ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן צג
הנה פליאה גדולה לי להבין דברי המחבר סי' תרע"ב סעיף א' שלא אוכל להבינו וגם חידוש גדול על המג"א שם כאשר אבאר. דהמחבר שם כותב וז"ל אין מדליקין נ"ח קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין עכ"ל והבאר הגולה מציין מקורו ל' הרמב"ם ונוראות נפלאתי שהראה שלשון הזה הוא מהרמב"ם ובאמת לא הזכיר הרמב"ם כלל כן. דהלא נקדים מתחלה דבשקיעת החמה יש שני זמנים נפרדים לגמרי היינו א' תחלת השקיעה. ב' סוף השקיעה. ואשר בזה חידש הר"ת בתוספת שבת ד' ל"ה ע"א ד"ה תרי תילתי מיל לתרץ הסתירה דהקשו על ר' יהודא מהכא להתם דש"ס פסחים. דהכא מיירי בסוף השקיעה והתם הוה מתחלת השקיעה. וא"כ השתא מוכרחין תמיד הפוסקים הראשונים לפרש את דבריהם כשכותבים לשון שקיעה אם הוה תחלתה או סופה. וא"כ כשנתן לב לדייק לשון הרמב"ם הלא נראה בעליל שהוא ז"ל סובר דרק בתחלת השקיעה הוה זמן הדלקת נר חנוכה דכותב אין מדליקין נ"ח קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה והשמיט התיבה סוף ולא זכרה כלל. ובזה נראה מפורש דכונתו בלשון עם שקיעתה פי' באותו רגע שמתחלת החמה לשקוע אז מתחילין להדליקן. ולזאת כפל שתי פעמים לומר עוד הפעם לא מקדימין פי' דמתחלה מודיע דלא ידליקו מפלג המנחה ואח"כ אומר דאפילו מעט קודם שתתחיל לשקוע ג"כ לא מדליקין אבל המחבר דמזכיר חידוש דין שלא זכרו הרמב"ם דהוא מוסיף תיבת סוף וכותב אלא עם סוף שקיעתה א"כ אין זה דעת הרמב"ם כלל וקשה עליו א"כ למה דקדק לומר דאין מדליקין קודם שתשקע החמה שזה מיותר לגמרי דאחרי שכותב אח"כ לא מקדימין קודם סוף השקיעה הרי פשיטא דלא מדליקין קודם התחלת השקיעה והוה דברים מיותרים לגמרי ולא עוד אלא עוד תימה על המחבר דלמה בסעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה וכו' דהוה זה סותר עצמו דהרי היה לו לומר עם סוף שקיעת החמה כאשר התחיל בסעיף א' וצע"ג:
ועתה הנה אראה לכם איך שבאמת הדין נכון עם שיטת הרמב"ם ז"ל דמחויבין להדליק לכתחלה באותו רגע שתתחיל החמה לשקוע ויש מקור גדול לזה:
דהנה ידענו דכל מצוה שמתחלת זמנה בלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים שם לא תמצאו בשום מקום רמז דרמיזא לומר בה לשון שקיעת החמה דהיינו בקריאת המגילה דאמר ריב"ל חייב לקרות המגילה בלילה ולא מזכיר משקיעת החמה וכן בק"ש מאימתי קורין א"ש בערבית משעת צאת הככבים ע"ש וכן באכילת מצה בליל פסח לא נזכר רמז בכל הש"ס שקה"ח וא"כ מדחזינן כאן בש"ס בנ"ח דאיתא בברייתא מצותה משתשקע החמה ע"כ דלא הוה זמנם של הדלקת נ"ח בצה"כ דאם היה כן הרי מי לא יודע דבין יממא וליליא לא טעי אינשי ואכילת פסחים תוכיח שהרי אמרה תורה ואכלו הבשר בלילה וכללה התנא דמשנתינו בדבר שמצותו בלילה ולא יותר דזה הכל יודעים ומדשני הכא משתשקע החמה ש"מ שקודם צה"כ הוה זמנה. א"כ תימא גדולה על הב"ח והמג"א שהעתיקו בריש סי' תרע"ב היינו צה"כ שזה אי אפשר לומר דא"כ על מה תניא מצותה משתשקע החמה וז"ב ועוד ראיה מוכרחת דהא מדשני התנא בלישנא בריש פסחים ושונה אור לארבעה עשר ולא ליל י"ד חידש הראב"ד ז"ל והביאו הר"ן ריש פסחים דיקדים הבדיקה בשעה שיש אור היום ע"ש הרי להדיא דכל דמשני הלשון קצת הוה הכונה קודם צה"כ ודו"ק וצע"ג על הב"ח והמג"א:
ועתה ניחזי אם כהרמב"ם אם כהמחבר. דהנה ידוע לנו דיש בתוספת מנחות כ' ע"ב ד"ה נפסל דבא הר"ת ז"ל וחידש דקדוק גדול דכל היכא דתני בש"ס לשון משתשקע החמה הנה זה חלוק טובא מלשון משקיעת החמה. דלשון "משתשקע הוה פירושה סוף השקיעה. ולשון משקיעת הוה פירושה תחלת השקיעה ועוד בתוספת זבחים נ"ו ע"א ד"ה מנין בסוף הדיבור הביאו בשם הר"ת דגם היכא דתני משקיעה הוה נמי כמו לשון משקיעת. דג"כ רק מתחלת השקיעה. וא"כ השתא יתפרש לנו כמין חומר שני השיטות הללו דהר"ת ז"ל והרמב"ם ז"ל כל אחד לשיטתו דהנה לפי"ז דהביאנו לשון התוספת דמנחות הרי רואים אנו דלא רק המחבר סובר דנ"ח הוה זמנה מסוף השקיעה אלא מפורש הוא בדברי ר"ת שם דדקדק מדתני בברייתא דשבת מצותה משתשקע החמה ש"מ דהוה סוף שקיעה ע"ש:
ובודאי לשון צדיק הר"ת ז"ל יהגה חכמה דהצדק עמו מדנקטה הברייתא בלשונה משתשקע החמה ש"מ דרק בסוף שקיעתה יתחיל להדליק (וא"כ כעת אין כהבאר הגולה דמראה על המחבר הציון מהרמב"ם אלא מהר"ת). אבל ראו נא כמה צדק הרמב"ם ז"ל בשיטתו דהרי אחרי הודיע לנו איש אלהים קדוש הר"ת ז"ל הדיוק היקר דיש חילוק בין לשון "משתשקע עד לשון "משקיעה או "משקיעת הנה הרי במסכת סופרים פ"כ הל' ד' איתא בהדיא כי האי לישנא. מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק הלא לפי"ז ודאי דהוה רק בתחלת השקיעה. ולכן פוסק הרמב"ם כהמסכת סופרים. ואלו הר"ת פוסק כהמסכת דשבת וכאו"א תורת אמת היתה בפיו כי שניהם אמת. ואך נבאר למה באמת דחה הרמב"ם הברייתא דש"ס דילן מפני לשון המסכת סופרים. הנה כן הוא לפי עניית דעתי דהנה ראשית המסכת סופרים הביא שם זכר לדבר מהפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. ופירושו דידוע שעמוד האש היה בא בעת שהיה עדיין עמוד הענן כדפירש"י בחומש דמזה ראינו שהעמוד אש התחיל בתחלת השקיעה:
(ובזה כמה נפלאו ותמהין דברי המג"א סי' תרע"ב בס"ק א' שמעתיק לשון המסכת סופרים שלא כדת הוא מעתיק משתשקע החמה ולא שת לבו הטהור שלשון זה הוא רק בברייתא. ובמסכת סופרים לשון משקיעת. והוא ז"ל סובר שאין שום נ"מ בין לשון משתשקע בין לשון משקיעת אבל הראינו תלי"ת כי חלוקין הם ממזרח שמש עד מבואו ודו"ק):
ושנית חידשתי תלי"ת דלכן דחה הרמב"ם לשון הברייתא מקמי הש"ס עד"ז דהנה ידוע לכל דכל שחיטת הקרבן פסח וכן שחיטת התמיד של בה"ע היה מוכרח להיות ברגע האחרונה של תחלת השקיעה כדי שלא תפסול השחיטה. והאריך הספר זמנים הביאור בזה משום דהגם דהיה עוד יום בתחלת השקיעה אעפ"כ בעבור הקרא יתירה של בין הערבים משמע שיהיה בתחילת כלות הערבים שמתחיל מן חצי היום וחצי שעה ולמטה עד תחלת השקיעה ע"ש היטב. וא"כ הרי בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים נמי כתיב אם כן הדלקת הנרות במנורה שבבית המקדש היה ג"כ מחויבת להיות רק בעוד שלא שקעה החמה כלל כמו שחיטת הפסח והתמיד של בין הערבים דחד לישנא כתיב בכולן ובשלשתן כתיב בין הערבים ודו"ק:
ואחרי שזכינו לזה הנה נודע שיש חילוק דעה בין הרז"ה והראשונים דהרז"ה סובר דרק תשמיש בזוי ורשות אסור להשתמש לאור חנוכה אבל תשמיש מצוה וקדושה רשאין. ואלו הראשונים סוברים דגם תשמיש קדושה ומצוה אסור להשתמש לאורה משום דהוה הנרות הללו דנ"ח זכר לנרות המנורה שבמקדש דהיה אסור ליהנות מאורה כידוע וא"כ שפיר החליט הרמב"ם לפסוק כלשון המסכת סופרים משקיעת החמה ולא משתשקע דכיון דהם כנרות המנורה הלא התם היה מדליק ממש בעת שהחמה היתה עדיין ורק התחילה משהו. לשקוע ה"נ מדליק הנ"ח עם החמה פי' ברגע הראשונה שמתחלת לשקוע. ובזה זכיתי להבין מה שאסר הב"ח ז"ל לגזור ת"צ בערב חנוכה משום דהוה יום שלפניהם וכן לאחריהם. והרי בפורים מפורש שגזרו ת"צ תענית אסתר לפניהם. אבל השתא ניחא דהרי בערב חנוכה הרי התחיל חנוכה בעוד יום גמור ודו"ק וז"ב דהיינו שיתחילו להדליק בתחלת השקיעה ואלו בפורים אין לקרות המגילה מבעו"י כלל רק כשיהיה צה"כ כנ"ל ודלא כהגאון יעב"ץ במו"ק שלו דבררנו דחלוק חנוכה מפורים טובא לענין זה: