ברוך השם· רבי משה רוטמן
הקדמה · ל
ולדוגמא באותו המאמר שהזכרנו כאן בסמוך המתחיל במצוה אומרים לו גמור שמקורו הוא מירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה שזה הלשון שבירושלמי הביאו התוספת פ"ב דחולין דף כ"ט סוף ע"א ד"ה ומירק. שהביאו שם בשם מדרש ועיין רש"י בחומש פ' עקב בשם מדרש תנחומא כהאי לישנא התחלת במצוה גמור אותה. אבל במגן אברהם או"ח סי' תקפ"א ס"ק ז' הביא הלשון השגור בפינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור עכ"ל ע"ש. דנראה לפום ריהטא דהוי אך כמו הידור מצוה דלא יפסיק באמצע וילך לו דהוי שלא לכבוד אבל כשנעמיק קצת יש בזה תפוחי זהב במשכיות כסף. וכוונו בזה הלכה עמוקה לדיני ממינות. דהנה נבאר נא הלשון אומרים לו דאינו מובן כלל דמי הם האומרים לו והי' ודאי הלשון נוח יותר בקצרה המתחיל המצוה יגמרנה וכן הירושלמי ב' פעמים דקדקו בלשון אומרים לו וכן התוספת ואין אתנו יודע מי יאמרו לו אבל כונה גדולה בזה דהנה בש"ס בבא מציעא דף למ"ד ע"ב בברייתא דזקן שמצא אבידה אינו חייב לטפל בה דלמדין ממה שהתורה כתבה והתעלמת דהפירוש הוא שפעמים אתה מתעלם והיינו דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלטפל בהשבת אבידה. והיא הלכה פסוקה ואפ"ה בא רבה וחידש הלכה חדשה דאם התחיל הזקן שאינו לפי כבודו אפילו התחלה כל שהיא בהאבידה חייב לגמור כל ההשבה אפילו אם אין לפי כבודו. ולא עוד אלא אף זו דרבה עשה מעשה והטיל באמרי פיו חיוב על אביי להחזיר העזים מחמת שהטיל בהם קלא לבד חשב לו זה להתחלה וחייב להשיבם כשאר מוצא אבידה. ע"ש ד' למ"ד ע"ב. והדא הוא דאמרו ז"ל המתחיל במצוה. אומרים לו פי' הבית דין מחייבין אותו ואומרים לו גמור כאשר פסק רבה וכאשר עשה רבה הלכה למעשה אע"ג דאם לא הי' מתחיל כלל הי' פטור לגמרי ולא הי' עליו שום חיוב בעולם שיתחיל כלל אפ"ה כל שהתחיל חייב. וכמה מוטעם ומשובץ כמו משבצות זהב המאמר המתחיל במצוה א"ל גמור ודו"ק. ובפ' שקלים שנה זאת העת"ר הגדתי זה לפני מר אחי הרב הגאון הגדול כי הי' אז בחיים חיותו וצהבו פניו עד מאוד וענה בקול כי הפלא ופלא ושמח בזה עד מאוד תלי"ת: