ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן ח
שאלה אחד אירע לו אבל ר"ל ואחר שבעה קנה בית חדש. ושאל מענה אם מותר לו לכנוס לתוך הבית בתוך שלשים לימי אבל. ומה צד איסור יש בזה:
תשובה. הנה ידוע מה הם הדברים שהאבל אסור בהם הם חמשה עשר דברים וסימן לבו "דוה עליו עשרה אסור בז' וחמשה הם גזירת למ"ד ומהם הוי איסור השמחה ונכלל בזה כל סעודה של משתה וכה"ג. והכל מבואר בשו"ע (מסימן ש"פ עד סוף סימן שצ"ג) עיי"ש. ושם לא מבואר לא בר"ם ולא בשום פוסק מהראשונים והאחרונים עד המחברים שבימינו שיהיה זוכר למו בדין זה אם יש איסור או היתר בכניסת אבל לבית חדש. ואמרתי הנה לכאורה יש לומר בזה דהא קיי"ל בש"ס (ברכות דף נ"ד ע"א) ובר"מ (פרק יו"ד מהלכות ברכות) ובטור ושו"ע (סימן רכ"ג וסימן רכ"ה) ובאחרונים דהבונה או הקונה בית חדש ועיין בסדר הרב רש"ז מלאדי ז"ל] מברך שהחיינו על הטובה וא"כ אפשר לומר לפ"ז דכיון דצריך לברך שהחיינו יהא אסור לאבל ליכנס. אולם ערביך ערבא צריך דזה גופא שאבל יהא אסור בברכת שהחיינו ג"כ לא נמצא בכל הלכות אבל. ואדרבה מצינו דאבל קורא את המגילה (וכדאיתא בסימן תרצ"ו) בברכותיה. ובברכותיה הוי ברכת שהחיינו. וכמו כן מדליק נר חנוכה ומברך כידוע ואחרי כל אלה הלא המג"א באו"ח (סימן תקנ"א ס"ק מ"ב) כתב בהדיא דלא מצינו שאבל אסור בשהחיינו עיי"ש. ואדרבה הלא יש להביא ראיה מהא דאיתא בש"ס (ברכות דף נ"ט) ובר"מ (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ז') באמרו לו מת אביו ויירשו ואין אחים מברך שהחיינו אלמא אף שהוא אבל על מיתת אביו אעפ"כ מברך שהחיינו וזו ראיה מוכרחת. א"כ משום הברכה שיהיה מברך אין לאסור עליו לכנוס בביתו. ואך יש עוד סברא לומר לאסור דנהי דאם יכנוס לביתו יהיה הדין שיברך שהחיינו אעפ"כ יש לומר עכ"פ מדחייב לברך על קנין הבית שהחיינו אלמא דהוי שמחה וטובה לו והרי אבל אסור בשמחה ולא נאסור משום הברכה רק משום הכניסה לבד. ועוד דזה לא דמי למגילה וחנוכה דהתם הזמן ממילא בא אבל הכא הוא עושה בידים השמחה בזה שהוא מברך שהחיינו וא"כ אין שום ראיה ממת לו אביו דמברך שהחיינו דהתם נמי ממילא בא לו השמחה של ירושה שפיר מותר לו לברך גם שהוא אבל. אבל אבל שיעשה לו שמחה בידים שחייבין לברך שהחיינו גם מצד הברכה אסור. ואך דמשום הברכה לבד נהי שיש לחלק כמ"ש ולא יהיה ראיה מסימן רכ"ג במת אביו אעפ"כ הרי החליט המג"א דלא נמצא איסור באבל לברך שהחיינו א"כ אין לומר בזה לדינא להיפוך מדבריו. ונשאר לנו רק הסברא של הכניסה לחוד דמדברך ש"מ דשמחה הוי והרי אבל אסור בשמחה:
אך עכ"ז אמרתי דאין לאסור משום זה דנהי דהוי שמחה מ"מ אין זה שמחה כל כך שנימא לאסור כמו השמחה שאסור בו. דהנה זה דהוי קנין בית שמחה הרי לא נצרך לנו לדייק זה מברכת שהחיינו אלא מפורש כן לפענ"ד בירושלמי דמו"ק דמחצר אחרים לחצר שלו מותר לו לפנות במועד משום דשמחה היא לו וא"כ כיון שמפורש שמחה זו בש"ס ירושלמי היה לכאורה סברא לאסור באבל. ואך אדרבה משם המצאתי ראיה מוכרחת להתיר באבל הכניסה לבית שלו. דהא הטור או"ח (סימן תקל"ה) הביא שאסור לפנות במועד מחצר לחצר משום טורח ביו"ט. ואח"כ הביא זה הירושלמי הנ"ל מחצר של אחרים לחצר שלו יש להתיר דהוי שמחה. והנה הלא (בסימן תקמ"ו) שם הביאו הפוסקים הדין שאין נושאין נשים במועד משום השמחה של הנשואין שאסור לעשות במועד שמחה שאינה משמחת יו"ט כדקיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה. וסמכו על הקרא ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. והנה לפ"ז א"כ יוקשה על הירושלמי ממה נפשך אם אין בזה שמחה הרי הוי טורח. ואם אין טורח משום דהוי שמחה הרי יאסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה כמו שמחת הנישואין. אלא ודאי דשמחה זו לא דמי להשמחה שבכל הש"ס. ורק מועיל שלא יהא טורח על האדם הפינוי שמבית לבית. אבל לא שיש בזה שם שמחה והרי ידוע הכלל שכל השמחות שאסורין במועד אסורים ג"כ באבל. וא"כ מדהתירו לפנות במועד מחצר אחרים לחצר שלו ולא אמרו לאסור מצד השמחה שאסור לערב במועד ש"מ דאין בזה שמחה אמיתית כלל וכלל. אלא שאין בהפינוי עגמת נפש כמו בשאר פינוי משלו לשלו או מאחרים לאחרים אבל לא שם שמחה כמו שהנשואין אסור באבל משום שמחה ואסור נמי במועד משום שמחה. וכניסה לבית דמותר במועד ואפילו להרי"ף והרמב"ם דאוסרים במועד שלא כהירושלמי הוא משום איסור הטורח לחוד וכ"ש דלדידהו ודאי מותר באבל דהא עגמת נפש נמי איכא בזה. וכן פסקתי הלכה למעשה. ויש ראיה גדולה לזה הפסק דשרי מש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) לענין נטיעה של רבי דנטע בפורים עיי"ש ופירש"י שם ד"ה ותנא דממעטין בבנין של שמחה דוקא דהוי כאבלים. אלמא דאבל דאסור דוקא בבנין של שמחה ולא בשאר בנין ועיין בתוס' שם ודו"ק: