אור ברסלב
ברוך השם חידושי אורח חיים › סימן נד

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי אורח חיים · סימן נד

סימן נג

לברר אם מותר לקבל עדות בשבת על דבר היתר עגונה. ואם נאמר דאסור לקבל עדות מ"מ אם כבר קבלו העדות אם מותר להתירה היתר ב"ד בשבת. הנה במשנה (ביצה דף ל"ו ע"ב) אלו משום רשות וכו' ואלו משום מצוה וכו'. ומחשבינן הנך דרשות. כגון אין דנין ואין מקדשין. ומפרשינן בש"ם כגון היכא דאיכא דעדיף מיני' וכן הא דאין מקדשין היינו היכא דאית לי' אשה ובנים. עיי"ש. ופירש"י מש"ה לא תני להו בהדי הנך דמצוה כיון דלא הויין מצוה כ"כ. וכן פירש"י ז"ל שם בהא דאין מקדשין. מוכח מדבריו ז"ל דאסור לעולם לדון ולקדש גם במקום מצוה. רק דהמשנה סידרן בהדי הנך דרשות כיון דמשכחת להו באופן שאין בהם מצוה כ"כ. ועיין בשיטה מקובצת שם שמביא בשם הרשב"א ג"כ כדעת רש"י ז"ל לאסור בכל ענין. אך התוס' שם הביאו בשם הר"ת שלא כדעת רש"י ורשב"א ז"ל. והרבו להביא ראיות דבמקום מצוה מותר לדון ולקדש עיי"ש. ולפענ"ד נראה להביא ראי' עוד לדעת הר"ת. דהנה לדעת רש"י ז"ל מוכרח לומר דאע"ג דמצוה עוברת היא. דהא בכל יום ויום עובר האיש על המדע דפרו ורבו. ודמי ממש למ"ע דמילה. וכן במ"ע דושפטו בכל עת ג"כ נתבטלה אם לא דנו הב"ד באותו יום וכמו כל מ"ע שנוהגות בכל שעה. דאין לומר שידונו אחר השבת. דהא בכל שעה שיושבין ואין דנין עוברין על מ"ע זו ודו"ק. וא"כ אם נאמר דאפ"ה אסרו חז"ל בגזירתם שמא יכתוב. קשה הא קא עקרי מצוה מד"ת בגזירתם. ואין לומר דשב וא"ת שאני וכההיא דשופר ולולב. א"כ למה לא חשבו אלו בהדי הנך שמנו שם (יבמות דף צ' ע"ב) כל הדברים הנדחים מצד גזירה דרבנן בשב וא"ת ואין שייך לומר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזל. דהא מנו שם שבעה דברים הדומים זה לזה ממש. ואם תנא ושייר למה לא שייר גם מהנך שבעה. אבל לפי שיטת ר"ת ניחא שפיר. דהא הנך דדחינן הכא הוא רק משום דלאו מצות גמורות נינהו כמו הנך דמנו שם ביבמות. דבשלמא שופר ולולב וערל מיעקר המצוה לגמרי. ואין שוב מעשה לקיימן אח"כ אבל כל הני דמתניתין דביצה אפילו אותן שמשום מצוה כגון אין מקדישין ומעריכין ומחרימין ומגביהין תרומות ומעשרות הוויין מצות שגם אחר השבת אפשר לקיימן. ואם נקיימים אחר השבת נמצא שלא נתבטלה המצוה כלל מש"ה לא דמי להך דיבמות. ואע"ג דחשיב התם גם סדין בציצית הרי התם בין לשיטת רש"י שסובר (שבת דף כ"ה ע"ב) דחובת בגד הוא וכמה בגדים שיש לו מחויב להטיל ציצית בכל בגד ובגד א"כ ודאי שנעקרה המצוה. ובין לשיטת התוס' שהביאו בשם הבה"ג דציצית חובת גברא הוא ג"כ ודאי מיעקר המצוה לגמרי בשעה שלובש את הסדין ואינו נותן בו תכלת. ומה שהקשו שם התוס' ביבמות דלמה קרי לה הש"ס שב וא"ת הלא כיון שותעטף בו עושה מעשה בידים הוא עיי"ש. נראה לי לתרץ כך דהא ודאי דסדין של פשתן מחויב להטיל בו חוטי לבן של פשתן. רק חוטי תכלת אינו מטיל בהן. וא"כ הא בהדיא תנן (מנחות דף ל"ח ע"א) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. וא"כ הא יצא ידי חובת המצוה בחוטי הלבן של פשתן שבו. וא"כ ודאי מיקרי שב וא"ת במה שאינו מקיים את המצוה של תכלת. והגע עצמך דהרי אטו כל בני ישראל בזמן הזה אינן בני מקיימי מצות ציצית בשביל התכלת. דא"כ הא עוברין תמיד ח"ו על עשה של ציצית ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא תכלת והא יותר טוב הי' לתקן שלא ללבוש שום בגד של ד' כנפות כלל. אלא כיון דאמרינן דחוטי לבן בלא תכלת נמי מצוה היא. א"כ הרי אנו מקיימין שפיר המצוה. ורק דמצות תכלת אין אנו מקיימין ולכן שפיר הוי שב וא"ת ודו"ק:

ועכ"פ מוכח מזה כדעת הר"ת דהיכא שיש מצוה גמורה כגון היכא דליכא מאן דעדיף מיני' שפיר דנין אפילו בשבת והנה הר"ת כתב עוד דאפילו מקדשין בשבת היכא שאין לו אשה ובנים. ועיי"ש בתוס' שנראה מדבריהם שם לדעת הר"ת דאין לנו לחוש להא דקונה אותה גם למציאתה ולמעשה ידיה. משום דטעמא דהא דאין קונין קנין בשבת הוא נמי משום גזירת חז"ל שאסרו מו"מ בשבת משום שמא יכתוב, והך גזירה לא נאמרה היכא שיש מצוה גמורה מה"ת דהרי התוס' כתבו [על מה שאמרו בירושלמי (ריש מס' כתובות) הלין דכנסין ארמלין בשבת כונסה מבעוד יום דהוי כקונה קנין בשבת] דגם זה יש לפרש דאיירי דוקא ביש לו אשה ובנים עיי"ש. אכן מדברי הר"ן שם במשנה נראה שסובר דאפילו להר"ת אסור לקדש בשבת אפילו אם אין לו אשה ובנים משום דקונה אותה בשבת עיי"ש. ועיין בב"י (או"ח סי' של"ט) שכתב נמי כן להוכיח מדברי הר"ן עיי"ש. וכן נראה מדברי המרדכי והגהת אשר"י. שמתחלה כתבו דמהירושלמי משמע דבכל ענין אסור היינו מדלא תירצו גבי כה"ג דלהכי מותר כיון דמצוה היא] ואח"כ כתבו והדר מסיק בירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו' עיי"ש דמשמע מדבריהם דכוונתם דמכאן משמע דוקא קידושין אסור דקונה קנין בשבת אבל דין מותר. דאל"כ למה הוצרך הירושלמי לתת טעמא דקנין ולמה לא אמרו כהך דאיתא בבבלי שמא יכתוב שטרי אירוסין ודו"ק. והנה הדבר תמוה לכאורה דאיך נוכל לחלק בגזירות חז"ל בין הא שגזרו גבי דין דאסור שמא יכתוב שבזה נבוא להתיר במקום שיש מצוה. ובין הך שגזרו לקנות קנין בשבת משום שמא יכתוב שבזה לא נתיר לקדש בשבת גם במקום מצוה.

ונראה לי לומר דלא דמי כלל דבשלמא הא דגזרו גבי דין שמא יכתוב בהא שפיר י"ל כיון דבמקום מצוה הוא לא גזרו אבל במה שגזרו לקנות בשבת א"כ הא הרי עיקר גזירתם היתה על רוב הקנינים. וברוב קנינים ודאי הוי שלא במקום מצוה. שוב נוכל לומר דגם במקום מצוה לא תדחה המצוה את הגזירה כלל. אבל היכא שהגזירה צריכה להיות עיקרית על מקום מצוה כגון הכא דאם נאמר דאסור לדון ולקדש אף במקום מצוה. א"כ תהי' עיקר הגזירה במקום מצוה דהא ע"פ הרוב דינין וקדושין הם במקום מצוה יותר משלא במקום מצוה. מש"ה ודאי אמרינן בזה דלא גזרו במקום מצוה. וזה נכון. והנה הב"י (באו"ח סי' של"ט) וכן בשו"ע שם פסק כשיטת רש"י ז"ל ודעמי' ומטעם שכתב שם דהרי"ף והר"מ והרא"ש שלא חילקו בהכי מוכח ודאי שסוברין דאפילו במקום מצוה אסור לדון ולקדש. והרמ"א ז"ל שם בהג"ה כתב דבשעת הדחק עבד בעצמו מעשה והתיר לקדש היכא שיש כבוד הבריות. וסיים שם דבלא"ה אין להקל עיי"ש. ואזיל לשיטתו שכתב בד"מ דלא משמע דהר"ן ז"ל כתב להחמיר בקידושין אף לר"ת. מש"ה פסק כר"ת. ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ד) שהתיר לקבל עדות עגונה בשבת וסמך על דברי הרמ"א הנ"ל. אבל לפענ"ד נראה אחר שהארכתי קצת בדברי הפוסקים הנ"ל שאין להתיר. אע"ג שהבאתי ראי' לשיטת הר"ת. אפ"ה נראה לי דלא דמי כלל לקידושין. וראי' לזה דהא אם נימא דעדות עגונה דמי למצוה דקידושין. א"כ הא דכתבו התוס' וגיטין דף ע"ז ע"ב) בד"ה וניזול. וכן (בביצה דף י"ז) בד"ה מ"ט. והר"ן (פ' משילין) והביאו הב"י (באו"ח סי' של"ט שם) ובטור אהע"ז סי' קל"ו) דגט של שכ"מ מותר ליתן בשבת היכא דלא הוי בי' איסור מוקדם כמ"ש הב"ש (שם סוף סי' קל"ו) וכן פסק גם הרמ"א (או"ח סי' של"ט). ובהדיא כתב הר"ן והתוס' (ביצה דף י"ז שם) דהוא מטעם דכיון דתקיף ליה עלמא יש לחוש שלא יטרוף עליו השעה אם לא יתקיימו דבריו עיי"ש. וכמו שאמרו בכמה דוכתי בש"ס גבי קנין שכ"מ דלהכי תיקנו חז"ל שדבריו יהיו ככתובין וכמסורין כדי שלא טרוף עליו השעה וה"נ דכוותיה. ואע"ג דמהתוס' בגיטין יש להוכיח דרק כדי שלא תפול לפני היבם מש"ה הקילו. אפ"ה הרי התוס' גופי' (בביצה דף י"ז) כתבו הך סברא כדי שלא תטרוף דעתו עליו. וכן יש להוכיח דרק מצד סברא זו הקילו דאם נימא שחששו משום תקנת עגונה א"כ היוצא בשיירא דדמי ליוצא לידון דכתבו כאומר תנו דמי בהו ואפ"ה לא נקטו בש"ס הכי גבי היוצא בשיירא וכן כל הפוסקים לא כתבו הכי ביוצא בשיירא רק בשכ"מ לחוד. א"כ ודאי ברור דרק משום טירוף דעתו הקילו בזה שכן הקילו חז"ל כמה קולות בשכ"מ יותר מביוצא בשיירא. דביוצא בשיירא לא אמרו דדבריו ככתובין וכמסורין לענין שיקנה בלא משיכה. ורק בשכ"מ שחששו לטירוף לכן התירו גם בזה. ומ"ש התוס' בגיטין כדי שלא תפול קמי יבם עיקר כוונתם להשמיענו דאע"ג דאינו מגרש משום דבר ערוה רק משום שלא תפול קמי יבם אפ"ה התירו. דאם הטעם משום דבר ערוה אז הי' תלוי בדעת הפוסקים היכא דיש מצוה מה"ת. משא"כ משום האי טעמא כ"ע מודים דמותר ודו"ק. ואם איתא דמצד עגונה הקילו לא היו צריכין להשמיענו בשכ"מ יותר תקנת עגונה מביוצא ליהרג וכל הני דתני במשנה דגיטין:

ועיין בב"ש שם שכ"כ להדיא לתרץ הא דהקילו יותר הגזירה דקנין מקום בגט מגזירת טלטול. משום דבקנין כבר הקילו עוד בכמה דברים בקנין של שכ"מ עיי"ש. מוכח ג"כ דרק מטעם זה לחוד הקילו ג"כ גזירה דאין מגרשין בשבת דאל"כ הדרא קושיין לדוכתה דלמה לא התירו גם הטלטול. כמו שהקילו עיקר הגזירה דאין מגרשין משום תקנת עגונה כן יש להקל גם הטלטול ואז לא היינו צריכין להתיר גזירת הקנין. אלא ודאי כמ"ש. וא"כ מבואר להדיא דרק בשכ"מ לחוד הקילו מטעם טירוף דעת אבל לא מצד עגונה וא"כ לא דמי הך להא דנידון הרמ"א ז"ל. ועוד אמינא מסברא דא"א להתיר משום עגונא דבשלמא היכא שיש כאן מצוה מן התורה יש לומר כסברת הר"ת דלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה. והיינו היכא שהמצוה אינה מדבריהם אלא מה"ת. אבל היכא שהמצוה בעצמה היא מדבריהם לחוד כגון הכא דרק חז"ל חששו לתקנת עגונות. א"כ ודאי כשגזרו הא גם על מצוה של דבריהם גזרו נמי והם אמרו והם אמרו. וראי' גדולה לזה מהא דמשני שם הש"ס הכא בשיש לו אשה ובנים והרי לכאורה קשה דהא אכתי יש מצוה מדברי סופרים דאסמכוהו אדברי קבלה כמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' א') דרק מצוה מדרבנן היא. אלא ע"כ דפשיטא לי' להש"ס בזה שאין גזירה של דבריהם נדחה מפני מצוה דדבריהם. וזה ודאי ברור דתקנת עגונות לא עדיפא משאר מצות דדבריהם. והאריכות בזה אך למותר משום שהדבר פשוט הוא לדעתי. ויש לי סעד לדברי מדברי הג' מהר"ש לנדא בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ד) שאסור לפתוח הקבר משום לעיין סימני המת אם הם מובהקים להתיר אשתו. וכתב שם להדיא דאיך יש לסבור לדחות איסור משום תקנת עגונות. ועוד דהא יש לנו ספק שמא אין בדברי העד כלום. וא"כ איסור ודאי נדחה ואין ספק עשה דוחה ודאי איסור וכ"ש שספק תקנת עגונות ידחה ודאי איסור זהו ודאי ליתא. ועיי"ש בשיבת ציון שהוסיף עוד סברא דיש ספק שמא לא זהו הוא ולכן אינו נדחה ולכן מכל זה נלפע"ד שאין להתיר עגונה בשבת:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה