ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן נז
נשאלתי מחד צורבא מרבנן על הא דאיתא בש"ס בכמה דוכתי וכן בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג) לשון זה דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומשמע דגדול אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו. מאיזה מקום אנו למדין זה שמן התורה יהא הב"ד מצווין להפריש גדול מלאכול נבלות. דאטו נאמר שאם ירצה גדול לעבור על איסור מה"ת ולקבל עונשו אח"כ כמו מלקות וכדומה לא יניחוהו הב"ד. הא לא מצינו רק שמי שרואה את חבירו שרוצה לעבור על איסור תורה מחויב להתרות בו ולפרש לו האיסור אם תעשה כך תעבור על לאו זה. אבל שלא יניחו לעבור זה לא מצינו:
והשבתי לו תעיין בכל המקומות שאציין לך ותמצא חפצך עיין בתוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא. דהקשו אפי' באופן דליכא ל"ע אסור עכ"פ מדרבנן דחייב להפרישו מאיסור וביותר ברא"ש שם בהדיא מפורש דהרי ק"ו קטן מצווין להפרישו כ"ש גדול ע"ש. אך לפי דבריהם הוי רק מדרבנן ולכאורה קשה דהרי יש בזה חיוב מן התורה. דהנה בס' החינוך (מצוה ס"ט) כתב וז"ל זה שאמרו רבותינו לא ענש אלא א"כ הזהיר הכוונה היא שלא תאמר שיהא הרצון ברשות כל אדם לעבור על איסור וחפץ השי"ת ויקבל עונשו אח"כ ויהא הדבר כעין מקח וממכר כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו להכי הודיע הכתיב שמלבד העונש אין רשות לאדם לעבור על רצון השי"ת. ולזה הזהיר על כל המצות עיי"ש וכיון שאין כח ורשות ביד כל אדם לעבור על שום איסור ולא די בהתראה לחוד. וא"כ החיוב על כל אדם מישראל מה"ת שלא להניח את חבירו לעבור על איסור תורה מצד מ"ע דהוכח תוכיח וע"ז אמרו בש"ס (שבת סוף פ' במה בהמה) כל מי שיש בידו למחות על אנשי ביתו ואינו מוחה עון ביתו עליו. ואל תטעה לומר כי זה מאמר מדברי אגדה ואין למדין מזה הלכה דהרי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות דעות הלכה ז') מנה זה למצות עשה (שבפ' קדושים) להוכיח את החוטא שלא יחטא ונתן שיעורו עד הכאה עיי"ש. ושיעור הזה לא נאמר אלא למי שעובר בזדון. וגם בדבר שאין אפשרות וכח ביד המוכיח למונעו בתוכחות לחוד בזה נאמר השיעור עד הכאה. אבל פשיטא שאם רואה את חבירו אוכל חלב משום שטועה ששומן הוא ודאי שתוכחתו של זה הוא שיודיענו כי חלב הוא. וכן גם אם עובר בזדון. רק שיש ביד המוכיח לחטוף דבר האיסור מיד העובר ודאי שמקיים מצות התוכחה במה שאין מניחו לעבור על איסור. וביותר מפורש בר"ם בס' המצות שלו מ"ע ר"ה שמצווין למנוע החוטא מלחטוא והיינו להפרישו מאיסור. א"כ הרי זהו איסור תורה ממש ולמה כתבו התוס' והרא"ש דהוא רק מדרבנן. ועיין בס' החינוך שם (בפ' קדושים) במצוה זו גם זהו ביאור המצוה (פ' שופטים) למנות שופטים ושוטרים דהיינו שמוטל הדבר על הב"ד שיצוו לשוטרים וממונים על הצבור לצאת בשווקים וברחיבות להזהיר עם הישראלי ולמנוע שלא לעבור על מל"ת ועשה ולהכות גם במקלות ורידויין כפי כח הב"ד המגיע לזה. ועיין בחינוך (פ' שופטים). ולפ"ז מבואר שאלתך כי מקור הדבר דגדול אוכל נבלות מצווין להפרישו הוא ממ"ע של הוכח תוכיח וגם ממ"ע של שופטים ושוטרים. והנ"מ בזה דאם ממ"ע שופטים ושוטרים לחוד היינו למדין רק על הב"ד והשוטרים ולא על כל איש מישראל, אבל ממ"ע של הוכח תוכיח ילפינן דגם כל אחד מישראל מחויב להפריש את חבירו כשרואהו אוכל דבר איסור כפי מה שיוכל. ובאמת גם מדין ערבות יכול לעכב כיון דקיי"ל בש"ס (שבועות דף ל"ט ע"א) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו עיי"ש וברש"י (פ' בחוקותי) א"כ ודאי יכול לעכב כי הוא ערב בעדו. אבל יש לתרץ דברי התוס' והרא"ש דזה כלל גדול דכל המסתעף ממ"ע הוי דרבנן עיין זה בס' תורת נביאים לר"צ חיות פ"ח מאמר דברי קבלה ותמצא נחת ועיין בספרו השני השו"ת שלו סי' ע' עוד מזה. עכ"פ אין ספק כלל דאסור ומצווין להפרישו: