ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן נג
נסתפקתי באחד שגזל מחבירו מטבע. ועדיין היא בעין ביד הגזלן שלא הוציאה עוד. וביום השבת נתן אל לבו לשוב אל ה' ולחזור בתשובה על מעשיו הרעים. ורוצה להחזיר את הגזילה כעין שגזל בעין כמות שהיה בעת הגזילה. אם מותר להחזיר המטבע בשבת ו לא. ואם לא ירצה הנגזל לקבל מידו בשבת אם נוכל לדמות זה לגזלו ביישוב ומחזיר לו במדבר. והנה בסתם הלוואה מפורש הדין בשו"ע (או"ח סימן ש"ז סעיף י"א) ברמ"א בשם הריב"ש (סי' קט"ו) דכשם שאין לווין בשבת כך אין פורעין בשבת. והיינו אפילו במקום מצוה. דהא הריב"ש כתב כן על דין פדיית הבן בשבת. משום דלא יהא אלא פורע חובו בשבת דאסור עיי"ש במג"א. והב"י (סי' של"ט) מביא הך דינא דהריב"ש. וא"כ אם במקום מצוה אסור כ"ש במי שנתחייב לחבירו דרך הלוואה ודאי שאסור לפרוע לו בשבת והנה ע"כ אנו צריכין לומר דלא הוי הטעם משום דגזרינן שמא ימחוק. דהא בפדיון הבן לא שייך הכי. אלא ודאי הטעם הוא משום דהוי כמו משא ומתן. כיון שמוציא הממון מרשותו לרשות חבירו. ועיי"ש בפמ"ג ע"ז. וכן הדין במי שנותן לחבירו מתנה בשבת דאסור ג"כ. וכמו שהביא הב"י שם בשם המרדכי, ועיין במג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) שהעלה לפסוק הדין כן ואפילו במקום מצוה אסור. דהא לא עדיף מהקדש. שאסור להקדיש בשבת תרומות ומעשרות. ועיין בש"ס (ביצה דף ל"ז ע"א) ברש"י שם. דכשמוציא מרשות לרשות הוי כמקח וממכר. ועיין בתוס' שם. וא"כ לפ"ז בנידון הספק הנ"ל. יש לפסוק לכאורה דאסור להחזיר בשבת. משום דהא מוציא מרשות לרשות. אך באמת מבואר החילוק להדיא לפנינו. דעד כאן לא אסרו בשבת גם במקום מצוה. אלא היכא שבגזירה דרבנן הזאת תתבטל רק מ"ע מה"ת. דאז הוי הך גזירה כמו כל הגזירות דרבנן. דדחיין מ"ע מה"ת בשוא"ת. כמו שופר ולולב דהוי רק מ"ע לחוד. אבל היכא שיש מצות ל"ת ומ"ע. כמו הכא דכל זמן שאין מחזיר לו את הגזילה עובר בכל רגע בלאו דלא תגזול. ובמ"ע והשיב את הגזילה אשר גזל ועיין בספר החינוך (פ' ויקרא ופ' קדושים) נהי דבגזירה דידהו יכולין לדחות המ"ע בשב וא"ת. אבל איך יבטלו הל"ת. וז"ב:
ועיין בשו"ע (יו"ד סי' רל"ט סעי' ו') שאין שבועה שהיא התורה מבטלת מצות ל"ת דרבנן בקום ועשה. ועיין בש"ך (שם ס"ק כ') שהביא כמה פוסקים שהאריכו בזה. והמהר"ל ז"ל סובר דלא חלה השבועה כלל כיון די"ל דרבנן העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל. וא"כ מוכח בהדיא דאפילו היכא שיש מ"ע ול"ת בשוא"ת נדחין מפני מל"ת דרבנן שהיא בקום ועשה. דהא בשבועה יש ל"ת לא תשבעו בשמי לשקר וגם מ"ע דמוצא שפתיך תשמור. וכמ"ש הר"מ ז"ל (פ"א מהלכות נדרים ה"ד) עיי"ש. וכן מוכח מפירש"י ז"ל (יבמות דף צ' ע"ב) בד"ה כבשי עצרת שפירש דגזירה דרבנן דוחה כמה מ"ע. וא"כ הרי קיי"ל בכמה דוכתא דמ"ע חמור יותר ממל"ת. דהרי עשה דוחה ל"ת ואינה דוחה עשה. וא"כ כיון דגזירה דרבנן יכולה לדחות ב' או ג' מ"ע. ודאי שדוחה נמי מ"ע ול"ת של תורה. אם הם רק בשב וא"ת. הרי דלפ"ז נפשט הספק. דהגזירה של פריעת חוב דדמי למשא ומתן. שגזרו חז"ל דוחה מל"ת ועשה של תורה בגזילה. דהוי נמי בשב וא"ת. אך מצאנו ראינו בשו"ע (חו"מ סי' ע"ג) שהנשבע לפרוע חובו בשבת דחייב לפרוע לו עיי"ש היטב בסמ"ע. ובאמת הש"ך השיג שם על הסמ"ע בזה. וכן הט"ז כתב שם להדיא דישאל לחכם על שבועתו ויתירנה. וכ"כ הש"ך כאן (ביו"ד סי' רל"ט) בשם כמה פוסקים שכ"כ להלכה. ועיין במג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ז) שהאריך בזה. ומסיק דלא התיר הרא"ש לפרוע לו בשבת בזוזי אלא ליתן משכון. והיינו כיון שעדיין אין המשכון יוצא מרשותו. לא מיקרי בזה פורע חובו. אבל ליתן מעות בעין אסור. וגם ממרוצת ש הפוסקים משמע דרק משום דהא אפשר בשאלה. לכן ישאל לחכם. אבל בכיוצא בזה היכא דלא שייך שאלת חכם. אז אין מ"ע ול"ת דוחים גזירת חז"ל לעבור בקום ועשה. וכמ"ש רש"י שם ביבמות. אמנם נ"ל לברר זה כשמלה. דהנה בשו"ע (או"ח סי' של"ט) הביא הב"י דמהרי"ף והר"מ והרא"ש משמע כשיטת רש"י ז"ל (ביצה (דף ל"ו ע"ב) דאין דנין ומקדשין אפילו במקום מצוה של תורה. ודלא כשיטת הר"ת ז"ל שם בתוס'. והרמ"א הביא דעת הר"ת. וסיים דלא קיי"ל הכי. רק בשעת הדחק בצירוף כבוד הבריות התיר בקידושין בליל שבת. אב בלא"ה כגון לדון דין ודאי דאסור בשבת. דהא בשו"ע (חו"מ סימן ה') כתבו בסתם דאסור לדון אפילו היכא דליכא דעדיף מיניה עיי"ש. וכיון דקיי"ל בשו"ע דלא כר"ת דגזירה שגזרו אפילו במקום מצוה עומדת לבטל המצוה. משום דשב וא"ת שאני. והלא במצות משפט יש ג"כ מ"ע דבצדק תשפוט עמיתך. וגם מצות ל"ת אם יענה הדין לשפוט אותו למחר יעבור על לא תעשו עול במשפט עיין ר"מ ז"ל (פ"כ מהלכות סנהדרין סוף הל' ו'). ואפ"ה הא גזרו חז"ל שמא יכתוב ובטלו הל"ת והמ"ע. וא"כ בנ"ד נמי אם נתיר לו להשיב את הגזילה הוי ודאי כמו מקח וממכר דהא הממון יוצא מרשות הגזלן לרשות הנגזל:
אמנם נראה לי לומר בדרך אחר. דנהי ודאי דאותו הממון בעין שגזל אינו רשאי להחזיר לו בשבת אפ"ה כיון דיש ברשותו ליתן לו משכון על גזילתו שיוצא בזה מהלאו דלא תגזול. והוי ודאי לצורך מצוה. וגם אין בזה משום משא ומתן. דהא המשכון קאי ברשות הנגזל רק להבטחת ממון הגזילה. ויוצא ודאי בזה והוי ממש כמו הא דנשבע לפרוע חובו המובא לעיל. ודמי למקדיש ס"ת או טס לביהכנ"ס דמותר כפוסק על הצדקה וכמו שהסביר הב"י הטעם בזה ל במג"א שם. אך להלכה נ"ל דמותר וגם חייב להשיב לו את גזילתו בעיני' כעין שגזלו ואין בזה איסור כלל. דהא עיקר הסברא שפירשו הפוסקים דמתנה ופריעת חוב הוי כמשא ומתן הוא משום שיוצא הדבר מרשותו של זה לרשות חבירו. אבל אם נוכל להמציא אופן שיוצא מרשות זה ואינו נכנס כלל לרשות חבירו או איפכא שנכנס לרשות חבירו ואינו יוצא מרשות זה ודאי דלא שייך בזה לתא דמו"מ כלל. דאיך יש לגזור בזה משום מו"מ דהא כל מו"מ שבעולם כמו דבר הנמכר ונקנה או ניתן במתנה יוצא הדבר מרשות ראובן לרשות שמעון. אבל היכא שלא בא לרשות שמעון כלל וכמו הפקר דהדבר הנפקר יוצא רק מרשות ראובן ואינו נכנס לרשות אחרת מיוחדת לקרוא עליו שם בעלים אחרים ודאי מותר. וכן מבואר להדיא (באו"ח סי' תמ"ד) דאם חל ע"פ בשבת מבטל נמי חמצו בשבת. וכן מבואר נמי בכמה דוכתי בש"ם לענין דמאי בשבת ויו"ט דחזי לי' הדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסי'. והוי עני וחזי' לי'. ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ך') דפשוט לו כן מהא דגם מותר להפקיר דבר מה בשבת עיי"ש. וא"כ לפ"ז בנ"ד דגזילה כיון דודאי לא חשיבא הגזילה להיות ברשות הגזלן במה שגזלה כיון דעדיין בעינה היא וכל היכא דאיתא היא ברשות הנגזל. דהא מחויב הוא להחזירה בעין א"כ אינה יוצאה מרשות הגזלן לרשות הנגזל כי מעולם לא היתה עוד ברשות הגזלן ומאז ועד עתה היא ברשות הנגזל. ודמי ממש להפקר דמותר בשבת וה"נ מותר. ולפ"ז גם פקדון ודאי מותר להחזיר בשבת. אך כ"ז אם הגזילה היא עדיין בעין דוקא. אבל אם כבר הוציאה הגזלן ורוצה לפוטרו בתשלומי ממון אחר בזה ודאי דאסור ע"פ הדין אע"ג דיש בזה מ"ע ול"ת אפ"ה הא הוי קום ועשה ודמי ממש למו"מ אלא יתן לו משכון עד אחר השבת ואז יעשה עמו חשבון וישלם לו ממון כנ"ל ברור: