ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן ז
נשאלתי בכל מדינה ומדינה שיש פוזיטין מהקיר"ה והמה שטרות המלך. והעיקר המסחר הולך ע"י אותן השטרות וגם שמם נקרא סתם מעות. וכל אדם מקפיד עליהן שיהיו מונחים במקום המשומר שלא יקרעו ולא יומחק הנומערין מהם וכן השנה המצויין עליהם. אם יש בזה איסור לטלטל בשבת. ואיזה שם מוקצה מונח על זה אם מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס או מחמת איסור. כי יש נ"מ רבתי ביניהן כידוע. וזה תשובתי. הנה טרם אשובה אראה ציון כלולה בה פרטים רבים להודיע בענין זה:
הטור או"ח (סימן תקי"ח) כתב וז"ל מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן להסקה אבל לא בעצים שהן מוקצין והא איכא לאוקמי כר' שמעון. וסיפא בארזי ואשוחי דמודה בה ר"ש כיון דעומדין לבנין הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואיכא נמי לאוקמה כר' יהודא ובכל מיני עצים. ורישא בתבנא סריא דאית בה קוצי ואינה ראויה אלא להסקה. וזה תלוי בשינוי דעת הפוסקים בענין מוקצה עכ"ל. והקשה שם הב"י דאין זה מדרכו של הטור להביא מה שאינו נוגע לדינא אם כר"ש מוקמינן המשנה אם כר"י עיי"ש מה שתירץ. ולפענ"ד נראה לומר דדבר גדול השמיענו הטור בזה. דהנה בפירושו של ארזי ואשוחי יש ב' פירושים. א' פירש"י (בביצה דף ל' ע"א) דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת חסרון כיס דדמיהן יקרים. ב' פירוש הר"ן בשיטה מקובצת הנדפס מחדש המכונה בשם ברכה משולשת שם בחידושי הר"ן על שבת (דף קנ"ז ע"א) וז"ל שם מתוך שדמיהם יקרים אדם קובע להן מקום ומקצה אותן מדעתו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל. ראה נא דקדוק לשונו של רש"י דרק מחמת שדמיה יקרין מש"ה הוי חסרון כיס ולא פירש דאדם קובע להם מקום. והר"ן סיים דמשום דדמיה יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו. וניחזי אנן איזה נ"מ יש בין ב' הפירושים הללו. הנה לפענ"ד נראה לומר דהנה בר"מ (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה ט') וז"ל כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו ככלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם וכו' הוה מוקצה מחמת ח"כ כגון המסר הגדול ויתד המחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן עכ"ל. כוונת הר"מ ז"ל מורה לנו באצבע דבעינן לחסרון כיס תרתי. א' שיהיה כלי או לפחות תורת כלי עליו. ב' שיהיה מקפיד על הכלי שלא תפסיד מהשימוש בה מדמיה ומיקר ערכה. אבל אם אין על המוקצה תורת כלי אע"ג דמקפיד אפ"ה לא הוי בזה דין מוקצה מחמת ח"כ אלא נימא מוקצה מחמת גופו וד"ל. ומש"ה דייק הר"מ בלשון בכל פעם תיבת כלי. וכן הטור (בסימן ש"ח) וז"ל כל הכלים נוטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם כגון סכין וכו' דהו"ל כאילו הקצם [פי' מדעתו] שמקפיד עליהם שלא יפגמו עיי"ש. וכן הב"י בפתיחתו לסימן ש"ח מנה שם מיני מוקצה וז"ל. א' כלי שהיא מוקצה מחמת ח"כ כגון כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם. וכן הטור (בסימן ש"י) וז"ל ומוקצה מחמת חסרון כיס כגון כלים שחשובין בעיניו ומקפיד עליהם ומייחד להם מקום מודה ר"ש עכ"ל. הנך רואה שבבירור לא לחנם נקטו כל הפוסקים המושלים במוקצה מח"כ לשון כלים אלא ודאי דדעתם דתרתי בעינן שיהא כלי או תורת כלי שענין כלי הוא שמצד שראויה לדבר מיוחד כפי פעולה של זאת הכלי מצד זה לבד יש עליה חשיבות גם אם היא אפילו למלאכה קלה אפילו הכי כיון שהיא בשלימותה הנדרש מפעולתה יש עליה חשיבות ולא יניח אדם כלי כל שהיא שתלך לביטול והפקר דשם כלי חד היא כף עשרה זהב אחת תשמישה עם כף עצם פשוט מקרה אחד לכלים יקרים ופחותים. וגם לבד שם כלי בעינן נמי שתהיה נמי יקרה בערכה וחשובה בעיניו מצד שיווי דמיה. אז בהתקבץ שתי אלה קורא אני עליה מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם בכלי פחותה ובזויה או בפשוטי כלי עץ נהי דדמיהם יקרים אין עליהם שם מוקצה מחמת חסרון כיס:
ולפי זה לשיטה זו מוכרחין אנו לתרץ מהני עצים דארזי ואשוחי שהמה רק עצים בעלמא ואין עליהן עדיין תורת כלי ואך משום דדמיהם יקרים קרי להו הש"ס שם מוקצה מחמת ח"כ דמודה ר"ש וקשה על כל הפוסקים הנ"ל ולזה מוכרחין אנו לומר דהמה מפרשים כמו שפירש הר"ן בחידושיו דמתוך דדמיהם יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו פי' דמדחה אותן בידים והוי כמו הא דאיתא בש"ס פ' כירה דבגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש משום דדחי אותן בידים ועיין בחידושי הרמב"ן שם והוי שוב כמו כלים היקרים דאמרינן התם סתמא דמייחד להם מקום ומקפיד עליהם והכא נמי כיון דיקרים הם מאוד נמי קובע להם מקום בבירור. אבל בשאר עצים דלא מארזי ואשוחי שאין אנו יודעין בבירור דקובע להם מקום נהי דהם נמי יקרים אפ"ה כיון שאין תורת כלי עליהן לא חשיבי כל כך שיהא עליהם שם מוקצה מחמת ח"כ. כן הוא לשיטת הר"מ והטור והב"י דסוברים דבעינן במוקצה מחמת ח"כ כלים ויקרים. אולם הנראה מהרי"ף פ' כירה וז"ל אבל במוקצה מחמת ח"כ אפילו ר"ש מודה כדתנן כל הכלים ניטלים חוץ מהמסר הגדול ויחד המחרישה ולא זכר הרי"ף שום דוגמא מסברתו אלא מה שהזכירו חכמי הש"ס. ולזה י"ל דהרי"ף ורש"י ז"ל בשיטה אחרת הן דסוברין דלמוקצה מחמת ח"כ לא בעינן שיהא דוקא כלי וקפיד עליו אלא העיקר בקפידא תליא מילתא והיכא דקפיד גם אם אין תורת כלי עליו הוי מוקצה מחמת ח"כ אלא לרש"י ודעמיה בעינן שיהא הקפידא רק מחמת שדמיו יקרים שלא יתקלקלו נמצא בררנו שני שיטות שיהיה לכל אחד קולא וחומרא להר"מ ודעמיה נמצא קולא היכא שאין עליה תורת כלי אין ע"ז שם מוקצה מחמת ח"כ. וחומרא דהיכא דיש ע"ז שם כלי דאז גם אם אין דמיו יקרין אפ"ה אמרינן דהוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד ולהרי"ף ורש"י ז"ל קולא דהיכא שאין דמיו יקרים אף אם תו"כ עליו אין שם מוקצה מחמת ח"כ וחומרא דהיכא דדמיו יקרים אז אפילו אין תו"כ נמי שם מוקצה מחמת ח"כ עליו. ובזה יהא מובן היטב מה דאיפלגי הר"מ ורש"י ז"ל בפירושם למשנה (שבת קמ"א ע"א) מכבש של בעלי הבתים מתירים אבל לא כובשים ושל כובסין לא יגע בו. ופירש הר"מ (בפרק כ"ו מהל' שבת הלכה י"ב) הטעם דהוי מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י פירש הטעם דהוי כסותר בנין עיי"ש. וטעמייהו דכל אחד אזיל לשיטתו. דהר"מ לשיטתו דכיון דמכבש הוי כלי וגם קפיד נהי דאין דמיו יקרים אפ"ה הוי שוב מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י לשיטתו דבעינן שיהא דמיו יקרים מה שאין כן מכבש ומש"ה לא היה יכול לפרש מחמת ח"כ אלא כדפי' וד"ל. וכן נמי במשנה (דף מ"ט ע"א) בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן פי' הר"מ ז"ל בפ' הנ"ל בהלכה הנ"ל מפני שמקפיד עליהן פי' ואין בזה תורת כלי דלא חזי לכלים והוי מוקצה מחמת גופו ולא מחמת ח"כ עיי"ש. ועיין באחרונים תראה שדברי כנים. ואלו מפירש"י שם נראה דמחמת ח"כ קאתינן עלה. וכן הגר"א (סימן ש"ח) הביא ראיה לכלים העומדים לסחורה וקפיד מדברי רש"י שם גבי נסרים דהוי מחמת ח"כ עיי"ש. והיינו משום דמפרש דרש"י קאי גם על גיזי צמר עיי"ש. וכן המעיין בסוגיא שם יראה אמיתית הדברים. והטעם כנ"ל דגיזי צמר אין עליהן תו"כ. וגם לא דמיין לארזי ואשוחי משו"ה לא היה יכול הר"מ לפרש מחמת ח"כ. אולם רש"י דאתי עלה מצד דקפיד דדמיהן יקרים ולא צריך להכריח בארזי ואשוחי דאדם קובע להם מקום מש"ה לדידיה זה הדין דגיזי למר ונסרים דאומן דכיון דדמיהם יקרים הוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד שלא יתקלקלו:
ועוד נראה לי לומר קצת הסבר נכון בשיטות אלו. דהנה עיקר הדבר שאסרו חז"ל מוקצה הלא צריכין אנו להבין טעם הדבר. דהנה הר"מ (בסוף פ' כ"ד מהל' שבת) הסביר שני טעמים. א' כדי שתהא השביתה שנצטווינו עליה ביום השבת ניכרת ותהא לבו פנוי לעבודת ה' ולולא זה היה מיחד האדם את יום השבת לטלטול כליו ולפנות הכלים ממקום למקום. ועוד טעם אחר דכשיטלטל הכלים יבוא ג"כ לעשות מלאכה בכלים ההם. אולם מדברי רש"י ז"ל (בשבת דף קכ"ד ע"ב ובביצה דף ל"ו ע"א) ד"ה אטו טלטול וכו' דכל מה שגזרו חז"ל בטלטול הוא רק כדי שלא יבוא להוציאה עיי"ש. וכן הראב"ד בהשגות כתב ג"כ טעם זה. ומשום הכי כל אחד הולך וסובב על עיקר הסברא בטעם דמוקצה. הר"מ ז"ל רוצה בכל דיני מוקצה שיהא כרוך ושייך להטעם שנאסר בגללו לזאת רוצה לאסור בכלים דוקא שבהן שייך טפי טעם האיסור פן יבוא לעשות מלאכה בהם. וכמו כן דרכן של בני אדם רק לפנות כלים ולא שאר דברים וד"ל. משא"כ לרש"י ז"ל דהחשש הוא רק משום הוצאה ולזאת לדידיה אין שום נ"מ בין אם הוי כלים או לא. ומש"ה הסביר רק משום דדמיו יקרים. וזה נכון. ולפ"ז יצאו לנו דברי הטור שכתב דסיפא בארזי ואשוחי דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת ח"כ פי' דבריו דזה גופא תלוי בחילוקי דעות הפוסקים בענין מוקצה. דמאן דפוסק דבעינן כלי או תורת כלי יפרש בארזי ואשוחי דקובע להם מקום. משא"כ הטור שפירש שם כדעת הרא"ש דעומדין לבנין ולזה הוי מוקצה מחמת ח"כ ואם יסבור הטור דבמוקצה מחמת ח"כ בעינן כלי דוקא הלא יהא מוכרח הטור לפרש דאתיא כר"י וסיפא בכל מיני עצים ודו"ק:
ולפ"ז יצא לנו הדין בשאלתינו בפוזיטין דאין עליהם תו"כ ולא הוי מוקצה מחמת ח"כ לכמה פוסקים וגם אין לומר בזה אדם מקצה אותן בידים דזה לא שייך בדבר כזה. אך להפוסקים דלא מצרכי כלי או תורת כלי בזה ודאי הוי נמי בפוזיטין מוקצה מחמת ח"כ כן הוא ברירא דהך מילתא אך לדעתי נ"ל לומר דלבד איסור מוקצה ואיסור דחייה יש איסור כשמטלטל המעות הללו משום די"ל דהוי כמו הא דאסרו חז"ל שלא תצא הבהמה בזוג משום דמיחזי כמו דאזיל לחינגא. ה"נ הדבר ידוע שכשאדם אוחז בידו מעות מיחזי כמו שרוצה לקנות בהן דבר מה ויש לגזור בזה משום לתא דמקח וממכר. ומשום האי גזירה הרי גזרו חז"ל כמה דברים רבים דדמיין להדדי ולא חששו בזה דתיהוי גזירה לגזירה כידוע בדברי הראשונים. ויש להביא כמה ראיות לזה. והנלפע"ד כתבתי: