אור ברסלב
ברוך השם חידושי אורח חיים › סימן מה

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי אורח חיים · סימן מה

סימן מד

שאלה ותשובה ארוכה בנידון הצוקער של פסח ושייך עוד לכמה הלכות.

ע"ד השאלה אם מותר להטיל הצבע שקורין אלטרי מירין לתוך הצוקער של פסח. אשר הרבנים דגלילותינו מערערים על זה ואומרים הגם שיש אלטרי מירין טוב שהוא נקי מתערובות חמץ מ"מ יש ג"כ אלטרי מירין מזויף שבו יש בודאי תערובות חמץ. ולכן לכתחלה אסור להטיל זה הצבע לתוך הצוקער. דחיישינן שמא זהו המזויף. והגם שנותנין בו רק מעט דהיינו שלשה לויט לתוך אפאראטא של שני מאות וחמשים פוד. אפ"ה אסור לבטל איסור לכתחלה. ולהיות כי הדבר נחוץ מאוד לברר על בוריו. והרבנים שבמחוז קיעוו נהגו בזה היתר לכן שמתי אל לבי לעיין בזה היטב. וראיתי שההלכה הזאת עמוקה ויפרד והי' לארבעה ראשים. א) האלטרי מירין המזויף אם יש בו איסור תורה. או רק איסור דרבנן. ב) דין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ג) אם באיסורי מאכלות אמרינן חזותא מילתא הוא. או לאו מילתא. ד) אם חיישינן לאחלופי משום שיש אומרים שאפשר לעשות היכר בצוקער של פסח. שיהי' חלוק במראיתו מן צוקער של חמץ דלא ליתי לאיחלופי:

א

בדין הראשון אם יש בו איסור תורה או רק איסור דרבנן. הנה ידוע דהאלטרי מירין אינו ראוי עכ"פ לאכילת אדם כלל. וא"כ לכאורה תליא מלתא בפלוגתא דלדעת הראב"ד (פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ב') דמפרש הברייתא (פסחים דף מ"ה ע"ב) הפת שעיפשה חייב לבער וכו' ונשרפת וכו' דוקא בפת שאור אבל בחמץ סובר דשוה לשארי איסורים דכל שנפסל מאכילת אדם שוב אין בו איסור תורה. א"כ האלטרי מירין דודאי דיש בו חשש תערובות חמץ ולא תערובות שאור. אין בו איסור תורה. אבל לשיטת הר"ן שם דחמץ ושאור שווין בזה דכיון דראוים גם לחמץ בעינן שיפסל מכלב נמי אבל כל שראוי לכלב יש בו איסור תורה. וכן פסק המג"א (בסי' תמ"ב ס"ק י"ד) כהר"ן עיי"ש ועיין גם באחרונים שם. אמנם אחר העיון נראה דהכא כ"ע מודים שאין בזה חשש איסור תורה. חדא דמאן יימר לן דיש באלטרי מירין תערובות חמץ כזה שהחמץ היה ראוי בתחלת ביאתו לעולם לאכילת אדם. שמא מעולם לא הי' ראוי לאכילת אדם כלל. ובכה"ג כולם מודים דהוי רק חמץ נוקשה. ואיסורו רק מדרבנן וכן החליט המג"א (סי' תמ"ב ס"ק א') עיי"ש. ואפילו את"ל דשמא החמץ שבתוכו הי' ראוי לאדם בתחלת ביאתו לעולם. אפ"ה י"ל כיון דלא נפסל מעצמו ממילא, אלא שנפסל מאדם ע"י המאטריאלען שערבו בו ונעשה אלטרי מירין. א"כ כבר חידש הפמ"ג בפתיחה כוללת שלו להלכות פסח (ח"ב פ"ב) דאם נפסל השאור או החמץ ע"י דברים המרים שעירבו בו אז פטור אפילו בשאור. דלא הוי דרך אכילה דאין זה בב"ח. וכלאי הכרם שאסורים אפילו שלא כדרך אכילתן. ועיין מל"מ (פ"ה מהלכות יסודי התורה). והנה הפמ"ג הביא דמיון מגיד הנשה. דנהי דעץ הוא ואסור אפ"ה אם עירב בו דברים המרים פטור. וגם שם לא נמצא מפורש דאם עירב דברים המרים בגיד הנשה דפטור. ולפענ"ד נראה דיש לדמות ענין זה להא דקיי"ל בש"ס (פסחים דף קט"ו) דאם מרור דרבנן אמרינן דאתי מרור דרבנן ומבטל לטעם מצה דאורייתא. ועיין בר"ן שם גבי בלע מצה יצא דהא דמבטל הוא רק היכא שלעסן דהרגשת הטעם נתבטל יעו"ש. וא"כ ק"ו הדברים. דמה מצוות דעדיפי מאיסורין דהא מצוות אין מבטלות זא"ז כדקיי"ל (בפסחים שם ואלו איסורין קיי"ל (בזבחים דף ע"ח) דמבטלין זא"ז. ואפ"ה אם נתערב מקצת טעם אחר לא יצא. א"כ באיסורים ודאי דאם נתערב טעם אחר דמבטל לטעם הראשון. אמנם אפ"ה היינו דוקא כשבא ההפסד של הטעם ממקום אחר אבל אם נפסד הטעם בעצמו במקצת לא נקרא הפסד. וגבי מצה יצא. דהא עיסת הכלבים שהרועים אוכלים יותר מופסד מאם נתערב משהו מרור בתוך פיו. אלא ודאי היינו טעמא דכאן נפסד מעצמו ממילא וכאן דבר אחר גרם לו. וכמו כן מצינו במה שחידשו האחרונים דהא דטרפה חי' לחד מ"ד היינו דוקא בטרפה מחמת עצמה אבל דרוסה כיון דממקום אחר בא לה הריעותא כ"ע מודים דאינה חי'. ועיין בט"ז (יו"ד סי' ע"ט) לענין טפת ארס אם מזיק להולד ואלו בכל הי"ח טרפות ליכא למ"ד דטרפות של האם יזיק להולד:

ב

ולענ"ד נראה דיש לדמות זה להא דר' יוחנן בש"ס (ע"ז דף מ"א ע"ב) בדין ע"ז שנשתברה מאליה אסורה. שיברה בידים מותרת. עיי"ש. והגם דיש לחלק דהתם מצד ביטול נגעו בה מ"מ הרי לר' יוחנן לית ליה סברא דמימר אמר איהי לא אצלה נפשה עיי"ש. ואפ"ה מחלק בין בא הביטול ממילא לאם הביטול הוא ע"י דבר אחר. וה"נ באיסורין יש לחלק בין בא הביטול ממילא בין אם בא הביטול ע"י דברים המרים. ועוד הרי האלטרי מירין ודאי לא יכול לעשות פעולת החימוץ לחמץ את העיסות. וא"כ הרי כ"ע מודים דאין כאן איסור תורה דהא כל עיקר סברת הר"ן והמ"מ והמג"א הוא משום דזה חלוק מנבילה שאינה ראויה לגר. משום שזה ראוי לחמץ עיי"ש בדבריהם. אבל אם אינו ראוי שוב הוי כדין הנבלה. דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ומלבד מה שהחוש מעיד שהאלטרי מירין אינו ראוי לחמץ. הרי כבר העיד הפמ"ג דכל שנעשה החמץ בתערובות שוב לא יחמץ עיי"ש בפתיחה כוללת שלו:

ג

אך באמת אין אנו צריכים לכל זה דהא האלטרי מירין אינו ראוי אפילו לכלב כאשר אנו רואין בעינינו שגם הכלב לא יאכלנו. א"כ זהו הדין המבואר בש"ס (פסחים דף כ"א ע"ב) חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו. ועיין ברש"י ותוס' שם. וזהו הדין האמור בשו"ע או"ח (סי' תמ"ב סעיף ט' י'). והנה בזה הדין יש לנו שני שיטות. דעת הר"ן דהא דקאמר בש"ס דמותר בהנאה הוא לאו דוקא דה"ה באכילה נמי מותר עיי"ש. ודעת הרא"ש בריש פ' כל שעה דדוקא בהנאה שרי אבל באכילה אסור משום דהא אחשביה כשבא לאוכלו עיי"ש. ואפ"ה הרי גם להרא"ש שסובר דאסור באכילה הרי כתב בהדיא הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק ח') דרק מדרבנן אסור להרא"ש ולא מדאורייתא עיי"ש. א"כ אם אפילו נידון על עצם האלנורי מירין אם מותר לאוכלו בפסח אם לא. תהיה התשובה דלהר"ן שרי לאוכלו בפסח נמי. ולהרא"ש מדרבנן אסור לאכלו משום דאחשבי'. והנה יש להבין במאי פליגי הרא"ש והר"ן. וגם להסביר מנ"ל להט"ז לומר דלדעת הרא"ש אין איסור רק מדרבנן ולא איסור תורה. ולפענ"ד יש בזה פרפרת נאה לומר דהר"ן והרא"ש פליגי בפלוגתא דר' ישמעאל וחכמים. הר"ן ס"ל כר' ישמעאל. והרא"ש ס"ל כחכמים. דהנה (בע"ז דף כ"ט ע"ב) אי' שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך. מפני מה אסרו גבינות עכו"ם. א"ל מפני שמעמידין אותן בקיבת נבילה א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה. ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ולא הודו לו. אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין עכ"ל. והנה האי ולא הודו לו הוא דברי רבינו הקדוש מסדר המשניות שאומר שחכמים לא הודו לר' ישמעאל על זה. שהוא סובר להלכה דקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אבל חכמים סוברין דלא נהנין לכתחלה מדרבנן כפירש"י שם. והנה ניחזי אנן איך התיר ר' ישמעאל לגומעה חיה לכתחלה. נהי דחשיבא כפרש ממש. אבל עכ"פ הרוצה לגומעה שדעתו יפה נימא סברת אחשביה ויהי' אסור. אלא ודאי שר' ישמעאל סובר דאין לומר בזה אחשביה כיון דאינו ראוי לאכילה לרוב בני אדם. א"כ בטלה דעתו אצל כל אדם. וחכמים דפליגי סוברים דודאי כיון שבא לאוכלה הרי אחשביה. ולכן אסור. אבל מ"מ גם לחכמים לא אסור רק מדרבנן. אבל מן התורה שרי. ועתה נראה דעת הראשונים ז"ל בזה כמאן סבירא להו. והנה הרמב"ם ס"ל (בפ"ה מהלכות אישות) דהמקדש בפרש של שור הנסקל מקודשת והיינו כרב אחדבוי שבש"ס שם (דף ל"ד ע"ב) א"כ הרי ע"כ אנו צריכין לומר דהר"מ פוסק כר' ישמעאל בקיבת עולה ובקיבת נבילה. וכהן שדעתו יפה שורפה חיה לכתחלה ג"כ. דהא כל הסיוע לרב אחדבוי הוא כדאמר רבא שס דתרווייהו תנינהו. מדקא א"ל והלא קיבת עולה חמירא ש"מ דכל איסורי הנאה פירשייהו שרי לכתחלה. והרי קשה דהא אנן קיי"ל בש"ס (פסחים דף ז' ע"א) כרב גידל אמר רב דהמקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין אלמא דאיסורי הנאה אפילו מדרבנן אינה מקודשת. ואם איתא דהלכה כחכמים דקיבת עולה אסורה בהנאה מדרבנן א"כ פרש שור הנסקל נמי כן. א"כ איך פסק הר"מ דמקודשת. אלא ודאי דהר"מ ס"ל כר' ישמעאל וטעמו נכון בזה משום דרבא סובר כן בש"ס שם. מדמסייע לרב אחדבוי מדר' ישמעאל. וא"כ השתא דאתינא להכי מאד נכון לומר דגם הר"ן סובר כר' ישמעאל משום דאחשביה לא שייך בדבר שאינו ראוי. ולא הוי חידש מה שהר"ן ס"ל כר' ישמעאל נגד חכמים דהא הר"מ ג"כ ע"כ ס"ל כן משום סיוע דרבא כנ"ל. אמנם הרא"ש ז"ל בפסחים פוסק כדעת חכמים שבש"ס ע"ז. דאחשביה שייך גם בדבר שאינו ראוי לכלום. ועכ"פ האיסור הוא רק מדרבנן כדכתב הט"ז. דהא מקורו של הרא"ש הוא כחכמים שבדין קיבת עולה. והרי התם נמי פירש"י דהאיסור הוא רק מדרבנן. משום דכל היכא דאמרינן אין נהנין ולא מועלין הוי הפירוש דרק מדרבנן אסור ובזה ניחא דברי הט"ז ושיטות הר"ן והרא"ש בזה. ודו"ק:

ד

ועוד נראה לפענ"ד דבנ"ד שרי האלטרי מירין בעצם. ואפילו להרא"ש דאוסרו בעין משום אחשבי'. מ"מ י"ל דדוקא בעינו אוסרו אבל כל שאינו אוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות עם מינים אחרים גם הרא"ש מודה דשרי אפילו לכתחלה. דהא כיון שמערבו עם דברים אחרים גלי דעתו דלא אחשביה כלל ודו"ק. וראי' לזה דהנה לעיל נתבאר דבפרש נמי י"ל אחשביה. כשבא לאוכלו. וניחזי אנן דבש"ס (חולין דף קט"ז ע"ב) בחלב הנמצא בקיבה פוסקין הרי"ף והרמב"ם דבין קרוש בין צלול הוי פרש בעלמא. והר"ת והרא"ש ס"ל דקרוש הוי פרש. אבל צלול הוי חלב עיי"ש. ועיין (יו"ד סי' פ"ז). והנה בקרוש שגם הר"ת והרא"ש מודים דהוי פרש כתב הרא"ש גופי' דלכתחלה מותר לבשל החלב הקרוש עם הקיבה, ובדברי חמודות שם הביא בשם הלבוש שכתב דרק פטור אבל אסור לכתחלה. ותמה על זה הד"ח דמנין לו להלבוש זה. דהא הרא"ש סתמא כתב דמותר ולא כתב לשון פטור. אך לדידי ניחא דהלבוש סובר כיון דהרא"ש עצמו פוסק כחכמים דבפרש נמי שייך אחשביה. כמו בקיבת עולה שפוסק כחכמים כמבואר לעיל. ולכן סובר דיש עכ"פ איסור מדרבנן. אמנם הד"ח מחלק ביניהם דהכא כיון דאינו רוצה לאכלו להקרוש בעיני' רק לבשלו בהקיבה. א"כ אין כאן רק טעם ותערובות. וכיון שע"י תערובות לחוד רוצה בו ולא בעיניה. שוב לא שייך אחשביה. דהרי אותו לבדו לא אחשביה. רק ע"י תערובות, ולכן פוסק הד"ח בפשיטות דמותר ג"כ. וכפשטא דלישנא של הרא"ש שכתב מותר. א"כ הרי חזינן דאפילו הרא"ש עצמו פוסק דע"י תערובות לא שייך אחשביה ודו"ק. וכן המחבר בשו"ע פוסק נמי דלהרי"ף והרמב"ם מותר לבשל גם לכתחלה בצלול ג"כ. והש"ך שם בס"ק כ"ה מתיר להרא"ש בקרוש שבה לבשל אף לכתחלה ועיי"ש מה שהביא בשם הת"ח ורק משום מראית העין יש לאסור אבל לא מדינא. ולכאורה יקשה איך שרי להרא"ש הרי אחשביה. אלא ודאי דכל שאינו אוכלו בעיני' שרי לערבו לכתחלה עם דברים אחרים. היכא שאינו אסור בעצם רק מצד אחשביה. ובעזה"י קיימתי כל זה מסברא דנפשאי. וחדאי נפשאי שהנחני בדרך אמת. שאחר כותבי זאת מצאתי בדברי רבינו הגאון הגדול הנוב"י במהד"ת (ח' יו"ד סי' נ"ז) ממש ככל הדברים הנזכרים אך בקוצר מילין כראוי לגאון כמוהו. וא"כ לפ"ז האלטרי מירין דאינו אסור לאוכלו בעיני' אפילו להרא"ש מדינא כלל רק מצד אחשביה. א"כ היכא שבא לערבו בתוך הצוקער. מכ"ש דכ"ע מודים וגם הרא"ש דשרי לבטלו לכתחלה. דהא אותו לבדו לא אחשבי'. רק הצוקער אחשביה ואינו ענין כלל להא דאין מבטלין איסור לכתחלה. דלאו איסור בעצם הוא. דהא אינו אסור כלל בעצם. ורק מצד אחשביה. וכיון שמערבו עם דברים אחרים. הרי אותו לבדו לא אחשביה. ובפרט שגם הנוב"י מסכים לזה. א"כ בזה לחודא נפשטו שני השאלות הראשונות דאין כאן רק איסור דרבנן. וגם דשרי לבטלו לכתחלה. אך אעפ"כ לא סמכתי על זה לחוד. וארחיב הדבור עוד בעזה"י לברר דאין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחלה:

ה

והנה בראשית ההשקפה אמרתי דאין כאן כלל איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה. דהנה בפשיטות נראה הטעם למה אמרו אין מבטלין איסור לכתחלה. לכל מר כדאית ליה. בין למ"ד דהוי דאורייתא ובין למ"ד דהוי דרבנן. אבל מ"מ טעמא מאי אין מבטלין לכתחלה. והנה ע"פ דברי הפוסקים נראה ברור דזהו רק גזירה. דאם נתיר לבטל איסור ביותר מנותן טעם. יבוא לבטל גם בכדי נתינת טעם, ויבוא לאכול איסור. וכשם שאסרה התורה לעשות סחורה בדברים האסורים דג"כ אסור מדאורייתא. וכל עיקר הטעם כדי שלא יבוא לאוכלן. אם נתיר לו לעשות סחורה בהם. וכן נמי בזה דאין מבטלין גם למ"ד דהוי מדאורייתא הוי הטעם שמא יבוא לבטל האיסור בפחות מכשיעור ויתן טעם. וא"כ הא עד כאן לא שייך זה רק היכא שיש מציאות לחוש לזה דהתערובות חמץ יסבול מעט או הרבה. אבל כל היכא שהתערובות האיסור בע"כ א"א להיות כי אם מעט מזעיר. ולא יצוייר לעולם שום אופן שיבוא האיסור בתוך התערובות לידי נתינת טעם וכגון הכא שיודעים אנו בבירור דהאלטרי מירין אין נותנין כ"א מעט. שאם יתנו הרבה יפסיד הצוקער לגמרי. ומכ"ש דהכא אם נחוש שיתנו בכדי נתינת טעם בעינן שיתן ארבעה פוד ויותר בתוך אפאראט אחד. והרי זה הכל יודעים בבירור שלא יכול להיות זה לעולם. משום דיפסיד את הצוקער לגמרי. ויהי' כמו שרוף ממש. וא"כ בכה"ג אין לאסור ליתן מעט ודוק. וראיה מפורשת לדברי מדברי השו"ת צ"צ (סי' פ') דאע"ג שהוא מחמיר ביותר מכל הפוסקים בהאי דינא דאין מבטלין איסור לכתחלה אף היכא שאין כוונתו לבטל האיסור וכאשר יתבאר בדברינו להלן. מ"מ כתב הוא עצמו שם דהא ליכא למימר שיהא מותר ליתן החלב ביין. ולא יהא בזה איסור דאין מבטלין. משום שהחלב פוגם ביין. א"כ הרי לעולם לא יבוא לידי נתינת טעם. ואנן בעינן שיהא יכול לבוא בשום פעם לידי נ"ט. דאז נוכל לומר שאסרו לבטל גם ביותר מכדי נ"ט. שמא יבוא לבטלו בכדי נ"ט. משא"כ הכא דהא לעולם לא יבוא לידי נ"ט. ודמי להא שכתב הרשב"א ומובא בטור (יו"ד סי' קכ"ב) דהיכא שדרכו להשתמש בתוך הכלי בשפע. ודחה הוא ז"ל משום דנהי דפוגם להיין מ"מ משביחו במה שמתקנו ומצלילו. וא"כ יכול לבוא לידי נ"ט. ועוד הרי החשש הוא שמא יביא לשתותו עם בשר. ואז הרי יתן החלב טעם לשבח בהבשר עכ"ל עיי"ש בדבריו הנחמדים. הרי דהצ"צ עצמו סובר דטעמא דאין מבטלין הוא כאמור. ולא אסר רק בנידון דידי'. אבל בנ"ד דאין שייך כאן הדחיות של הצ"צ. הרי נשארה הסברא היקרה דכיון שא"א לבוא לידי נ"ט. שרי לכתחלה לבטל ביותר מששים ודו"ק:

ו

ועוד הרי אפילו בלא"ה גם אם הי' יכול לבוא לידי נ"ט בשום פעם. נמי שרי לפי הדין באמת בנ"ד לפי פסק ההלכה. דהא עד כאן לא אסרו לבטל איסור לכתחלה. רק היכא שכוונתו לבטל. וכל חפצו ותכלית רצונו הוא לבטל הדבר אבל היכא שאין כוונתו ורצונו רק לתקן ההיתר כדי שיוכל ליהנות מן ההיתר. הרי אנו פוסקין בשו"ע (יו"ד סי' פ"ד סעיף י"ג) ובב"י שם הביא כן בשם האורחות חיים. דבש שנפלו בו נמלים שמותר להרתיח הדבש משום דאין כוונתו לבטל הנמלים רק לתקן הדבש. ועיין שם בט"ז ובש"ך (ס"ק ל"ח) רק שהצ"צ (סי' פ') חולק על זה ואוסר ליתן החלב לתוך היין אף שאין כוונתו לבטל החלב. רק לתקן את היין. אבל באמת יחיד הוא בזה. וכל הפוסקים חולקים עליו. ועיין מג"א (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) שהשיג ג"כ עליו דסותר דין דבש שנפלו בו נמלים וניחזי עוד בדברי האחרונים. הנה בדברי הפר"ח (סי' תס"ז ס"ק ח') גבי דבש של עכו"ם פוסק להדיא דלא כהצ"צ. ושרי ליתן החלב לתוך היין. כיון דאין כוונתו רק לתקן היין. כדשרינן בדבש שנפלו בו נמלים עיי"ש. והכנה"ג בהגהות הטור (יו"ד סי' ק"ב אות ג') התיר ג"כ לחת מעט חלב לתוך יין כדי לתקנו. והסכים לדבריו של הכנה"ג גם מהר"י אישקאפה. וגם מדברי הפמ"ג באשל אברהם (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) ובשו"ע יו"ד סי' צ"ו ס"ק א') מבואר שפוסק כהמג"א. וגם מדברי הרב בשו"ע שלו (סי' תמ"ז סעיף נ"ב) מבואר דפוסק דלא כהצ"צ. וא"כ בנידון האלטרי מירין מלבד מה שנתבאר דאחשביה לא שייך רק בעיני'. אבל לא היכא שמערבו. וגם מלבד הסברא דכיון דאין יכול לבוא לעולם לידי נ"ט. אין כאן איסור שמבטלו לכתחילה. הרי יש עוד היתר דהא אין כוונתו לבטל את האלטרי מירין. כדי שיתרבה לו אכילתו. דהא כוונתו רק לתקן מראית הצוקער. כדי שלא תהא מראיתו געל. ויהי' חזק מעט. וא"כ שרי לכל הפוסקים החולקים על הצ"צ. ופוסקים דבכה"ג שאין כוונתו לבטל האיסור רק לתקן ההיתר. אין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה. ועיין עוד בפמ"ג (סי' ס"ט ס"ק נ"א) בשפ"ד בדין השומן ששהה ג' ימים. משמע נמי שפוסק כהמג"א עיי"ש:

ז

ועוד נלפע"ד להסביר מילתא דמסתברא. דבנ"ד דכולם מודים שיש אלטרי מירין טוב שאין בו שום תערובות חמץ. רק נעשה ממין אבנים. אלא שאומרים שיש גם אלטרי מירין מזויף. אשר אינו כל כך ביוקר. ובו יש תערובות חמץ. הנה לפ"ז נראה לי להמתיק בעזה"י דבכה"ג גם הצ"צ מודה. שאין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה. דבאמת אנו צריכין להבין סברת הצ"צ. למה אוסר ליתן חלב בתוך יין כדי לתקן את היין. וכי יחלוק הצ"צ על דברי האורחות חיים והב"י בשו"ע ועל כל הפוסקים הסוברים שמותר. ואי אפשר שיחלוק בלא שום סברא. אלא ע"כ אנו מוכרחין לומר דיש לו להצ"צ בזה שום סברא וחילוק שמחלק דין חלב לתוך היין מדין דבש שנפלו בו נמלים. ושם שרי לבשל הדבש. וכאן אסור ליתן חלב לתוך יין. אך יש לברר לפענ"ד מה היא הסברא באמת והחילוק שמחלק ביניהם. והנה אנו רואים כמה פוסקים גדולים חתרו והעמיקו לתרץ שיטת הצ"צ בזה. מקושיא המבוארת מדבש שנפלו בו נמלים. הראשון הוא הנוב"י (מהד"ת סי' נ"ז בחלק יו"ד) שתירץ דהצ"צ סובר דעד כאן לא מצינו. שאם כוונתו לתקן ההיתר לחוד דשרי. רק היכא שכבר מעורב. אבל לערב בידים מתחלה אפילו אין כוונתו כדי לבטל האיסור סובר הצ"צ דאסור עיי"ש ועיין עוד (שם סי' נ"ו וסי' מ"ו). אבל במחכ"ת דבריו אינם מובנים. דמה הוא החילוק בין אם כבר מעורב. או מערב עתה. הא עכ"פ הוא עושה מעשה עתה בידים. וכבר השיגו האחרונים על הנוב"י. שנעלם ממנו דברי הצמח צדק עצמו (בסי' נ"א) שסובר שם להדיא דשרי לערב גם בידים לכתחלה. ועיין נחלת צבי (סי' פ"ד) וא"כ לפ"ז ודאי קשה דיהיו דברי הצ"צ סותרין זא"ז. אמנם ביאור נכון על דברי הצ"צ בדברים של טעם. מצינו לבעל המנחת יעקב (כלל ס' ס"ק א') וז"ל דעד כאן לא מצינו בשו"ע שהתירו לבטל איסור. היכא שאין כוונתו לבטל רק לתקן הדבש. כי אם היכא שודאי אינו חפץ בהאיסור ולא בטעמו. ואלו לא היו הנמלים כלל בתוך הדבש. ברור שהי' יותר נוח לו אז שרי. אם אין כוונתו לבטל רק לתקן הדבש. משא"כ בחלב לתוך היין. הלא אי אפשר כאן לומר שבודאי אינו חפץ בהחלב. ואלו לא היה החלב הי' יותר נוח לו. דהא הוא נותנו בידיו ממש. אלא ע"כ מוכח ממעשיו שחפץ בו בהחלב. שיהי' בתוך היין. ולכן שפיר אסור משום אין מבטלין איסור לכתחלה. עכ"ל המנח"י בקצת ביאור והסבר עיי"ש ודפח"ח. ולפ"ז אומר אני לחלק עוד בחילוק נכון. דדוקא באיסור מחמת עצמו. כמו חלב וחלב חטה. דהם עצמם המתקנים היין. והם עצמם דברים האסורים. בזה אסר הצ"צ. אבל לדוגמא אם לא היה בטבע החלב לתקן מראה היין. רק במין פרי אחר. הי' הטבע הזאת של תיקון היין רק שבזה הפרי יש בליעה מבשר או מחלב לאיזה כוונה אחרת ודאי לפי דברי המנח"י ברור כשמש דשרי דהא אינו חפץ בו בהבליעה. דהא מה שידענו שחפץ בו הוא ממה שאנו רואים שמתקן בו. והא עם הבליעה אינו מתקן. הרי ברור דאין חפץ בהבליעה. וא"כ יצא לנו הדברים ברורים בעזה"י בנ"ד, דהאלטרי מירין כיון שהחשש הוא שמא יש בו תערובות חמץ. א"כ הא החמץ אינו פועל התיקון של הצוקער. רק המאטריאלין האחרים שבו. פועלים התיקון. א"כ איך שייך לומר שחפץ בהחמץ ודו"ק. ואפילו אם תמצא לומר דבר רחוק שהחמץ שבו פועל פעולת התיקון נמי מעט. הגם שזהו דבר זר. ואין הדעת סובלו. מ"מ יש עוד סברא חדתא. למישרי האי מילתא. דעד כאן לא אסר הצ"צ לפי ההסבר של המנ"י. רק היכא שאין לתקן היין בדבר היתר אחר כי אם בחלב וחלב חטה. אז מוכרחין אנו לומר שחפץ בהן. אבל היכא שאפשר לומר שיתקן היין במין אחר. ורק בלא ידיעה ובלא שום חפץ ורצון פגע בחלב ותיקנו. הלא להמנ"י פשיטא דשרי. דהא אין חפץ בו כלל וכמובן. וא"כ בנ"ד דכולם מודים שיש אלטרי מירין טוב שנעשה ממין אבן. ורק שמספיקא יש לחוש שמא פגע באלטרי מירין המזויף שיש בו תערובות חמץ. אבל עכ"פ אין חפץ בהחמץ כלל. וזה נכון מאוד. דהא ודאי אין שום נ"מ להישראל שעושין לו הצוקער. אם יתנו לו מין אלטרי מירין הטוב. שנעשה ממין אבנים בלא שום תערובות חמץ. או שיתנו לו המזויף. דבין כך ובין כך לא ישתנה לו השער. א"כ איך נוכל לומר שחפץ בו בהמזויף דוקא. ודאי דאין לומר כאן סברת המנ"י. דהא אף שמערבין אותו בידים מ"מ לא ניחא לו דוקא באותו שיש בו תערובות חמץ. א"כ הרי שוב ע"כ גם הצמח צדק עצמו מודה ג"כ דשרי בכה"ג ודמי ממש לדבש שנפלו בו נמלים ודו"ק:

ח

הנה כעת זכינו לראות אור בהיר בשחקים שנדפס הצמח צדק מרבינו מליובאויטש ז"ל. בחידושיו על שתא סדרי (בדף כ"ה ע"א) על המשנה (פ"ה דתרומות משנה ט') דתנן התם אם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר והביא הצמח צדק ז"ל, הירושלמי דתני אף טוחן לכתחלה ומתיר. אמר ר' זעירא אפילו כרבנן נמי אתיא והכא היינו טעמא דמותר ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה שכן דרך כהנים להיות טוחנין בבתיהן מדומע. אדעתין דר' זעירא כלאי הכרם אסור לרבנן עכ"ל הירושלמי, וכתב הצ"צ דמזה הירושלמי מוכח דלא כהפר"ח (ביו"ד סוף סי' ס"ד) דמפרש הטעם דמותר לכתחלה לטחון משום דכיון דאין כונתו לבטל רק לתקן החטים שיהיו ראויין לאכילה להכי אין משום מא"ל והרי א"כ כלאי הכרם נמי תשתרי אלא הטעם הוא כדברי הירושלמי דלא מיחזי בעת שטוחן שעושה כדי לבטל דיאמרו שטוחן בשביל הכהנים שלהכהנים שרי המדומע. וה"נ דעת הטור והתה"ד לסי' קי"ד. ובפסקיו סי' קמ"ו) דמותר לטחון החטים קודם פסח הוא משום דיאמרו דאין טוחן כדי לאכול בפסח אלא יאמרו דטוחן כדי לאוכלן קודם פסח. וה"נ י"ל דה"ט דדבש שנפלו בו נמלים שמותר לחממו הוא שיאמרו שמחמתו כדי למכור המשקה לנכרים. ומשו"ה לא מיחזי בעת החימום שמבטל איסור עכ"ל. והנה לפענ"ד כוונת קדשו הוא לא לחלוק לגמרי על הב"י והט"ז והש"ך שבסי' (פ"ד סעי' י"ג) שכתבו דדבש שנפלו בו נמלים שרי משום דאין כוונתו לבטל רק לתקן הדבש דזה הצ"צ ז"ל נמי מודה שהסברא ישרה היא לחלק כן. כי אם שחידש הוא ז"ל דהרי מוכח מהירושלמי שאין הטעם זה לבדו מספיק שיהי' רק בשביל זה לחוד כדאי להתיר דא"כ בכלאי הכרם נמי תשתרי וד"ל. ולכן הסביר הוא ז"ל שלזה הסברא שאין כוונתו לבטל רק לתקן בעינן נמי עוד הסברא השני' של הירושלמי שלא יהי' מיחזי כלל שעושה לבטל כיון שיש לומר שעושה בשביל הכהנים. או בדבש בשביל הנכרים. אז דייקא בשני ההיתרים ההם היינו שאין כוונתו לבטל כי אם כדי לתקן. וגם דלא מיחזי כלל כמבטל כיון שי"ל שעושה בשביל הכהנים והנכרים. ואם המצא תמצא באיזה ענין שלא יצטרפו שני הסברות ביחד זה חידש הצ"צ שאסור. ולכן כתב אח"כ הצ"צ זה (ד' כ"ו ע"ג) דלהוסיף אסור אפילו קודם הפסח הגם שי"ל שעושה כדי לאוכלו קודם פסח דכבר מבואר לעיל בשם שכנה"ג סי' תנ"ג דדוקא בטחינה שרי ולא כשמוסיף עכ"ל. פי' דלא סובר כהנוב"י שיש חילוק בין מעורב כבר למערב בידים. דא"כ הו"ל לומר דכשמוסיף הרי מערב בידים אלא ברור כונת קדשו הוא כן. דבטחינה יש ני הסברות סברת הב"י והט"ז והש"ך והפר"ח דאין כונתו לבטל רק לתקן. וגם סברת הירושלמי שטוחן בשביל הכהנים ובדבש משום הנכרים. אבל כשמוסיף בידים הרי לא מועיל סברת הירושלמי לחודא כיון דאין לומר סברת הב"י והפר"ח דאין כונתו לבטל רק לחלק דהרי מדמוסיף ע"כ כונתו לבטל. והשתא ניחא אשר זה הצ"צ ז"ל לא יחלוק על אא"ז הרב בשו"ע שלו (סי' תמ"ז) דמתיר ליתן בידים החלב לתוך היין. הרי התם נמי מוסיף הוא בידים אלא הדבר ניחא דהתם הגם שמערב בידים אבל אפ"ה ישנן שפיר שני הסברות כמו בטחינה ממש. דהא אינו נותן ודאי החלב לתוך היין רק כדי לתקנו. וגם בשעת היתר. וד"ל וא"כ בדין האצטרי מירין נמי ודאי כן כמו החלב דהא ישנן שני הסברות של הירושלמי נמי כמו בטחינה. ולהצ"צ הזה שחידש שיש לומר שעושה בשביל הנכרים הכי נמי גבי הצוקער יש לומר שעושה בשביל הנכרים. וגם אין כונתו לבטל רק לתקן:

ט

ומה גם אשר באמת אין אנו צריכים לכל זה. ולכל הפלפולים. דהא בררנו לעיל דבדבר שנפסל מכלב ודאי אין כאן איסור תורה. רק איסור מדרבנן להרא"ש. משום דהא אחשביה. ובדבר שע"י תערובות לא שייך אחשביה. כמבואר לעיל מחלב שבקיבה. ומדברי הנוב"י להלכה. דבזה חלוק מדיו. דדיו אוכלו בפני עצמו. א"כ אפילו אם הי' ברור לנו דזהו האלטרי מירין המזויף די לנו להתירו מכל הנ"ל. אבל היכא דיש לנו ספק בדבר. שמא הוא האלטרי מירין הטוב אין אנו צריכים לכל זה. דהא פשוט דקיי"ל כל ספק דרבנן שרי. ובפרט בספק דרבנן לומר דין דאין מבטלין איסור לכתחלה. זה מביא לידי גיחוך. וכבר פסק הש"ך (יו"ד סי' קי"ד ס"ק כ"א. וסי' קט"ו ס"ק כ"ח) להדיא דכל היכא דהוי רק ספק איסור שרי לבטלו לכתחלה. ועיין בפמ"ג בשפ"ד (סי' צ"ט ס"ק ז') וזה ברור ומוחלט. וא"כ באלטרי מירין שספק גמור הוא אם זה הוא הטוב אם לא. וידוע דזיוף לא הוי ספק חסרון חכמה. א"כ ספק גמור דרבנן הוא. ושרי לבטלו לכתחלה. ובפרט אשר הנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד איזה חיוב יש על הישראל להזהירו משום אין מבטלין איסור לכתחלה. והרי נהי דאמירה לעכו"ם שבות. גם בכל האיסורים לבד משבת. היינו דוקא אמירה עכ"פ. אבל בלא אמירה רק דניחא לו קצת מה הוי ועיין בש"ס (ב"מ דף צ') פלוגתא בין רש"י ותוס' שם גבי חסום פרתי ודוש בה דלרש"י בעינן דישה שלו וניחא לו. ועיי"ש בתוס' ודו"ק:

י

ואחרי אשר ביארנו שני הדינים הראשונים. נברר ג"כ אם באיסורי מאכלות אמרינן חזותא מילתא היא אם לא, אע"ג דלפי ההיתרים שנתבארו ודאי דשרי. גם אם נימא דחזותא מילתא היא. דהא אחשביה לא שייך בזה שע"י תערובות הוא. דגם אם מילתא הוא. הא לא אחשביה בפ"ע מ"מ אברר דכאן גם אם הי' איסור בעצם. ג"כ לא מגרע אפילו אם חזותא מילתא הוא. ונציעה מקור הדין והסוגיא דחזותא. הנה מקורו מהמרדכי ריש מס' ביצה. הביאו בתורת חטאת (כלל ע"ד סעיף ב') אם לבנו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אינו בטל. לפי שהחזותא ניכר ואינו בטילה עכ"ל עיי"ש. וכן הש"ך (ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה') והמנחת כהן בשער התערובות (פ"ג חלק ג') כתבו נמי כן בפשיטות. ומסיים שם דחזותא אינו בטל. כדאיתא בגמרא. אבל המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ה') האריך וסתר זה הדין בעוצם חריפתו ובקיאתו מש"ס ופוסקים. דבמידי דאכילה רק טעם אסור. ולא החזותא. והא דאמרינן חזותא מילתא היא. זהו רק במידי דלאו בר אכילה עיי"ש. ולפענ"ד יש ראי' אחת מש"ס דחזותא לאו מילתא היא במידי דבר אכילה. מה שלא הביא המנ"י. ובעזה"י מקום הניחו לי להתגדר בזה:

יא

דהנה במסכת מקואות (פ"ז משנה ה') תנן שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין. והרי מראיהן כמראה היין. ועיי"ש במשנה זו ועיין גם בש"ס (חולין דף כ"ו ע"א). והנה בריש (פ"ג דמקואות משנה א') כתב הרע"ב דשיעור קורטוב הוא חלק אחד מס"ד בלוג. ועיין בתוי"ט שם דקורטוב הוא שמינית מן שמינית הלוג. וא"כ כיון שהוא חלק ס"ד מן לוג א'. הרי כשיפול קורטוב לג' לוגין. הנה הקורטוב הוא רק חלק אחד מן קצ"ב חלקים. א"כ הוי חלק אחד יין חלקים מים. ואפ"ה הקליטה המשנה (שם פ"ז) הנ"ל שיש מציאות שישנה מעט היין הזה את מראה המים ואם נימא דחזותא כיון דניכר אינה בטילה באיסורי מאכלות נמי כדברי התו"ח והמנחת כהן. הרי יוקשה לדידהו ממשנה מפורשת בש"ס (ע"ז דף ע"ג ע"א) יין במים ומים ביין בנותן טעם. וכן אי' בכל הראשונים שם עיי"ש. וביו"ד (סימן קל"ד סעיף ג') איפסיק להלכה כן. וזהו ידוע דכל מקום שנזכר בש"ס בנותן טעם. הוא או טעימת קפילא או ששים. וכמבואר בש"ס (חולין דף צ"ז ע"א). וכן מפורש להדיא בתוס' (שם בע"ז דף הנזכר) בד"ה ת"ש. דהאי בנותן טעם דתנן במשנה על יין במים הוא דוקא שלא הי' בו ששים. והרי א"כ אנו מוכרחין לומר דחזותא לאו מילתא הוא כלל. וכל שאין בו טעם כפי ששיערו חז"ל. דהיינו שיש בו ששים אז אפילו אם האיסור שינה את המראה של ההיתר. אפ"ה שרי דאל"כ למה לא אסר שם בע"ז היין את המים. גם אם הי' ששים. דהא הכי הו"ל למימר אם לא שינו המראה אז בנו"ט ולמה סתמו לומר דשרי. אחרי שיש מציאות שמשנה המראה גם ביותר ממאה כנ"ל. וליכא למימר דהתם בע"ז מיירי רק ביין לבן. דזהו דוחק גדול. דהי' להם לפרש. אלא ודאי דחזותא באיסורי מאכלות לאו מילתא היא כלל. וזה נכון בעזה"י. ועיין היטב בשו"ע הרב (או"ח סי' תצ"ח) בקונטרס אחרון (ס"ק ו') ג"כ כדברינו. עיין שם היטב ודו"ק. וא"כ אחרי שזכינו לברר כדברי המנחת יעקב שכן עיקר. נחזה עוד בדברי הפוסקים היאך פוסקים להלכה בהאי דינא דחזותא. ואחשבם אחד אל אחד. שדבריהם הקדושים יהיו סמוכין ונראין לפנינו. דהנה המרדכי (ריש פ"ק דביצה) כתב וז"ל חדא דלחזותא וטעמא עבידי. ותו דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרי רק צירף הסברא של חזותא. ש"מ דמשום חזותא לחודא לא הי' אוסר ביותר מששים. וכן דייק גם המנח"י מדברי המרדכי. גם הצמח צדק לסי' פ') בודאי לית ליה סברא דחזותא מילתא. דהא כתב בהדיא שם דרק משום דמבטל איסור לכתחלה אסור. ואי נימא דחזותא מילתא הרי אינו בטל כלל, ואיך אומר דמבטל. וק"ל. וזה ברור ופשוט. דהצ"צ סובר ודאי כהמנח"י עיין שם. וכן המג"א כאן (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) נראה מדבריו להדיא דחזותא לאו מילתא היא. דהא סיים דשרי ליתן החלב להיין באופן שיהי' ששים. דאל"כ לא יתבטל. ואם נימא דחזותא מילתא היא. איך יתבטל. הא נותנו כדי שישתנה מראהו מחמת החלב כידוע. וגם זה פשוט. ועיין עוד במנחת יעקב (כלל ס' ס"ק א') שכתב להדיא דהצ"צ והמג"א סוברין ודאי דחזותא לאו מילתא הוא. ועוד מבואר כן במנח"י (כלל ע"ה ס"ק ה') והוא המתיר הראשון בזה כידוע. והחליט כן מש"ס ופוסקים. והט"ז (יו"ד סי' צ"ח ס"ק י"א) משמע נמי דרק אם הוה לחזותא וטעמא. וגם דבר שיש לו מתירין אסור עיי"ש. והשערי דורא (סי' ע"ד) לפי הגירסא לבנו בה מאכל. כתב בהדיא רק משום דבר שיל"מ. ולא משום חזותא. והדגול מרבבה (סי' תמ"ז) פוסק דבחלב חטה דאסור משום ששמו עליו. אבל בחלב שרי. דהוי היתר. ואח"כ כשיהיה איסור. הא מבוטל הוא. עכ"ל. הרי מוכח ג"כ דס"ל דחזותא לאו מילתא הוא. והרב בשו"ע כאן (סימן תמ"ז סעיף נ"ב) הביא כל דברי הצ"צ. וכתב להדיא דכל שנתבטל החלב בס' ביין. מותר לשתותו עם בשר. ע"כ דסובר דחזותא לאו מילתא היא כלל. ואף דהרב עצמו ז"ל כתב שם בקונטרס אחרון (סי' תקי"ג) והאריך דכל שבא הביצה לתקן אסור עיי"ש. וא"כ לכאורה סתירה היא משם לכאן. דהא כאן נמי החלב מתקן את היין. אבל באמת לא קשיא כלל. דשם (בסי' תקי"ג) בא להסביר שיהי' נכון הדין דדשיל"מ. וידוע דדין שיש לו מתירין הוא דוקא במין במינו. ולכן הסביר הרב ז"ל דכל שבא לתקן המאכל הוי כגוף אחד עם התבשיל. והוי מין במינו. ואינו בטל, משום דהוי דשיל"מ. אבל באיסורים שאינם דשיל"מ. שפיר מוכח ברור. דחזותא לאו מילתא הוא. ואפילו אם בא לתקן. והוי מין במינו מאי מגרע בזה. עכ"פ בטל בשאר איסורים. ואדרבה בש"א קיל מין במינו ממין בשאינו מינו. דרק מדרבנן בעינן ס' בלח בלח במין במינו. ואין זה ענין למילתא דעבידא לטעמא. ולפ"ז כאשר יצא לנו לאור שהמרדכי והצ"צ והמג"א והשערי דורא והמנ"י והט"ז והדגול מרבבה והרב בשו"ע לכולם דעה אחת ודברים אחדים דחזותא לאו מילתא הוא. הכין הלכתא היא ודאי. ומלבד זה הרי אחרי שבררנו לעיל בעזה"י על נכון. דאפילו לו יהא שזה הוא האלטרי מירין המזויף. מ"מ ברור כשמש. דמ"מ אין בו רק ענין מאיסור דרבנן ולא יותר כלל. א"כ מי לנו גדול מרבינו הפרי חדש (יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה') שהאריך ברוב תבונתו אשר באיסור דרבנן ודאי חזותא לאו מילתא הוא. הגם שהחמיר הפר"ח שם לומר באיסור דאורייתא חזותא מילתא היא. אפ"ה באיסור דרבנן החליט בפשיטות דחזותא לאו מלתא היא. ועיין בחכמת אדם שהוא אחרון שבאחרונים פסק ג"כ כדבריו. ועיין לחם הפנים (סי' ק"ב) נמי כהפרי חדש עיין שם:

יב

וכל זה כתבתי רק לפלפולא דאורייתא. וגם לברר הדין השייך גם לענינים אחרים. אבל לנ"ד האלטרי מירין אין אנו צריכין לפלפולים אם חזותא מילתא או לא. דאפילו את"ל מילתא היא. הרי פשוט דקיי"ל בכל הדברים שאינם מתבטלים. כמו חתיכה הר"ל וכיוצא בו דבעינן שהאיסור יהי' איסור מחמת עצמו. והוא ראוי להתכבד. אז אינו בטל. אבל אם חהר"ל בלעה איסור. שוב נפסק הדין דבטילה שפיר. דהא הבליעה אינה ראוי' להתכבד. כמ"ש (בסי' ק"א) בשו"ע יו"ד ובכמה מקומות. וא"כ ה"נ הכא בנידון האלטרי מירין וכי כולו חמץ הוא. הלא בו לא נמצא רק תערובות חמץ. והחמץ שבו אינו פועל המראה והחזותא. א"כ אפילו אי חזותא מילתא היא. היינו שהאיסור מחמת עצמו הוא נותן החזותא. כמו הביצה שנולדה ביו"ט. משא"כ בכה"ג שהאיסור בעצמו אינו נותן החזותא וזהו פשוט:

יג

ועתה נבוא לבאר מה ששמעתי שהרבנים של סביבותינו אומרים שיש לעשות היכר בצוקער של פסח. שיהי' חלוק מצוקער של חמץ במראיתו כי היכי דלא יטעו הרואים לומר שמותר לאכול כל צוקער בפסח. הנה אציעה מקודם שורש דבר זה. היכן מצינו כה"ג בש"ס דאית לן למיחש לשמא יטעו מדבר זה לעשות כן גם במילתא אחריתא. ולהסביר זה על נכון. ואחר שנברר מן הש"ס והפוסקים. אז תאיר לנו אור ההלכה ברור. שאין שום חשש בצוקער כלל. הנה מתחלה י"ל דכה"ג לא חיישינן. רק היכא שיש לחוש שיטעו באיסור תורה אבל היכא שכל החשש רק שמא יטעו להתיר איסור דרבנן לא. ומנא אמינא לה. מהא דאמרו בש"ס (יבמות דף פ"ח ע"ב) אלא משני אמאי (צריכה גט. הא] זנות בעלמא הוא. אמר רב הונא. גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט עיי"ש. וכמו כן בש"ס (גיטין דף פ"ט ע"ב) דוקא מגרש ראשון ונושא שני. אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט שמא יאמרו ע"י שגירשה ראשון תחלה קידשה שני ועכשיו חוזר ומחזירה ויאמרו שמותר להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר עיי"ש ברש"י וכן נפסק ההלכה בשו"ע (אהע"ז סימן ל"א סעי' ד' וסי' מ"ב סעיף ה' וסי' מ"ו סעי' ה') עיי"ש, ואם נדמה ענין היכר של הצוקער לזה הלא יוקשה הא דכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות אישות) שאם הלך פקח וקידש אשת החרש. קידושי הפקח קידושין גמורים הם. ונותן הפקח גט. ומותרת האשה להחרש עיי"ש. והלא איך לא חשש הר"מ שמא יאמרו גירש החרש. ונשא הפקח. ונמצא שהחרש מחזיר גרושתו משנשאת. ובאמת השיג הראב"ד שם על הרמב"ם בזו הקושיא. אבל ה"ה תירץ על זה דעד כאן לא חששו שמא יאמרו. רק היכא דאתי מיני' חורבא לאיסור תורה. אבל גבי חרש כיון דאין אצלו איסור תורה דכל קידושי חרש אינן אלא מדרבנן לא חיישינן בכהאי גוונא לשמא יאמרו. כיון דאפילו אם יאמרו אינו אלא איסור דרבנן. ולסברא הזאת הסכימו גם הח"מ והב"ש (באה"ז סי' מ"ד סעיף א') בח"מ ס"ק א'. ובב"ש ס"ק ב'. ועיין בבאר הגולה שם בסימן זה א"כ להמ"מ והפוסקים ההם דכל דליכא לתא דאיסור תורה. לא חיישינן לשמא יאמרו. א"כ ה"ה בנידון הצוקער אפילו אם יאמרו שהוא צוקער של כל השנה. נמי לא יהי' איסור תורה וכאמור. וכידוע שאין מציאות בצוקער לאיסור תורה. א"כ לא שייך בכה"ג לחוש לשמא יאמרו. כפי סברת הר"מ והמ"מ וסייעתם.

יד

אמנם לפענ"ד דברי הה"מ צריכין עיון גדול וביאור רחב. אף שהח"מ והב"ש הסכימו כן. דבהדיא מצינו היפוך דבריו בש"ם (יבמות דף ל"ו ע"א. ודף קי"ט ע"ב) היבמה לא תחלוץ בתוך שלשה חדשים. ופרכינן שם בש"ס תחלוץ אמאי לא. ומשני גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ופריך עוד ונכריז ומשני איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ויאמרו קא שרי חלוצה לכהונה עיי"ש. והלא כל עיקר איסורא דחלוצה לכהונה הוי רק מדברי כופרים ולפי דברי הה"מ הנ"ל לא הי' להם להכריז כלל, ואין לנו שום חשש מאומה כיון דאפילו אם יאמרו כן ג"כ הא לא יבאו לטעות רק באיסור דרבנן. ולא עוד אלא שהב"ש עצמו נסתר בדבריו מהכא להתם דהב"ש עצמו ובסי' קנ"ו סעיף י"ג) הביא זה הדין. וזה הטעם. ולא זכר שמכאן נסתרו דברי הה"מ הנ"ל. אלא, ודאי שאין לנו לבנות יסוד חזק על זה ודברי הה"מ מסתמא נאמרו בדיוק. אבל לימא דכללא הוא ג"כ לא מצינן למימר. וא"כ הדרא מילתא לדוכתין דלפ"ז גם בצוקער נהי דהוי רק איסור דרבנן. מ"מ אפשר לטעות כמו בחלוצה:

טו

ועוד יש לי להביא ראי'. די"ל דענין הצוקער יש לו דמיון אחר היותר מסתבר. היינו לדין אתי לאחלופי הנמצא בכמה מקומות בש"ס. ועיין (בחולין דף ע"ה ע"ב) דפריך שם ר"ש שזורי היינו ת"ק ומשני הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו. דלת"ק כיון דהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מדרבנן. כי היכי דלא ליתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה עיין שם. וזהו דענין איסור והיתר לאכילה דמי ממש לענין צוקער הנדרש ג"כ לאכילה לאדם. והתם חזינן דרק לאיסור תורה חששו. דלא ליתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. אבל לא מצינו שחששו לאיסור דרבנן:

טז

אבל באמת זה טעות. דהלא מצינו (בגיטין דף ג' ע"א) אליבא דרבא דסובר הטעם שתיקנו חכמים שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ. משום שאין עדים מצויין לקיימו. פריך הש"ס א"כ יאמר בפני נחתם לחוד ולמה תיקנו שיאמר גם בפני נכתב. ומתרץ רבא בדין הוא דליתני הכי. אלא דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד עיי"ש. ופירש"י דיאמרו כל קיום שטרות סגי בעד אחד עכ"ל. והלא בכל קיום שטרות נמי הוי רק מדרבנן וכדאמר בש"ס התם לרבא גופי' דבדין הוא דאפילו בקיום שטרות לא ליבעי תרי. כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ורבנן הוא דאצריך קיום. ואפ"ה תיקנו בגט אטו שאר שטרות דעלמא. אלמא דסברת אתי לאחלופי. הוי גם אם יבואו לאחלופי באיסור דרבנן. ולא באיסור תורה לחוד דוקא. ועיין בט"ז (יו"ד סי' י"ג ס"ק ד') דמדמה הך אתי לאחלופי דגיטין. להאי אתי לאחלופי דבן פקועה המובא לעיל אות ט"ו. אלמא דלא ניחא לי' להט"ז לחלק בין אתי לאחלופי דאיסור תורה דוקא. או גם אם ייתי לאחלופי באיסור דרבנן. ובאמת מזה צ"ע קצת דברי הרמ"א (יו"ד סי' פ"ז) דלהניח בשר עוף בחלב שקדים ליכא משום מראית העין. דהא חזינן דבגט חששו דכשיראו בעד אחד. יאמרו דמותר לקיים גם שאר שטרות בעד אחד. אע"ג דאפילו אם יאמרו כן לא יבאו בזה לידי איסור תורה. רק מד"ס ואפ"ה חששו. וא"כ גם בעוף בחלב שקדים יש מראית העין. ובאמת הש"ך שם ס"ק ו' מסיק דיש מראית העין בעוף נמי. מטעם הזה. דגם במלתא דרבנן יש משום מראית העין. עיין שם:

יז

אמנם קושטא דמילתא הכי הוא. שאין שום דמיון כלל כל הענינים הנזכרים לנידון הצוקער. ואומר על זה כמ"ש הט"ז (באו"ח סי' ת"ן) דברי הלל בפסחים ס"ו וכי פסח אחד יש לנו בשנה. הלא יש חמשים שבתות בשנה. וה"נ י"ל כן לענין הצוקער. וכי יש פסח אחד בשנה. הלא יש שס"ה ימים בשנה ואוכלין בשר ושותין יין. ולמה לא נאמר שלא לאכול בשר כשר שמא יאמרו בשר נבלה וטרפה אכל ויבאו להתיר בשר נבלה וטרפה. או הרואה ישראל שותה יין. יאמר כי יי"נ שותה. ויתירו שתיית יי"נ. ולסברת הרבנים האומרים שצריך לעשות היכר בצוקער של פסח. הלא אלף פעמים ככה יש למצוא ולחדש מדעתינו לעשות היכרא. וכמו ביין כשר. דיין נסך הוא אסור בהנאה. וחמור כמו ע"ז שאוסר בכל שהוא. ותופס את דמיו. ובשר נבלה עכ"פ איסור תורה יש בו. [ולא כן צוקער של כל ימות השנה. שאין בו רק חשש איסור דרבנן ואפ"ה אין לישראל שום היכר בבשר זבחימו. ויין משתיהם כלל. ולא עוד. אלא אפילו בפסח גופא. וכי מצינו איזה חומרא שנצטרך ע"פ הדין לעשות היכר בפת מצה מפת חמץ. ומ"ש בשו"ע (סי' ת"ס ותס"א) שאין עושין פת עבה טפח הוא רק כדי שתשלוט בו האור יפה שלא יתחמץ. אבל כל שהפת מצה פחות מעובי טפח מעט. אין מחויב מדינא לעשותה דק יותר. כדי שלא יהא שוה לפת חמץ. ובעינינו הלא נו רואים. אשר ממש כצורת הפת של פסח. יש ג"כ פת של חמץ בצורה זו ממש. ולא אמר אדם מעולם שיש לעשות היכר בין זה לזה. וכן כל ישראל רובם ככולם. עושים ממצות האפויות כל מיני מאכלים ותבשילים. ואופין לעקיך וכרעמזליך. ושוין ממש לתואר הקמח הפשוט. ולא שמענו ולא ראינו מי שיערער מעולם על זה. אך האמת הוא עד לעצמו שאם נבוא להבין הענינים לאמתתן. במה חלוקים הם מהענינים הנזכרים בש"ס ופוסקים שאמרו בהם שמא יאמרו כך. או דילמא אתי לאחלופי. הנה החילוק פשוט ומובן ברור. שאם עושין מעשה שצורתה של המעשה ותוארה. היא בראות העין כצורת ותואר האיסור בבירור. אך כשנבוא לחקירה ודרישה. למה עושין כזאת. יתברר אז לנו שעשו באופן המותר. דוקא בכהאי גוונא אסרו חז"ל. ועשו סייג וגדר שלא יעשו כזה. משום שמא לא יתן הרואה אל לבו. לחקור ולדרוש בזה. מדוע עשו ככה. רק יראה כדרכו ולא יתן אל לבו כלל. ויסבור שעשו מעשה איסור ויסמוך על ראייתו. וישפוט למראה עיניו. שראה שעשו דבר שצורתו ותוארו כצורת ותואר האיסור ממש. אבל היכא שצורת ותואר הדבר הנראה לעין. יש לו שני תוארים. תואר היתר וגם תואר איסור בשוה. אז אין חוששין שמא יאמרו שעשה דבר איסור כיון שיכולין להצדיקו ולדונו לכף זכות. כי עשה דבר היתר. למה ירשיעוהו הרואים וידונו לכף חוב. שעשה דבר איסור. ובחילוק הזה המובן היטב נבוא לביאור בכל הענינים המבוארים. הנה האוכל בן פקועה בלא שחיטה הרי כל הרואה שיראה שבהמה חיה הולכת בשוק כשאר בהמות. ודמות הבהמה כשאר בהמות הטעונין שחיטה. ואפ"ה אוכל מבהמה זו בלא שחיטה. הרי יאמר שמותר לאכול בשר מן החי. ואין טעון שחיטה. וכמו כן בדם דגים וחגבים הרי אדמומיות של הדם הזה. הוא ממש ככל דם בהמה וחיה ועוף. וכמו כן בשר עוף בחלב שקדים נמי צורת החלב הזה כשאר כל חלב דעלמא א"כ צורות המעשים האלו הוא שוה רק לצורת דבר איסור. וכן הא דיבמות וגיטין הנ"ל הוא משום שהרואה אשה נשאת לאחר ויודע שמקודם היתה אשת חבירו ועכשיו מגרשה ונשאת לבעלה הראשון. הרי זהו צורת מעשה איסור ממש. וכן הרואה עד אחד אומר בפ"נ ומקיים הגט. הרי ניכר הענין מתוכו כדבר איסור שאסור לקיים בעד אחד. אבל כשאדם אוכל בשר או שותה יין. אין על זה צורת איסור לחוד. כי יש צורת היתר ג"כ כצורת האיסור. ואדרבה מדרכי תוה"ק לדון את כל אדם לכף זכות ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כל שיש אופן לומר שעשה מעשה היתר בדבר שאינו ניכר שעשה מעשה איסור דוקא. וא"כ כיון שבאנו לזה. הרי ענין הצוקר שוה ממש לצורת בשר כשר. דאדרבא נימא כמו שיש צוקער חמץ. כן יש צוקער פסח. וכיון שאין מוכח מצורת הצוקער לאיסור דוקא רק אופן השוה להיתר כמו לאיסור. שוב אין שייך כלל לומר שמחויבים לעשות היכר בפסח צוקער כמו שאין חיוב לעשות היכר בבשר כשר:

יח

ואין להקשות מהא דפבקו בשו"ע (סי' תס"ז סעיף ח') ובב"י שם שדבש של עכו"ם אפילו מהמביאין בחביות מן הכוורת אסור שמא אתי לאיחלופי. ועיין במג"א שם, א"כ משמע מזה לכאורה דנהי שאין הצורה של הדבר מורה על איסור אפ"ה חיישינן דילמא אתי לאחלופי. אבל לפי האמת ניחא. ואדרבא מכאן יהי' ראי' לדברינו. דהנה כשנעיין בדברי המרדכי (פרק כל שעה) כתב להדיא דהיינו טעמא. דלא אתי לאחלופי כדאמרינן בפסחים ל"ז יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין עכ"ל המרדכי. הרי להדיא כמו שכתבתי דלא חיישינן לאחלופי. רק כשזה הדבר עצמו בצורתו ותבניתו ואותו זמן עצמו אסרו חכמים לאנשים אחרים. אז אין לנו להתיר צורת הדבר באותו זמן עצמו לאיש הזה. ואע"ג שיש טוב טעם להתיר אפ"ה אנו חוששין בזה דאתי לאחלופי מחמת שכל הרואה רואה כדרכו שהתירו דבר איסור, והראי' מביאו לומר זה דהוא בעצמו רואה שדבר זה ממש ובאו תו זמן עצמו אסרו לאנשים אחרים. ע"כ שזה הדבר אסור כמו כל הסריקין שלכולם אסרו ואם יתירו לבייתוס יאמרו שהתירו איסור דהא צורת הסריקין מורה לאיסור. מדכל הסריקין אסורין. ואיך ידעו ויבינו טעם מפני מה התירו סריקי בייתוס. לכן הוכרחו לאסור גם סריקי בייתוס כיון שאסרו כל הסריקין. וא"כ מבואר דהיכא שלכולם מותר הדבר. שוב לא חיישינן שמא יטעו ויאמרו שהתירו דבר איסור. אדרבה יאמרו שבאמת מותר לכל:

יט

וזה מפורש בלשון הש"ס (מו"ק דף י"ד ע"א) בעי ר' זירא אבדה לו אבידה ערב הרגל מהו מותר לגלח במועד כיון דאניס או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא לא אמר אביי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. ופירש"י כיון דלא מיגלייא לכולי עלמא אונסו יאמרו כולי עלמא אסורין לגלח וזה מותר עכ"ל. הלא מפורש אות באות ממש כדברינו דסברת כל הסריקין וכו' הוא משום דכל הרואה יוכיח מהא דרואה שכענין הזה אסרו לכל העולם ע"כ שגם לאיש הזה אסור. ומש"ה אסר נמי המרדכי את הדבש אפילו של הכוורת. ומסיים כדאמרינן כל הסריקין אסורים. דכיון שאותו מין עצמו יהי' אסור אצל אנשים אחרים א"א להתיר עצם הדבר באותו הזמן עצמו למיעוט אנשים אחרים. דהא דמי ממש לגילוח ברגל. מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל והי' אנוס ואפ"ה כיון שאנשים אחרים אסורים. א"א לו להתיר וכה"ג גבי דבש ודו"ק וא"כ צוקער של פסח הלא לכל ישראל התירו חז"ל. וא"כ איזה מין אחלופי יש בזה והוא דמי ממש לקמח של פסח. דלא שייך חלילה לומר לאסור קמח של פסח שמא יאמרו קמח של חמץ. ולא שמענו אדם מעולם שיאמר שיש לעשות בקמח של פסח היכרא דלא ליתי לאחלופי. וה"נ בצוקער כל שישראלים שומרים אותו מתערובות חמץ בעת בישולו א"כ נכשר לכל ישראל:

כ

ויש לי ראי' מפורשת יותר מזה מפסחים (דף מ' ע"ב) דרבא גופא מחי לה קדירה בחסיסי. ופי' הרי"ף שם דחסיסי הוי במצה אפויה וטחונה. וכתב הטור או"ח (סי' תס"ג) דלא חיישינן לאחלופי ועיין בב"י שם. ובט"ז שם ס"ק ג' שלא חיישינן לאחלופי בקמח פשוט. והגם שהכנה"ג הביא שהי' מעשה וטעתה אשה אחת. ולקחה קמח ממש מחמת שראתה שחססו בקמח של מצה וסברה שהוא קמח פשוט שמותר. אפ"ה הסביר הפר"ח (סי' תס"א ס"ק ב') דלא חיישינן לאחלופי והביא ראיה לזה מש"ס (ע"ז דף ל"ג) רבינא שרא לר"ח למירמא ביה שיכרא. אזל ורמא בי' חמרא ואפ"ה שרי אמר אקראי בעלמא הוא. וכתב עוד הפר"ח טעם הדבר שאין לנו לגזור מדעתינו במקום שלא גזרו חז"ל והראשונים. וכתב החק יעקב (סי' ת"ס ס"ק ט"ז) והחק יוסף שם דהלכתא דשרי בלא פקפוק:

כא

ובזה שהסברתי היטב דברי המרדכי יהי' נכון לנו מאד להבין דברי הט"ז באו"ח (סי' תס"ז ס"ק ו') שלכאורה יפלא באיזה כח דחה דברי המרדכי שהרי דברי המרדכי מיוסדים על אדני הש"ס בכמה דוכתי. ואיך אומר הט"ז שהוא חומרא יתירה לחוש לאחלופי. והרי יש מקור לזה מאנוס בערב הרגל. ומסריקי בייתוס. אך כעת ניחא. דהנה הסברא נותנת דעד כאן לא יוכיחו הרואים. רק כשעכ"פ הדבר הזה נאסר ממש לרוב אנשים. אזי אי אפשר להתיר זה ממש להמיעוט. כי ידונו כרובו כן כולו. אבל לעולם לא ידונו ממיעוט על הרוב. ואנן בעינן גם כדמיון אנוס בערב הרגל שכמעט כל האנשים אסורים לגלח ברגל מש"ה כשיראו אחד מגלח ברגל יאמרו שעושה איסור ולא יתלו באונס שהי' לו כיון שזה מיעוטא הוא לא אסקו אדעתייהו. וכן פירשו הראשונים בסריקין עצמן דלהכי אסרו סריקי בייתוס משום "דלכולם אין להם דפוס. כן כתב הר"ן שם עיי"ש. ואפילו רש"י ז"ל דלא כתב לשון כולם מ"מ כתב גם הוא וז"ל "דלרוב נחתומין אין להם דפוס. הלא גם רש"י ז"ל רוב עכ"פ בעי דאז יש לאסור גם להמיעוט. א"כ ע"כ צ"ל דגם המרדכי שאסר הדבש. ע"כ איירי רק בזמנו שהי' רוב הדבש אסור. ורק מיעוטא הי' מכוורת. אז שייך לאסור דבש הכוורת משום דמיעוט הוא. מחמת שרוב הדבש באמת אסור. וכמו ההיא דכל הסריקין וכו'. אבל הט"ז איירי בזמנינו שלא בנמצא רוב דבש שמערבין בו קמח אדרבה רוב דבש אין מערבין בו קמח. ושפיר כתב שאין מקום לחומרא זו. והיינו מטעם האמור. כיון שאין רוב ממין הדבר הזה אסור. שוב אין לומר שתבנית ודמות הדבר מורה על איסור ודו"ק. ולכן פסקו כל האחרונים דאפילו לאכול הדבש בעין יש להתיר. עיין ח"י (סי' תס"ז) ועיין פמ"ג במשבצות זהב (סי' תמ"ב ס"ק ח') שכתב דרש"י ז"ל פליג על התוס' בחרכו עיי"ש. הרי מבואר דאחלופי בעינן רק שיהא צורת הדבש ותבניתו מורה על איסור. והיינו כשצורת הדבש הזה נאסר לרוב בני אדם. באותו זמן עכ"פ. אז שייך לומר צורתו מורה לאיסור. וא"כ בצוקער שאין שום צורת איסור ניכרת בו. אין בו שום ריח להחמיר ושרי בלי פקפוק ליתן זה הצבע האלטרי מירין לתוך הצוקער:

והתשובה הזאת הראיתי להרה"ג והק' ר' ישראל נח מניעזען והוטבו דברי בעיניו. והסכים להיתר. וגם שלחתי להרה"ק ר' מרדכי דוב מהארנאסנייפאליע והסכים להתיר. וגם הרה"ג הגדול המובהק ר' אריה ליבש באלחובר בעהמח"ס שם ארי' הסכים להיתר. וכיון שיצא הדבר ופי שלשה עמודי עולם ההם להיתר. נתתי הודאה על חלקי שהנחני ה' בדרך האמת ונתפשטו הדבר להיתר בכל תפוצות ישראל:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה