ברוך השם· רבי משה רוטמן
הקדמה
א
נעים זמירות ישראל דהע"ה בקפטיל ט"ז התחיל לשיר בקול נעים בלשון "מכתם לדוד דפירש"י דהי' רגיל לאומרו והי' כתר לראשו. ושם נאמר לכן שמח לבי וכו' אף בשרי ישכון לבטח ואיתא בשוח"ט שם דקאי על זמן אחר הפטירה. ובודאי הפי' דהוא הי' הראשון שהסכימו לו מהשמים על בקשתו שבקש אגורה באהנך עולמים דפי' בש"ס יבמות צ"ו סע"ב וריש עמוד צ"ז ע"א דכשיאמרו דבר שמועה משמו יהיו שפתותיו דובבות. א"כ ודאי מה שאמר כאן דשמח לבו דבשרו ישכון לבטח ג"כ מטעם ההוא דיגור באהלו עולמים כשיאמרו שום דבר שמועה משמו ועתה אם מלאך ה' צבאות דוד המלך שהוא ממילא בלא"ה לא מת כאשר כ"י אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים והוא משיח ה' אפ"ה הי' שמח בחלקו ושש בגילת ורנן שיהי' בשרו ישכון לבטח. אלפי אלפים פעמים ק"ו לאנשי ישראל כולם וביחוד הפשוטים כמוני על אחת אלפים פעמים שיתנו שמחה עצומה בלבם על אשר זכו ללמוד התורה ולחדש דיבורים איזהו שיהי' כי בזה שיאמרו משמם יהיו שפתותיהם דובבים וישכנו לבטח ועיין בס' בית אהרן שעל התהלים קפ' ס"א שהביא בשם ספר מראית עין שגם ממש פשוט כפשוטו שהעצמות של הנפטר נהנים תמידים כל עת שכיבתם בקבר עד שיהי' תחה"מ בזה יעו"ש:
ב
ומה גם פשוט כפשוטו על ימי חיינו בעוה"ז ודאי דאין שמחה בעולם דתהא בדומה לשמחת הנפש בעסק התוה"ק. ולפיכך יפארו ויברכו בשבח יקר וגדולה למלך יוצר כל שנתן התורה לעמו ישראל בקדושתו. והרי גם בקיום קדושת המצות הוי שמחה קדושה וטהורה כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם ובמה במצות המועדים וכאשר אנו מברכין ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכל עבודת ה' היא בשמחה כדכתיב תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה וכן כתוב עבדו את ה' בשמחה וכן כתוב שמחו בה' וגילו צדיקים וכן כמה פסוקים עד אין מספר בשמחת המצות. עוד שמחה כפולה ומכופלת יש בעסק לימוד התורה הקדושה ששמחה זאת גדולה היא גם על שמחת המצות וראי' מוכרחת מדבר ה' זו הלכה פסוקה תעיד על זה:
ג
דהנה קיי"ל בש"ס ברכות י"א. וסוכה ד' כ"ה ע"א ועמוד ב' אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה ולית מאן דפליג ע"ז כלל. לבד מתפלין וג"ז דייקא ביום ראשון אבל אח"כ חייב גם בתפלין. ואפ"ה אנו יודעין הלכה פסוקה בש"ס מוע"ק כ"א. ותענית ד' למ"ד ע"א דאבל אסור בתלמוד תורה והטעם משום דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכיון דאסור אבל להיות בשמחה לכן אסור בתלמוד תורה שהלימוד משמחו מאוד. ואם איתא דשמחה של מצוה שוה לשמחה של עסק התורה הי' לנו לאסור לאבל גם כל המצות ומדחייב בכל המצות ובתלמוד תורה לבד אסור ש"מ ברור דשמחה גדול היא עד מאוד בעת תלמוד תורה. ואין לומר דלהכי אסור בת"ת משום דאי' במנחות צ"ט ע"ב קרא ק"ש שחרית וערבית יצא י"ח לא ימוש. תדע שזה טעות דהרי בהדיא הביא הב"י ביו"ד סי' שפ"ד דברי הרמב"ן בתה"א דתירץ שם דלכן ל"ד לתפלין וכל המצות דלד"ת בלבד כתוב משמחי לב ע"ש. ורק אח"כ מביא תירוץ השני משום הנ"ל דמבואר להדיא בתירוץ הראשון דרק דשמחה זו גדולה משמחת המצות ע"ש:
ד
וכן עוד יותר מבואר דיבור נחוץ בר"ן פ"ק דנדרים ד' ח' ע"א שהביא שם דלעולם לא מיפטר אינש בקריאת שמע ידי חובת והגית בו יומם ולילה כי זה לא ניתן להאמר כלל ע"ש בדברי הר"ן ז"ל הנחמדים וא"כ אין לנו שום סברא כלל לאסור האבל בת"ת רק אך מטעם דפקודי ה' ישרים משמחי לב. הרי לעיניך דשמחת התורה להאיש הלומדה היא גדולה ויתירה הרבה משמחת הנפש של קיום המצות ג"כ:
ה
וידעתי שיש מי שירצה לאמר. דלכן אסור בת"ת. משום דהוי רק גזה"כ מדאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום. ואשר לכאורה משמע קצת כן מש"ס דמוע"ק ד' ט"ו ע"א דו"ק שם. הנה תדע שזה טעות. ותמצא זה מפורש להדיא בתוספת דמוע"ק כ"א ד"ה ואסור דהאנק דום לא הוי גזה"כ. אלא פשוט רק מטעם שד"ת משמחין כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ע"ש בהדיא. כ"ז מברר דשמחת לימוד התוה"ק גם בדין התורה הוא גבוה ומאוד נעלה כנגד כולם. וכן נאמר בתפלת משה רבינו בהני י"א מזמורים שלו ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי. וכן אמר דהמע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי ח"ו בעניי. וכן אמר שלמה המלך בנו על התוה"ק ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום וכן בפסוק השני ושעשועי את בני אדם דפירש"י דקאי על קבלת התורה הרי דכולם קראו שעשועים אך להעסק לימודי ה' בתוה"ק וכ פשוט בנוסח ברכות ק"ש מאכנה"ג ונשמח בדברי תלמוד תורתיך ובמצותיך הרי הקדימו תלמוד תורתיך להמצות. ועוד דאיתא כן בש"ס נדרים מ"ט ע"ב דאמרה מטרוניתא לר' יהודה מורה ורוי ופירש"י דמשום שהיה פניו צהובין כל שעה חשדתו שהוא שיכור ח"ו מיין אשר אך יין ישמח לבב אנוש על זה השיב לה כי חלילה לחשדו בכך כי אין הוא שותה לעולם רק הארבע כוסות וכו' ואך שמחתו מחמת חכמת אדם תאיר פניו ביינה של תורה הרי דלא השיבה משום דבר רק מלימוד תורתו שמשמחו כיין:
ו
וכן מפורש בב"י או"ח בסי' ק"י בשם רבו הגדול מהר"י אבוהב דמפרש הפירוש שלא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. דלא נפרש שישמח ח"ו בכשלונם אלא להיפך דהוא ענין אחד שכשלא יכשלו בדבר הלכה אז ישמח בהם כשהתכוונו באמיתית ההלכה ומשום דהתורה היא שמחה לעוסקים בה. יהי' לו שמחה וגילה בהם עכ"ל ע"ש הרי דרק מענין הלכה אומר דשמחה יהי' לו ולא ממה שלא יכשלו בקיום מצות וכן ידוע הירושלמי דרבי אבהו הוי כל כך שמח בשמעתא חדתא שהי' נצהב פניו כמו מי שמצא אוצר ממש עיין בירושלמי שבת פ' המוציא יין ופ"ג דשקלים ובסוף מס' פסחים בירושלמי ובמדרש רבה קהלת כל הענין של שמחת ר' אבוהו. ולכן אמר דוד לכן שמח לבי בעוה"ז. ואף בשרי ישכון לבטח דגם בהסתלקותו יהי' חי לעד:
ז
ועוד יש להוכיח זה מדחזינן בכל שיטת הש"ס תפסו לשונם הזהב לענין הנוגע להלכות אין מספר. בדין מצות להנות ניתנו או מצות לאו להנות ניתנו דפליגי בזה רב יהודה ואביי עם רבא עיין בש"ס ר"ה כ"ח ונדרים ט"ו. ואנן פוסקין להלכה פסוקה דמצות לאו להנות ניתנו כידוע. ופירש"י בלשונו בר"ה ד' כ"ח ע"א דלא להנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו ומדדקדקו בלשונם רק לשון מצות ולא נמצא אפילו פ"א בכל התורה שבע"פ שיאמרו גם בתורה כן דתורה לא להנות ניתנה הרי בהדיא דה"ט דבאמת הנאה גדולה ושמחה גדולה לאדם בתלמוד תורה ואיך יאמרו דתורה לא להנות ניתנה רק לעול על צואריהם ניתנה. אשר החוש מכחיש זה לגמרי דאדרבה אין שמחה בעולם גדולה כלימודה ואנו מברכין בכל יום ויום הערב נא ה' א' את דברי תורתיך בפינו וכו' דהם ערבים ומתוקים בפשיטות כמו דבש וחלב תחת לשונם של הלומדם. וכן מברכין אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הרי שבודאי לא לעול על צוארינו ח"ו. וכן עוד מפורש בתורה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו משפטים צדיקים ככל התורה וכו' וכן אמר דוד הע"ה מגיד דבריו ליעקב. חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי עונג וגם שמחה כזה לא זכו רק עם אלהי אברהם. וכן מפורש במשנה באבות פ"ג חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. הרי דלא לעול רק מצד חביבות ש"מ דתורה הוי הנאה:
ח
ועוד בפשיטות מאוד דהרי בש"ס פסחים ס"ח ע"ב איתא האי לישנא דהכל מודים דהלשון לכם הוי להנאתכם דאפילו ר' אליעזר ור' יהושע דפליגי הוי רק משום דפסוק א' אומר עצרת לה' אבל הא דכתיב עצרת תהי' לכם שניהם מודים דהפירוש הוא להנאה פשוטה ע"ש וא"כ השתא שנאמר מפורש במשלי כי לקח טוב נתתי לכם" וכו' הרי הלשון לכם" מפורש להנאתכם הרי בהדיא דבהכלי חמדה שניתנה לנו לא שייך לומר כלל לשון לאו להנות ניתנה דאדרבה רק להנאה של שמחה רבה ניתנה לפיכך נקטו רז"ל רק מצות לאו להנות ניתנו אבל לא תורה וד"ל. וגם הרי שגור בפי כל מאמר החכם. "אין "שמחה כהתרת הספיקות והיינו רק בלימודי התורה:
ט
והנה ידעתי דלכאורה יש לבעה"ד לבא ולסתור סברתי זאת מש"ס מפורש והלכה פסוקה דלפום רהיטא מבואר ההיפך דגם בתורה אתמר דלאו להנות ניתנה והיינו דהרי בנדרים ד' ל"ה ע"ב במשנה ומלמדו מדרש הלכות ואגדות וכו' ופירש הר"ן בפה מלא דלכן מותר ללמדו משום דמצות לאו להנות ניתנו וכן בפי' הרע"ב על משנה זאת כתוב כן ועיין שם גם בתוסיו"ט. ועיין בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק י"ד בשם הלבוש דהוא נמי אחז אך הטעם דמצות לאו להנות ניתנו הרי נסתרו לכאורה כל הדברים הנ"ל. דכאן חזינן דגם מה שמלמד תורה לא הוי הנאה וגם ללימוד תורה סמכו לשון זה דמלל"נ והוי סתירה מיני' ובי'.
י
ואבל כד דייקינן שפיר הכל נכון הוא ואין שום סתירה כלל ויש בזה הסבר יקר תה"ל דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו על מסכת נדרים בפ"ק ד' ט"ו חידש דבר גדול מאוד דהא דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו. הוא דאפילו אם מחמת קיום המצוה נמשך נמי הנאה של הגוף אפ"ה אמרינן דלאו להנות ניתנו. ואל תקשה מהא דקיי"ל (ר"ה כ"ח) הנודר הנאה ממעין לא יטבול טבילה של מצוה בימות החמה רק בימות הגשמים. ש"מ דאם נמשך הנאת הגוף מחמת המצוה הוי הנאה. הנה תירץ הרשב"א שם דזה רק מדרבנן דהם החמירו שלא יטבול בימות החמה אבל מדאורייתא גם בכה"ג שרי דמלל"נ והנה כבר פלפלתי עם הגאון הזקן שבכהונה המהרש"ך מווילנא במה שהקשיתי שתי קושיות עצומות על הרשב"א ז"ל ונדפס מה שהשיב לי בספרו בנין שלמה על או"ח דף ז' ע"א שהביא דברי בשם אומרם תה"ל ע"ש. ואח"כ מצאתי ראיתי בחיבור היקר הנקרא עמק הלכה הנדפס בלבוב שנת תר"ל שם דף ט"ו עמוד ד' גם כן פלפול בסברת הרשב"א. איך שיהי' דברי הרשב"א ז"ל כמסמורות נטועים ומי יהרהר ח"ו אחריהם עתה הנני רואים כי מהשמים האירו עיני להביא סמוכים חזקים בזאת להרשב"א דהרי ממשנה הזאת וכל ההלכה הזאת דהמודר הנאה שרי ללמוד מהמודר גם תורה ודאי ע"כ משום דהוי כהרשב"א ז"ל דלעולם הנאה ושמחה גדולה הוי לאדם אבל עכ"פ התלמוד תורה גופא ג"כ הוי מצוה כאשר אנו מברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בד"ת לכן מלל"נ והגם דנהנה אח"כ ושמח בה עד אין שיעור אפ"ה הא הוי זה כטובל בימות החמה דנהי דמחיה א"ע בגשמיות ברחיצתו אפ"ה כיון דבא רק מכח המצוה לא איכפת לן ולכן אתי שפיר כל הנ"ל ולא קשה עוד כלל וכלל דלפיכך כתב הר"ן וכל הנ"ל דלכן מלמדו מדרש וכו' וכו' משום דמלל"נ ודאי אמת דתחלת וראשית הלימוד מתחלת ממצוה לא מגרע מה שאח"כ נהנה. דכל מצוה דאיכא הנאת הגוף בהדה לא מגרע דהוי גם אז לאו ליהנות וד"ל. א"כ שני הענינים אמיתיים דודאי רק מצות לל"נ ולא תמצא בשום פעם דיהי' נאמר בתורה דלא להנות ניתנה. אפ"ה לא נאסר המודר ללמוד תורה ודו"ק כי זה נכון ת"ל:
יא
עוד יש להביא סמך ממקום גדול דהשמחה רבה של לימוד התוה"ק היא גבוה על גבוה. גם בפשוט כפשוטו ככל שמחה מורגשת ממקום הלכה אחרת. דהנה במשנה ברכות כ"ח ע"ב אי' רנב"ה הי' מתפלל בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו וכו' ופירש הר"ם בפה"מ שלו וכן הרע"ב במשנה שם דהוא חובה על כל א' מישראל. ודייקו כן מלשון הגמרא (שם) ת"ר בכניסתו מהו אומר וכן ביציאתו מהו אומר משמע דלא חוזר על ר"נ ב"ה דאם עליו חוזר הרי צריך הי' לומר מה הי' אומר. ומדנקט לשון מהו אומר. ש"מ דחובה כן על כאו"א ועיין נמי בתויו"ט שם ונפסק כן גם להלכה בש"ע או"ח סי' ק"י. וניחזי נא הרי בכל מיני המצות קיי"ל בברכות דף מ"ד ע"ב דהא דתנן יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ומאי ניהו מצות ופירש"י דאין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב. ואפילו בני מערבא דמברכין בתר דמסלקין תפילייהו אקב"ו לשמור חוקיו. הא הם נמי רק בתפילין נהגו כן ע"ש ואנן נוהגין דלא כבני מערבא וכדאיפסק בש"ע או"ח סי' כ"ט. ועיין מפורש בתוספת סוכה ד' ל"ט ריש ע"א ובתוספת מנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה ושמרת דאפילו בני מערבא לא מברכין כלל אחר שום מצוה אחרת רק על תפילין ובאמת לא היו צריכין לומר רק לאפוקי ריחני דהי' יכול לומר גם שארי מצות ע"ש ואם איתא דתורה שוה למצות למה לא מחויב להודות גם על כל המצות לאחריהם. כמו שמחויב על יציאתו מבהמ"ד. הן אמת דבש"ע וכל הפוסקים לא נזכר גם בתורה ביציאתו לשון ברכה רק הודאה מודה אני לפניך ששמת חלקי ע"ש. אבל מצאתי לגאון אחד קדוש מדבר והוא האדמו"ר מהרנסטייפאלי הה"צ ר' מ"ד זצ"ל בהקדמה שלו לה' ענט"י הנדפס בספרו הקדוש חיבור לטהרה דכותב בהאי לישנא אמרו חז"ל בפ"ד דברכות אשר כל אדם מחויב לברך אחר לימודו על שנתן לו השי"ת חבלו בנעימים להיות מיושבי בהמ"ד עכ"ל הרי כותב מפורש לשון מחויב לברך וביאור דבריו הקדושים שלא יהי' מיפרך קצת דבשום פוסק ושום אחרון לא נזכר ברכה. כי אם הודאה. אבל דבריו ישרים ויש להם מקום גדול:
דהנה בב"י או"ח סי' מ"ז הביא תשובת הרשב"א שהקשה למה אין אנו מברכין על התורה לאחריה כמו שאנו מברכין בכל בוקר ברכת התורה לפניה. ותירץ הרשב"א דתורה הוי מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם כדאי' בפ' בא סימן עכ"ל הרשב"א. והב"י עצמו מצא תירוץ אחר דהרי לימוד התורה כל היום וכל הלילה. ואין שעה שאין חייב להתעסק בה לזה לא שייך לברך לאחריה עכ"ל הב"י. א"כ לסברת הב"י רק ליחיד. אבל להיות בבהמ"ד הא א"א להיות כל היום וכל הלילה דהא ילכו לישן דבבהמ"ד אסור לישן שינת קבע לעולם. משמע דמברכין להב"י על התורה לאחריה. וגם אליבא דהרשב"א י"ל דדוקא כל א' מישראל. אבל מי שהוא גדול הדור. דתורתו היא תורה לכל ישראל. הוי כמו קריאת התורה בצבור דכתב הרשב"א דודאי מברכין לאחריה. כן כל ראש ישראל המפורסם לרבים שאני. ויש לדמות זה כעין הא דאיתא בש"ס תענית ד' ט' ע"א דאלים זכותי' כרבים דמי. וכדרך שאמרו נמי בש"ס ר"ה ל"ב כיון דרבים אתי מינה כרבים דמיא וד"ל ובפרט ביציאתן מבהמ"ד דהוי שם ת"ת דרבים משמע ודאי דגם לשון ברכה שייך כאן וד"ל. עכ"פ איך שיהי' אבל הא ההלכה חלוטה ופסוקה דמחויבין לתת להשי"ת הודאה עצומה ואפ"ה הא זה הוי רק על לימוד התורה ולא אחרי המצות ש"מ דהנאה גופנית יש בלימוד התוה"ק נתוסף על העונג ושמחה של המצוה שנתקיימה:
יב
ובזה יש לי פרפרת נאה לתרץ קושית המבי"ט ז"ל שהובא בספר בית הכנסת של התהלים שהקשה על הפסוק פקודי ה' ישרים משמחי לב דהעולם מפרשים הפי' דפקודי קאי על כלל המצות והקשה הוא המבי"ט ז"ל דלמה באמת לא נמצא אפילו פ"א בכל התורה שבכתב החמשה חומשי תורה שיהיו נקראין המצות פקודים. ורק דוד המלך ע"ה הוא התחיל לקרוא אותן בשם פקודי ה' ע"ש. וכן מקשה שם עוד קושיא חמורה דלא יכול להבין איך אמר דוד בתמניא אפי אתה צוית פקודיך לשמור מאוד אי' הוא המקום בתורה. שהשי"ת יצוה בלשון כזה. לשמור המצות מאוד. ולא מצא מקום לתרץ כי אם על העשרת הדברות בלבד יעו"ש. אבל בענ"ד אדמה כי מצאתי פתרון. דהלא מדחזינן דרז"ל אסרו לאבל ר"ל ללמוד תורה וסמכו עצמם אך על הפסוק פקודי ה' ישרים משמחי לב הרי אנו כל ישראל שומעים דרז"ל מפרשים לשון פקודי ה' רק על לימוד התורה. והשמחה שבא אל הלב מלימוד הא הוי רק כשמבינין היטב שאין שום סתירה ממקום זה למק"א כי התם שאני או הכא במאי עסקינן וכידוע. א"כ עליו להיות בקי בכמה וכמה הלכות. וכל כללי השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת. וכל הל"ב מדות דריה"ג. ואינך. וכמעט כל התרי"ג מצות יהיו נודעין לו במקצתן עכ"פ אז אח"כ מונה לפניו וסופר אם ישרים הם. ולא נסתרים מהלכה אחרת. הרי שפיר רק ע"ז יש לשין פקודים כי כל פקד לשון מנין ומספר הוא. וכן אמרינן בקדושין ל' למה נקראו ראשונים סופרים. שהיו סופרים כל האותיות שבתורה ועיין בתוספת שם ד"ה נקראו דהביאו מהירושלמי דנקראו סופרים שעשו כל התורה מספרות כגון ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכיוצא בהם עכ"ל ע"ש. א"כ חזינן דקאי רק על התורה הרי זהו שבודאי פעמים עצמו מלספר שהשי"ת גם בחומש קורא ספר התורה הזה דהתורה נקראת ספר שמספרין בה והוא נמי פירוש אחד עם פקודי שג"כ לשון מספר ומנין כידוע לכל. והשתא חדא מתורצת בחברתה. וגם י"ל דדוד הע"ה גלה סוד ה' ליראיו דלהלכה קי"ל פקדונות הן כזכרונות וכר' יוסי בר"ה ל"ב ע"ב ותהא ניחא גם קושיא השני' דכמה יקר כעת הפירוש אתה צוית פקודיך לשמור מאוד פשוט דקאי גם על כל התורה כולה ולא רק על עה"ד דהיינו שישמור לזוכרם דהוא הוא לשון המשנה דאבות פ"ג משנה ח' ר' דוסתאי בר ר' ינאי משום ר"מ אומר כל השוכח ד"א ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח וכו'. הרי דר' מאיר עצמו מפרש דזה הפסוק קאי על כל התורה כולה וכל הלימודים הקדושים שלא ישכחם ולא יסירם מלבו. לכן שפיר אמר נמי דוד הע"ה אתה צוית פקודיך פי' כל התורה לשמור מאוד פי' שיזכור ולא ישכחם. הרי דדברי תורה גדולים עד מאוד והם הם המביאים לידי שמחה הקדושה והטהורה ואם אפילו רק לימודי התורה מהפוסקים מה שחדשו הם ז"ל גדול כ"כ שמפיהם אנו חיים והם הם חיינו ואורך ימינו עאכו"כ אם זוכה אדם לחדש בעצמו דיבור א' של תורה אפילו איזה שהוא ודאי אין ספק שמחויב להודות להשי"ת על ששמח בחלקו ואני אמליץ ע"ז כדרך שאמרו ריקנין שבך וכו' דאפילו מה שנראה לכאורה דהוא האדם לא מלא בלבו תורה הרבה ג"כ ימצאו דבורים מלאים כרמון ואימא בי' מילתא.
יג
ובשה"ש כפלח הרמון רקתך דורשין רז"ל במגילה ו' אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון וצריך להבין אם קרית להון בשם ריקנין איך אתה חוזר וקורא להון מלאים. דממנ"פ אם ריקנים אינם מלאים וגם מה שמדמה אותן לרמון צריך ביאור. ונלפע"ד דהנה אמרו קרא ק"ש שו"ע יצא י"ח והגית בו יומם ולילה והגם דבש"ס מנחות לא נמצא רק קיים לא ימוש ע"ש ד' צ"ט אבל בש"ע הרב ה' ת"ת פ"ג סי' ד' בפירוש כהאי לישנא ובריש מסכת פאה תנן אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ותלמוד תורה ובירושלמי שאין להם שיעור לא למעלה ולא למטה ומבואר דלענין חובת מצות ת"ת לבד א"צ ק"ש שו"ע דוקא דהא אין לת"ת שיעור ובדיבור א' לכאורה יוצא לפי הירושלמי רק דעכ"פ מחויב בלא"ה לקרות ק"ש משום מצות ק"ש גם בלא ת"ת לכן נקט דקרא ק"ש שו"ע יצא וכו' אבל לעולם בתיבה אחת יצא ורבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאורו למשנה דפאה חידש דבר יקר דמש"ה אין מבטלין ת"ת על שום מצוה שאפשר להתקיים ע"י אחר משום דבת"ת הא בכל תיבה ותיבה מקיים מצות ת"ת וא"כ אם ילמוד למשל דף גמרא או תורה שבכתב הרי יש שם כמה וכמה תיבות ונמצא דקיים כמה וכמה מצות פעמים אין מספר כיון שבכל תיבה הוי מצוה ע"ש בשנות אליהו. והנה ברמב"ם פ"ב מה' ק"ש ה' ד' וז"ל וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי עכ"ל וזה ידוע דזמן עבודה של כל האומנין הוי רק ביום ולא בלילה דכן כתוב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ועיין ש"ס סנהדרין ד' צ"ב ע"ב משום פועלים וברש"י שם נמצא דבערבית גם האומנין קורין ק"ש כדרכה כולה בכונה ורק בשחרית האומנין קורין רק פרשה ראשונה וקיי"ל דמצות ק"ש היא בציצית ותפילין כמבואר בברכות דאל"כ הוי כעולה בלא מנחה. והנה בק"ש כולה מונה הש"ע או"ח סי' ס"ו רמ"ה תיבות ובפרשה ראשונה עם פסוק שמע לבד בשכ"מ יש מ"ח תיבות וביחד עולה לרצ"ג תיבות ולפי דברי הגר"א דבכל תיבה מקיים מצוה עלו לו לאומן רצ"ג מצות וממילא הא קיים נמי המצוה דק"ש ומצוה דציצית ומצוה דתפילין ג"כ שלשה מצות הרי ביחד רצ"ו כמספר רמון וזהו ריקנין שבך פירוש גם הבטלים ממלאכתן היינו האומנים שמחויבין לבטל מלאכתן ג"כ מלאים מצות כרמון והוא כפלח הרמון רקתך. וד"ל. ונחזור לענינינו דלא ירחיקו ח"ו לכל אדם המדבר בדברי תורה. ואל יפליגו לכל דבר. שגם אם נראין ריקנין לעומת גדולים אנשי השם. אפ"ה ימצאו לפעמים דברים מלאים שיהיו עריבים לאזן שומעת:
יד
והנה נמצא דבר הפלא בספר ויקהל משה הראשון מהגאון ר' משה אלפלס שנדפס בשנת שנ"ז על כ"ה דרשות. כותב שם שישתדל כל מי שרוצה לדרוש ברבים שיוכל לומר איזה דיבור שלא שמע אזן עדיין מזמן נתינת התורה בסיני ע"ש. אבל מי יזכה לזה אך יחידי סגולה הבאים בסוד ה'. אבל עכ"פ חזינן דאפילו מקטני ערך עליו לחדש דיבור חדש כל שהוא. וגם אחריו בא הגאון הנפלא בעהמ"ח שו"ת מנחת עני חתן הראש גולת אריאל הנוב"י ז"ל וכותב מפורש בההקדמה שלו להמנחת עני שאפילו הקדמה לא יכתוב אדם אם לא יחדש דיבור חדש לגמרי. ושם מדייק הוא מלשון הגמ' הידועה דאמרו ז"ל מגילה י"ט ע"ב מה שהסופרים עתידין לחדש. הראהו הקב"ה למשה בסיני הרי דקדקו מה שעתידין "לחדש דייקא. שיהי' דבור חדש. וחידוש לי שהעלימו כמה מחברים להביא סמוכים לדברי הגאונים ההם שהגידו שמהשמים ידרשו אך לדיבורים חדשים. ותה"ל אשר באמת מקור גדול מצאתי לזה. דכן איתא בילקוט שמעוני שופטים קפיטל ה' פסוק ח' יבחר אלהים חדשים. דהילקוט לא רצה לפרש דקאי לגנאי ח"ו כאשר פירשו שם המפרשים אלא מפרש להיפך ממש. דקאי לשבחתא ורבותהון דישראל. דהקב"ה בוחר במה שמחדשין ישראל בדברי תורה וזהו יבחר אלהים חדשים ע"ש. וכן מצאתי בתנא דבי אליהו רבא סוף פרק עשירי אות באות כדברי הילקוט דקאי לשבח ע"ש וז"ל הספר מענה אליהו מהגאון ר' יצחק אליהו לנדא מווילנא. שנדפס על התדב"א בווילנא שנת ת"ר שם בסיף פ' יו"ד ס"ק כ"ב וז"ל ומבאר גם הפסוק יבחר אלהים חדשים שהשי"ת בוחר בחידושי תורה. שכל שמתחדש חידושי תורה ע"פ. ה"ז כאלו אמרו לו משמים לבנות בהמ"ד ולחדש בם הד"ת. ובשבילו ניצולים ישראל וניתן לו שכר הטמון באוצרות החיים. וזהו יבחר אלהים חדשים חדושי תורה. אז לחם שערים ע"י מלחמתה של תורה בפלפול הת"ח עכ"ל. ולפיכך אמצא לי מקום בעזהי"ת לכתוב בהקדמתי. כאשר גזר הגאון בהשו"ת מנחת עני איזה דיבור חדש תה"ל. והוא דהנה ידעינן דרבינו הקדוש חילק את הסדרי משנה לששה חלקים. וקראם בשמותם הקדושים זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות. ורז"ל (בשבת ל"א) נתנו סימנם בפסוק והי' אמונת עתיך וכו' ונמצא הסימן שלהם בקצרה בתיקוני זוהר כמה פעמים "זמן "נקט וגם נמצא בפירוש המשנה של הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים זה הסימן. "זמן "נקט. ועיין בהקדמה של הצל"ח למסכת ברכות שעמד למצוא טעם עפ"י רמז לראשי תיבות שלהם שנמצא מהם השני תיבות "זמן נקט":
טו
ויש לי הערה גדולה על השם שנתן רבינו הקדוש בעצמו. למה בכל החמשה סדרים קבע לשמותן בלשון רבים זרעים. נשים. נזיקין. קדשים. טהרות. ולמה לא קבע לסדר שני ג"כ בלשון רבים מועדים וקבע רק לשון יחיד מועד. והלא בתוה"ק עצמה הא כתוב אלה מועדי ה' לשון רבים וכן באמת הא תה"ל כמה מועדי קודש נתן לנו השי"ת מועדים לשמחה ובפרט שבאותו הפסיק דישעי' ל"ג גופא הא כתיב עתיך בין הכתיב בין הקרי בלשון רבים. והי' לו לרבי לקרוא גם סדר זה ככל אינך מועדים. ולא ראיתי עוד ההערה הזאת בשום מקום ומקום הניחו לי תה"ל ומצאתי פשר דבר לזה ויהי' גם הסימן זמן נקט ג"כ נכון דרבי התכוון בזה כדי ללמד אותנו הלכה נגלית ממש:
טז
דהנה בש"ס שבת דף י"ט ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת ופירש האלפס וסייעתו הטעם משום דג"י הראשונים הנוסע בספינה מצטער טובא ומתבטל מעונג שבת. אבל הרז"ה במאור הקטן שעל הגליון פ"ק דשבת פי' משום דיצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש. ובתוך ג"י קודם שבת הוי קמי שבתא ע"ש והנפקא מינה דלהרי"ף ההולך לדבר מצוה מותר. אבל להרז"ה אסור גם לדבר מצוה ועיין ברמב"ם נמי כהרי"ף ס"ל ועיין בר"ן פ"ק דשבת משמע דהרמב"ן ז"ל נמי כשיטת הרי"ף והגם דלכאורה מש"ס מפורש בנדה ד' ל"ח משמע קצת כהרז"ה דאמרו שם חסידים הראשונים לא היו מש"מ אלא מרביעי ואילך ולא בליל א' ב' ג'. דשמא תתעבר ותלד בשבת ותתחלל שבת על ידה אע"ג דאז יהי' מותר משום פק"נ. אפ"ה אין לגרום כלל חילול שבת והיינו כהרז"ה וכן העיר הגאון ר' צבי חיות מש"ס זה להרז"ה. אבל באמת אדרבה מכאן גופא סתירה להרז"ה. וראי' עצומה לשיטת הרי"ף וסייעתו. דאין לאדם לראות המצוה אלא לפי מקומה ושעתה דאם כהרז"ה למה אמרו חסידים דייקא אם מהדין הוא לא שייך לשון חסידות בלבד א"ו דרק מחמת שהיו חסידים גדולים הם החמירו על עצמם ע"ד קדש עצמך במותר לך. אבל לכל ישראל כולם אין לדבר אלא מקומו ושעתו. ועיין בש"ך יו"ד סוף סימן רס"ו שהביא דהב"ה בשם הרשב"ץ רצה לאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' משום סברת הרז"ה הנ"ל ודחה הש"ך ז"ל ופסק להלכה דימולו גם מילה שלא בזמנה ביום ה' בשבת דהרי קיי"ל דמפליגין בספינה לדבר מצוה גם ביום ה' ע"ש וכן פוסק המג"א בסי' של"א ס"ק ט' דמותר למול שלא בזמנה ג"כ ביום ה' או ו' בשבת. וכן בפמ"ג שם בא"א סי' של"א ס"ק ט' וכן נוהגין כל אחב"י לעולם ולא חוששין להנ"ל להרז"ה לפיכך קרא רבינו הקדוש מועד ללמד דרק זמן א' מה שאתה עומד בו ולא נחוש מה שיתחדש בזמן אחר וזהו מועד ולא מועדים. לפי דהלכה כהרי"ף וסייעתו ולא עוד דאפילו להרז"ה ודאי כן נמי דלא נדקדק רק על זמן שהוא עתה והראי' דאם איתא דהרז"ה חושש לזמן העתיד לבא. למה מתיר להפליג בספינה ביום א' ב' ג'. דהרי לדידי' משום דיבא לידי חילול שבת במלאכות גמורות. מאי טעמא שרי לדידי' ג"כ קמי שבתא. א"ו דהרז"ה ג"כ מודה להאלפס בעצם הסברא. דאין לאדם לחוש. רק זמן הנמצא. ולא על זמן אחר. רק הרז"ה ז"ל תפס דמיום ד' ואילך הוי לו כמו שבת ממש. ויומא אריכתא מארבעה ימים הוא. וכשם שבשבת קודש ממש לא מפליגין. כן להרז"ה ד' ה' ו' הוי כיום הקדוש ממש. ובזה לא הודו לו. אבל להשורש והעיקר דאין לך אלא שעתו כ"ע מודים. ולזאת ודאי מועד ולא מועדים ודו"ק:
יז
ואגב יש לי בעז"ה להביא פרפרת נאה וראיה גדולה להרי"ף וסייעתו ואשר כל עין יראה דסברתי שהגדתי דהרז"ה נמי מוכרח להודות להרי"ף היא אמיתית ומוכרחת מש"ס אחרת. דהנה אי' בשבועות במשנה ד' כ"ה ע"א שבועה שלא אישן וכו' ומקשינן בגמרא שם האיך אומרים דשבועה שלא אישן הוי שבועת ביטוי והא אמר ר' יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג' ימים. מלקין אותו וישן לאלתר. דהוי שבועת שוא כדפירש"י שם. ומשנינן התם דאמר שלשה ימים עכ"ל. ובא ע"ז הר"ן ז"ל באלפס שם בדפוס זיטאמיר הוא דף רצ"ו סוף ע"א ומסתפק בחקירה חדשה. איך יהי' הדין לר' יוחנן אם אדם נשבע שלא יאכל ולא ישתה חודש ימים אם הוי ג"כ שבועת שוא כמו שינה. או דיש לחלק. והחליט הר"ן דלא דמי לשינה. דהרי אינה בידו כלל. ואפילו אם יתחזק בכל כחותיו שלא לישן לא יועיל לו כי התרדמה תפול עליו בעל כרחו. משא"כ אכילה ושתיה בידו הוא דאפילו בזיבולא בתרייתא. יכול להתעקש ולא לאכול. ולא תבלע המאכל בקרבו בעל כרחו. והביא שם הר"ן דהרמב"ם ז"ל פליג ואומר דהנשבע שלא לאכול ז' ימים הוי ש"ש כשינה. ואעפי"כ לא חזר הר"ן מסברתו הנחמדה דהיא ישרה וברורה. דשינה שאני ע"ש. ולא עוד אלא דהשלטי גבורים שעל האלפס סביב שם בדף רצ"ז ד"ז פוסק להלכה דחל השבועה באכילה כסברת הר"ן. דשינה קופצת בע"כ על האדם אבל אכילה בידו להרעיב עצמו כמה שירצה. ולכן לא הוי שבועת שוא ול"ד לשינה ע"ש. והגם דבגיטין דף פ"ד ע"א אמרו גם בשינה דבדידי' קיימא. דאיבעי מבריז נפשי' בסילואתא ולא נאים. כבר תירץ זה הגאון ר' יוסף שאול בהמ"ח יד שאול בספרו ידות נדרים ה' שבועות סי' רל"ו ס"ק יו"ד דהא דגיטין קאי רק על יום א' או ב' ימים אבל שלשה ימים כ"ע מודו דלא הוי בשום אופן בידו ושפיר נכון סברת הר"ן והש"ג יעו"ש והשתא אם איתא כסברת הרז"ה בספינה דאסור לאדם לעשות דבר שיב עי"ז להבא לעבירה משום פ"נ. הי' גם כאן בשבועה שלא לאכול שבועת שוא דהרי ודאי יסתכן וכשיסתכן ודאי יאכל משום פ"נ הרי זה גופא אסור להרז"ה א"ו דמכאן ראי' להרי"ף דרק משום עונג שבת. או דרק בג"י קודם שבת הוי כשבת עצמו לרז"ה נמצא דלכ"ע רק מועד אחד דהשתא. ולא מועדים וזה נמי "זמן נקט ודו"ק:
יח
וגם י"ל עוד סברא למען להסביר דברי הר"ם דלכאורה סותר עצמו מהכא להתם דהכא בהפלגת ספינה הא גם הר"ם נמי תפס בפרק שלשים מה' שבת כהרי"ף דרק מחמת ביטול עונג שבת ולא כהרז"ה דיגרום חילול שבת משום פ"נ. ולמה כאן בשבועה שלא יאכל ז' ימים פוסק דהוי שבועת שוא דזה מסכמת רק לסברת הרז"ה לכאורה אבל יש להסביר באופן אחר לגמרי. דע"כ לא פליגי על הרז"ה רק במילי דאורייתא דהתוה"ק לא הטילה על האדם שיהי' זהיר גם ממה שיכול להיות להבא. ודיו שיהי' זהיר רק ממה שבזמן הזה ממש. אבל כל זה רק מעניני החיובים שהתורה הקדושה חייבתו. אבל מה שהאדם בודה מלבו מעצמו ואוסר את נפשו בזה סובר הרמב"ם שאם אפילו בזמן הבא אחר כן מחויב שלא יתחלל שבועתו כי איסור הבא מחמת שבדה מלבו חלוק טובא מאיסורא דרחמנא. וכדרך שאיתא בתוספת דתמורה דבאיסור שאדם בודה מלבו לכ"ע אי עביד לא מהני ע"ש. ה"נ כן דאסור מעיקרא לשבע אם יתחלל אח"כ ע"י פיקוח נפש ודו"ק. כן הוא להרמב"ם ז"ל. עכ"פ מוכח דמועד ולא מועדים:
יט
ועוד בדרך אחרת מצינו להלביש כונה של השם סדר מועד ולא מועדים דבזה למדין הלכה לדורות שבכל מצוה ומצוה יש רק זמן א' ולא יותר ופירוש הדבר כך הוא. דהנה קיי"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. אבל לכאורה הוי אמינא דאם יהי' אחר הזמן של מצוה הזאת מצוה יותר גדולה וחמורה ממצוה הזאת. ואם יעשה כעת מצוה הקלה לא ישיג אח"כ לקיים מצוה הגדולה והחמורה הייתי סבור דאפשר דידחה מצוה קלה בכדי שיעשה אח"כ המצוה החמורה. אבל אנו רואין ברש"י סוכה ד' כ"ה ע"ב בד"ה שחל וז"ל אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבא. עכ"ל רש"י ע"ש היטב ומה פי' קלה וחמורה ידוע דקלה הוי מ"ע שאין בה כרת וחמורה הוי מ"ע שיש בה כרת. ובפירוש אי' שם בש"ס דהחמורה תדחה לגמרי אח"כ שלא יקריבו ק"פ כלל אפ"ה מטמא למת מצוה הקודם. ואך מחמת זה הכלל דכל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ועיין נמי במוע"ק ד' ט' ע"א אורח חיים פן תפלס דפירש"י שם וז"ל כל מצוה שבאה לידך בין קטנה בין גדולה עשה אותה שבאה לידך ואל תניח הקטנה מפני הגדולה עכ"ל וגם בדברי גדולי הפוסקים מדברין להלכה כן. והוא רבינו החכם צבי ז"ל בשו"ת סי' ק"ו הביא בשם שו"ת הרדב"ז סי' י"ג כן ומסכים עמו מצד הש"ס דמו"ק הנ"ל ומסיים שם הלכה למעשה דכל דהוי מצות שונות משני שמות אזי אותה המצוה דקדמה ובאתה לפניו אותה יעשה אפילו אם עי"ז תדחה המצוה החמורה שתבא אחרי כן ע"ש וכן מצאתי אח"ז בשו"ת הנוספות להשו"ת של רבינו הרב ז"ל מלאדי שבש"ע שלו שנדפס מחדש מהגאון הקדוש רמ"מ מליובאוויץ שו"ת צמח צדק על רבע נייר שנדפס בווילנא תרס"ה סוף חלק רביעי דף א' ע"א ג"כ להלכה כן דכל שני מצות מקדימין לעולם המצוה שקדמה גם שתדחה המצוה הבאה אח"כ. וא"כ הרי כשחר נכון לשון מועד פי' זמן א' ולא נביט מה שיהי' אח"כ מצוה יותר חמורה רק עלינו לתת לב לזמן הזה ולא על העתיד. וגם מסכים לזה הרמז דהר"ת "זמן "נקט פי' רק זמן ולא זמנים וד"ל. ובזה יש להבין הכונה דהמשנה והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה דאינו מובן לכאורה כאשר העיר התוי"ט שם. וכמה מפרשים. עתה מובן דיהא זהיר במצוה קלה הבאה לידו כעת לקיימה. ולא יחמיצנה בעבור שימתין על החמורה העתיד לבא. לכן אומר שפיר כבחמורה פי' כשם שאם היתה באה חמורה לידך כעת הא ודאי לא היתה מדחה בשביל אחרת העתידה לבא כמותה. כן תנהג גם במצוה קלה וכדברי רש"י דסוכה וזה ברור תה"ל:
כ
ועוד יש אופן שלישי להסביר הטעם דקרא רבי הסדר מועד ולא מועדים עד"ז. דהנה נבין נא למה נקראת המסכת מועד קטן הלא נהי דזה ודאי אמת נכון הדבר דחול המועד קיל באיסור מלאכה מיו"ט עצמו ואשר השם עצמו שלהן מכריז ואומר כך חול המועד. דהוא גם חול ומועד ביחד. אבל גם זה מן התורה עצמה. דהכתוב מסרן לחכמים כידוע בש"ס חגיגה ד' י"ח ובאלפס ריש מוע"ק. וכאשר הפסוק עצמו אומר גם עליהן. אלה מועדי ה' שגם חוה"מ בכלל מועדי ה'. ובלשון המשנה גופא באבות המבזה את המועדות דפירש"י והרע"ב שקאי על חוה"מ. הרי דנקראין מועד ואיך זה כינה רבי להמסכת כולה בשם מועד קטן שתיבת קטן לא הוי לכבוד כל כך. אבל נכון לומר דה"ט דהלא ידוע לנו דבזו המסכת לבד נזכרו הדינים דאבילות ר"ל. ואיננה מיוסדת על חוה"מ בלבד אלא גם דיני אבילות ר"ל מפורשים שם. וידוע דכמה וכמה דינים שוין חוה"מ לאבילות באיסור המלאכה וכל שורש האיסור מלאכה דאבילות נלמד במ"ק ט"ו ע"ב מהפסוק והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה דבזה פרשתי הכונה של הפסוק מועדיכם שנאה נפשי דקאי על המועד ר"ל של האבילות וזה נמי הכונה קרא עלי מועד לשבור בחורי דהרי אבילות הוי מועד דנהפך חג לאבל ח"ו. וכפי שהשי"ת הוא מלך חפץ בחיים ולא יחפוץ במות המת ר"ל הוי זה המועד ר"ל שלא לרצונו ודאי לכן ניתן לו שם מועד קטן פי' מועד בזוי והלואי שלא יהי' לעולם ויבולע המות לנצח רק מחמת זה השם קטן וזה ברור וכיון שכן שפיר נכון מאוד שקרא רבי גם כל הסדר בשם מועד לשון יחיד ולא מועדים למען לאפוקי מכללא דאם הי' קוראו מועדים הי' משמע דגם למועד אבילות ר"ל לכן רק מועד שהוא אך לשמחה ודו"ק. וכשם דהש"י חפץ חסד ורחמים וחיים ושלום ומרחיק הרע כ"כ שאפילו שמו המבורך מעתה ועד עולם לא יתייחס לעולם על הקללה וכידוע בתוספת מפורש בתענית ד' ג' סוף ע"א דעל שום צרה שלא תבא לא יזכירו שמו של הקב"ה ולכן מלא תרצח ואילך בחמשה הדברות האחרונות לא נזכר כלל גם פ"א שם השי"ת ע"ש ומשום הכי לא רצה רבינו הקדוש שיהי' זכר כלל של מועד המר בשם הקודש שלו ואם הי' קורא הסדר בשם מועדים כמו קדשים ואינך הי' משמע שכולל גם מועד זה לכן הוציאו לגמרי במפורש שאין לישראל רק מועד החיים והטוב וז"נ:
כא
ואגב יש לי בעז"ה דיבור נכון לסמוך פירוש הפסיק דקהלת שאמר שלמה טוב ללכת אבה"א ואשר לפי הנ"ל דאוהבי ה' ישנאו רע גם להזכירה על לשונם כלל ואיך זה יאמר שלמה המלך לשון טוב על בית האבל. וגם כל המפרשים דחקו עצמם להבין הפשע ומה חידש כלל החכם מכל אדם בזה ומי לא יודע דלשבר תאות החומר מסוגל יותר בית האבל מבית המשתה. וגם אם כפירוש הפשוט דהחי יתן אל לבו לראות דסוף אדם למות הי' ודאי יותר נשמע כשהי' אומר טוב ללכת להלוית המת מלכת להכנסת כלה וכלשון הש"ס באלו דברים וכו'. אבל בית האבל אין שום פירוש. אבל מצאתי פתרון לזה תהלי"ת בדבור יקר נכון מאוד דשלמה המלך למד לנו בזה הלכה אחת בנגלית התורה:
כב
דהנה בהסוגיא הגדולה דריש פ"ק דכתובות תניא התם הרי שהי' פתו אפוי' וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובב"מ ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ע"ש. והיא הלכה פסוקה בכל הפוסקים עד האחרון שבאחרונים ויש לנו לומר דזה בא שלמה המלך ע"ה וחידש הלכה ברורה בסברא יקרה דכל הדברים הנ"ל אמורים רק להתיר לו מדינא דאם ירצה לנהוג כך לשמוח מקודם בבית המשתה והדר יתאבל ג"כ יעשה כדין אבל ודאי אם ירצה לכבוד אב ואם למרר עצמו בבכי ולשפוך כמים לבו על פטירת אביו שהלך לעולמו בטרם ישמח את אשתו אשר לקח ודאי דרשאי ג"כ. ולמען שלא נתעה בתהו לא דרך לחשוב אפשר חיובא חייבוהו חכמים רק לעשות כך לזאת בא שלמה ורמז טוב ללכת תחלה אל בית האבל מלכת אל בית המשתה מקודם ואחר כן לבית האבילות ואל יתעקש הקורא מנא אמינא לה אפשר באמת אסור לנהוג להיפך אראה ראי' מפורשת בש"ס דכעין זה נמצא בש"ס פסחים במי שהי' בדרך רחוקה דדינו ידוע עפ"י התורה שיש לו רשות לעשות פסח שני. אפ"ה בא רב נחמן ואומר בש"ם פסחים צ"ב ע"ב אם הקריב בראשון ודאי הורצה ומפרש הטעם מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואם מקריב תבא עליו ברכה וה"נ ממש כן חס הוא דחסו עליו רבנן אבל בידו ודאי לנהוג כפי רצונו וכן תראה באלפס פ"ק דכתובות דאם אפשר להשתדל למכור הדברים שלא יהי' לו פסידא ינהוג מקודם האבילות ודו"ק ולכן כוון להלכה זאת גם שלמה בחכמתו וזה ברור והוא דיבור חדש ב"ה:
כג
והנה לעיל הראנו מהילקוט ומהתדב"א דהקב"ה בוחר בדברי תורה חדשים דייקא אבל לא נזכר בהם שיהי' חיוב לכתוב בספר דייקא דמזה לא דברו הם שם אבל כבר ידענו גודל החיוב הזה שיהי' כ"א כותב לזכרון בספר מה שמחדש בד"ת מכמה מקומות. הראש וראשון הוא הס"ח סי' תק"ל עיין שם. ובספר שושנת יעקב הנדפס זה לא כביר מהרב מבילעראדקי הביא שם מעשרה מקומות כולם אהובים וברורים אבל שכח ונעלם ממנו להביא דברי השו"ת מנחת עני שהביא דכל מי שאינו כותב ח"ו הוי כנביא הכובש נביאתו דזה הוי דיבור חדש ותמצא זה בההקדמה שלו להשו"ת מנחת עני ע"ש:
כד
ובדבריו אלה נבין היטב לשון הש"ס דב"ב ד' י"ב דאי' אעפ"י שניטלה הנביאה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. דהוי עתה לפי דברי המנחת עני פשוט כפשוטו דעתה אחר חורבן בהמ"ק אפילו יזכה אדם להיות בעל רוח הקודש. כאשר היו כמה גדולי עולם. וכמו הראב"ד כתב על עצמו כמה פעמים שנגלה לו בסוד ה' ליראיו אבל אפ"ה אין עובר אם יכבוש את מה שרואה ברוה"ק תחת לשונו. אבל מה שמתחדש באלו חכמי ישראל בחידושי תורה ואין מחלקין ביעקב. ואין מפיצין ד"ת בישראל. אומר הוא שעוברין כמו הנביא כשהי' כובש נביאתו. הרי דלא ניטלה הנבואה מהם ובאמת נ"ל לומר דלפי דעת הרא"ש שהובא בש"ע יו"ד סי' ע"ר דיוצאין ידי מ"ע של כתיבת ס"ת במה שקונין ספרי הפוסקים. א"כ הא י"ל דע"ז מרמז הפסוק ועתה כתבו לכם את השירה הזאת פי' דברי החד"ת יכתבו ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. על ידי הכתיבה.
כה
ובזה יובן מה שאמר ר' טרפון בספ"ב דאבות לא עליך המלאכה לגמור. דלכאורה קשה איך קורא ללימוד התורה בלשון מלאכה. והרי כמה פעמים בש"ס אי' תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה. עאכו"כ על חכמה עצמה דודאי איננה מלאכה. ואיך ר"ט אומר כאן על התורה לשון מלאכה. וכן במשנה הקודמת היום קצר והמלאכה מרובה. פירשו כולם שם דקאי על לימוד התורה דמרובה היא דכתיב ארוכה מארץ מדה. ומה שייך ללימוד שם מלאכה. ובהדיא אי' בפ' מקום שנהגו דף נ"ד ע"ב ובכ"מ ת"ח בטלין משום דהרואה אומר מלאכה היא דלית לי' ש"מ דת"ח נקרא בטל ממלאכה והשם בטלן שניתן לעשרה בטלנין במגילה ה' דאל"ה לא הוי כרך הוי רק דיושבין באהלה של תורה ועיין נמי בעירובין י"ג. דאמר לו לר"מ בני מה מלאכתך אמר לו לבלר אני ש"מ דאם הי' אך ת"ח לומד תורה לא הי' לו תשובה. אבל בהנ"ל מובן דכיון דכל ת"ח מחויב לכתוב מה שמחדש היא היא הנותנת שזה היא מלאכת הקודש דידהו וזה מבואר כמעט מפורש נמי בהמשנה הנ"ל ר' דוסתאי בר ר' ינאי אומר כל השוכח דבר א' ממשנתו מתחייב בנפשו. דמוקשה לכאורה. הא כח השכחה בטבע הבריאה. שהטביע הקב"ה בהאדם ששוכח. ומה יכול לעשות ומה פשע בזה. אחרי שאין בידו שלא ישכח. אבל ודאי בלי ספק דקאי על זה דכשנתחדש לו איזה דיבור חדש בד"ת. ואינו כותבו לזכרון. ע"ז קאי המשנה שפיר. ולפיכך דקדק ר' דוסתאי ואמר ממשנתו היינו מה שזכה מעצמו שתוכל להיות נקראת משנתו שלו וז"ב. ולכן שפיר מסיים יכול אפילו תקפה וכו' פי' אם כתבה ואפ"ה שכחה ע"ז ודאי אינו נענש עוד. כי אם עד שישב בטל ויסורו ממילא בלבו מחמת שלא כתבם וד"ל:
כו
ובזה יש לי פרפרת עוד להסביר. הא דשמעון העמסיני ור"ע בש"ס דפסחים כ"ב ע"ב דשמעון העמסוני פירש מלדרוש האת דהפסוק את ה' אלהיך תירא. ור"ע דרשו שפיר את לרבות ת"ת. דנפלא הדבר למה באמת לא עלה לו לר"ש לדרוש כך כאשר דרש ר"ע. ובכל האתין שבתורה עמדה לו חכמתו ואך בכאן לא השיגה ידו כדי גדולתו. אבל נכון לומר לענ"ד דר"ש ור"ע פליגי דעתייהו עד"ז דזה ידוע דר"ע דדרש לרבות ת"ח הוי רק הטעם והסברא שלו משום דמורא רבך כמורא שמים. וידעינן מהברייתא דשנו חכמים דהלומד מחבירו וכו' אפילו דיבור אחד נקרא רבו ק"ו מדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים וכו' והנה מה למד מאחיתופל הוא הא דאיתא בסוכה נ"ג ובמס' מכות ד' י"א כשכרה דוד שיתין קפא חהומא ובעא למישטפא עלמא אמר דוד כל מי שלא יאמר אם מותר לכתוב השם וכו' נשא אחיתופל ק"ו בעצמו מסוטה וכו' ואמר לו שרי. ויש לפרש בשני אופנים י"ל דאחיתופל לא פירש הקל וחומר לדוד. רק אמר שרי ואז נזכר דוד המלך מעצמו סברת הק"ו. או י"ל דאחיתופל למדו בפירוש גם טעמו למה מתיר משום דכך וכך יש לדון ק"ו מסוטה. והנה מצינו בש"ס זבחים דף ק"א ע"א דגם משהורבינו הודה לאהרן שמעתי ושכחתי ע"ש. ולפי זה יובן לן כעת פלוגתת ר"ש ור"ע דודאי יכול הי' גם ר"ש העמסוני למצוא פשר דבר לדרוש האת ה' א"ת לרבות ת"ח. אבל מפני מה פירש משום דהרי הפסוק הזה לכלם נאמר וגם למשה רבינו עצמו והי' ירא ר' שמעון העמסוני לדרוש שגם משה רבינו יהי' מכבד ת"ח ביראה. דע"כ רק משום הסברא דמורא רבך כמורא שמים. והרי איזה רב הי' למשה רבינו. הא רק הקב"ה בלבד ואין בלתו בשום אופן ומה שאהרן אחיו הזכיר לו החילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות סובר ר"ש העמסוני דבמה שמזכירין לאדם איזה הלכה ששכחה לא יהי' נקרא בשם רבו בזה. דהוא סובר דאחיתופל למדו לדוד העצם הקל וחומר דהוי הלכה חדשה ומש"ה קראו דוד רבו אלופו ומיודעו. ואשר אופן כזה לא במציאות כלל אצל משה רבינו לכן פירש מלדרוש האת הזה ודו"ק. אבל ר' עקיבא הולך בשיטה אחרת דגם מה שמזכירין לאדם הלכה שלמדה ושכחה ג"כ נקרא לו בזה בשם רבו. וסובר דאחיתופל לא למד לדוד הק"ו עצמו אלא הודיע לו אך עיקר הדין דשרי ודוד קראו רבו בזה לבד שהזכירו מה ששכח וא"כ הא אופן הזה הי' גם אצל משה רבינו שאהרן הזכירו מה ששמע ושכח וא"כ הרי בזה ג"כ יכולת לאהרן להקרא בשם רבו ושוב י"ל גם בו מורא רבך כמורא שמים ונוכל לדרוש האי את ה' אלהיך תירא גם במשה לרבות ת"ח ודו"ק וז"נ תה"ל. אלמא דכך הוי יקר דיבור א' של תורה דחייבו חז"ל לנהוג בו כבוד כמו לרבו ולא מיבעי לר"ע דאפילו רק כשמזכירין דבר ששכח נקרא ג"כ רבו אלא אפילו לר"ש העמסוני דבעי דיבור חדש אבל גם הוא לא חילק לומר דבר גדול דוקא אלא דבר אחד יהי' איזה שיהי' ג"כ יקר בעיניהם:
כז
ואמנם באמת עלינו להסביר למה חשוב ומקובל כ"כ לרצון לפני חז"ל אפילו דיבור כל שהוא. הוא לפע"ד להגיד ראשית בפשיטות דהרי במדרש תלפיות ענף כתובים דפוס זיטאמיר הוא דף קס"ד ע"א הביא שם בשם הזוהר באדרא דבזמן שאין בהמ"ק קיים אדם כותב בספר מה "שלמד "איזה "חידוש "הרי "הוא שעולה "לו "במקום "קרבן עכ"ל ע"ש וכיון שכן הא כבר אמרו בש"ס מנחות נאמר בעולת בהמה לריח ניחוח ונאמר בעולת העוף וכו' לומר א' המרבה וא' הממעיט א"כ כמו בקרבן ממש אין שום נ"מ בין קרבן גדול לקרבן מועט ה"נ בחדושי דאורייתא מה שהוא הוא לרצון לה':
כח
אך ביותר ביאור יש להגיד דיבור נכון בזה דנקדים נא להבין דברי הספר חסידים שבסימן תק"ל. דאומר מפורש דכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי זה גוזל מי שגלה לו כי לא גלה לו אלא לכתוב עכ"ל. דקשה להבין מה ענין גזילה לכאן. ואיזה שייכות לתת שם גזילה בזה. אבל נכון מאוד בעז"ה. דבזה במה שהזכיר לשון גזילה מתרץ הפליאה שיכול להתפלא למה יהי' שום חשיבות כלל בדיבור קל הערך שיחדש תלמיד צעיר בחברייא שיהי' עומד ברום עולם כדבר חשוב ממש. הנה מהלכה אחת של הלכות גזילה יהי' מובן הענין שפיר:
דהנה ברמב"ם ריש ה' גזילה ואבידה הביא הרב המגיד משנה דין חדש מהירושלמי דהגם דמדינא ליקח דבר שאין הבעה"ב מקפיד שרי גם בלא רשות. אפ"ה אסרו גם זה בירושלמי. למשל ליטול קיסם לחצוץ את שיניו מגדר גדול דאין שום אדם בעולם שיקפיד על קיסם דק כזה. אפ"ה החסידים מחמירין. וגם זה לגזילה יחשבו והביא הסמ"ע בחו"מ סי' שנ"ט ס"ק ד' הטעם והסברא דהירושלמי דאוסר גם זה משום דאם אתה תאמר כן ילך כל א' וא' ויטול קיסם ויהי' במשך הזמן הגדר נהרס. ומה יקר בזה להבין גם ענין החידושי תורה. דמדמה הספר חסידים לגזילה. כדי שלא יאמר המחדש. דיודע בנפשו שהוא עם חידושיו לא נחשבים לכלום. ולא יהי' שום חסרון ניכר כשלא יכתוב. ולא ידפיס כלל. ואדרבה פן שתיקתו יפה לו מדיבורו וכתיבתו. ע"ז הדמיון דדין הגזילה תהא מכרזת לפניו דה"נ אם אתה אומר כן כל א' וא' יאמר כן ובמשך הזמן יהא ח"ו חסרון גדול בחדושי דאורייתא והוא מובן מאוד:
כט
אמנם בזה לבד לפי דמיון דהירושלמי בגזילה דבר שאין שום בן אדם מקפיד כנ"ל הי' הענין אך לסלסול והידור בלבד. אבל האזולאי ז"ל הביא שם בשם רבינו ר' אליעזר מגרמיזא דמי שאינו כותב מה שנתחדש לו עתיד ליתן את הדין עכ"ל ש"מ דגם מדינא אמרו שמחויב כן ואי' איפוא זה המקום לתלות בו אלף המגן. גם ע"ז יש ב"ה לי מקום למצוא פשר דבר דהנה ניחזי נא מה זה שהשיב ר' יוסי בן קסמא להאדם א' שפגע בו שאפילו יתן לו אלפי אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות וכו' מה ענין מרגליות לכאן. אבל כשחר נכון מוצאו מסוגיא מפורש בבבא מציעא דף נ"ו דאין אונאה לקרקעות אומר ר' יהודא (שם ע"ב) דגם בספר תורה בהמה ומרגליות אין להן דין אונאה ומפרשים בש"ס שם דהטעם במרגליות דאדם רוצה לזווגן ע"ש היטב. והרי יודעין אנו כולנו לדוגמא דלא יקח שום אדם מרגלית אחד על חוט שלם ויתלה אותה כי אדרבה כל הרואה יצחק לו. אפ"ה כמה יקרה תהי' לו הגרגיר מרגלית האחת לצרפה ולזווגה להמחרוזה גדולה שנמצאת לו שתתייפה בזה שתשלים לכל המחרוזה המלאה מאלפי אלפים מרגלית. ולכן מדמה ר' יהודא גם ס"ת למרגלית דכל חידושי דאורייתא אם אפילו כשהן לעצמן מצורבא חד אין חשובים כ"כ אעפי"כ חזי לאצטרופי להשלים לפעמים כידוע ללומדי למד. וכאשר כותב הגאון הגדול ר' חיים וואלאזינער בספרו דברי חיים על פרקי אבות דלכן יקר כ"כ כל חידוש דאורייתא משום דד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א ולפעמים מחידוש א' בהלכות סוכה יכולין להתיר עגונות ע"ש בלשונו הזהב. ולכן מובן מאוד הטעם ההפרש שבין תורה למצות דבמצות אומרים רז"ל עצמם דאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה כדדרשו בספרי פ' עקב בפסוק כל המצוה והביא זה גם רש"י בחומש. ובסוטה י"ג ע"ב. וגם אמרו עוד בלשונם הזהב כ"פ המתחיל במצוה אומרים לו גמור. והיינו דהא בהא תליא דאין המצוה נקראת אלא ע"מ שגמרה ואלו בתורת ה' תמימה אומרים רז"ל עצמם לא עליך המלאכה לגמור. אלמא דהוא משום דכל מה שילמוד ויעלה בסייעתא דשמיא איזה הלכה אחת בדרך חידושיו תהא מצטרפת לזווגה למקומות אחרים גם שנראים רחוקים מאוד ונותנת שמחה גשמיות בלבו יותר ויותר מאת דגנם ותירושם רבו וכאשר כל מי שלומד אפילו במעט דעה אשר חננו השי"ת לדוגמא הספר הש"ך בחו"מ או הספר בית שמואל באה"ע וכדומה וכדומה הוא יעיד עדות נאמנה שלא ידמה ולא ישוה כל תענוגי חללי דעלמא נגד העריבות והמתיקות שטועמין בטעם כעיקר דאורייתא. ומספרין כל יודעי שמו של הגאון הקדוש הרב מאפטא זי"ע בעל הספר הק' אוהב ישראל ששאלוהו ע"ז שהי' בעל בשר לפי הנראה והשיב באמונתו שהוא מתענוג שלו שיש לו מגמרא ותוספת אשרי חלקו זצ"ל ולא לבד שמלימוד הלכות יוצאין ולומדין והולכין מחיל אל חיל להלכות אחרות המפוזרות בכמה מקומות. אלא גם משיחתן הקדושים בדרך עצה טובה ובדרך זהירות והתנהגות נוצצים נוגה כל היוצא מפי קדשם ללמוד הלכות קבעות ועמוקות שכ"ז גלוי וידוע לכל:
ל
ולדוגמא באותו המאמר שהזכרנו כאן בסמוך המתחיל במצוה אומרים לו גמור שמקורו הוא מירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה שזה הלשון שבירושלמי הביאו התוספת פ"ב דחולין דף כ"ט סוף ע"א ד"ה ומירק. שהביאו שם בשם מדרש ועיין רש"י בחומש פ' עקב בשם מדרש תנחומא כהאי לישנא התחלת במצוה גמור אותה. אבל במגן אברהם או"ח סי' תקפ"א ס"ק ז' הביא הלשון השגור בפינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור עכ"ל ע"ש. דנראה לפום ריהטא דהוי אך כמו הידור מצוה דלא יפסיק באמצע וילך לו דהוי שלא לכבוד אבל כשנעמיק קצת יש בזה תפוחי זהב במשכיות כסף. וכוונו בזה הלכה עמוקה לדיני ממינות. דהנה נבאר נא הלשון אומרים לו דאינו מובן כלל דמי הם האומרים לו והי' ודאי הלשון נוח יותר בקצרה המתחיל המצוה יגמרנה וכן הירושלמי ב' פעמים דקדקו בלשון אומרים לו וכן התוספת ואין אתנו יודע מי יאמרו לו אבל כונה גדולה בזה דהנה בש"ס בבא מציעא דף למ"ד ע"ב בברייתא דזקן שמצא אבידה אינו חייב לטפל בה דלמדין ממה שהתורה כתבה והתעלמת דהפירוש הוא שפעמים אתה מתעלם והיינו דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלטפל בהשבת אבידה. והיא הלכה פסוקה ואפ"ה בא רבה וחידש הלכה חדשה דאם התחיל הזקן שאינו לפי כבודו אפילו התחלה כל שהיא בהאבידה חייב לגמור כל ההשבה אפילו אם אין לפי כבודו. ולא עוד אלא אף זו דרבה עשה מעשה והטיל באמרי פיו חיוב על אביי להחזיר העזים מחמת שהטיל בהם קלא לבד חשב לו זה להתחלה וחייב להשיבם כשאר מוצא אבידה. ע"ש ד' למ"ד ע"ב. והדא הוא דאמרו ז"ל המתחיל במצוה. אומרים לו פי' הבית דין מחייבין אותו ואומרים לו גמור כאשר פסק רבה וכאשר עשה רבה הלכה למעשה אע"ג דאם לא הי' מתחיל כלל הי' פטור לגמרי ולא הי' עליו שום חיוב בעולם שיתחיל כלל אפ"ה כל שהתחיל חייב. וכמה מוטעם ומשובץ כמו משבצות זהב המאמר המתחיל במצוה א"ל גמור ודו"ק. ובפ' שקלים שנה זאת העת"ר הגדתי זה לפני מר אחי הרב הגאון הגדול כי הי' אז בחיים חיותו וצהבו פניו עד מאוד וענה בקול כי הפלא ופלא ושמח בזה עד מאוד תלי"ת:
לא
ועתה בדברים האמורים לעיל יהי' מובן הלשון שבש"ס בכמה דוכתי ומהם בשבת ד' י"א ע"א. לשון תורתו "אומנתן בגדולי התנאים ואמוראים ועיין תוספת ברכות ח' ע"א ברב ששת דהי' תורתו "אומנתו דלא הי' מובן לכאורה דמה שייך בת"ח כאלו יסודי עולם שתורה הוי להן אומנותן דהא ולא קרדום לחפור בה תנן. אבל בביאור הנ"ל דמחויבין לכתוב חד"ת זהו המלאכה והיא הוא האומנות שתורתן "אומנתן דהתחייבו לכתיב כל חידושיהם העומדים ברומו של כל העולם. אבל זהו אך על פי פשטיות:
לב
אבל יש לי ת"ל לומר דיבור נחמד בזה ובו אסיים לטובה. דבש"ס ב"מ ד' קי"ד ע"א איבעי' להו אם מסדרין בבע"ח אי גמרינן מיכה מיכה מערכין או לא. ופליגי בזה האמוראים ובמסקנא איתא דאשכחי' רבה בר אבוה לאליהו ושאל לו זה וא"ל מהו שיסדרו בבע"ח והשיב אליהו דגמר מיכה מיכה מערכין. ופסק הר"ם פ"א מהלכות מלוה ולוה כאליהו דמסדרין לבע"ח וכן נפסק להלכה בטוש"ע חו"מ סי' צ"ז סעי' כ"ג כאליהו ולא כר"ת בספר הישר דהביאו התוס' שם ונמצא לפ"ז דמניחין לו כסותו. והגם דהר"ת ז"ל הביא ראי' דלא מסדרין. מהש"ס דב"ק ד' י"א ע"ב מיני' אפילו מגלימא דעל כתפי'. דחו שם התוספת בב"ק י"א ותירצו די"ל שם מיירי דיש לו שנים אבל אם אין לו אלא אחד מניחין לו כסותו ע"ש. (ואגב אורחן יש להעיר דהלא לכאורה יש סתירה לתירוץ התוספת ואדרבה ראיה להר"ת דאיתא בש"ס שבועות מ"א ע"א הלשון הזה דאמרו שם בנוסח קושייתם האי נקטי' לכובסי' דנשבקי' לגלימא. משמע דמניחין אותו ערום. ועוד שם בנוסח אחר אטו ת"ת משלחי גלימי דאינשי הן הרי נמי משמע דמפשיטין אותו ערום לגמרי וע"ש אבל תירצתי זה דהלא איתא בבית יוסף אה"ע סי' ס"ו על נוסח הכתובה מנאי ואפילו מן גלימא דעל כתפאי דקשה לכאורה והסביר הב"י דאפילו אם מסדרין לא קשה דיש לומר דהיא רק לשון שופרא דשטרי ע"ש ולפיכך י"ל זו הסברא גם כאן דכאשר הוקשו בהש"ס דשבועות בלשון תמיהא ובדרך הפלגה פרכי שם לחזק התמיהא חטפו גם שם לישנא דשופרא דשטרא וד"ל ויהי' בזה די השב גם על לשון הש"ס דב"ק י"א ודו"ק) נחזור לההלכה הפסוקה דודאי מניחין לו כסותו וקיי"ל שם דאם הוא אומן מניחין לו גם כלי אומנותו דמרויח בהן פרנסתו והיא ג"כ הלכה פסיקה:
והנה איתא בנמוקי יוסף ס"פ המקבל שם דאם הוא ת"ת ולומד תורה מניחין לו כל הספרים שלומד התורה על ידם אם כי בש"ע לא פסק כן אבל הוא דעה גדולה וכן בספר התרומות פוסק כהנ"י והובא בב"י שם וכן החינוך הרא"ה ז"ל בפ' בחוקותי מצוה ש"נ הסכים להלכה כהנ"י דמניחין לו כל הספרים שלומד משום כבוד התורה והוי לו כמו כלי אומנות אצל האומן כן התורה אצל ת"ח. א"כ מה נמלצו לחכינו לשונם הזהב "תורתן "אומנתן דהוי כאומנים והתורה כלי מחזיק ברכה שלהן וז"נ ב"ה:
לג
ועוד על דרך דרוש יש להסביר הלשון "תורתן "אומנתן. דהנה בכלל החילוקים הנ"ל שיש בין תורה למצות יש עוד חילוק א' עפ"י הא דקיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ע"ז מצאנו שהגאון הגדול ר' שלמה קלוגער זצ"ל בא וחידש דבר חדש ויקר מאוד בספרו מגן אבות על פרקי אבות בפ"ו על המשנה דגדולה תורה שנותנת חיים לעושיה ואומר שם דרק במצות שמן התור ליכא שכר בהאי עלמא. אבל בתורה בודאי יש חילוק דהלימוד התורה שלומדין מה שנמצא כבר ודאי דהוי כמו כל מצוה דשכר בהאי עלמא ליכא. אבל מה שמחדשין הת"ח בתורה משכלם הטוב והישר על זה נותן הקב"ה שכר גם בהאי עלמא. ולכן גם במצות דרבנן יש שכר בהאי עלמא ודו"ק שם היטב בהסבר יקר. א"כ כמה יקר להסביר לענין מה סמכו שם בסיום סדר נשים לשון מצינו שעשה אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה לדברי ר' נהוראי דלכאורה אין קשר להן. אבל השתא ניחא דהרי לר' נהוראי משמע דתורה נמי הוי אומנות דהרי אומר דמניח אני כל אומנות שבעולם ומלמד את בני תורה דנשמע דבחר את האומנות דהתורה מכל האומנות. ואיך שייך לתורה לשין אומנות שאין בה כלל מן הסוג דידהו אבל לפי דברי המהרש"ק ז"ל שפיר דמלמדו תורה כזו שיהי' מחדש בה חדשים לבקרים דאז השורת הדין דיתן לו הקב"ה שכר בהאי עלמא ממש ולפיכך נתברך אברהם אבינו בכל טוב והון ועושר בעבור שעשה התורה עד שלא ניתנה דהוי כמו שחידשה בעצמו וכמו מ"ע דרבנן וכמו חדו"ת שמחדשין בשכלם לכן שפיר כתוב וה' ברך את אברהם בכל ועתה כמה נכון וברור הלשון תורתן אומנתן ולא הסתפקו בלשון קצר תורה אומנתן אלא דייקא תורתן. וכן ביחיד ברב ששת תורתו אומנתו דרק מה שחידשו שנקרא תורתן כלשון הש"ס פ"ק דע"ז מעיקרא תורת ה' והדר ובתורתו. ה"ל החדש שמחדשים כל הגדולי ישראל נקראים "תורתן ע"ז שייך שפיר לשון אומנתו דכמו להאומן מחויבים לתת שכרו כן להם הקב"ה יתן וישלם שכרם ויתברכו ויתענגו על רב טוב בזה נמי אכי"ר:
ואני טרם אכנס להספר פנימה אשתחוה ואכרעה בהדרת קודש אל מול פני המנורה הטהורה הם הם אבותי הקדושים והטהורים הלא המה הראש וראשון אדוני אבי אשר ילדני ומחלציו הקדושים יצאתי הוא כבוד אבי עטרת ראשי הרב החסיד ועניו האביר הרועים הבקי הנפלא רבינו הרב ר' יעקב יוסף הרב דאיוואנקאוו פלך קיוב זצ"ל נוראות היתה בקיאותו כי כאשר היו מזכירין לפניו ענין מה באיזה מסכת מכל הש"ס הי' אומר בע"פ מה שכתוב להלן והמסכת תענית כולה עם כל הגמרא כולה ועם כל הרש"י שבכל המסכת תענית הי' שגורה על פיו קדשו כמו שאנו קוראין אשרי ממש ונחקק כל זה על המצבה של ציון הר קדשו ותנצב"ה. ולמד אותי ארחות חיים עד הבר מצוה שלי ועלה נשמתו השמימה ויהי' למליץ טוב ויושר לפני השי"ת וישלח מהשמי שמים מלאכו לפני. ועפ"י דבריהם הקדושים ז"ל שאמרו והביא זה רש"י ז"ל בחומש סוף ואתחנן על הפסוק ושננתם לבניך דכשם דהתלמידים קרויין בנים כך הרב נקרא אב והראי' מאשר קרא אלישע ואמר אבי אבי ע"ש. הנה כי כן הזמין לי השי"ת אב הוא אדוני מורי ורבי המובהק הוא הרב הגאון העצום החריף האיום רבינו ר' נפתלי האלבערשטאם זצ"ל בן בנו של הצדיק הרשכבה"ג ר' חיים צאנזיר ז"ל בעהמ"ח שו"ת דברי חיים וחתנא דבי נשיאה של אדומ"ר איש האלהים קדוש ונורא מטשערקאס זצ"ל. והוא הגאון העצום הר"ן ז"ל פרש אז כנפיו עלי והביאני אל ביתו ובמספר ששה שנים משנת תרי"ח עד יומו האחרון שעלתה נשמתו הטהורה בגנזי מרומים אור ליום ד' כ"א כסלו שנת תרכ"ד למד אותי תורה הרבה וברוב גאונו וגודל חריפותו שם קננה ענותנותו והראה לי חבת הקודש שלו איך להבין ולהורות ולהעמיק לחלק בין דין לדין ולהכיר בסברא בין תכלת ללבן. כחו וגבורתו וקדושתו וטהרתו של מורי ורבי המובהק הזה כח מי יכיל ונודע ביותר לכבוד הבנים הקדושים הרבנים המפורסמים של הצדיק מו"ר הגאון הקדוש ר' מרדכי דום מהארנסטיפאל זצ"ל הם שמעו מפורש מפי כהן גדול אביהם זצ"ל עד היכן היו הדברים מגיעים וכן לכל ישראל המקורבים מטשערקאס זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. ע"כ גם למען קדושתו שמתי אל לבי שתעלה גם זכרוני לפניו לטובה כי תלמידו המובהק הי' ג"כ מיושבי בהמ"ד וכו':
ולזכר עולם יהי' צדיק הוא כבוד אדוני אחי הרב הגאון הנפלא החריף המפורסם ר' ברוך עסמאן זללה"ה בעהמ"ח ספר חד וחלק ב' חלקים שמשנת תרכ"ד שעזב אותנו אדומ"ר הר"נ ז"ל הנ"ל ועד יום האחרון שלו אור ליום ב' ז' אייר שנה זאת תר"ע שם עינא פקיחא עלי ותמיד עמד על יד ימיני. ועל מי מנוחות נהלני וידו הקדושה תמכני אשר היה לי יכולת לשבת על זה השלחן ערוך אשר לפני ה' זכרה לו אלהים חיים זכותו הגדול והקדוש הזה:
וקראתי דברי חידושיי בשם ספר ברוך השם יען כי בתיבות ההם ישנם כל הזכרונות. ראשית כל לאבינו שבשמים שמחויבין להודות לו ששם חלקנו מיושבי בהמ"ד כאשר נתבאר לעיל ועיין בשו"ת הריב"ש סי' פ"ב ובב"י הביאו באה"ע סי' ל"ד ובאריכות פרטי פרטיו נתברר בספר הנפלא והנשגב שדי חמד וחלק אסיפת דינים אות ב' מערכת ברכות אות קטן י"ג יעו"ש היטב. וגם לזכרון טוב לאדוני אבי עטרת ראשי כי מספר ברוך השם עולה בגימטריא "אבי הוא הרב אב יעקב יוסף" חושבנא דדין כדין ממש. וגם לזכור שם הראשון הקדוש משמו יעקב כי הברכה שבירך יצחק אבינו את יעקב והסכים עליהם חתם בברכה ואמר גם ברוך יהיה שיהי' ברוך שמו לעד וגם כך אמר הקב"ה לבלעם לא תאור את העם כי "ברוך הוא היינו מיעקב אביהם וגם זכרון לפני מורי ורבי המובהק שבלשון התוה"ק נקרא הרב המלמד תורה לתלמיד בשם אב כדפירש"י בפרשה ראשונה של ק"ש וכן עולה גימטריא אחת ברוך השם כמו אב נפתלי ממש תקע"ג בזה וכן בזה:
ובמפורש שם הקדוש והטהור של אדוני אחי יחידי הגאון הגדול ע"ה ששמו הקדוש יהא חקוק בתחלה ברוך ואח"כ גם שמי כאשר כל מחברים ספרים מישראל מרמזין גם שמם בזכרון הספר. והשם למפרע "משה ופני אל מול פני כ"ק אחי זצ"ל שהוא הי' העץ חיים למחזיקים בה ועליו שפר קדמי לאמר ותומכיה מאושר כידוע:
ואתפלל כדת לפי דברי הגאון המהרש"ק ז"ל שירחם עלי השי"ת שאהי' עוד רבות בשנים עוסק בדברי תורתו הקדושה ואזכה להוציא לאור עוד חדושי תורה בין הנמצאים כעת וכן מה שאזכה למצוא אותם וזכות התורה תגן עלי בשלומה אכי"ר:
כ"ד המשתחוה כלפי הדום כל עם קדוש ישראל. משה בהרב ר' יעקב יוסף זללה"ה חופ"ק האראדישץ (פלך קיוב)