ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן נו
עיין ברמ"א (סי' תרי"ב) שכתב דמותר ליגע באוכלים ביוהכ"פ ולא חיישינן לשמא ישכח ויאכל. וכתב ע"ז המג"א (ס"ק ו') דהד"מ והתה"ד הסבירו דלא דמי לחמץ (בסי' תמ"ו סעיף ג') דאסור ליגע בפסח משום שמא ישכח ויאכל. דדוקא התם שאוכל מצה בכל יום חיישינן שפיר דמתוך שאוכל מצה יאכל גם חמץ. אבל הכא ביוהכ"פ שאינו אוכל כלל לא חיישינן וכתב עוד המג"א דלדברי הר"ן אין הדין כן. והביא ראי' לדברי הד"מ מהא דאמרינן (יומא דף י"ד) דפרכינן שם על ר' יהודא דסובר כה"ג אונן אסור להקריב ביום מדרבנן גזירה שמא ישכח ויאכל. מהא דכהן אונן מותר להקריב ביוהכ"פ. ומשנינן התם יוהכ"פ שאני דכולי עלמא לא אכלי גם הוא לא יאכל. משא"כ כה"ג אונן בכל השנה. אלמא דלא חיישינן ביוהכ"פ לשמא ישכח ויאכל. וכתב עוד דעוד קשה דאיך פריך הש"ס מאונן ביוהכ"פ ומשמע דהמקשה לא ידע עדיין מסברא זאת דיוהכ"פ שאני. א"כ אם איתא דלא ידע. למה הוצרך לאונן דוקא. הא הי' יכול להקשות על ר' יהודא מכל כה"ג דאיך מותר להקריב קרבנות ביוהכ"פ וליגע בהם ניחוש שמא ישכח ויאכל. אלא ע"כ שהמקשה ידע שפיר דביוהכ"פ דכ"ע לא אכלי לא גזרינן וא"כ הא שוב לא קשה גם מכה"ג אונן. ומה שתירץ שם מג"א יבואר להלן בדברינו איה"ש. אך יש להפליא לכאורה על המג"א איך שייך קושיתו כאן וגם מה שכתב לשון "ועוד בוא"ו דמשמע מזה ששייך לענין דברי הד"מ והלא אין שום שייכות לזה כלל. ונ"ל לפרש דבריו עד"ז. שהמג"א בא לתרץ קושיא אחת. דנהי דהד"מ צדק בדינו אבל לא בטעמו שהד"מ הסביר הטעם משום דביוהכ"פ אינו אוכל כלל. ובחמץ מתוך שאוכל מצה יאכל גם חמץ. והלא אנן חזינן דבש"ס יומא שם לא חילקו בזה. מדלא תירצו דכה"ג אונן ביוהכ"פ משום דלא אכיל כלום לכן לא חיישינן לשכחה. אבל אונן בכל השנה מתוך שאוכל שאר דברים חיישינן ג"כ שמא ישכח ויאכל מן הקרבנות. רק תירצו משום דכ"ע לא אכלי. ש"מ דלא ס"ל להש"ס האי חילוקא של הד"מ לכן בא המג"א לתרץ זה. והוא שהתחיל להקשות מתחלה דהא גם בלא דברי הד"מ קשה על המקשה כנ"ל וע"כ נצטרך לתרץ דברי המקשה וממילא יתורצו דברי הד"מ שלא יוקשה עליו מהמתרץ וזהו שמפרש המג"א דהמקשה כך הקשה למה אמר ר' יהודא דחיישינן והיינו משום דחושש דכשם שהותר לו להקריב אונן ק גם יאכל בעודו אונן. דהא גם ביוהכ"פ מקריב אונן. פי' אע"ג דליכא להקשות סתם משום הנגיעה שנוגע בהקרבנות דניחוש שמא ישכח ויאכל בנגיעתו משום דעל חשש הנגיעה יש לנו סברת הד"מ דאנן לא חיישינן בנגיעה לשמא יאכל אלא היכא דאיכא סברא דמתוך דכשם שאוכל מצה בפסח כן יאכל גם חמץ אם יגע. אבל היכא דליכא מתוך כגון ביוהכ"פ דאינו אוכל כלום. לא חיישינן משום הנגיעה שמא יבוא לאכול. אבל על ר' יהודה שפיר יש להקשות. דמשמע מדבריו דמשום שמותר להקריב אונן לכן חייש לשמא יאכל. וא"כ הא גם ביוהכ"פ שמותר להקריב אונן ניחוש ג"כ דבשביל היתר ההקרבה יבוא להיתר אכילה. ומה בין מתוך שאוכל מצה למתוך שמקריב לדעת ר"י. א"כ לפ"ז שפיר הוצרכו לתרץ דוקא משום דכ"ע לא אכלי. היינו הגם שיש לו מתוך שיכול לשכוח אפ"ה זהו דוקא בכל ימות השנה דכ"ע אכלי אבל האידנא כ"ע לא אכלי לכן לא חיישינן. זהו כוונת המג"א במה שמתרץ דברי הד"מ:
אך קשה לי על זה דהא כללא הוא בידינו דהא דקיי"ל דחכמים עוקרים דבר מן התורה בשב וא"ת היינו דוקא היכא שאין עוקרין את המצוה לגמרי אבל לעקור המצוה לגמרי לא יעלה על הדעת ח"ו דא"כ יעברו על לא תגרעו. ועיין בתוס' (ב"מ דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך וכו'. ועיין בב"ח או"ח סימן תקפ"ח) שזה פשוט לו דאל"כ אין רשאין לתקוע כלל אפילו כשחל ר"ה בחול משום שמא יתקן כלי שיר וכ"כ שם במג"א (סי' תקפ"ח ס"ק ד'). וגדולה מזו עיין בט"ז (יו"ד סימן קי"ז ס"ק א') ועיין בשו"ת חוות יאיר (סי' קמ"ב). וא"כ כיון דזהו ברור ואמת איך הקשה המג"א כאן דבפשיטות הו"ל להמקשה להקשות וכו'. הא י"ל דלעולם לא ידע המקשה מהתירוץ של הד"מ כלל וגם לא ס"ל הכי אלא דסובר דגם ביוהכ"פ יש לנו לגזור שמא ישכח ויאכל. ומה שהקשה המג"א דא"כ הי' לו להקשות בפשיטות מכה"ג סתם ביוהכ"פ הא על זה אפשר לתרץ ג"כ בפשיטות דא"כ נצטרך לעקור ע"י גזירה זו כל דיני הקרבת הקרבנות ביוהכ"פ עד לעולם ח"ו. ואיך יעלה דבר זר כזה על דעת המקשה שבשביל גזירה דשמא יאכל לא יקריבו לעולם ביוהכ"פ. ולכן שפיר הוצרך להקשות דוקא מכה"ג אונן ביוהכ"פ. דבכהאי גוונא לא נעקר מצות הקרבנות ביוהכ"פ דכה"ג אחר שאינו אונן יוכל להקריבם והוי כשאר גזירות בעלמא שלא נעקרים מצות ד"ת לגמרי מפניהם. וכיון שכן הרי אין ראי' להמג"א לפרש פירושו בגזירת ר' יהודא. ונוכל לומר בפשיטות סתמא דחיישינן שמא ישכח ויאכלנו והדרא קושיין על סברת הד"מ שאינו אוכל כלום לדוכתא דהא הש"ס הי' יכול לתרץ כן. ונ"ל לומר דפירושו של המג"א בש"ס הוא אמת מטעם הוכחה אחרת בלא הוכחת המג"א. והוא דאל"כ יש להקשות על המקשה איך מדמה יוהכ"פ לשאר ימות השנה הא קיי"ל בשו"ע (או"ח סי' רה"ע) ובטור שם בשם בעל התרומה דמותר לקרות לאור הנר ביוהכ"פ ולא חיישינן לשמא יטה מטעם דאימת יוהכ"פ עליו. ואע"ג דיוהכ"פ שוה לשבת מ"מ אימתו גדולה על האדם יותר משבת. והגאון החסיד מווילנא הראה מקום לזה מש"ס (נדה דף י"ג). איבעית אימא ביעתותא דשכינה עליו עכ"ל. וזהו מקור נאמן לדברי הבעה"ת. וא"כ שיש להאי דינא מקור בש"ס ודאי יש להבין איך מדמה כאן הש"ס יוהכ"פ לשאר הימים והא גזירה דשמא יאכל הוי רק גזירה כמו שמא יטה ואפ"ה לא חיישינן ביוהכ"פ לשמא יטה משום דאימת יוהכ"פ עליו. וא"כ נימא גם לגזירה דשמא ישכח ויאכל ג"כ הכי. אלא ודאי דהפירוש הוא כהמג"א שהמקשה פי' משום מתוך שמקריב אונן חיישינן גם לשמא יאכל. ולפ"ז שוב לא מצינו שיהי' חילוק בזה בין יוהכ"פ לשאר הימים דאנן לא מצינו רק בגזירה בלא טעם. אבל בגזירה בטעמא הא זהו שייך גם ביוהכ"פ. ובזה עולים דברי הד"מ כהוגן. אך עדיין י"ל דלעולם לא פירש המקשה הכי ואפ"ה לא קשה למה לא רצה לחלק בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה דהא י"ל דעד כאן לא מצינו חילוק בין יוהכ"פ לשאר הימים אלא באיסור דליכא שום הנאה להגוף מן האיסור כמו הטייה או כיוצא בה בש"ס נדה שם לפי דברי הגר"א ז"ל. אבל באכילה שהגוף נהנה מזה אפשר שיתגבר עליו יצרו שלא תפול עליו אימת יוהכ"פ וישכח ויאכל. וראיה לזה מדחזינן שלא תירץ כן המתרץ אלא ודאי דידע דיש לחלק בין חששא דאכילה לחששא דשמא יטה. דבאכילה גם אימת יוהכ"פ לא יועיל לו דמשום הנאת הגוף ישכח שהיום הוא יוהכ"פ ועדיין צ"ע בזה: