
ט והנה כדי דלא לשווי' למרן הכ"מ ז"ל כטועה ח"ו בזה אמרתי לברר הדברים קצת ויפה כיון לתלות סברתו בדברי הר"ש. דהנה בהך דינא של נבלת עוף טהור כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר טהרות וז"ל והאב הב' [פי' של המנין אבות דרבנן בעניני נבלה עיי"ש] נבלת עוף טהור לבד. וזה שנבלת עוף טהור אין לו טומאה מה"ת בביאור לכן מניתיו בדברי סופרים. ואשר יתאמת אצלו שהוא מד"ת וסמך על הכתוב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה והיא תטמא אדם וכלים על האופן זה כי בעת אשר יבלע כזית ממנה והיא בבית בליעתו אז יתטמא ויטמא ג"כ בגדים שעליו. וכן יטמא שאר כלים בנגיעה בעת בליעה מלבד אדם וכלי חרס. אמנם לענין המגע הנה יהיו כמו אוכלין טמאים לבד וכאשר נגע באוכלין כביצה יהיו אלו האוכלין שני לטומאה וכו' עד לפי שהיא לא תטמא טומאת אב בנגיעה כלל אם לא בבליעה עכ"ל עיי"ש. וכן פרט הדין (בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאה) עיי"ש. מוכח מזה דכ"ז שהנבלת עוף טהור אינו בבית הבליעה הוא רק כראשון לטומאה לענין האוכלין אבל בעת שתהי' בבית הבליעה אז דין אב הטומאה עליו הן לטמא אדם ובגדים והן לטמא אוכלים להיות האוכלים ראשון לטומאה. והנה (בפ"ד מה' טומאת אוכלין הלכה א') נפסק הדין דאוכל מקבל טומאה מאב הטומאה בכל שהוא וכגרגיר חרדל עיי"ש ועיין רש"י (פסחים דף ל"ג ע"ב) ובתוס' שם. ועכ"פ איך שיהי' ודאי דלשיטת הרמב"ם ז"ל אם נגע אב הטומאה באוכל נטמא בכל שהוא. וא"כ בבית הבליעה הא נבלת עוף טהור כאב הטומאה כנ"ל. וא"כ ודאי כשכרך הבשר בחזרת ובלעו בבית הבליעה נטמא החזרת ונעשה ראשון לטומאה. והנה ידוע דכזית הוא חצי ביצה. וכיון שכרך כזית מנבלת עוף טהור במין אחר ע"כ דאותו המין לא הי' כביצה דהא בבליעה איירינן הכא ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וכנ"ל באות ב'. וכיון דאותו המין הוא פחות מביצה שוב יש חילוק דאם נאמר דהנבלה הוא אב הטומאה מטמאה אוכלין גם כל שהוא. ואם היא רק ראשון לטומאה אז בפחות מכביצה לא מיטמאין כלל. וזהו שכתב הר"ש דחזרת דהוי שם אכילה עליו שפיר מיטמא משום דקרויה אכילה והוי הנבלה אב הטומאה. ולכן לא הוי חציצה לשיטת הכ"מ. אבל סיב דלא הוי דרך אכילה א"כ לא הוי הנבלה בבית הבליעה כלל. משום דהסיב חוצץ ומפסיק ושוב אין עליו רק שם ראשו לטומאה והסיב שעליו אינו כביצה רק פחות ולא מיטמא כל וחוצץ בין הנבלה להגרון. ודו"ק היטב ובזה מיושב דברי הכ"מ מה שסיים וכ"כ הר"ש:
י אך עדיין אנו צריכין לבאר דהיאך ס"ד דפסקינן בבכור דכרכתו בסיב הוי ספק בכור משום שגם בזה יש להסתפק שמא אינו חוצץ. הלא מה לנו יותר חציצה מסיב בבשר. ואיך יעלה על הדעת דמין באינו מינו כזה לא יהא חציצה הא זהו עיקר דין חציצה גבי תפילין וטבילה שאם נדבק לתפילין או להבשר דבר שאינו מן המין הוא חוצץ ואיך אנו מסופקין. וא"כ עיקר דברי הש"ס בזה צריך ביאור. ונלפע"ד לבאר ע"פ דברי הר"ן בסוכה על הא דאמרינן אליבא דרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דהא עכ"פ כיון דלאו לנאותי הוי חציצה. ותירץ הר"ן ז"ל דמה שאמרו בש"ס בזה לשון חוצץ ואינו חוצץ. לאו לחציצה כיוונו חז"ל. דהא אין אנו יכולים ללמוד דין חציצה מה"ת גבי לולב. רק בטבילה ותפילין ילפינן מה"ת דין חציצה. אבל הכא גבי לולב לא מצינו דין חציצה רק כיון דכתיב הכא ולקחתם ודרשינן לקיחה תמה פי' שיקח בידו את הלולב ומיניו. וא"כ כל היכא שיש ד"א להפסיק בין ידו לההושענא לאו לקיחה תמה היא. לכן בעינן שיהא הדבר המפסיק בטל לגבי לולב והוי כהלולב. או שתהא בטלה לגבי היד והוי כידו ולקיחה תמה קרינן בי' עכ"ל והביאו הב"י (או"ח סי' תרנ"ח). ובזה נראה לבאר כל הנך האיבעיות בחולין וביומא. דודאי לאו מדין חציצה גמורה נגעו בזה רק משום דכתיב פטר רחם. וכל היכא דלא נגע ממש ברחם הרי לאו שם פטר רחם ע"ז. ולהכי בעינן דבר שיהא בטל לגבי הרחם או לגבי ולד. וכן הך דאיבעיא אם סיב בטל לגבי בכור או לא. וכן כרכתו אחותו. דמספקינן אם כיון דכך אורחי' בטל הוא לבכור ופטר רחם הוא. או לא. וכיון שלא נפשטה לכן פסקינן דספק בכור הוא. ובזה יבואר היטב דברי התוספתא לחלק בין חזרת לסיב. דזהו ודאי כיון דאורחי' דחזרת למיכליה עם בשר מש"ה אע"ג דאם היינו צריכין ע"פ תורה לדקדק בדיני חציצה אכתי לא הוי מהני. אבל עכ"פ כיון דאורחי' הוא וגם לא נאמרו בפירוש דיני חציצה כאן בנבלת עוף טהור מש"ה טמא ודאי. אבל סיב שאין דרך לאכול כלל סיב עם בשר. וא"א כלל לומר שיהא בטל. אדרבה פשיטא שאינו בטל לא לכאן ולא לכאן ולכן טיהרו בכה"ג. וזהו פשוטו של דברי הר"ש (פ"ה דזבים משנה י"א) המובא לעיל באות ט'. וכ"כ להדיא הר"ן (פ' ערבי פסחים) דמש"ה אם כרכן בסיב לא יצא דאין דרך אכילה בכך עיי"ש והיינו כמ"ש דכיון שאין דרכו בכך לא בטל לגבי המצה. וזה ברור לפענ"ד ע"פ אמתה של ההלכה:
יא והשתא נחזור לענין הספק של המל"מ שאם כרך איסור תורה בסיב אם חייב מלקות. והעלה שם לחלק הדין ע"פ גירסתו בירושלמי דהיכא שכרך דבר איסור בדבר שראוי בעצמו לאכילה אינו מפסיק ואינו חוצץ עיי"ש. והנה בירושלמי הכי איתא הנשבע שלא יאכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת. והנשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת. עכ"ל. והנה הא ודאי דהא דתני ברישא אינו חייב אלא אחת ע"כ צ"ל פירושו בלשון תמיה. אינו חייב אלא אחת פי' ואחת מיהא ליחייב בתמי'. אלא אפילו אחת נמי אינו חייב. והנה הוא הסביר משום דכיון דעלי קנים אינו ראוי לאכילה לכן הוי הפסק וחציצה בין גרון להפת ומש"ה פטור וכסברת הכ"מ עיי"ש שלא מצא אופן לפרשו כך עדי שהוכרח לשבש הגירסא והנה לפי מה שהארכתי להוכיח בראיות ברורות מכמה דוכתי בש"ס ורמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש כלל דברי הירושלמי כגירסתו וכפירושו. והמעיין היטב בירושלמי יראה בעיניו כי ביאורו פשוט וברור. והכי איתא התם וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת עכ"ל. ולפי פירושו של המל"מ לשיטת הכ"מ הו"ל למינקט "ובלען כידוע בהדיא בפירש"י (פסחים דף קט"ו) וברשב"ם שם דהיכא דבעינן לומר שום דין בלא לעיסה אז נקט בלשונו לשון "בליעה. ואם לעס נקט לשון "אכילה וכן בהדיא בש"ס (חולין דף ק"ב ע"ב) גבי אבר מן החי לריש לקיש שסובר דחלקו בפנים פטור. פי' דבעינן שלא יאכל האבר מן החי בשיניו כלל רק שיבלע אותו בבת אחת שיהא הכזית שלם בגרונו ובהדיא כתב שם רש"י ז"ל בגרומתא זעירתא שיש בו משהו בשר וגיד ועצם ואין אדם לועסו אלא בולעו עכ"ל. וכ"כ התוס' שם ועוד בכמה דוכתי. וכן הרמב"ם ז"ל דקדק לכתוב כן כאן (בפ"ב מהל' חמץ ומצה). וכן (בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאה). וא"כ לפי' של המל"מ הו"ל לומר "ובלען. ומדנקט "ואכל ע"כ לומר שאין כונת הירושלמי שלא לעס את הפת כלל. אלא כוונתו להשמיענו דין אחר שאין ענינו כלל לנידון אם כרכו בסיב ואין לפשוט הספק מן הירושלמי הזה:
יב דהנה בש"ס (פסחים דף קט"ו ע"א) אמר רבי הונא אמר רב חנן הכי אמר הלל לא ניכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול. אפילו למ"ד מצות אין מבטלין זה את זה. הני מילי דאורייתא בדאורייתא אבל מרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא עכ"ל הש"ס. וכתבו התוס' שם וכ"ש דבר הרשות ודאי דמבטל למצוה דאורייתא. ושם ע"ב ד"ה ידי מצה יצא כתבו התוס' דהא דקיי"ל מרור דרבנן מבטלו היינו כשאוכלו דרך לעיסה דוקא. אבל אם בלען שלמים אז לא שייך בזה ענין מבטלין עיי"ש. והנה בש"ס (זבחים דף ע"ט ע"א) אמר ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו ה"נ אין איסורין מבטלין זה את זה וכן כתב הרמב"ם (פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ') וז"ל הפגול והנותר והטמא שבללן יחד ואכלן חייב שאין איסורין מבטלין זה את זה עכ"ל. והנה לפ"ז דפסקינן דהלכה דאין איסור מבטל חבירו. אבל דבר היתר ורשות ודאי שמבטל יבוא בזה על נכון דברי הירושלמי הנ"ל. הנשבע שלא יאכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים "ואכלו אינו חייב אפילו אחת והטעם דהעלים מבטלים לטעמא דפת. ולכן דקדקו להודיענו ואכלו דהיינו דוקא בלעיסה ולא בבליעה דאי בבליעה אין מבטל כלל. ודו"ק. ואין להקשות מה דנקט עלי קנים. משום שזהו דבר השייך לכריכה כמו הא דבש"ס בבלי נקט כרכו בסיב אע"ג דלאו דוקא הוא. ואח"כ נקט עוד הירושלמי אם נשבע על פת וגם על חרצנים וזגים. דאז שניהם הויין איסורים מש"ה אמרינן בהו דאין איסורין מבטלין זא"ז וחייב על כל אחת ואחת. ולא יוקשה שוב מה דלא נקטו הדין בחרצנים וזגים ולא נקטו בעלי קנים. דע"כ לא קשה זה להמל"מ רק לפי פירושו שהרבותא היא יותר בעלי קנים לכן לא הועיל לו הסברא שתירץ שם על קושיא זו עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו אין שום רבותא יותר בעלי קנים מבחרצנים. ומש"ה י"ל שפיר משום דאיירי בנזיר נקיט הכי. ודו"ק. ובהא סליקנא דלפי מה שהארכתי בעזה"י והעליתי פירושו של הכ"מ בצ"ע. ממילא איפריך נמי ספיקו של המל"מ מה שהעלה שהכורך דבר איסור בדבר הראוי לאכילה שוב אינו חוצץ. ולפענ"ד לא כן הוא. ואדרבה בזה ודאי פשיטא שפטור. ולדוגמא אם כרך האיסור באתרוג אף דאתרוג ראוי לאכילה הוא בפני עצמו. אפילו הכי לפי פירושו של הר"ש בהתוספתא הא בעינן דבר שאורחי' בכך דוקא אז אינו חוצץ והטעם כמבואר לעיל בשם הר"ן בסוכה. דבאמת דיני חציצה אין לנו לימוד על זה בשאר איסורין. רק דעכ"פ בעינן שלא יהא שום דבר מפסיק בין המאכל להגרון. דאם יש דבר המפסיק בין המאכל להגרון שוב אין שם אכילה על זה. רק על הדבר הנכרך. משום הכי כל דבר שהוא טפל ובטל לגבי הדבר האסור שוב יש שפיר שם אכילה על המאכל. ועיקר החילוק בזה הוא רק בין דבר שדרכו בכך או לא. כנלפע"ד ברירא דמילתא ע"פ הלכה והמעיין היטב בסוגיות הנ"ל ובהפוסקים יודה על האמת בעזה"י: