ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן ו
נשאלתי אם התפלל בתפלת שבת והתפלל הברכה האמצעית כנוסח הראוי אך בהחתימה סיים ואמר מקדש ישראל והזמנים אם יכול לחזור בו תוך כ"ד ולומר מקדש השבת. או דצריך לחזור לראש. ואמרתי הנה בשו"ע והאחרונים לא נמצא הדין הזה כה"ג ממש. אך להיפוך נמצא בתוס' (ברכות דף י"ב ע"א) בשם ר"ח דאם היה יו"ט וסיים מקדש השבת מהני תוך כ"ד לסיים מקדש ישראל והזמנים. ומובא (בשו"ע או"ח סימן תפ"ז) ופסקו שם דהיינו שהיה יודע שהוא יו"ט. רק שטעה בלשונו מועיל תוך כ"ד לחזור והוא לשון התוס' אחרי שהוא יודע שהיום יו"ט ולפ"ז י"ל דהיכא שהאדם בעצמו הוא מסופק. איך היתה ידיעתו בשעה שסיים הברכה יוכל לסמוך דבודאי היתה ידיעתו שהוא יו"ט. אך מצד דשבת תדיר ושגור בלישניה לומר מקדש השבת מזה נמשך טעותו. ומש"ה הוי שוב כמו ביודע בבירור שהוא היה יודע שהיום יו"ט שמועיל תוך כ"ד וד"ל. והשתא לפ"ז אם נרצה לפשוט בעיין בשבת הרי לכאורה דמי ליו"ט. אבל לפי דעתי י"ל דע"כ לא מדמינן אלא היכא שהיה יודע שהוא שבת. רק טעה בדבורו. אז הוי הדין כמו ביו"ט דמועיל תוך כ"ד. אבל היכא שהאדם בעצמו מסופק אם היה יודע בסיום הברכה שהיום הוא שבת. לא דמי זה ליו"ט דבשלמא ביו"ט י"ל כנ"ל דודאי ידע שהיום הוא יו"ט אך שיגרא דלישנא דשבת דתדיר נקטיה. אבל בשבת אדרבה יש ראיה דהיה סבור שהוא יו"ט. דאל"כ מנא ליה לטעות ולומר מקדש ישראל והזמנים. דרק שלש פעמים בשנה אומרים כן. וד"ל. והנה כל זה לפי הנראה מדברי התוס' והשו"ע דבעינן שידע שהוא יו"ט. אבל המג"א (שם בסימן תפ"ז ס"ק ב') מסיק דהלכה כרוב הפוסקים דאפילו בסבור שהוא שבת נמי מועיל תוך כ"ד. וא"כ פשוט דגם כאן נהי די"ל דהיה סבור בדעתו שהוא יו"ט אפ"ה מועיל תוך כ"ד. אבל עדיין אין שום ראיה. די"ל שאני הכא דקיי"ל דיו"ט איקרי נמי שבת אבל שבת לא איקרי יו"ט בשום מקום. אך לכאורה י"ל מאי ספיקא איכא. הכי גרע מהאל הקדוש והמלך הקדוש בעשי"ת דמועיל נמי תוך כ"ד. כמ"ש בא"ח סי' תקפ"ב אבל באמת נ"ל לחדש בזה קצת דע"כ לא מועיל אלא בשנוכל לומר התיקון אחר האמירה כמו האל הקדוש ולא צריך לבטל דבריו הראשונים. ומש"ה אם אמר ביו"ט מקדש השבת יוכל לסיים עוד וישראל והזמנים דהא יו"ט איקרי שבת. אבל הכא בנ"ד דשבת לא איקרי זמן כלל צריך לבטל דבריו הראשונים מש"ה נ"ל להלכה דצריך לחזור לראש בתורת נדבה. ולא מועיל תוך כ"ד. ולא דמי לאומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני. דהתם על הגילוי מהדבור היינו היאך היתה המעשה והכא הדבור צריך בעצם ודו"ק: