ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן מא
נשאלתי אם יש זכר באיזה מקום להמנהג שנוהגין באיזהו מקומות כשבתולה נשאת. אז קודם החופה באה הכלה עם הנשים ומדלקת שתי נרות ומברכת עליהן להדליק נר של יו"ט. וגם ברכת שהחיינו. אם יש איזה מקום בפוסקים או ישתקע הדבר ולא יאמר. ואמרתי דלכאורה לא נמצא לזה פותר כלל. ובכמה מקומות מבואר דאין מברכין שהחיינו על קידושי אשה. עיין מהרי"ק (שורש קנ"ח) הובא בבאה"ט וסי' ס"ב באהע"ז) ועיין בדברינו להלן. ובפרט לגבי האשה שאינה מצווה על פו"ר פשיטא דאין לה לברך שהחיינו על הנישואין. וכ"ש לברך להדליק נר של יו"ט פשיטא דתמוה הוא. וחוכא הוא לעשות כן. ואין לומר משום דאיתא בפדר"א חתן דומה למלך. מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה כל שבעה עיי"ש. א"כ דומה לכאורה לחג. כדאמרינן (במו"ק דף ט"ו) מלאכה מנלן שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף וכו'. א"כ כיון דחתן אסור במלאכה הוי אצלו חג. ומש"ה מברכת בלשון נר של יו"ט משום דיו"ט הוא אצלה. הא ליתא כלל. דמלבד דגם על החתן לא נמצא מזה בפדר"א ויעוין שם בביאור הרד"ל (סוף פ' ט"ז) אך גם לפענ"ד גם לכל הפוסקים איסור עשיית מלאכה הוא רק להחתן לבד נאסר. ולא להכלה. דהחתן מחויב לשמחה. אבל היא אינה צריכה לשמחו. דהרי היא משועבדת לו. מתקנת חז"ל מתנאי כתובה. והמלאכות שאמרו חז"ל (כתובות דף נ"ט ע"ב) ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת וכו'. וכי נאמר דיש חילוק בין תוך שבעת ימי המשתה לאחר כן. הא בודאי היא חייבת תיכף לעשות לו מלאכות שמחויבת בהם. ובזה תירצתי קושית הח"מ באהע"ז סי' ס"ד) על הרמ"א בסעיף א' שכתב "וחתן אסור בעשיית מלאכה. שדבריו מיותרין. דהא כבר כ"כ המחבר שם עיי"ש. ולדעתי נראה דהרמ"א נתכוין לדיוקא דרק החתן אסור בעשיית מלאכה. אבל לא הכלה. וטעמא דמילתא נ"ל בפשיטות. דהוא מקיים המצוה. אבל לא היא וא"כ לפ"ז איך מברכת נר של יו"ט דהא אצלה לא הוי יו"ט כלל. אך אפשר לומר דהמנהג נשתרבב מזה. דבמדינות אוקריינא המנהג הוא. שהבתולות אין מברכות ואין מדליקות נרות של שבת עד שינשאו לאיש. אע"ג דהאשה מצווה על הדלקת הנרות יותר מן האיש כדאי' בשבת (ל"א ע"ב) אפ"ה אין מדליקות. ואולי משום דסוברין כיון דעיקר טעם ההדלקה משום שלום בית. ולכן כל זמן שלא מצאה מנוח לא נקראת היא עצמה בשם בית. רק מתחילין להדליק בשבת ראשון שלאחר נשואיהן. והנה לפעמים יום חופתן הוא בע"ש. וא"כ הכלה שרוצה לקיים מצות הדלקת נר שבת ויראה לנפשה פן תאחר עת החופה ולא תוכל אחרי כן להדליק ולכן מקדמת ומדלקת קודם החופה. וא"כ לפ"ז שפיר יש למצוא מקום לברכת שהחיינו דהנה הט"ז ס"ל (באו"ח סי' כ"ב ס"ק א') דלכל המצות שאדם עושה בפעם הראשונה יש לו לברך שהחיינו. ודלא כהמג"א שם. ועיין בש"ך (יו"ד סי' כ"ח) ועיין בשו"ע הרב (או"ח סי' כ"ב) בקונטרס אחרון דמסיק להלכה דלא כהט"ז. אך אעפ"כ הרוצה לברך שהחיינו כהט"ז ודאי אין מוחין בידו. ולא הוי ח"ו ברכה לבטלה. דהא הט"ז פוסק ק להלכה. א"כ כיון ששכלה מברכת ומדלקת הנרות פעם ראשונה מימי חייה. לכן נוהגות לברך שהחיינו כהט"ז. ובפרט שבודאי מתכוונת על השלשה דברים שנצטוותה המרומזין בשם "חוה. "חלה. ווסת. הדלקה. עיין פמ"ג (בא"ח סי' רס"ג) שתהא יוצאת בברכה זו על כל השלשה דברים. ומזה נשתרבב המנהג בכל החופות גם בימות החול לברך ולהדליק. אך בודאי טעות הוא. ונשי לאו דינא גמירי. ולפענ"ד נראה כן דזהו הדרך אשר ילכו בה שאם החופה היא בע"ש תדליק נרות ותברך קודם החופה. ותתנה בפירוש שאינה מקבלת שבת בזה ועיין מג"א (סי' רס"ג ס"ק כ'). ואצלה הוי זה לצורך גדול. ותברך להדליק נר של שבת. וגם שהחיינו אם לא קיימה עוד מצות הדלקת נר שבת מעודה. אך בשאר חופות שעושין בימות החול. תנהוג כך. שבשבת שקודם הנשואין שקורין פאר שפיל. תדליק נרות פעם זו. ואם לא הדליקה מעולם. אז תברך להדליק נר ש"ש וגם שהחיינו. ואם כבר הדליקה אז לא תברך עוד שהחיינו. וכ"ד ר' יעב"ץ בסידור שלו עיי"ש. שוב מצאתי בשו"ת חת"ס (ח' או"ח סי' נ"ה) שהעלה בזה כמה דברים מאלה הדברים הנאמרים בעזה"י רק שם מדבר על המנהג שהי' בימים ההם לברך שהחיינו על הטבילה הראשונה עיי"ש. ולענין ברכת שהחיינו על הטבילה עיין ביד שאול (סי' ר' ביו"ד) שהביא הברכי יוסף שאין לברך עיי"ש. ועיין בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאה למוהרש"ק (סי' צ"ח) עיי"ש: