ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן ה
להבין מחדש הברייתא הידועה ושגורה בפי כל בשבת כ"א ע"ב. מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא להתענאה בהון ודלא למספד בהון שכשנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים וכו' נעשה נס וכו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה עכ"ל, וכמה נפלאה היא בעיני הברייתא הזאת הלא הי' די בהיו אומרים לשנה אחרת עשאום בהלל והודאה דהני תיבות ימים טובים אין להם פירוש כלל. דהלא הא לא נאסרו בעשיית מלאכה כלל וכדדייק רש"י ז"ל לפרש לנו שלא נטעה הטעות לומר מדנקטו לשון ימים טובים שתעלה על דעתך שאסורין במלאכה בא רש"י ז"ל ומודיע במפורש לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. א"כ אדרבה איך זה באמת אמרו (הש"ס במגלת תענית) שעשאום ימים טובים. והתימא שלא עמד ע"ז שום מפורש. ועוד יש כאן פליאה גדולה שהרי גם הלשון של התיבה קבעום ג"כ אין לה שום הבנה וכי לא הי' סגי להם בתיבת עשאום שהי' פי' תיקנום. והי' די בודאי באם היו שונין לשנה אחרת עשאום בהלל ובהודאה ומהו הפירוש של קבעום. והנה אנו רואין ובש"ס מגילה ד' ה' ע"ב) דפרכי על רבי היכי נטע נטיעה בפורים והתני רב יוסף שמחה ומשתה ויו"ט שמחה וכו' ויו"ט מלמד שאסור במלאכה ומתרצינין מלאכה לא קבלו עלייהו תדע דמעיקרא כתיב ויו"ט ולבסוף כתיב רק לעשות ימי משתה ושמחה אבל יו"ט לא כתיב עכ"ל הש"ס שם. א"כ בהדיא דכל שכתוב יו"ט הכונה רק על איסור מלאכה וא"כ חנוכה דמותר במלאכה מה שייך לומר הלשון דימים טובים. ועיין בירושלמי שהביאו התוס' בפסחים ריש פ' מקום שנהגו דה"ט דאסור מדאורייתא במלאכה בע"פ אחרי חצות משום דכל יום שמקריבין קרבן הוי יו"ט שלו וכאן שכל ישראל הקריבו הוי יו"ט שלהן ועיין נמי פ"ב דמסכת סופרים שהביא הטור או"ח סי' תכ"ט ברישא דשם מפורש הלשון שבכל יום הקרבן הוי יו"ט ולכן דייקא מחמת שנקרא יו"ט אסור במלאכה. א"כ חנוכה דמותר במלאכה אסור לומר עליו שם יו"ט וכן מחמת זה הא דחתן אסור במלאכה בז' ימי המשתה או בשלשה באלמן ואלמנה משום דאקרי יו"ט שלו כשנשא אשה כדהביא הט"ז או"ח סי' קל"א ס"ק יו"ד עיי"ש. ובזה השגתי על השו"ת זקן אהרן ח' אה"ע שמתיר לחתן לעשות מלאכתו ע"י אחרים משום דדומה רק למלך ומלך עושה ע"י אחר ואני אמרתי דאחרי שנובע איסורו מחמת דאיקרי יו"ט שלו וכן מדמין הש"ס במועד קטן ז' ימי המשתה לרגל שאין רואין בו הנגע. והיינו משום דגם אלו הימים הויין לו רגל א"כ שוה ליו"ט שאסור בו ע"י אחרים נמי. ובזה הסברתי נמי לתרץ קושית התוס' דמו"ק למה צריכין לדמות לחג מה חג שבעה נימא משום ויעש לאביו. וכן נמי הקושיא על הר"ם שבפ"א מה"א כתב דמשה רבינו תיקן לישראל זי"א וזיה"מ ובפ"ה חזר וכותב רמז וכו' שנאמר והפכתי חגיכם מה חג. דהשתא ניחא דאם מכל ההוא הי' הסברא דע"י אחרים מותר לכן דימו לחג שיהי' אסור גם ע"י אחרים. וכן ההלכה דאסור נמי ע"י אחרים עי' שו"ע יו"ד סי' ש"פ סעי' ה'. א"כ הדרא קושיא לדוכתא. אבל הכל יתבאר על נכון בעז"ה דנקדים נא קושיא אחרת מה זה דעיקר המצוה דנרות והדלקתן חסר לגמרי מהספר. והלא הי' בדין שכשתיקנו רז"ל על הנס היו צריכין לאומרם שתיקנו להדליק הנרות ואלו כאן בהאי ברייתא רק הלל והודאה אמרו אבל הנרות לית מאן דכר שמיה. והוא לכאורה פלא:
ואגב נעורר נא מה שיש להבין פירש"י אחת לעיל בתחלת הסוגיא דע"ז שתירצו הגמרא שמחת בית השואבה שאני פירש"י דלא כתיב בה להעלות "ולאו "דאורייתא "היא דהני תיבות האחרונים נפלאים דאטו נר שבת הוי דאורייתא מי לא יודע דהדלקת נר שבת א מהשבע מצות דרבנן. (וכן בר"ם פ"ה מה' שבת) ואיך זה יאמר רש"י דנר שבת הוי דאורייתא דאי אפשר לומר כן וא"כ במה מחלק ואומר דשבה"ש לאו דאורייתא הא נר שבת נמי לאו דאורייתא. וביותר קשה הא נר חנוכה נמי לאו דאורייתא רק מדרבנן ואפ"ה קיי"ל דכל הפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה וא"כ מה ראיה זה דלא הוי דאורייתא. והנה הי' מקום לומר דאפשר כונתו עד"ז דכיון דכל האיסור של הפתילות והשמנים הפסולים משום שאין נמשך יפה וחיישינין שמא יטה דאז עובר איסור תורה משא"כ בנר שמחת בה"ש אם אפילו יטה לא יעשה שום איסור. ונפרש ולאו דאורייתא היא פי' שלא יכול לבוא לאיסור דאורייתא. הנה מלבד שהוא דחו כמובן אלא יתפלא דא"כ הא בשמחת בה"ש גם איסור ק לא יעבור לא רק שלא יעבור איסור דאורייתא דהא גם איסור דרבנן לא יעבור. ועוד תינח אם האיסור רק משום שמא יטה מה נעשה להטעם שמא יניח ויצא וד"ל. ע"כ אומר דיש כאן דיבור א' נכון. דהנה (בש"ס שבת כ"ו ע"ב) פרכינן בגמרא ויניחנה ויצא ומה איכפת לן א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. וכן מחמת זה נאסרו כל הפו"ש הפסולין כדאיתא בפשיטות בברטנורא ריש פ' במה מדליקין משום שמא יכבה והלא הדלקת נר בשבת חובה. וכמה צריך ביאור הפירוש דחובה. מה נתחדש לן בזה שאמרו חובה אטו כל מה שאמרו רבנן לא הויין חובה ח"ו הא כולם חייבין לקיים. וביותר פליאה לי על לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ה דשבת) לא דהויא רשות ולא דהוי מצוה אלא חובה רצה לפרש ולסוף לא פירש דעדיין אין אנו מבינים מה הפירוש של חובה. ומצוה להסביר ענין זה וע"כ אמרתי לפרש זה בעז"ה וממילא יתורץ נמי כל הקושיות הנ"ל לשון קבעום ולשון רש"י הנ"ל. דהנה ידוע השיטה של רש"י ז"ל דשני דברים שנתפרשו בשבת ע"י הנביאים היינו כבוד ועונג הם מדאורייתא. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל פ' למ"ד מה' שבת ה"א שכתב דהויין מדברי סופרים הלא גם הוא כתב שם שכחן גדול ביותר שנתפרשו ע"י הנביאים. ובכלל הא מילתא דפשיטא דמה שנאמר בכתובים הויין דברי תורה כאשר הסביר הנודע ביהודא דמקרא מגילה הויא דאורייתא משום דהויא דברי קבלה א"כ כ"ש עאכו"כ מה שנתפרש ע"י הנביאים דודאי דהויא דברי קבלה דהן הן כדאורייתא ממש. ועיין נא בקונטרס אחרון של הרב (שו"ע או"ח ריש סי' רמ"ב ס"ק א') שכתב להדיא כן בשיטת רש"י. ולדידי לכ"ע כן דהוי דברי קבלה. וזהו שחידש רבא לאביי דאני אומר דהדלקת נר בשבת חובה. פי' דקבעו רז"ל הענין במה שמפורש בדברי הנביאים וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד שיהי' בכלל הכבוד של שבת שיהי' נר מאיר בבית. וא"כ הרי כיון שהוא בכלל כבוד הרי ודאי דהוי דאורייתא. וזהו שכתב רש"י ז"ל דשמחת בה"ש לאו דאורייתא מכלל דנר שבת הוי דאורייתא היינו דהא כן תחזינה עינינו בפירש"י ז"ל (בשבת ד' כ"ו ע"ב) ד"ה חובה שכתב בלשונו הזהב חובה כבוד שבת הוא. וזה תה"ל ברור כשמש. וכן נמי מובן כוונת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ה שנר שבת לא דמי לעירובין ולנטילת ידים אלא חובה פי' דהא קבעוה בכלל כבוד ועונג שנתפרש ע"י הנביאים שעיקרן מהתורה ודברי קבלה. ואגב אני אומר פרפרת נאה אחת ומתקבלה לתרץ ע"ד הפלפול קצת קושית התוספות יו"ט על הרע"ב שתנן התם ר' שמעון אומר שלשה שאכלו ולא אמרו דברי תורה כאלו אכלו ז"מ. דכתב הרע"ב דהאידנא יוצאין בברכת המזון וחשיב כאלו אמרו עליו דברי תורה שהקשה התוי"ט דלפי דבריו איירי ר' שמעון באנשים שאין מברכין בברהמ"ז א"כ אטו ברשיעי עסיק. והיא קושיא נוראה ואיך באמת הי' ס"ד דהרע"ב ואטו טעה הברטנורה בתוהו לא דרך כזה אשר תינוק בן יומו לא יטעה כן. אבל כעת ניחא מאוד. דהרי ר' שמעון דקדק דברי תורה והרי מה"ת כשאוכלין רק כזית או כביצה הוי הברכת המזון אינו מה"ת ולכן לעולם ר"ש נמי איירי בודאי בהני שמברכין רק אומר בדרך כלל על כל אנשים גם אותן שאכלו רק כזית שוב שפיר בא הרע"ב ואומר שכפי שר' יהודא ור' מאיר קבעו דבריהם בהכתוב דאכלת ושבעת זה אומר אכילה בכזית וזה אומר אכילה שיש בה שביעה והיא כביצה א"כ כיון שקבעו זה בכונת הכתוב שוב הוי דברי תורה גם כשאוכלין רק כזית או כביצה:
ונחזור עתה למצות נר חנוכה החביבה דהנה זהו שאמרו רבנן בהברייתא זאת דנעשה נס והדליקו מן הפך ח' ימים בהמנורה דבית המקדש לשנה אחרת קבעום. פי' דקבעום חכמים ז"ל שיהי' זה הנס של המנורה קביעא וקיימא לדור דורים שתמיד ידליקו נרות באותן הימים שנעשה הנס בהמנורה בין כשיהי' בית המקדש על מכונו בין גם בזמן חורבנו יהיו תמיד כל ישראל מקיימין הדלקת נרות כמו דליקת הנרות בהמנורה. נמצאת שמצות הדלקת המנורה שדלקה בנס נקבעה לדורות וזהו שאמרו לשנה אחרת קבעום פי' לאותן הנרות של הנס קבעום ולא דהתיבת קבעום אזיל למטה לתיבת עשאום אלא היא מילתא באנפי נפשה וקאי למעלה על הנרות וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון שעיקרן באין אלו הנרות חנוכה לקיים כאלו מדליקין המנורה שהיא היינו הדלקת המנורה במקדש, הא ודאי מדאורייתא מתרי"ג מצות כן נמי בכללן נקבעו אלו הנרות דחנוכה. וראיה גדולה לזה מהסוגיא דלקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אי מדליקין מנר לנר דאמרינן שם חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר דפירש"י שם וז"ל אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן, במנורה וכן הוא בהדיא בתוספות שם ומסיק דאיפשט לן דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה וכן ההלכה אלמא דתלי דינה של נר חנוכה בנר המנורה דהיא היא ממצות המנורה ושוב לא קשה עתה איך הי' העיקר חסר מן הספר דעתה ניחא דדברו שפיר בריש דהאי ברייתא רק מהנרות. ועתה נכון בזה מה שחידש כבר ב"א יקירי בדבר שתיקנו שמונה ימים ולא רק ז' עפ"י הגמרא דע"ז שלא יעשה מנורה של ז' נרות תבנית מנורה דמקדש כי עתה יקרה היא כי הסבר נכון שנר חנוכה רק לקיום מצוה דמנורה. ועתה הבוא נבוא בדרך ישר ויציב לסיפא דהאי ברייתא דעשאום ימים טובים בהלל והודאה. דדבר גדול התכוונו בזה דאמרו דעשאום ימים טובים אע"ג דודאי מותרין בעשיית מלאכה אפ"ה שייך לומר בהן לשון ימים טובים ולא קשה מידי דהנה נסתפקתי ספק נכון. הנה קיי"ל דנשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. וכן גבי קריאת המגילה הדין כן והוא מימרא דר' יהושע בן לוי בשניהן בחנוכה ומגילה בשבת כ"ג ובמגילה ד'. וא"כ הרי ניחזי נא איך הדין בהני נשי במצות קריאת ההלל של חנוכה שהיא מצות עשה מדברי סופרים. אם גם בהלל הנשים חייבות או אפשר לא. והנה חפשתי לפי כח זכרוני בכל הראשונים ולא מצאתי שום רמז בהם שידברו מזה אודת הנשים בההלל דחנוכה והלא דבר הוא ולפי השכל של הסברא הפשוטה ודאי דחייבין דהא חד טעמא להו ואחרי שחייבין בנר החנוכה מהטעם שגם הם היו באותו הנס ודאי דצריך לחייבן גם בהלל מה"ט שהן היו באותו הנס. וביותר לפי דברי הש"ס דמגילה דתירצו דלכן אין אומרין הלל בפורים משום דקרייתא דמגילה זו הילולא והי' דעת המאירי שמי שאין לו מגילה כתובה מחייב בקריאת הלל וא"כ הנשים שחייבין במגילה אם אין להם מגילה חייבין מסתמא בקריאת הלל וא"כ תגדל התימא למאוד למה באמת לא דיברו לא בראשונים ולא בטור ולא בשו"ע ולא בשום אחרון להודיע הדין החדש הזה שנשים חייבות בהלל כאנשים. ופליאה גם על ריב"ל גופי' למה תנא לן רק דין דנר ולא אמר נשים חייבות בנר חנוכה והלל והודאה והוא חידוש. אבל כבר אמרו במדרש שוחר טוב על הפסוק ממרחק תביא לחמה דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. ונתתי אל לבי ונזכרתי שיש לפשוט ספיקן מהמשנה המפורשת (בסוכה ד' ל"ח ע"א) מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ותבוא מאורה וכו' ופירושה שכיון שהן אינן חייבין אינן מוצאין ידי חובת האיש החייב בהלל. הרי לך בהדיא דנשים פטורות מכל הלל דהא לא חלקו כאן כלל בין ההלל דחנוכה לההלל דימים טובים שבכולן צריך לענות אחריהן מה שהנשים אומרות. וכן פירש"י שם וביותר מפורש בתוספות שם ד"ה מי שנשים פטורות מהלל דסוכות ודעצרת וכיון שבאתי לסוגיא ודברי התוספות זה הנה ראיתי שיש לכאורה להסתפק קצת גם עתה שבהלל דחנוכה דהוא בא על נס אפשר נחייב להנשים כיון שהיו בהנס. אבל עפ"י פשיטות לשון התוספות מבואר דרק בהלל דלילי פסחים מחויבים ולא בהלל דחנוכה דאל"כ למה נקטו בריש דבריהם רק הלל דלילי פסחים. אע"ג דבסופם סתמו סתם הלל דפסח סמכו מסתמא על ריש דבריהם דדקדקו רק הלל דלילי פסח וחילוק גדול יש להסביר בין הלל דלילי פסח להלל דחנוכה אע"ג דשניהן על נס בא. דהנה הראב"ד ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' חנוכה מה שמנה קריאת הלל מדברי סופרים הלא הוא מדברי קבלה הפסוק השיר יהי' לכם כליל התקדש חג. וא"כ באמת אומר דמה"ט הלל דליל פסח ודאי דכחו יותר גדול שהרי כל השיר נלמד ונדמה רק לשיר של ליל התקדש חג ודו"ק. ועוד יש להסביר דבר יקר דהנה מצינו חילוק בין החיוב דנשים בנר חנוכה להחיוב דנשים במגילה במה שבנ"ח מוציאין הנשים גם האנשים בלי שום פקפוק כלל לכל הפוסקים וכדמוכח בפשיטות מר' זירא בשבת כ"ג דאמר אחר שנשא אשה דאין צריך להדליק עוד כי אשתו מוציאה אותו בהדלקה הרי בהדיא כן. ואגב תמיהא על הט"ז שהוצרך להביא מש"ס אחר ולא זכר בפשיטות ראי' החזקה הזאת וד"ל יעוי"ש. ואלו במגילה הבה"ג שבתוספות מגילה כ' להדיא דאין אשה מוציאה בק"מ רק מינה ולא איש, וטעמא מאי ואמרו הפוסקים משום דקריאת מגילה הוי כקריאת התורה שנשים פטורות ואין כבוד צבור ולפ"ז בהך סברא נימא נמי בהלל דהוי כלימוד התורה וקריאת התורה דנשים פטורות ודו"ק. וזה נכון ולכן זה שייך בהלל היום שקוראין בציבור אבל בלילה בסעודות השלחן עורך שאין שם ציבור רק איש ובני ביתו שפיר אין חשש כשיהיו חייבין הנשים בההלל של אותו הלילה. אבל לעולם בהלל דחנוכה פטורין ולכן מה מתוק מדבש ונופת צופים ועשאום ימים טובים בהלל פי' שעשאו זה ההלל כהלל דסוכות ועצרת שנשים פטורות אע"ג שנעשה על נס אפ"ה עשאום כימים טובים שפטורין וזה כפתור ופרח:
עוד לענין הנ"ל. הנה פליאה מאוד בעיני לכאורה מה זה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בספר היד הדין דמשנה המפורשת שאין מדליקין בשמן שריפה אשר היא סתם משנה בריש במה מדליקין. ובשלמא על הרי"ף והרא"ש והטוש"ע אין חידוש כי הם אין דרכם להביא מה שלא שכיח ונהוג בזה"ז אבל הר"ם ז"ל שלא השמיט גרגר חרדל מכל הש"ס למה לא זכרו כלל. ואמרתי בזה דהנה יש להפליא מה זה שבפי' המשנה שלו הביא הא דאין שורפין קדשים ביו"ט מפסוק עד בוקר השני שמיותר כחזקי' ואלו בספר היד פ"ג מה' יו"ט הביא כדברי רב אשי מחמת עשה ולא תעשה. ולכן נראה דבזה הולך בסגנון אחד דבאמת הלא הקשה הר"ת התינח קדשים אבל תרומה מ"ט לא. ותירץ דגזרינן תרומה אטו קדשים. וא"כ זה שייך רק כשהאיסור בקדשים הוא מחמת גזה"כ או מחמת בוקר שני או מחמת עולת שבת בשבתו או מחמת הוא לבדו שפיר אבל לר"א דהוא מדויק בחשבון צדק דהוי עול"ת מה שייך לגזור תרומה שאין בה שום איסור כלל כיון שניתנה להנות בעת שריפתה. ולכן בפירוש המשנה כשהעתיק מחמת בוקר שני הביא שפיר הדין דאם חל יו"ט בע"ש אסור להדליק בשמן שריפה אבל בספר היד שתפס רק מחמת עשה ולא תעשה לא הי' יכול להביא דין זה דתרומה שנטמאת כי אחז דרכו כהר"ת דלא כשיטת רש"י בזה. ומה יקר השתא לפ"ז שלא יוקשה עוד כלל מה שתמהו כל המפרשים בעלי הפלפול ובראשם הפני יהושע ז"ל על הסוגיא דרב הונא בהא דאמר פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול. הלא תינח כולם אבל שמן שריפה בחנוכה מ"ט אבל השתא דבארנו דלפי דברי רב אשי מדליקין בשמן שריפה שפיר בשבת פשיטא ואפילו ביו"ט שחל בע"ש ג"כ דלא כרב חסדא ורבה ודאי לא דהא הוא חושש שמא יטה ורב חסדא דהוא בתרא פליג עלי' ומסביר דשמא יטה כזה לא חיישינין. א"כ בשמן שריפה באמת מדליקין וזה שאמר ר"ה פתילות ושמנים דהוא לכאורה מיותר הי' די לאמר שאמרו בלבד מהו תיבת חכמים אבל להודיע שכל החכמים יודו שאין מדליקין הני דוקא אסירי בחנוכה וד"ל. וההלכה תוכיח שכל הפוסקים השמיטו זה דשמן שריפה ש"מ דשרי באמת: