בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
חידושים על התורה · מהמחבר
וראיתי לכתוב בכאן גם קצת מהחידושים על החומש ופרש"י מה שחנן ה' אותי בעצמי לחדש והם רשומים אצלי על הגליון החומש שלי ולא כתבתי פה רק מעט מזער כדי שיהא התחלת דברי בד"ת וכמו דכתיב פתח דבריך יאיר. וזה החלותי בעזר השם.
[בפ' בראשית א' כ"ו] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו'. והנה לכאורה יש לתמוה דלפי משמעות הכתוב משמע דהקב"ה סופר להמלאכים מעלת האדם ושבחו שיהיו לו רשות ושלטנות למשול על כל הבהמות וחית הארץ ולעשות בהם כרצונו ובשביל זה הוא כדאי לברוא את האדם בארץ וצריך להבין מה תועלת יש בזה מה שהאדם ישלוט על הברואים דמשום זה יהיה כדאי לבראותו והלא בוודאי עיקר מעלת האדם ותכליתו הוא מה שנתן ה' בו חכמה ותבונה ודעת להבין במושכלות ולעבוד עבודת קונו ולקיים מצוותיו וכן פרש"י על תיבת כדמותינו דהיינו להבין ולהשכיל עכ"ל והיינו שנתן לו ה' חכמה ודעת כדי שיכול להגיע למדרגת המלאכים. ונ"ל הכוונה בזה ע"פ מה שכתב רבינו יונה זצ"ל בפירושו למס' אבות על המשנה וכל מעשיך יהיו לשם שמים [והובא בטור ובשו"ע או"ח סימן רל"א] דאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' והליכה והישיבה וכו' יהיה כולם לעבודת בוראו או לדבר הגורם עבודתו וכו' ומסיים שם דכללו של דבר דחייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו וכו' ומי שמידות הללו מצויות בו נמצא עובד את בוראו כל ימיו ואפילו בשעת שבתו וקומו והילוכו ובשעת משאו ומתנו ואפי' באכילתו ושתייתו וכו' ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מהם אלא לש"ש עכ"ל והובא בספרים דלאכול ולשתות לשם שמים הוא עבודה גדולה ושכרו יותר גדול ממי שמתענה או עושה שאר מצות שאין בהם הנאת הגוף לשם מצוה דכל מי שמתענה או עושה שאר מצות בקל יכול לכוין לשם מצוה דהא אין לו שום פניה וכוונה אחרת בזה זולת לשם מצוה וגם אין צריך לכוין בפירוש לשם מצוה כי סתמן לשמן קאי דאל"כ לא היה עושה כן ועי' בטו"א (בר"ה דף כ"ז ע"ב)] אבל באוכל ושותה או עושה שאר דברים שהגוף נהנה מהם והוא מניח הנאתו ואינו מכוין בשביל הנאת עצמו כלל רק דכל כוונתו הוא כדי שיהא חזק ובריא לעבודת ה' זהו עבודה גדולה כי אף שהמעשה הוא קל המחשבה לש"ש בזה קשה ביותר. ובזה יישב הגאון מו"ה אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל בספרו כתב סופר סי' ל"ט מה דמבואר בטוש"ע או"ח בסי' רמ"ב דת"ח ואנשי מעשה נהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים לאכול בשבת ולכאורה אדרבא ראוי שלא להתענות בע"ש כדי שיאכל בשבת על השובע ובקל יהיה יכול לכוין לשם מצות עונג שבת משא"כ אם מתענה בע"ש יש לחוש דלא יכוין רק למלא רעבונו ולא יאכל לשם מצוה כלל ותי' דמשו"ה לא כתבו רק דת"ח ואנשי מעשה נוהגין כן והיינו משום דת"ח וחסידים ואנשי מעשה בוודאי אף שיהיו רעבים מ"מ לא יכוונו בשבת להנאתם רק לשם מצוה דגם בחול רגילים בזה לאכול ולשתות הכל לש"ש והלכך להם עדיף טפי שיתענו כדי שיהיו תאבים ביותר לאכילת מצוה וכל שתאב יותר מקיים וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד כהלכתו ע"ש ובאמת שיותר הו"ל לומר דכיון שיהיה תאב לאכול ומ"מ לא יתכוון להנאתו רק לשם מצות עונג שבת שכרו יותר גדול וכמו שכ' הוא ז"ל בעצמו שם בסי' כ"ט בביאור דברי המדרש בפ' ויצא על הפסוק ויקץ יעקב משנתו אמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו. דרצונו לומר ע"פ מה שכתב רש"י וישכב במקום ההוא אבל ארבע עשרה שנים שהיה בבית המדרש של שם ועבר לא שכב וגם עתה ששכב לא היה להתענג בתענוגים אלא שיהיה יוכל ללמוד אחר כך ולולא כן לא היה ה' נגלה אליו בשעה שהוא ישן להתענג בתענוג שינה וזהו שאמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו כי שינה זו כאלו היה קורא ושונה תחשב לו דהיה לשם שמים וכו':
וכתב עוד שזה שהראו לו בחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' והיינו שהראו לו בחלום כי גם דברים העומדים בארץ והמעשה מוצב ארצה אם כוונתו בהם רצויה לפני ד' ראשו מגיע השמימה ומעלים עליו כאלו עשה מצוה והראו לו עוד כי מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ורצונו לומר דמתחילה מלאכי אלהים למעלה מן האדם כי עושים רצון קונם תמיד בלי הפסק אבל האדם עושה כמה דברים לתועלת והנאת עצמו עד שבא למדרגה העליונה שכל תכלית מעשיו הכל לש"ש אז הוא עולה מעלה מעלה ממדרגת המלאכים שעובד ה' ועושה רצון קונו בעניינים גופנים שנבראו ליהנות בהן בנ"א ויש מעצר ברוחו לכוין בזה לש"ש והיינו מתחילה עולים עליו ר"ל שעולים על האדם במדרגה] ואח"כ יורדים ממדרגת האדם שהאדם עולה למעלה ממדריגת המלאכים עכ"ל הגאון בעל כתב סופר הנ"ל ודבריו מתוקים מדבש. וע"פ הצעה זו עולה לנו המקרא הנ"ל כמין חומר בעז"ה. והיינו משום שהמלאכים קטרגו שלא לברא האדם וכדאיתא במדרש שאמרו מה אנוש כי תזכרנו והיינו משום שדרכו וטבעו למשוך אחר החומר ולילך אחר תאוות גופו ואינו חושש לעבוד עבודת בוראו ולקיים מצותיו ולכך השיב להם הקב"ה תשובה ניצחת דאדרבה דבשביל זה ראוי לברוא האדם דהצדיקים שבהם גם בדברים שיעשו בשביל הנאת גופם יהיה כוונתם לש"ש ולזה אמר וירדו בדגת הים ועוף השמים ובבהמה והיינו מה שירדו בדגת הים לאכילה ולהנות בהם יהיו כוונתם למצוה ועבודה כזו לא נמצא במלאכים ולכן בשביל זה נצרך לבריאת האדם ובדבר הזה יש לי מעלה יותר ממלאכי השרת. ויש ליתן טעם לדברי אלה ע"פ הא דאמרינן בסנהדין סו"פ אד"מ דמשו"ה נברא אדם בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד ופרש"י שנמצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ עכ"ל. ולענ"ד יש לומר הכוונה משום דבשבת מצוה לאכול בשר ודגים וכמו שהובא בזוה"ק ולכן נברא בע"ש כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת בבשר ודגים ואדם הראשון נצטווה על שבת וכדאיתא בב"ר וכ"מ גם בגמ' דסנהדרין דאמרינן ד"א כדי שיכנס למצוה מיד ועי' במהרש"א בח"א שם ולזה כיון הכתוב וירדו בדגת הים ועוף השמים והיינו שיאכל בשבת בשר ודגים לשם מצוה ובשביל זה לחוד הוא כדי להבראות דעבודה זו לא מצינו במלאכים [וי"ל עוד דע"ז כיון הגמ' (בשבת דף פ"ח) דהשיב להם משה כלום אכילה ושתיה יש ביניכם ונראה דר"ל אכילה ושתיה של מצוה]. ואף דאמרינן דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה מ"מ י"ל דכ' וירדו לדורות הבאים. ועוד דהמהרש"א בח"א בסנהדרין שם בד"ה אל ימים ונהרות כתב דזה היה לאחר החטא של עץ הדעת אבל קודם החטא היה מותר לאכול בשר וסייעתא לדבריו מלשון כדי שיכנס לסעודה מיד. והן אמת דנראה דאישתמיט מיניה דהמהרש"א ז"ל הסוגיא (דסנהדרין דף נ"ט) דעל הא דאמר רב יהודה אמר רב התם דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכול מתיב הש"ס התם מהא דכתיב ורדו בדגת הים ועוף השמים והוצרך לתרץ בדוחק דמיירי למלאכה והא לדברי המהרש"א הנ"ל לק"מ דהא קודם החטא היה מותר לו לאכול בשר ודברי המהרש"א צ"ע. ומיהו אין זה סתירה על דברינו הנ"ל דמ"מ פשטיה דקרא לא קאי על אדם הראשון לחוד אלא על עיקר הבריאה של האדם וא"כ שפיר אמר וירדו בדגת הים לאכילה וקאי לדורות הבאים דהא בימי נח הותר להם לאכול בשר אלא דמתוך הלשון משמע דגם על אדם הראשון נאמר וע"ז הוצרך לתרץ דר"ל למלאכה דאדם הראשון לא היה רשאי לרדות רק למלאכה. וגם מה שאמרנו בפי' כדי שיכנס לסעודה מיד דר"ל כדי שיוכל לקיים סעודת שבת בבשר ודגים ג"כ ניחא דהא באמת היה כן דהא אמרינן (שם דף נ"ט) דאדם הראשון היה מיסב בג"ע ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין ומשנינן דהתם בבשר מן השמים הוה וא"כ גם בשבת שנטרד מג"ע מ"מ י"ל שהיה לו בשר שהמציאו לו מן השמים והא דהיה נצרך לבראות בהמות וחיות מן הארץ מקודם היינו דקודם הבריאה גם בשמים בוודאי לא היה בנמצא בשר כלל ולאחר שנברא מן הארץ בהמות וחיות אז היו יכולין להמציא לו בשר מן השמים [ומיהו מה שעמד המזרחי על הא דאמרינן דטבחה וגו' אלו ימים ונהרות והובא במהרש"א שם שפיר העיר דאף דהיה יכול לאכול בשר מן השמים לשון טבחה טבחה לא יתכן ע"ז דהא בשר היורד מן השמים א"צ שחיטה כלל ולכן הוצרך לפרש דטבחה טבחה היינו בישול ע"ש ודו"ק]:
[בפ' נח י כ"ה] יקטן שהיה עניו ומקטין עצמו לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו עכ"ל. ואכן בספר הישר ראיתי שכ' דמשום הכי היה נקרא יקטן על שם שנתקטן חיי האדם בימיו וכן מצאתי בתרגום דרב יוסף (בדברי הימים א') שפירש ושום אחיו יקטן דביומוי שריאו שניהון דבני נשא לאיתקטע מן בגלל חוביה עכ"ל והיינו כד' ספר הישר. ועל מה שהעיר המזרחי והשפתי חכמים כאן דמאיזה טעם הוצרך רש"י ליתן טעם על שם יקטן יותר משאר השמות הנה במח"כ נעלם מעיניהם דברי רש"י (בדברי הימים א' כ"ו) שכ' שם דעל בני עבר ע"כ צריכין לדרוש טעם משום שהיה נביא וקרא להם שמות ע"פ רוח הקודש. ותדע דהכתוב אומר טעם על פלג כי בימיו נפלגה הארץ וממילא אנו צריכין לידע הטעם גם על יקטן אבל בשאר הדורות שלא היו נביאים לא ניתנו להדרש וז"ל שם יקטן שהיה מקטין עסקיו נביא גדול היה עבר אבל שמות אחרים לא נתנו להדרש כי לא ע"פ נביא נתן להם שמות עכ"ל אך מש"כ רש"י שם בפסוק (י"ט) כי בימיו נפלגה הארץ נתחלקו ונתמעטו ימיהם של בריות שמתחלה היו בני אדם חיים ט' מאות שנה ויותר ונחצו בימי ארפכשד לד' מאות שנה ויותר מן פלג ואילך נחצו למאתים מאותן ד' מאות עכ"ל וצ"ע דבסדר עולם מפורש להדיא דהך כי בימיו נפלגו הארץ הוא כפשטי' דבימיו היה דור הפלגה ורש"י בעצמו פי' כן הכא בפי' החומש [ומיהו אין זה סתירה מרש"י על רש"י דכבר ידוע דהפי' שעל ד"ה אינו מרש"י רק הוא מתלמידי רבינו סעדיה גאון ז"ל וכינוהו בשם רש"י [וכן באמת בתרגום רב יוסף הנ"ל פי' ג"כ ע"ד זה רק דהוא פי' כן על שם יקטן ולא על פלג ורש"י שם פירש על שם פלג כן וצ"ע] ומה שפי' רש"י בחומש שהי' מקטין עצמו והתם בד"ה פירש שהיה מקטין עסקיו אלו ואלו דברי אלהים חיים דכן איתא במדרש רבה במקומו אר"י בן חלפתא וכו' יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו עכ"ל:
[שם י"א י'] אלה תולדות שם וגו'. כ"ב אף דכבר חשב לתולדות שם ולעיל י' א') והו"ל למחשב שם כל התולדות עם אברהם ולמה כתב כאן לפרשה בפני עצמה. ועוד דשם לא כתיב תולדות רק ולשם. יולד וכאן כתיב אלה תולדות. ונראה דכל הנך דלעיל לא נחשב לו לתולדות משום דלא יצא מהן דבר טוב אבל עיקר תולדות היה מארפכשד דיצא ממנו אברהם ולכן חזר וכתב פרשה בפני עצמה בשביל כבודו של אברהם וזהו עיקר התולדות של שם. ואפשר דמשו"ה כתיב שם בן מאת שנה משום דאב זוכה לבנו ומשום דשם הוליד לבן מאה שנה זכה אברהם נמי להוליד לאחר מאה שנה:
[בפ' לך י"ב ה'] ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן כ"ב. לכאורה תיבת ואברם השני מיותר דהא מיירי באברם והו"ל למכתב בתחילה ובן חמש ושבעים שנה היה בצאתו מחרן ואח"כ וילך אתו לוט. ואולי דהכתוב בא לרמז לדעת הסדר עולם דהליכה הראשונה שנסע עם לוט היה בן ע' ואז היה מלחמות המלכים וברית בין הבתרים. ושוב חזר ובא לחרן ושהה שם חמש שנים ואז יצא לבדו מחרן שלוט נשאר בסדום עד שנהפכה והובא דברי הסדר עולם בתוס' על החומש [ובסדר עולם שלפנינו חסר תיבת חזר ובא לו לחרן רק איתא שם וירד לחרן וכו' ופשוט דט"ס הוא וצ"ל כמו שכ' בתוס' על החומש וע"ש היטיב בהגהות הגר"א ז"ל מש"כ בזה וד' התוס' (בשבת דף י') שהביא בשם הס"ע להיפך דמלחמות המלכים היה בן ע"ה שנה בהליכה השניה צע"ג]. ועפ"ז יש לפרש הכתוב דהכי קאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט וזה היה בשנת ע' ואמנם ואברם לבדו כשהלך בלא לוט בהליכה שניה היה בן ע"ה והך קרא הוא מאמר המוסגר דבא להודיע שאברם חזר לחרן ושוב חזר לא"י. ואולי הכוונה לא חזר בפרסום גדול כמו בפעם הראשון דלקח את לוט ואת כל הנפש אשר עשה שם להודיע לכל כי יש אלהים בעולם והוא ציווהו לפרוש ממשפחתו משום שהיו עובדי אלילים אבל בפעם שני שב לבדו ולא לקח עמו גרים אחרים. וידוע דמעשה אבות סימן לבנים ולכן בפעם הראשון עלו לא"י ביד רמה בימי יהושע וכבשו המלכים כמו אברהם אבל בפעם השני בימי עזרא לא עלו ביד רמה ולכן לא היה השראת השכינה בבית שני וכדאמרינן (ביומא דף ט') ולכל זה רמז לנו הכתוב בתיבת ואברם (כן היה נ"ל לפרש אבל מאחר דלא מצאתי זה בשום מדרש חז"ל וידוע דאסור לומר דבר חדש בעצמינו מה שלא נמצא במדרש חז"ל מסתפינא טובא לומר זה דאולי אין הדבר כן ודו"ק.
[שם י"ג ג'] וילך למסעיו מנגב וגו'. וכתב על זה הגאון מלבי"ם בפירושו על התורה ומה שכתב מנגב אין פירושו שהלך מדרום לצפון כי הדרך ממצרים לארץ ישראל הוא מצפון לדרום כו' כ"ב במח"כ דבריו תמוהים שהרי אדרבה מצרים בדרומה של א"י כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ וכן כתב רש"י כאן בהדיא וכן הדבר ידוע כעת בלאנד קארט וא"כ שפיר כתוב מנגב לבית אל וכן כתב רש"י. שוב ראיתי דיש ליישב דברי הגאון המחבר ז"ל דכוונתו להקשות דכיון דע"כ הא דקאמר מנגב אין זה סימן על מצרים דהוא מנגב לבית אל ועוד דמאי נ"מ בזה אם היה מנגב או במקום אחר וע"כ צ"ל דקרא הכי קאמר דנסע מנגב של מצריסלצד בית אל דהו"א דנסע מצפונה של מצרים קמ"ל דנסע מצד נגב וע"ז תמה הגאון המחבר שפיר דהא אדרבה צפונה של מצר הוא בצד נגב של א"י והו"ל לומר מצפון עד בית אל ומש"כ המחבר כי הדרך הוא מצפון לדרום ר"ל מצפון של מצרים לדרום של א"י:
ושם י"ג א'] ויעל מצרים וגו' ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ולכאורה לאיזה ענין מספר לנו הכתוב זה דאברם היה כבד מאוד ומה שבח הוא לאברהם ועוד דאיזה שייכות יש לו למקרא הקודם ונ"ל לפרש הכתובים אלו ע"פ מאמרם ז"ל (בב"ב דף כ"ה ע"ב) דא"ר יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום ור' יהושע ב"ל אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ע"כ. וע"פ זה י"ל דהכתוב מספר לנו שבחו של אברהם דכל נסיעתו הכל היה הנגבה דלא רצה לבקש אחר עשירות רק דרצה להתחכם יותר ולכן נסע הכל לדרומה של א"י לצד הר המוריה וכמו שפרש"י דשם הוא מקור החכמה ושמא תאמר דלא זכה רק לחכמה ולא לעשירות ולכן מסיים הכתוב ואברם כבד מאוד וגו' וכמאמרו של ר' יהושע בן לוי שמתוך שמתחכם מתעשר
[בפ' וירא י"ט ט"ז] על ויתמהמה נקוד שלשלת וידוע כי בנגינות טעם שלשלת צריך לשלשל ולמשוך את התיבה ג' פעמים. ונראה דהוא כדי לרמז דויתמהמה יותר מדאי דהמלאך לא אמר לו רק דיקח את אשתו ואת שתי בנותיו הנמצאות והיינו דיתמהמה בשביל ב' דברים אלו בלבד והוא התמהמה יותר גם להציל את ממונו וכמו שפרש"י ולזה לא היה רשאי דגם צדיקים של אנשי עיר הנידחת יוצאין ערומין וממונם אבד ולכן נקוד עליו שלשלת לרמז דהתמהמה בשביל ג' דברים ולפיכך ויחזיקו בידו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר:
[שם כ"ב ה'] שבו לכם פה עם החמור. וכתב במסורה תיבת שבו ד' במסורה חד הכא ואידך שבו וסחרוה והאחזו בה (בפ' וישלח ל"ד י'). ואידך שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות ט"ז כ"ט) ואידך ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שם כ"ד י"ד) והנה שמעתי מפה קדוש של הגאון מו"ה שלמה זלמן ואב מ"מ דפ"ק ווילנא זצ"ל שאמר על המסורה הלזו ביאור נכון על דרך הרמז והמוסר כדרכו ז"ל בקודש תמיד לדרוש על ע"ד המוסר להשיב לב בנים לאביהם שבשמים ולהלביש זה במקרא או במדרש ואגדה. דהנה ידוע דהנשמה של אדם היא אצולה מכסא הכבוד ונהנית מזיו השכינה ואומרין לה שבו לכם פה עם החמור והיינו עם הגוף שהוא חומר העכור עפר מן האדמה. ואמנם הנשמה מסרבת ואינה רוצה לזוז ממקומה וממדורה העליון אשר היא יושבת בגנזי מרומים תחת כנפי השכינה ולירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אל עולם השפל הלזה ולהכניסה לטיפה סרוחה ולחומר עכור ושוב משיבים לה שנית שבו וסחרוה דכדאי הוא לה לירד לגוף דכאן הוא עולם המעשה והמסחור ואם תסגל בפה עם הגוף מצות ומעשים טובים אזי ישולם לה שכרה משלם בגן עדן העליון לאחר מאה שנה ותהא צרורה בצרור החיים תחת כנפי השכינה עבור פעולתה שעשתה בעוה"ז משא"כ קודם שירדה לגוף היתה צריכה ליהנות מנהמא דכיסופא. ואמנם עדיין לא נכנסו הדברים באזני הנשמה ועדיין היא מסרבת משום דזהו טוב אם לא יתגבר היצה"ר ותלך בדרך טובים אז תוכל לבוא לתכלית הטוב. אבל כבר אמרו חז"ל דנמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא משום שהאדם עלול לחטא ואין אדם צדיק בארץ וגו' ונמצא שיהא ההפסד מרובה משכרה ולכן טוענת ואומרת "שבו" איש תחתיו ואיני רוצה לזוז ממקומי. ואכן שוב אומרים לה דכל החשש הזה אינו רק בימי בחרותו דאז רתיחת הדם שולט באדם ויצה"ר מתגבר עליו אבל כשיגיע ימי הזקנה אז היצ"ה בטל וחוזר ושב אל ה' בכל לבו לעבדו באמת ולכן כדאי הוא לנשמה לירד לגוף בשביל ימי הזקנה דיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל וכו' וזהו דרמז לנו הכתוב ואל הזקנים אמר כן שמעתי מפי הרב הרה"ג המנוח הצדיק הנ"ל ודפח"ח:
ואכן מפי מר אחי זצ"ל שמעתי לפרש דברי המסורה הנ"ל ע"פ דרך ההלכה לדעת הסוברים דתחומין די"ב מילין הוא דאורייתא ונלמד מהך קרא דאל יצא איש ממקומו דמחנה ישראל מחזקת י"ב מילין והזהירה התורה דלא יצא איש בשבת יותר מי"ב מילין דהוא שיעור מחנה ישראל וכמו דאיתא בירושלמי. ואמנם לא ידעינן מהך קרא רק דהאיש בעצמו מוזהר אבל אכתי לא ידעינן דמוזהר על תחומי בהמתו וע"ז רמז לנו המסורה אידך קרא דפ' וירא שבו לכם פה עם החמור דאפילו חמורו צריך להיות בשבת במקומו ולא לצאת מי"ב מילין [ולדעת המהר"מ אלשקר בתשובה והובא במג"א בסי' ת"ד דתחומי בהמתו אינו אלא דרבנן ואפילו בי"ב מילין משום דכתיב אל יצא איש מ"מ י"ל דהכתוב בא לרמז על התקנה שתיקנו חז"ל לאחר מכאן דכל מילי דרבנן איכא רמז ואסמכתא בתורה וכן מצינו בש"ס בכמה דוכתי דסמכו דבריהם על הכתוב] ואכתי לא ידעינן רק על בהמה משום דמצינו דהתורה הזהיר גם על שביתת בהמה ממלאכה ובמחמר איכא נמי לאו וחיוב חטאת. אבל בכלים דליכא אזהרה על שביתת כלים דקי"ל דשביתת כלים לאו דאורייתא וגם איסור דרבנן ליכא אימא דאינו מוזהר גם על תחומי כלים ע"ז בא לרמז קרא דפ' וישלח שבו וסחרוה כלומר דאפילו סחורה שלו וכליו אסור להוציאן ממקום שביתת הבעלים וכמו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וחפצי הפקר אסור להוציאן ממקום שביתתן. אבל אכתי לא ידעינן רק על תחומי י"ב מילין דהן מקומן של ישראל במדבר אבל חז"ל התקינו דאפילו חוץ לאלפים אמה אסור לילך בשבת והיכן מצינו אסמכתא לזה בתורה וע"ז רמז לנו קרא דפ' משפטים ואל הזקנים אמר שבו כלומר דאף מה שהתקינו לנו הזקנים היינו רבותינו התנאים ואנשי כנה"ג דהם נקראים זקנים בש"ס וכמו דאמרינן (בסוכה דף מ"ד) מכאן ואילך מצות זקנים] לישב במקומו בשבת ולא לצאת חוץ לאלפים ג"כ צריך לקיים דהוא ג"כ אמירתו של הקב"ה בעצמו וכמו דכתיב שאל אביך ויגדך ק וגו' וזהו ואל הזקנים אמר שבו כלומר דמשה רבינו אמר מפי הגבורה אל הזקנים דתעשו סייג לתורה ולתקן תחומין דאלפים אמה כדי שלא יבואו לידי איסור תורה. וזהו דאמר שבו עד אשר נשוב כלומר דהישיבה שלהם יהיה תיקון שנשוב עי"ז מיישובה של תורה וכמו דכתיב אם תשיב משבת רגליך. ועפ"ז פירש מר אחי ז"ל גם לשבו החמישי דכתיב בפ' בלק שבו נא בזה גם אתם הלילה משום דאכתי לא ידעינן אי מוזהר על תחומין בליל שבת דהא בקרא ביום השביעי כתיב וגבי מלאכה ילפינן אזהרה ועונשין ללילה במכילתא פרשת כי תשא ממחלליה מות יומת דהא כבר כתיב כל העושה בו מלאכה יומת אלא ללמד אפילו לעונש דלילה ובתוס' ישנים (ביומא דף פ"א) הקשו באמת דמנ"ל בשבת עונש ואזהרה ללילה ובמח"כ נעלם מעיניהם המכילתא הלז] וע"ז רמז לנו קרא החמישי שבו נא בזה גם אתם הלילה. כל זה שמעתי מפי מר אחי ז"ל רק שאני הוספתי בזה דברים לתוס' ביאור. ואכן כל זה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דקרא אתי לתחומין די"ב מילין אבל לדעת שאר הפוסקים דכל תחומין דרבנן וקרא להוצאה איצטריך דאל יצא עם הכלי ללקט המן (והא דהוצרך לומר שבו איש תחתיו אפשר דאתי לעשה דאם מוציא לרה"ר דאין רשאי לטלטל ברה"ר כי אם תוך ד' אמות וזהו שבו איש תחתיו ואל יצא איש ממקומו מרה"י לרה"ר אפילו בתוך ד"א ועפ"ז יש לנו רמז על מעביר ד"א ברה"ר] יש לנו לומר כוונת המסורה הכל על הוצאה לפי שלא שמענו רק מלאכה גמורה אבל הוצאה לא שמענו דהוצאה אינו נכלל בסתם מלאכה דמלאכה גרועה היא קמ"ל. ושבו וסחרוה אתי ללמד דאפילו אם כבר מכר החפצים לעובד כוכבים מבעוד יום מ"מ אסור להניח לו להוציאן לרה"ר בשבת דע"כ לא מתירין ב"ה לטעון עליו אלא עם השמש אבל לאחר השקיעה אסור ואפילו דהעובד כוכבים הוא מוציא בשביל עצמו מ"מ אסור משום דמחזי כשלוחו וזהו שבו וסחרוה דאפילו אם כבר קנה העובד כוכבים הסחורה וההוצאה הוא בשביל טובת הסוחר ואעפ"כ אסור. ואל הזקנים קאי לרמז על תקנת שלמה שתיקן עירובי חצרות ושיתופי מבואות וגם נכלל בו מה שתקנו חז"ל לחי וקורה למבוי וכרמלית ואף דמה"ת כל המבואות רה"י גמור ומותר לטלטל וכן בקעה והמדבר הוא מקום פטור מה"ת מ"מ מצוה לשמוע אל הזקנים שאסרו. ושבו נא בזה גם אתם הלילה אתי לרמז דאפילו בליל שבת אסור הוצאה וכנ"ל:
וע"ד מה שכתבתי לעיל בשם הרב המ"מ שאמר לפרש ד' שבו הנ"ל ע"ד הוויכוח הנשמה בירידתה לעולם השפל נ"ל ע"פ דבריו ז"ל לפרש גם שבו החמישי. שבו נא בזה גם אתם הלילה. והיינו דהנשמה אף דנתרצית לירד לגוף בשביל ימי הזקנה דאז תוכל לקיים ולסגל מצות ומעשים טובים דאז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד מ"מ עדיין יש לה טענה דמ"מ לא היה כדאי לה לירד לגוף רק בזמן שהיו ישראל במעלה העליונה והיו שרויין על אדמתן והיו יכולין לקיים כל התרי"ג מצות אבל האידנא בגלות בעו"ה חסר הרבה מצות התלויות בארץ ודיני טומאה וטהרה וחסר שמ"ג מצות וסימנך הג'ש'ם' חלף הלך לו והיינו כמנין גשם חלף והלך בעו"ה ולא נשאר רק ע"ר מצות וזהו דכתיב אני ישנה ולבי ער ודרשו במדרש אני ישנה בגלות אבל לבי "ער" דעדיין נשאר לנו מצוות כמנין ע"ר וא"כ טוענת הנשמה דעתה שאנו שרויין בגלות הדומה ללילה אין כדאי לעשות מסחר קטן כזה ולהכניס עצמה בספק ולכן משיבין לה דשבו נא בזה גם אתם הלילה דאפילו בגלות הדומה ללילה מ"מ צריכה לירד לגוף וטענתה אינה טענה כלל משום דכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה והלכך גם בזמן הזה נוכל לקיים כל תרי"ג מצות:
[בפ' חיי שרה כ"ד י"ב] ויאמר ויאמר ה' אלהי אברהם וגו'. ונקוד על תיבת ויאמר שלשלת. ונ"ל הטעם משום דאמרינן (בתענית דף ד') דשלשה שאלו שלא כהוגן ולשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי ע"ש ונ"ל דשאול בן קיש ויפתח דשאלו שלא כהוגן היינו משום דסמכו עצמן על אליעזר דשאל ג"כ שלא כהוגן ומ"מ הצליח ה' בידו ונזדמנה לו רבקה וחשבו דגם להם יעשה השם נס וישיב אותם כהוגן [וי"ל דבאמת מה שלא השיבו כהוגן גם ליפתח היינו משום דאליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש דעשו סימן וניחוש בענין זיווג וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל (במו"ק י"ח) וגריש סוטה) דארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' ולכן לא חששו שמא תזדמן חגרית או סומא אם לא תהא בת זוגו של יצחק ואם תזדמן לו חגרית או סומא ע"כ בת זוגו היא ולא קלקל בדיבורו כלום דרק נגזר מן השמים דתהיה אשתו של יצחק חגרית או סומא וזה דאמר אותה הוכחת ר"ל דהוכחת מכבר ארבעים יום קודם יצירה וכן גבי שאול נמי דכוותיה הוא אבל גבי יפתח דהדבר תלוי ברצונו לנדור מה שחפץ לא הוי ליה לתלות נדרו בדבר שיש בו לחוש שיזדמן לו שלא כהוגן ולכן בכיון אפשר דנזדמן לו בתו] ועפ"ז י"ל דמשו"ה נקוד שלשלת על תיבת ויאמר וטעם של שלשלת ידוע דצריך להמשיך את התיבה ולשלשל ג' פעמים והוא כדי לרמז דבאמירה זו נמשך שאמרו ג' אנשים ע"ד הזה:
[שם כ"ד י'] עה"פ מגמלי אדוניו וילך וגו'. פרש"י ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים ע"כ. והוא מהמדרש רבה כאן על פסוק הזה. והנה לכאורה תמוה דמה הוצרכו גמלים של אברהם לזמום אותם מפני הגזל דהיכי יעלה על הדעת לומר דגמליו של אברהם לא היו דומין לחמורו של ר' פנחס בן יאיר. והיותר תימה דלקמן במד"ר על קרא דויפתח את הגמלים ופי' במדרש דהתיר זמומיהם מקשו רב הונא ורב ירמיה לר' חייא רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר פי' בתמיהה ע"ש. והדבר תמוה דלמה נטרו דווקא להקשות הכא ולא הקשו לעיל על קרא דמגמלי אדוניו דג"כ דרשו דהיינו שהיו זמומין. ועוד העיר בני הבחור המשכיל בתורה כמר אברהם יעקב הכהן נ"י דאמאי הוצרך כלל אברהם אבינו לזמום הגמלים הלא כבר נתנה הארץ לאברהם לאחר שנולד יצחק וכמו שכ' השפ"ח בריש הפרשה על קרא דגר ותושב אנכי עמכם ע"ש ואין לומר דלא היה לו זכות רק בקרקע עצמה אבל לא בפירות שזרעו הם וכמו שכ' התוס' (בר"ה דף י"ג) דיש לא"י במה שזרע וכ"ה בירושלמי דגיטין סופ"ד דא"כ תימה הא דפרש"י בפ' לך והוא מהמדרש רבה דרועי לוט היו רוצים לרעות בשדות אחרים וטענו משום שכבר נתנה הארץ לאברהם ורק שהפסוק מסיים והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ועדיין לא נתנה הארץ לאברהם כל זמן דלא נולד יצחק אבל אי לא"ה היו יכולין לרעות בשדות אחרים הרי דהיה לו זכות גם בפירות **[ולפי מה שהעלה המ"ל בפרשת דרכים דרוש ט' דקודם כבישת הארץ היה להם זכות בפירות ע"ש יתיישב הקושיא] וחזר בני נ"י ותי' די"ל דאף לאחר שנולד יצחק מ"מ לא היה שייך הארץ רק ליצחק בלבד והלכך לענין קבורת שרה שפיר אמר דאם ארצה אטלנה מן הדין משום דיצחק גופיה מחוייב לקבור את אמו והלכך היה יכול אברהם לבוא בהרשאה מיצחק אבל הבהמות שלו היה צריך לזמום כן תי' בני הנ"ל נ"י ונכון הוא. אבל עדיין קשה דלמה לא הקשה המדרש כן מקודם ואכן כבוד חתני הרב החריף ובקי מו"ה נחום נ"י תירץ די"ל דמה שזמם אברהם אבינו לגמליו ובהמותיו לא היה רק להראות לבני דורו שצריך כל אדם לשמור עצמו מן הגזל ואפילו בהמות שלו צריך לשמור שלא יהנו מן הגזל אבל באמת בשביל עצמו לא היה צריך לזמום מתרי טעמי הנ"ל וזהו דכתיב מגמלי אדוניו [דכן היה דרכו של א"א וכמו דכתיב כי ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט]. ואמנם זה שייך במקום שהיה דר בו אברהם שידעו הכל דהם בהמות של אברהם אבל בעת שהלך אליעזר בדרך לארם נהרים לא שייך להראות לאחרים דמי ידע דהם בהמות של אברהם וע"כ דזמם אותם כדי שלא ירעו בשדות אחרים שפיר מקשה המדרש דנהי דהתם חו"ל הוי ואם היו רועים בשדות של אחרים בוודאי היה גזל גמור דלא היה שייך לאברהם מ"מ מי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ובזה נתיישב ב' הקושיות וש"י. ואכן לענ"ד נ"ל ליישב עוד דוודאי בא"י דכיון דלאחר שנולד יצחק כבר היה הארץ שלו ואף דיש לא"י במה דזרע מ"מ אפשר דא"צ לשלם רק ההוצאות והלכך שפיר חשש אברהם דשמא ירעו בשדות אחרים כיון דאינו גזל רק לו דלא ידע למי לשלם וקשה גזל של רבים וגבי הבהמות לא יהא איסור גזל אבל אליעזר שהלך לארם נהרים שהיה חו"ל דהוי גזל מעליא שפיר מקשה דמי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ומיהו לת"ק דלא חשש לקושיא זו יש לומר דס"ל דלא קשה דכיוון דהוצרך לזמום אותם מקודם בעת שהיו עדיין בגבול א"י ממילא נשארו אח"כ זמומים עד שבאו לארם נהרים וק"ל:
[כ"ה ג'] ויקשן ילד את שבא ואת דדן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים ופי' התרגום ובני דדן היו למשירין ולשכונין ולנגון ונראה דטעמו של אונקלוס הוא משום דס"ל כמש"כ בספר הישר בפ' חיי שרה דשם העצם שלהן היה אמידע ויוב וגוחי אלישע ונותח ולפיכך הוצרך לפרש בדרך אחר. ונראה דמשו"ה לא חשיב להו בדברי הימים ודו"ק ועי' בתרגום רב יוסף שם דפי' ג"כ על שבא ודדן שמות אחרים
[בפ' ויצא כ"ח כ'] וידר יעקב נדר לאמר. הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה והובא בתוס' חולין דף ב' ע"ב) ד"ה מן. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דבר שלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה ממה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר נדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה. ודפח"ח:
[בפ' וישלח ל"ב ל"ג] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הוה. הנה לכאורה תיבות אלו עד היום הזה נראה מיותר דהדבר פשוט דאזהרה זו נוהגת לדורות דכל מצוה או אזהרה שהיא חובת הגוף נוהגת לדורות ועוד דאף דמצינו בכ"מ דהוצרכה התורה לפרש דנוהגת לדורות עולם מ"מ לא מצינו דכתבה התורה בלשון זה רק כתיב לדורותם או חוקת עולם לדורותיכם אבל לשון עד היום הזה לא מצינו בשום מקום. והן אמת דלדעה ר' יהודה במשנה (חולין דף ק' ע"ב) דס"ל דגיד הנשה נוהג גם בטמאה דאמרינן דאיסור חל על איסור ומביא שם ראיה לדבריו דהלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן ע"ש. י"ל בפשיטות דמשו"ה הוצרכה התורה לכתוב עד היום הזה לאשמעינן דאף לאחר שניתנה תורה ונאסרה בהמה טמאה לישראל מ"מ נוהג איסור גיד גם בהן דלא נימא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבבהמה טמאה אינו נוהג הלאו דגיד הנשה דאף דלב יעקב נאמר איסור גיד בכל הבהמות היינו משום דאז לא היה נוהג א טומאה אבל לאחר שנתנה תורה הו"א דאין איסור חל על איסור קמ"ל קרא עד היום הזה דגם האידנא לאחר שניתנה תורה נוהג איסור גיד בטמאה כיון דאז נאסר גם בטמאה תו לא פקע וכמו שכ' התוס' שם בד"ה וכי ע"ש וכל זה לר"י אבל לרבנן דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הדרא הקושיא לדוכתיה ונ"ל ליישב בשני אופנים אופן האחד י"ל בהקדם מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"מ דששה מצות נצטוה אדם הראשון וכו' ויעקב הוסיף גדה"נ והתפלל ערבית עכ"ל. ונ"ל ברור דאין כוונתו דיעקב נצטווה מפי הגבורה שלא לאכול את גיד הנשה וכדעת ר"י דא"כ תקשה מדידיה אדידיה וכמו שהקשה הלח"מ שם דהא הרמב"ם פסק דאינו נוהג בטמאה וע"כ דס"ל דבמקומו נכתב אבל לא נצטוו אלא בסיני דזה תלי אהדדי דאם נסבור דלבני יער עש נאמר ע"כ דנוהג בטמאה וכמו דמבואר בסוגיא (דחולין דף ק' ע"ב) אלא ע"כ דהרמב"ם ר"ל דיעקב בעצמו הנהיג כן מחמת המעשה שאירע לו וראיה לזה מדחשיב ליה דהתפלל ערבית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ואברהם התפלל שחרית דכל הני לא היו שום ציווי כלל על בני אברהם יצחק ויעקב שיתפללו או דיפרישו מעשר רק דאברהם יצחק ויעקב הנהיגו כן בעצמם וא"כ מש"כ דיעקב הוסיף גיד הנשה נמי דכוותה. דהוא בעצמו נהג כן שלא לאכול את הגיד. וראיה עוד לזה דגבי מילה כתב הרמב"ם להדיא שם בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה. ואם איתא דפסק בכאן כר"י הו"ל למכתב בא יעקב ונצטווה על גיד הנשה אלא וודאי דס"ל כרבנן דלא היה הציווי רק לאחר שנתנה תורה ורק שיעקב נהג כן בעצמו וכ"כ הכ"מ שם באמת] וא"כ בחנם תמה עליו הלחם משנה שם (וכבר כתב הלח"מ בעצמו שם דאולי כוונת הרמב"ם דיעקב נהג כן מעצמו אך דק"ל דמנ"ל להרמב"ם הא] והכ"מ תמה שם על מש"כ עוד הרמב"ם דעמרם נצטווה במצרים במצות יתירות דמהיכן מייתי לה והו"ל להעיר ג"כ על הא דיעקב הוסיף גיד הנשה כיון דס"ל בדעת רבינו דיעקב בעצמו נהג כן וכרבנן ס"ל וא"כ מנ"ל דיעקב נהג כן. ואכן במדרש רבה בשיר השירים על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דאיתא שם אברהם אבינו נצטווה על המילה יצחק חנכה לשמונה ימים יעקב על גיד הנשה ע"כ. ומפרש רבינו דר"ל שיעקב נהג מעצמו כן אבל עיקר הציווי היה לאחר מתן תורה. ועפ"ז י"ל דמשו"ה כתיב עד היום הזה משום שיעקב ובניו כבר נהגו כן בעצמם קודם מתן תורה הוצרך התורה לפרש דלאחר שנתנה תורה נצטוו בני ישראל שלא לאכול גיד הנשה עד היום הזה דמעיקרא לא היה ציווי רק נהגו כן מעצמם ולאחר מ"ת הוזהרו באיסור לאו. עוד י"ל דאם יעקב הוסיף מדעתו ע"כ דהוסיף על שמנו של גיד דלגיד עצמו לא שייך שנהג בו איסור דהא בלא"ה אינו ראוי לאכילה דהא. קי"ל דאין בגידין בנו"ט ובשלמא התורה הוצרכה לאסור לעבור עליו בלאו ולחייב מלקות ולקבל שכר מי שנמנע ואינו אוכל אבל על יעקב לא שייך זה וע"כ דהוסיף איסור על שמנו של גיד. וי"ל דלהכי כתיב את גיד הנשה לרבות דגם את הטפל לגיד דהיינו שמנו לא יאכל מצד המנהג כמו דנהג כ יעקב וע"ז כתיב עד היום הזה כלומר דהמנהג שנהג יעקב ינהגו בנ"י ש לעולם וכמו דאמרינן ושמנו מותר וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ואופן השני נ"ל ליישב ע"פ דרך הדרוש הנה מבואר בזוה"ק פ' וישלח ובשאר ספרים דע"י שנגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה גרם שנחרב הבית שני ע"י אדום דהמלאך היה שרו של אדום [ובזוה"ק איתא עוד שם דשס"ה גידין יש באדם כנגד שס"ה ימים שבשנות החמה וגיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב ולכן ע"י שנגע בגיד הנשה היה לו לאדום שליטה להחריב הבית ביום ת"ב ועי' בחידושי אגדות להרשב"א ז"ל הנדפס בעין יעקב שפירש להא דאמרו חז"ל (בחולין דף צ"א) דהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד דהיינו שגרמו פגם בכסא הכבוד ע"י שאבקו זה עם זה ונגע בגיד הנשה כמו דאמרינן בעלמא דלכן כתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק דמלמד דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז יתוקן הפגם ויהיה השם שלם והכסא שלם. ולכן נראה לי לומר לולא דמסתפינא שלעתיד לבוא יחזור איסור גיד הנשה להתירו ואפילו למ"ד דאין מצות בטילות לעתיד לבא מכל מקום גיד הנשה בוודאי יבטל דכיון דכל עיקר הטעם שנאסר הוא משום שנגע המלאך בירך יעקב וע"י זה ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב בהמ"ק וגם נגרם ע"י זה פגם בשם ובכסא הכבוד כביכול הדעת נותן שלעתיד לבוא שיתוקן הכל ויבטל הטעם שוודאי יתבטל האיסור ג"כ דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ הכא שאני דבהדי' תלי הכתוב טעם האיסור בזה דכתיב על כן לא יאכלו וכו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה וכן מצינו (בסנהדרין דף כ"א) דס"ל לר"י שם במשנה דמרבה הוא לו ובלבד שלא יהא מסירות את לבו ואמרינן שם בגמ' דאף דר"י לא דריש טעמא דקרא בכל התורה כולה מכל מקום הכא דריש דשאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה לו נשים משום דלא יסור לבבו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דהא בהדיא מפרש קרא הטעם כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה והלכך לע"ל שיתוקן הפגם יתבטל האיסור וע"פ זה י"ל בפשיטות דמש"ה כתיב עד היום הזה ללמד דלא ינהג האיסור רק עד שיבוא המשיח המכונה בשם יום הזה אבל לע"ל המכונה בלשון הנביאים יום ההוא או יום הבא יתבטל האיסור משא"כ בשאר מצות נוהגות לדורות עולם ואפילו לע"ל ולכן לא כתיב בשום מקום בתורה כלשון הזה רק גבי גה"נ. וכן היכא דכתיב בהדיא בכתוב לדורותיכם חוקת עולם בוודאי נוהגת גם לע"ל. וכן איתא במדרש משלי כל המועדים יהיה בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים שנא' וימי הפורים לא יעברו וגו' ואף יוה"כ דכתיב ביה לדורותיכם חוקת עולם. ואין להקשות דלפי מה שכתבתי דאיסור גיד הנשה יחזור להיתירו לע"ל א"כ מאי מקשה הגמ' (בחולין דף ד') על מתני' דגיד שנתערב בין הגידין דכולן אסורות דאמאי תבטל ברובא והוצרך לתרץ דבריה שאני והלא בפשיטות ניחא דמשו"ה לא בטיל משום דהוי דשיל"מ דהא לעתיד לבוא יהיה מותר ובכה"ג מקרי דשיל"מ וכן איתא במהרש"ל בהגהותיו שכ' על ש"ד שכ' בשם האו"ז דחתיכה שנאסרה בתיקו לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דאם יבוא אליהו ויטהרנה הרי יבורר הדבר למפרע דמעולם לא היה איסור כלל ומשמע דאי לאו הך טעמא שפיר מקרי דשיל"מ אבל אינו קושיא דמ"מ אותו גיד הנשה של עכשיו בוודאי ישאר באיסורו גם לע"ל. ובאמת שזה תליא בדין אברי בשר נחירה שהכניסו לא"י אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא וא"כ י"ל דכוונת הגמרא להקשות דא"כ תפשוט האיבעיא דאזלינן בתר השתא ולכן מדחה הגמ' די"ל דהטעם הוא משום בריה. ואכן לפי זה עיקר דין זה דגה"נ הוי בריה תליא בדין אברי בשר נחירה דאם נאמר דאזלינן בתר השתא אינו מוכרח לומר דהוא בריה. ועפ"ז נסתלק תמיהת הרא"ש (בחולין דף י"ז) דלענין מה מסתפק הגמ' בזה דהלא האידנא אין נ"מ בזה וע"ש מה שתי' בזה. ואכן להנ"ל י"ל דנ"מ טובא לענין גה"נ אי אסור מטעם בריה או מטעם דשיל"מ ומיהו להסוברים דביבש אינו נוהג דין דבר שיש לו מתירין בלא"ה ניחא:
[שם ל"ו י"ב] ותמנע היתה פילגש וגו'. וכ"ה עי' במדרש לקח טוב המכונה בשם פסיקתא זוטרתי מרבינו טוביה ב"ר אליעזר זצ"ל [הנדפס כעת ע"י הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י] שכ' דמשו"ה כתיב אחר תיבת ותמנע פסיק ללמד דתיבת ותמנע חוזר אקרא של מעלה כלומר דתמנע ג"כ היה מבני אליפז ותמנע זה זכר היה ונמנה בבני אליפז (בדברי הימים א' א' ל"ו) אבל שם פילגש אליפז לא נמצא בכתוב כלל רק דהגיד הכתוב דהיתה לו פילגש דתיבת ותמנע אינו נמשך רק למעלה ע"ש ואכן הרשב"ם בפי' החומש כתב דתיבת ותמנע חוזר למעלה וגם למטה והביא כן בשם המדרש שוחר טוב ע"ש ותמהני דא"כ למה נמצא מפסיק באמצע (ועל מש"כ שם הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י דט"ס נפל ברשב"ם וצ"ל דכן נמצא במדרש לקח טוב ג"כ יש לתמוה דהא במדרש לקח טוב איתא דאינו חוזר רק למעלה וזה דלא כמו שכ' ברשב"ם ואולי דר"ל דהרשב"ם היה לו גי' אחרת במדרש לקח טוב] וגם מאי דחשב הכתוב בחומש באלופי אליפז לקרח בפסוק ט"ז כתוב בס' לקח טוב הנ"ל דהוא תמנע הכתוב בד"ה א' כי קרח ותמנע הכל שם אחד כי דבר הנקרח מניע ממקומו [ומה שכ' הגאון בעל העמק דבר נ"י דפירשו הראשונים וכו' אולי כוונתו על מדרש לקח טוב שהבאתי ומה שכ' הגאון מו"ה מלבי"ם זצ"ל בזה בפירושו על דברי הימים דבריו לא נהירין לפענ"ד] וגם מה שקרא הכתוב לדישון בן שעיר החורי דישן בפסוק כ"ו ובאמת בתחילה בפסוק כ"א קרי ליה דישון וכן בד"ה שם בפסוק ל"ה ובפסוק מ"א קרי ליה דישון עי' ברמב"ן בחומש כאן שכ' דאין דרך הכתוב להקפיד בזה רק אם הם בפסוק אחד ומה שקרא ליה דישן שלא יחשוב שהוא דישון של בני ענה ע"ש. ואכן במדרש לקח טוב הנ"ל כתב דעיקר שמו היה דישון כמו שכ' בתחילה ואח"כ כשהגדיל מת אחיו השני שנקרא דישון וקראו אותו על שם אחיו הקטן שמת והיינו דבד"ה כתיב באמת ובני דישון ע"ש. ובמסורה נראה דיש מחלוקת באמת בזה אם צריך לכתוב בפסוק הזה דישון בחולם או דישן בלא יו"ד דבחד מסורה, נמסר כל יומי דס"ת דישון ומתחיל בשבת והיינו כגי' שלפנינינו בחומש ואלה בני דישן חמדן וכו' אבל בתוס' ריב"א על החומש כתב דיש מסורה דנתנו סימן אחר דכל יומי דס"ת דישן ומתחיל ביום א' ועוד נתנו סימן דכל בתר ענה הוא דישון ולפי מסורה זו צריך לכתוב בס"ת בפסוק כ"ו ואלה בני דישון וכמו דכתיב בד"ה. ודע עוד דבס"ת דשון קמא מלא וא"ו וחסר יו"ד. והב' דישון כ האחרונים חסירים היו"ד והוא"ו אכן בד"ה נמסר דכולהו דישון כתיבי ביו"ד ורק דבפעם הראשון כתיב חסר וא"ו ושנים האחרונים כתיב ביו"ד ובוא"ו:
[בפ' ויגש מז י'] ובני שמעון ימואל וגו' ושאול בן הכנענית. כ"ב בספר הישר בפ' וישב איתא דחמשה בנים הראשונים היה לו מדינה אחותו [ומה דקשה היאך נשא את אחותו מן האם וב"נ מוזהר ע"ז כבר תירץ רבינו יעקב בעל הטורים בפירושו על התורה דדינה היתה בבטן רחל מתחלה ואח"כ נתהפכו העוברים וכמו דייסד הפייטן ביום א' של ר"ה עובר להמיר בבטן אחות ונמצא שלא היתה רק אחותו מן האב ועל אחותו מן האב אין בן נח מוזהר וכמבואר (בסנהדרין דף נ"ח ע"א)] ואח"כ לקח אשה כנענית ושמה בונה והוליד ממנה שאול והיינו דכתיב ושאול בן הכנענית שהוא לבדו נולד מאשה כנענית:
[בפ' שמות ה' ט"ו] ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך. ונקוד הטעם על תיבת תעשה מרכא כפולה ונ"ל הטעם שנקוד על תיבה זו מרכא כפולה ע"פ מה דאיתא בפסיקתא זוטרתי הנקרא מדרש לקח טוב מרבינו טוביה זצ"ל אשר יצא לאור הדפוס זה מקרוב ע"י הרה"ג מו"ה שלמה באבער נ"י וז"ל למה תעשה כה לעבדיך עדיין עבדיך אנחנו ולא קניתנו לא בכסף ולא בזהב ולא שיעבדתנו בחרבך ובקשתך כי אם מעצמנו ירדנו בארצך ואפילו עבדיך אנו למה תעשה כה לעבדיך כלום אדם רוצה להרוג את עבדו עכ"ל. ונ"ל מש"כ בפסיקתא עדיין עבדיך אנחנו צ"ל לא עבדיך אנחנו או דצ"ל וכי עדיין ופי' בתמיהה. והנה דברי המדרש לקח טוב אין לו שום פירוש והבנה דמאין הוציא הפסיקתא מהפסוק דטענו השוטרים כן לומר דעדיין אין אנו עבדים לו דהא אדרבה בקרא כתיב לעבדיך הרי דהחזיקו עצמן לעבדים לפרעה. ונראה דהוציא כן מהטעם של מרכא כפולה הנקוד על תיבת תעשה דמשתמע כמו דכתיב תעשה שני פעמים לכן דרש דחד תעשה אתא להורות דלמה תעשה כה מאחר שעדיין אין אנו עבדים כי לא קניתנו בכסף ובזהב רק בעצמינו ירדנו בארצך. ואידך תעשה בא להורות כפשטיה דקרא דמאחר שאנחנו עבדים לך למה תעשה כה דכלום אדם רוצה להרוג את עבדו כנ"ל פי' דברי הפסיקתא. וע"פ פשוטו י"ל שמשום הכי נקוד מרכא כפולה על תיבת תעשה משום דטענו וצעקו אל פרעה על שני דברים הא' למה תעשה כה לעבדיך שלא ליתן להם תבן. והב' מאחר דתבן אין ניתן לעבדיך למה תעשה כה לעבדיך ליתן מתכנות הלבנים כתמול שלשום וכמו דמסיים הכתוב אחר זה תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו:
[בפ' בא י"א ה'] ומת כל בכור בארץ מצרים וגו'. עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וגו'. ואכן בפ' ויהי בחצי הלילה (שם י"ב כ"ט) כתיב עד בכור השבי אשר בבית הבור וצריך להבין מה דשינה הכתוב התם למכתב בכור השבי וכאן אצל ההתראה שהתרה משה לפרעה כתיב בכור השפחה וכבר נשאל על זה בשו"ת מהר"מ אלשקר זצ"ל בסימן ט"ז וע"ש מה שתירץ על זה. ואכן שמעתי מפי כבוד הרב הגאון האמיתי מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק ווילנא שאמר לתרץ דהנה באמת ידוע דכל העשרה מכות הכל היה כדי לרדות את פרעה אולי ירצה להוציא את בני ישראל ברצון טוב והלכך לפני כל מכה ומכה היה התראה מתחילה אולי יחזור בו והלכך בהתראה לא שייך להזכיר דגם בכור השבויין ילקו דמה איכפת ליה לפרעה בזה ואדרבה יקבל נחת מזה דימותו אנשי רשע הנתפשים בבית האסורים בעוונם וכ"ש אם אם הם מורדים ופושעים ולכן אמר עד בכור השפחה אבל בעת הוויית המכה סיפר הכתוב המעשה כמו שהיה. ועל עיקר הטעם דלקו השבויין הוצרך רש"י ז"ל ליתן טעם כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וגו'. ובזה ניחא עוד במה דכ' רש"י הטעם על בכור השבי כאן בפ' דהתראה וכבר העיר עליו בשפתי חכמים דהרי כאן לא כתיב כלל בכור השבי ולהלן בפ' וה' הכה הו"ל למכתב זה ודחק ליישב. אכן להנ"ל י"ל דרש"י בא לתרץ דלמה לא כתיב גם הכא בכור השבי ולזה תירץ דעיקר הטעם הוא כדי שלא יאמרו אבל לא לרדות את פרעה והלכך לא הזכיר משה זה בהתראה כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח:
[שם י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' על מרורים יאכלוהו. לכאורה תיבת יאכלוהו מיותר דהוי סגי דהוי כתיב ומצות על מרורים דהא ואכלו דרישא קאי אכולהו וכבר ידוע מה שדרשו חז"ל (בפסחים דף קט"ו) לאשמעינן דצריך לאוכלן לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו ואכן זה לרבנן אבל להלל מאי עביד ליה ביאכלוהו דהא משמע דהא דס"ל דצריך לכורכן נפיק ליה מדכתיב ומצות על מרורים ולא מיאכלוהו דאדרבה מלשון יאכלוהו משמע דאוכל כל אחד בפני עצמו וא"כ יאכלוהו למ"ל. והנה ראיתי בפי' העמק דבר על החומש להגאון אב"ד דוואלאזין נ"י שכתב דהלשון יאכלוהו משמע שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר כדאיתא (בתמורה דף כ"ג) וכו' ע"ש. והנה ע"פ דרכו ביותר יש לומר דהכי נמי נדרש כמו התם בתמורה גבי מנחות דכתיב נמי כפל לשון יאכלו אהרן ובניו וכו' והתם נמי בחצר אוהל מועד יאכלוה מיותר ודרשו מיניה בברייתא שם דיאכלו בא להורות דאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומ' כדי שתהא נאכלת על השובע ויאכלוה אתי להורות שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה ואם כן פשוט דגבי פסח ג"כ י"ל כן דהא שנינו בפסחים דף ס"ט) דאימתי מביא עמו חגיגה בזמן שהוא בא במועט אבל אם בא במרובה אין מביא עמו חגיגה כדי שלא יהא אכילה גסה ועל זה אתי ואכלו ויאכלוהו. ואכן מדברי המכילתא שדרש שם דיאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע נ"ל הכוונה דהמכילתא נמי בא לפרש דיאכלוהו דסיפא דמיותר דבא לאשמועינן דהפסח היה נאכל ב' פעמים קודם האכילה כדי שיהא נאכל לתיאבון ואחר אכילת החגיגה כדי לאכול על השובע וזהו דכתיב פעם שני לרמז על אכילה השניה ואמנם מדכתיב יאכלוהו ומשמע דבא למעט דבר אחר וזהו דדרש המכילתא דבא לאשמועינן דמצה אין צריך לאכול פעם שני על השובע ורק דאסור לאכול אחר מצה כמו בפסח אבל אינו מחוייב לאכול על השובע. וכן איתא להדיא ברמב"ם פ"ח מה' חמץ ומצה דמתחילה היה נאכל הפסח עם מצה ומרור ואח"כ היה אוכל החגיגה בזמן שהוא במועט ואח"כ חוזר ואוכל מן הפסח כדי לאכול על השובע ע"ש:
[שם י"ב ט"ו] שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמין ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש וגו'. והנה לכאורה לשון הכתוב כאן מסורס דהא מיום הראשון עד יום השביעי סובב והולך על תיבות כי כל אוכל חמץ וא"כ הו"ל למכתב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההיא מישראל ועוד מהו זה נתינת טעם על מ"ע דהשבתה משום דכל אוכל חמץ ונכרתה ועוד צריך להבין סמיכת הכתובים מה דסמיך ליה וביום הראשון מקרא קודש ושמעתי בזה פי' נחמד מאוד במקרא הזה ממר אחי הגאון זצ"ל בהקדם הסוגיא דערוכין דף י"ח) דמביא שם ברייתא מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ת"ל עד יום האחד ועשרים לחודש בערב תאכלו מצות רבי אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל והנה לכאורה תמוה להת"ק דס"ל דעד ולא עד בכלל א"כ למה נאמר באמת הך קרא דמיום הראשון עד יום השביעי דמשמע דעד ולא עד בכלל ולכן היה נצרך לקרא השני וכעין זה מקשה הש"ס בכמה דוכתי דלא נכתוב לא ה"א ולא וא"ו ואכן באמת י"ל דהת"ק מפרש להך קרא דמיום הראשון עד יום השביעי דלא קאי על אכילת חמץ רק על מ"ע דתשביתו והכי פירושא דקרא דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והיינו בי"ד אחר חצות דראשון דמעיקרא משמע וכדאיתא ובפסחים דף ה') ונתן טעם על זה דמשו"ה החמיר הכתוב בחמץ דצריך להשבית יותר משאר איסורין שבתורה דלא בדיל מינייהו כגון איסורי נזיר וכיוצא בו משום דכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל וכיון דהוי בחמץ תרי חומרי כרת ולא בדיל מיניה משו"ה החמירה תורה בבל יראה ומ"ע דהשבתה וכ"כ הר"ן באמת בריש פסחים די"ל דמשו"ה החמירה התורה בחמץ בבל יראה משום דאיכא תרתי כרת ולא בדיל מיניה ולפי מש"כ כאן הוא מפורש בכתוב להדיא] ושוב אמר הכתוב דלא זו בלבד דנוהג המ"ע דתשביתו בעה"פ אחר חצות אלא אפילו ביו"ט עצמו נוהג המ"ע כל ימות החג מיום הראשון עד יום השביעי [ובספר נו"ב מהד"ק סימן כ' דחק עצמו דמנ"ל דנוהג העשה גם ביום טוב עצמו וכתב דאולי דילפינן זה מהקישא והאריך בזה ואכן לפי מה שכתבנו כ"ה מפורש להדיא בכתוב הזה] אבל דווקא מיום הראשון ולא ראשון בכלל ועד יום השביעי ולא שביעי בכלל דביום הראשון וביום השביעי עצמו אינו נוהג מ"ע דהשבתה ונתן טעם על זה בקרא שאחר זה משום דביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם וביום השביעי מקרא קודש כל מלאכה לא יעשה בהם והיינו דאף מלאכת אוכל נפש אסור אם לא לצורך אוכל נפש עצמו וכמו דמסיים אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם [וס"ל להת"ק כר"ע (בפסחים דף ה') דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה וגם דלא אמרינן מתוך ומזה הוכיח ר"ע דהך ביום הראשון היינו מעיו"ט דאלו ביום טוב א"א] והלכך ביום הראשון וביום השביעי א"א לקיים המ"ע ולכן קאמר מיום הראשון עד יום השביעי אך משום דיש לטעות דקאי נמי על אכילה והוי אמינא דגם לגבי אכילה עד ולא עד בכלל ולכן הוצרך הכתוב השני דעד יום האחד ועשרים לחודש בערב תאכלו מצות ואכן כל זה לת"ק אבל רבי י"ל דס"ל דהשבתתו בכל דבר וחכמים או דס"ל דאמרינן מתוך וכב"ה וא"כ יכול לקיים מ"ע דהשבתה גם ביום הראשון וביום השביעי ולכן הוצרך לומר דעד ועד בכלל ובזה ניחא נמי במה דקשה לכאורה לפי דעת הרמב"ן בחומש בפ' אמור דמלאכת אוכל נפש דמותר בשאר יו"ט נפקא לן מדכתיב כל מלאכת עבודה ומלאכת אוכל נפש לא מקרי מלאכת עבודה ורק גבי יו"ט של פסח דכתיב בפ' בא כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך הכתוב לפרש דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ע"ש ברמב"ן. א"כ הדברים מתמיהים דלמה הוצרך הכתוב באמת גבי פסח למכתב וכל מלאכה לא יעשה בהם ולפרש אח"כ דאך אשר וכו' לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו ולמה לא כתב גם בפ' בא דכל מלאכת עבודה לא תעשון וממילא הוי ידעינן דמלאכת אוכל נפש מותר וכמו בשאר יו"ט. ואכן להנ"ל ניחא דע"כ הוצרך הכתוב לכתוב דכל מלאכה אסור כדי ליתן טעם דלמה אינו נוהג מ"ע דהשבתה ביו"ט משום דאפילו מלאכת אוכל נפש לא הותר רק לצורך אוכל נפש כל זה שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ושפתים יושק משיב דברים נכוחים. ואכן לענ"ד עדיין דברי הרמב"ן תמוהים דהא לפי' הרמב"ן ז"ל דמלאכת אוכל נפש אינו בכלל מלאכת עבודה פשוט דגם שלא לצורך אוכל נפש מותר ולפי הך פירושא פשוט דגם ביעור חמץ מותר ביו"ט וא"כ עדיין תקשה דלמה לא כתיב גם בפ' בא כל מלאכת עבודה לא תעשו ועוד ק"ל לפי' הרמב"ן ז"ל דלמה הוצרך בית הלל לומר הסברא דמתוך שהותרה לצורך תיפוק ליה דאינו נכלל במלאכת עבודה. ועוד דהא ב"ש דלא ס"ל מתוך ע"כ דס"ל דמלאכת אוכל נפש ג"כ נכלל במלאכת עבודה וא"כ מדב"ש נשמע לבית הלל דהא לא שמענו דפליגי בפירושא דקראי. ובאמת בספר יראים בסי' קט"ו הביא בשם המכילתא [ואינו במכילתא לפנינו] דבפסח דורות גופא לא ידעינן דמלאכת אוכל נפש מותר רק דילפינן מפסח מצרים דכתיב שם בהדיא דאך אשר יאכל לכל נפש ושוב ילפינן כל המועדים מפסח ע"ש. והרי דס"ל להמכילתא דבמלאכת עבודה נכלל כל המלאכות ולא ידעינן דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט רק משום דילפינן מפסח מצרים ולכן דברי הרמב"ן ז"ל צלע"ג:
[שם י"ב ל"ד] וישא העם את בצקו טרם יחמץ ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי והב וגו' לכאורה תמוה דזה ששאלו ממצרים הו"ל לכתוב מקודם קרא דוישא העם דהא השאלה היה קודם שיצאו ממצרים והך קרא דוישא העם מספר הכתוב מה שהיה לאחר היציאה. ושמעתי מפי מר אבא זצ"ל שי"ל שהכתוב בא ליתן טעם על מה דנשאו משארותם על שכמם ולא הניחו על החמורים ועל הגמלים שהיה עמהם וע"ז אמר משום דבני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ואמרינן בגמ' דתשעים חמורים לובים היו טעונים מכספה וזהבה של מצרים והלכך לא רצו להניח עליהם משארותם דטפי ניחא להו להניח שם כסף וזהב. ומפי מר אחי הגאון זצ"ל שמעתי ליישב ע"פ הא דאמרינן דבפסח מצרים חימוצו נוהג יום אחד וגם היה אסור להם מלאכה ביום ט"ו (וכן כתבתי באריכות לקמן בהשמטות בסי' מ"ט בשם הספר יראים דלא כדמשמע בר"ן בסוף פסחים דבמלאכה היה מותרין] וידוע דאף לב"ה דמותר הוצאה אף שלא לצורך אוכל נפש מ"מ שלא לצורך יו"ט כלל אסור והלכך לא היו רשאים לישא על כתפם כסף וזהב דהוי הוצאה שלא לצורך יו"ט ולכן הניחו הכסף וזהב על החמורים דקי"ל דאין שביתת בהמה נוהג ביו"ט אבל הבצק והמשארות שפיר היה נשאו על כתפם דזה הוי הוצאה לצורך אוכל נפש ודפח"ח:
[בפ' יתרו י"ח כ"א] ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וגו' ולהלן בפסוק כ"ה כתיב ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. והנה ראוי לעמוד על הכוונה במאי דיתרו אמר למשה דצריך לבחור באנשים שיש להם ד' מידות אלו אנשי חיל יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ואך משה רבינו לא ביקש אח"ז כלל רק ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. ונראה דהנה זה ידוע דקי"ל דגר בימים הקדמונים פסול לדון לישראל בימים הקדמונים דכתיב מקרב אחיך תשים ודרשינן כל משימות שאתה משים לא יהיה רק מקרב אחיך וכדאיתא (ביבמות דף מ"ה ע"ב) והלכך כל הדיינים שמינה משה רבינו הכל היה מישראל מיוחסים ולא מערב רב שעלו אתם מארץ מצרים וישראלים שבדור המדבר כולם היו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולכן לא היה צריך לבקש אחריהם דכולם היו כן ולא הוצרך לבקש רק אנשי חיל דהיינו עשירים וכמו שפרש"י מהמכילתא אבל יתרו לא ידע הדין וכסבור דגם ערב רב היו כשרים לדון ולכן כתיב ואתה תחזה מכל העם דלשון עם בתורה הונח על ערב רב וכמו דאיתא בזוהר בפ' כי תשא ובאלשיך שס] ובהם היה נמצא באמת אנשים שאין בהם ג' מידות הללו ולכן הוצרך לפרוט אותם אבל משה לא הוצרך לבקש אחריהם כלל דבכולם היה נמצא כל המידות הללו וק"ל וראיתי להגאון מלבי"ם זצ"ל בביאורו על החומש בפ' יתרו על פסוק הנ"ל שכתב דאין מכאן סתירה על מש"כ במשנה תורה הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים דצווה להם שהם יבחרו וכאן אמר ויבחר משה והיינו שמהם בקש משה שיבחרו חכמים ונבונים שזה יכלו גם הם להכיר איזה חכם ואיזה סכל ומהם חזה משה ברוה"ק אם הם יראי אלהים וכו' והא דכתיב אנשי חיל היינו שיש בו ג' מעלות הנ"ל הנצרכות דהם נכלל בלשון אנשי חיל ועיקר הבחירה בחר משה כמ"ש לו יתרו שהוא יבחר ע"כ דבריו. והנה אין פירושו נהלם לי כלל דהא כתיב שם ואתן אותם ומשמע דכולם נתן לראשים ולפי פירושו הו"ל למכתב ואתן "מהם" וגם מש"כ לעיל דאנשי חיל היא כלל והדר, מפרש לא נהירא כלל דאין זה דרך התורה לכתוב כן דבתורה לא נמצא אפילו אות אחת מיותר ואפילו קוצו של יו"ד וכולהו אתי לדרשה ועוד דמאיזה טעם הכריחו לפרש דלא כמו דפי' במכילתא והעתיקו רש"י ז"ל דאנשי חיל היינו עשירים וכן האמת כדבריהם ז"ל דלשון חיל בכתוב מונח על אסיפת ממון רב וכמו דכתיב בפ' עקב כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וגו' הנותן לך כח לעשות חיל ועוד נמצא כן בשאר מקומות ולכן המחוור דזה לא הוצרך יתרו להגיד למשה דיבחר אנשים חכמים ונבונים דזה פשיטא וגם זה יוכלו ישראל בעצמם לבחור וכמו דכתיב באמת הבו לכם ולכן לא צוה לו רק דיבחר אנשי חיל ויראי אלהים וכו' דזה לא יוכלו להכיר רק ברוה"ק דיש מתעשר ואין כל וכן יראי אלהים א"א להכיר דהאדם יראה לעינים ולכן ואתה תחזה והיינו ברוה"ק שעליו וכמו שפרש"י:
[שם כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגו'. ופי' התרגום אונקלוס לא תימי בשמא ה' אלהיך למגנא ארי לא יזכי ה' ית דימי בשמיה דא. וכ"ב נראה דכוון התרגום להא דאמרינן בשבועות כ"א לשוא שלשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ולפיכך פי' לשוא הראשון למגנא והיינו שוא. והשני פי' לשיקרא משום דהשני קאי על שבועת שקר דהיינו באכלתי ולא אכלתי. ומיהו עוד י"ל דהראשון פי' כפשטיה דהיינו אם נשבע בחנם על עמוד של אבן שהוא של אבן כמש"כ במכילתא. והשני פירש דנשבע לשנות את הידוע לאדם דנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב דהוא נמי שוא מקרי כמבואר שם וכן פירש רש"י כאן בחומש:
[בפ' משפטים כ"א ל"ג] וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו וגו'. כ"ב נראה הא דכתב תרי זימני בור ובפעם השני חסר משום דקי"ל כשמואל דבור שחייבה עליו תורה משום הבלא או משום חבטא. וקמ"ל דפעמים בעינן בור מלא היינו כסתם בור שבתורה דהוא י' טפחים והיינו במלא ספוגין של צמר דליכא חבטא ואינו חייב רק משום הבלא ולפיכך בעינן י' טפחים ממש דבציר מי' ליכא הבלא והדר אמר דזימנין חייב אף בבור חסר היינו היכא דהחיוב משום חבט והבהמה היתה עומדת דבכה"ג סגי בששה טפחים משום דכריסא דתורא עד לארעא הוא ד"ט וכדאיתא (בב"ק דף נ"א) ועוד י"ל דמשום דבפותח אינו חייב רק בבור יו"ד ומשו"ה כתיב בור מלא אבל בכורה הא אמרי' בגמ' דמיירי בכורה אחר כורה ולכן כתיב בפעם השני חסר לאשמועינן דאפילו בהיה מתחילה חסר ובא השני והשלימו לי' חייב האחרון:
[שם כ"ב י"ב] אם טרף יטרף יבאהו עד. פרש"י יביא עדים שנטרפה באונס ופטור וכתב ע"ז בשפתי חכמים אות ה' מקשים ל"ל שני עדים דהא עד אחד פוטר אותו מן השבועה וממילא הוא פטור ג"כ מן התשלומין וי"ל דס"ל לרש"י עד המסייע אינו פוטר ומשו"ה צריך שני עדים עכ"ל. וכתבתי בצדו דבריו תמוהים דהא דברי רש"י הם ד' הגמ' (בב"ק דף י"א) ותקשי על דעת הסוברים דעד מסייע פוטר. ואין לומר דר"ל עדות המועיל אבל באמת ר"ל ע"א דהא ליתא דהא כל מקום שנאמר בתורה עד הרי כאן שנים עד שיפרוט. לך הכתוב אחד. ועוד תמה הרמב"ן ז"ל כאן דהך קרא מיותר לגמרי דפשיטא דע"י עדים מיפטר. ועוד נראה דסותר להפסוק שמתחילה דמתחילה אמר שישבע וכאן אמר דבעי עדים והוא תמיה רבתי. ומה שתי' הרמב"ן דמיירי במקום שיש רואין ועל דעת איסי בן יהודה דבריו תמוהין לכאורה דהא איסי בן יהודה למד זה מקרא דאין רואה וא"כ מה הוצרך הכתוב להודיענו שנית ועוד דלרבנן דלית להו דאיסי מאי דרשי לפסוק הזה. ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דמתחילה דמיירי הכתוב בנשבר או מת וכו' דהם דברים שהשומר יודע שהוא אונס ויכול לטעון וודאי שנאנסה ולפיכך אמרה תורה שישבע אך אימתי צריך לישבע בתנאי דאין רואה דהיינו דליכא אפי' ע"א אבל אם יש רואה אפילו לא היה אלא ע"א פטור משום דעד מסייע פוטר מן השבועה. והדר אמר אמנם אם טרף יטרף ובטרפה אינו ברור דהוא אונס דהא זאב אחד אינו אונס ושנים אונס ומשכ"ל שהשומר אינו יודע אם היה ע"ד האונס או לא והוי כאינו יודע אם נאנסה והוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ע"ז אמרה תורה יביא עד דווקא דהיינו שני עדים משום דבמחוייב שבועה ואין יכול לישבע אינו פוטר עד המסייע וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דב"מ וכל זה כפתור ופרח בעו"ה. וגם בקרא דלקח בעליו ולא ישלם דג"כ לכאורה נראה מיותר ורב דרש לקרא בב"ק (דף ק"ו) דכיון שלקחו הבעלים שבועה שוב אין משלמין ממון אבל כבר איתותב רב התם וא"כ קרא למ"ל. ונראה דקמ"ל דאינו יכול להפך ובזה מיושב עוד מה שהקשה השיטה מקובצת בב"מ דלרמי בר חמא דס"ל דבעינן כפירה במקצת והודאה במקצת א"כ למ"ל קרא דצריך לישבע דנאנסה הא בלא"ה. יהיה חייב מצד גלגול וע"ש מה שתי'. ולענ"ד דהכתוב עצמו בא ליישב קושיא זו וקרא הכי קאמר שבועת ה' וגו' כלומר דחייב לישבע מצד הדין ולא מצד גלגול ונ"מ לענין הא דמסיים ולקח בעליו כלומר דאלו מצד גלגול היה יכול להפך וכמו שפסק להדיא דשו"ע חו"מ בסימן צ"ד סעיף ח' אבל עכשיו אינו יכול [ומיהו לפי מה שפי' הסמ"ע שם בס"ק י"ד משמע דשבועת הגלגול נמי אינו יכול להפך ע"ש ודו"ק]:
[שם כ"ב כ"ב] אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. כ"ב מה שאמר כאן בלשון אם ולהלן גבי השבת העבוט אמר "והיה" כי יצעק. ועוד דכאן לא מסיים כי חנון אני ושם מסיים כי חנון אני ונראה משום דבכאן אסור באמת למסור דינו לשמים משום דאית ליה דינא בארעא ואם צועק לה' שניהן נענשין ולא עוד אלא שממהרין לפרע מן הצועק תחילה וכדאיתא (בב"ק דף צ"ג) ולכן לא מסיים כי חנון אני דהשמיעה הוא לרעה וכמו דמסיים וחרה אפי וגו' ומדסיים בלשון רבים אלמא דקאי על שניהם וכמו דפירש"י. אבל בדין השבות העבוט דהוא מ"ע דמתן שכרה בצידה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה [ואף לדעת הסוברים דאם רצו כופין מ"מ כיון שאין מוטל עליהם חיוב לכוף להעובר אין להצועק עונש במה שלא הלך לב"ד של מטה משום דקסבר דלא ירצה להזדקק לזה ולענוש להמלוה כיון שאין מוטל עליהם חיוב ובפרט אם הוא בע"ד קשה וכדומה] ואז בוודאי יצעוק אל הקדוש ברוך הוא כיון דלית ליה דיניה בארעא ולכן כתיב "והיה" כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כי בכהאי גוונא הוי השמועה לטובה ולכן אמר כי חנון אני.
[שם כ"ג ט"ז] וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. נראה לי מכבר לפרש בעזרת ה' המקרא ע"פ דרך הרמז ע"פ מה שאמרו חז"ל בזוה"ק בהשמטות לחלק ראשון (דף י"ב) דמשו"ה נקרא חג הסוכות חג האסיף על שם שבו יאספו ישראל לא"י לעתיד ויבוא משיח אז ב"ב וז"ל הזוהר שם ובההוא יומא ייתי מלכא משיחא ומקרי חג האסיף דכניס קב"ה ביה גלותא דעמיה הה"ד [ישעיה י"ד] והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו ויתקרי חג הסוכות דכולהו שבעין דרגין חפיין על ישראל כסוכה וכו' עכ"ל הזוהר שם בקצרה וידוע דשני קצים יש בעתה ואחישנה וקץ של אחישנה תליא אם כל ישראל ישובו בתשובה וידוע דהעולם הזה נקרא שדה הזריעה דמה שזורעין בעוה"ז קוצרין בעה"ב ולכן נמצא בספרים דעוה"ב נקרא שדה הקצירה. [ומפי הרב הגאון המנוח מו"ה ולמן זאב זצ"ל שהיה מ"מ בפ"ק ווילנא שמעתי שאמר לפרש בזה הכתוב ברות עיניך בשדה אשר יקצרון כלומר דהזהיר אותה שעיקר התכלית והכוונה שלה שתביט על צרכי שדה הקצירה והיינו שתראה לסגל מצוות ומע"ט בעוה"ז כדי שתהיה לה מה לקצור וע"ד שאמרו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין] דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם ועפ"ז י"ל דהמקרא מרמז לנו בדרך רמז דחג האסיף יהיה לנו או בצאת השנה דהיינו קץ של בעתה דיכלה הזמן והשנים שנגזר עלינו או באספך את מעשיך מן השדה והיינו אם ישראל יהיו אוספים מצוות ומעשים טובים הרבה והיינו אם כל ישראל יעשו תשובה מאהבה דאז הזדונות נעשה להם כזכיות ויהיו ישראלים מסוגלים במצות ובמעשים טובים ואז יהיה קץ של אחישנה בב"א:
[בפ' תצוה כ"ה ל'] ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים וכ"ב מדכתבה התורה בתחילה ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו בחשן המשפט וגו' ואחר כך ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכן בפ' פקודי דנאמר שם עשיית הבגדים לא הוזכר כלל נתינת האורים והתומים וכן בפ' צו כתיב בתחילה וישם עליו את החשן ואח"כ ויתן אל החשן את האורים ואת התומים משמע מכל זה דנתינת האורים והתומים היה אחר לבישת החשן ולכאורה צריך להבין הטעם דלא ניתן האורים והתומים קודם הלבישה ונ"ל דהיה בא ללמד דנתינת האורים והתומים אינו מעכב למצות החשן כלל דאף בלא לבישת האו"ת אינו נקרא מחוסר בגדים וכן פרש"י כאן להדיא דאו"ת הוא כתב המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן שא"א לכהן גדול להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו עכ"ל. והתוס' בסופ"ק דיומא כתבו דאו"ת היה גם בבית שני משום דאל"כ היה מחוסר בגדים אלא דלא היה משיבין לנשאלין בהן ותמהני שלא הביאו דברי רש"י ז"ל בחומש כאן דכ' להדיא דאו"ת אינו מעכב והמקרא מסייע ליה וכמש"כ בעז"ה]. ובזה יבואר מה דכתבה התורה שני פעמים ונשא אהרן חד בפסוק (כ"ט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל וגו' לזכרון לפני ה' תמיד ואידך בפסוק (ל') ונשא אהרן את משפט בנ"י על לבו לפני ה' תמיד ועוד דבפסוק ראשון כתיב לזכרון לפני ה' תמיד דמשמע דתמיד קאי על הזכרון ולא על הכהן הנושא ובפסוק שני כתוב ונשא על לבו תמיד משמע דתמיד קאי על כהן הנושאו דתמיד ישאו. ונ"ל משום דבאמת גבי ציץ דכתיב נמי תמיד מקשה הגמ' דמי לא בעי מינם פורתא וכו' והיכי כתיב תמיד ומשני להורות דתמיד מרצה או תמיד שלא יסיח דעתו ממנו מפני השם הכתוב עליו. ובזה יבואר נמי הכא דבפעם ראשון דמיירי בלא אורים ולא שייך בו איסור היסח הדעת ותמיד מרצה נמי לא שייך הכא דהא החשן לא בא לרצות כלל ולהכי לא כתיב תמיד רק על הזכרון דהזכרון יהיה תמיד אבל הלבישה לא שייך תמיד ואגב קמ"ל דהזכרון יהיה תמיד אפילו בבית שני דלא היה אורים ותומים מ"מ חשן המשפט היה. (ועוד נ"ל כוונה במאי דכתיב כאן לזכרון לפני ה' תמיד ובאבני אפוד לא כתיב תמיד רק ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שני כתפיו לזכרון והיינו משום דבאבני האפוד לא היה כתוב רק שמות השבטים וקי"ל דתמה זכות אבות ואינו יכול לומר דתמיד יזכור זכותם דהא בימי חזקיה נפסק זכות אבות אבל בחשן המשפט היה כתוב נמי אברהם יצחק ויעקב וכדאמרינן בסו"פ בא לו כה"ג ועמהם כרת נמי הקב"ה ברית וכבר כתב התוס' (בשבת דף נ"ה) בשם ר"ת ז"ל דברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וכו' ומשו"ה כתיב לזכרון לפני ה' תמיד דברית אבות לא תמה] אבל בפעם השני דמיירי עם האורים ותומים ואסור להסיח דעתו באמת מפני השם המונח בין כפלי החשן והיינו האורים והתומים משו"ה כתיב ונשא על לבו תמיד שלא יסיח דעתו וכמו בציץ וכן להיפך ניחא מה דלא כתיב כאן לזכרון תמיד ולעיל כתיב והיינו משום דבבית שני לא היה אורים, ותומים ולא היה תמיד לזכרון אבל לעיל דמיירי בלא אורים ותומים כתיב לזכרון תמיד להורות דאפילו בבית שני יהיה:
[בפ' ויקהל ל"ו נ"ו] ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. לכאורה צריך להבין דכל הני קראי דכתיב בהם ויעש עד ויעש בצלאל את הארון על מי קאי דליכא למימר דקאי על בצלאל דהא אמר כאן ויעש בצלאל משמע דכל הני ויעש דכתיב מקמיה לא קאי על בצלאל וליכא למימר נמי דקאי על חכם לב דא"כ ויעשו מבעיא ליה. ועוד קשה דכיון דגבי הארון כתיב ויעש בצלאל ואף דוודאי עשו עמו אליאב בן אחיסמך ושארי חכם לב מ"מ כיון שנתן נפשו על המלאכה יותר משארי חכמים נקראת על שמו וכמו שפרש"י א"כ למה נקרא הארון והכלים על שמו יותר משאר המשכן עצמו והקרשים. ונ"ל דבאמת כל המעשה נקרא על שמו של משה רבינו כמו דכתיב בפ' תרומה על כל הכלים והמשכן ועשית ועשית וקאי על משה רבינו משום דעשו ע"פ צוויו ושלוחו של אדם כמותו אך לארון וכלים דשינה בצלאל ממה שאמר לו משה דמשה אמר לו דיעשה הארון והכלים תחילה ובצלאל עשה את המשכן תחילה וכמו דכתיב לעיל וכמו שמבואר בברכות בר"פ הרואה וכיון דשינה בשליחות לא נקרא על שמו של משה רק על שם בצלאל. אכן השינוי לא היה רק בארון וכלים אבל במשכן שהקדים לעשות לא מקרי שינוי דוודאי מי שאומר לשליח דיעשה הדבר לאחר איזה זמן והשליח הקדים לעשות השליחות קודם הזמן לא מקרי שינוי דוודאי כוונת המשלח היה להרחיב זמן לשליח ומראה מקום הוא דיכול לאחר הדבר אבל בוודאי לא הוי קפידא ולפיכך כתוב בעשיית משכן האוהל והקרשים ויעש סתמא וקאי על משה רבינו ואף דבאמת עשה בצלאל מ"מ כיון דשלוחו של אדם כמותו נקרא על שמו כן נ"ל ודו"ק.
[בפ' צו ו' ג'] ולבש הכהן מדו בד וגו' ופרש"י מדו בד הוא הכתונת ומה ת"ל מדו שתהא כמדתו ע"כ והוא מן הש"ס (דפסחים דף ס"ה ע"ב ובזבחים דף ל"ה ע"א) דמדו כמדתו שלא יחסר ולא יותיר והעיר מר אחי הגאון זצ"ל דצריך להבין דמ"ש דגילה לן הכתוב הכא דין זה דצריך שיהא הכתונת כמדתו ולא כתבה התורה זה בפ' ואתה תצוה דכתיב שם דיני עשיית הבגדים ושם הוא מקומו לבאר דצריד שיהא כמדתו והוא מותיב לה והוא מפרק לה דמשום דבכל העבודות ליכא קפידא כ"כ אף אם הוא יותר ממדתו דהא יש לו עצה דיכול לסלקו ע"י אבנט דהא קי"ל (בזבחים דף י"ח ע"ב) דמרושלין שסלקן ע"י אבנט כשרין משום דאבנט מיגז גייז אבל בתרומת הדשן לחד מ"ד (ביומא דף כ"ג ע"ב) לא היה משמש רק בב' בגדים אלו הכתובין בפרשה דהיינו הכתונת והמכנסים ולא היה אבנט כלל ולפיכך הוצרך לבאר שצריך שיהא כמדתו דבעבודה זו א"א לסלקו ע"י אבנט כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל. אבל עדיין קשה לי דחדא דעדיין הוה צריך לבאר שם שלא יהא קצר ממדתו. ועוד דהא אנן קי"ל להלכה דתרומת הדשן ג"כ צריך ד' בגדים וכר' יוחנן דגלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט וכן משמע ברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידין הלכה י' ע"ש. ואכן לענ"ד מעיקרא לק"מ דמלשון הש"ס דפסחים וזבחים הנ"ל משמע דאף אם הבגד עשוי כמדתו מ"מ אם מגביה את הכתונת יותר מדאי בשעת עבודה עבודתו פסולה ע"ש. ועפ"ז י"ל בפשיטות דהוצרך למכתב הכא דמשום דהו"א דבעת תרומת הדשן עדיף טפי להגביה שלא יתלכלך באפר המזבח ותנן היו בגדיו מטושטין ועבד עבודתו פסולה קמ"ל דאסור להגביה דבעינן מדה כמדתו [ואף שכתבו התוס' בזבחים שם ד"ה והתניא דדווקא אם סלקו ע"י אבנט פסול מ"מ י"ל דזה קמשמע לן הכתוב כאן ודו"ק):
[שם ח' י"ד] ויגש את פר החטאת ויסמוך אהרן ובניו וגו' כ"ב ולהלן גבי איל העולה ואיל המילואים כתב ויסמכו לשון רבים ונראה דראש הפר דהוא גדול ויכולים לסמוך עליו כמה אנשים בבת אחת כתיב ויסמוך משום דלא היה רק סמיכה אחת דאהרן ובניו בבת אחת אבל באיל דאין ראשו מחזיק רק לסמיכת אדם אחד וע"כ הוצרך לסמוך אהרן מתחילה ואח"כ בניו ולכן כתיב ויסמכו לשון רבים מפני שהיו סמיכות הרבה.
[שם ח' כ"ג] ויקרב את האיל השני איל המילואים וגו' וישחט וגו'. כ"ב ונראה דלהכי נקוד שלשלת על וישחט הזה וידוע דנגינת השלשלת הוא דצריך להאריך בתיבה ולשלשל והיינו משום דנראה לי דהיה צריך לקבל הדם של איל המילואים בשני כלים אחד לבהונות ואחד למזבח וכמו באשם מצורע וכיון שקבלה צריך בימין היה צריך לקבל בזה אחר זה דמתחלה קבל בכלי ונתן ממנו על תנוך אוזן אהרן וכו' ואח"כ קיבל פעם שנית וזרק על המזבח ואם היה שוחט כדרכו היה יוצא דם הנפש כולו קודם קבלה השניה וידוע דצריך קבלה מהפר עצמו ולפיכך הוה צריך להאריך בשחיטה ולא לשחוט בבת אחת כל הסימנין ורק הפסיק בנתים פחות מעט משיעור שהייה כדי שבעת קבלה השניה עדיין לא יצא כל דם הנפש ולכן נקוד שלשלת להורות ששהה הרבה בשחיטה זו אבל בשני שחיטות הראשונים ואף שגם שם היה צריך לגמור אחר שחיטה על ידו ככה"ג ביוה"כ מ"מ לא שהה בשחיטה יותר משאר שחיטות דעלמא דתיכף ששחט הרוב גמר אחר המיעוט ולא היה ביניהם רק שהיה משהו משא"כ באיל המילואים היה צריך להפסיק הרבה באמצע השחיטה וליתן בנתיים על תנוך אוזן אהרן ואח"כ גמר משה רבינו להשחיטה דדוקא לאחר שישחט הרוב היה יכול אחר לגמור אבל קודם הרוב לא היה אפשר באחר ואפילו אם נימא דשחט בתחילה הרוב מ"מ היה צריך להפסיק הרבה קודם המיעוט ואם נימא דשהיה במיעוט בתרא אינו מה"ת י"ל דשהה יותר מכדי שיעור שהיה דכיון דכבר שחט הרוב מקודם. ומיהו בעיקר הדבר שכתבתי בפשיטות דשחיטת הפר ושני האלים היה ע"י משה רבינו בעצמו הרבה יש לפקפק בו דהא כתיב וישחט ואחר כך כתיב ויקח משה ומשמע דהשחיטה היתה ע"י אחר דאם לא כן צריך לכתוב וישחט משה ויקח מדמו והדבר צ"ע. מיהו מש"כ בטעם הנגינה א"ש אף אם היה השחיטה באחר ודו"ק (וכן נ"ל ליתן טעם על מה דנקוד שלשלת על תיבת וימאן בפרשה וישב (בראשית ל"ט ח') גבי יוסף והיינו דבא לרמז למה שאמר חז"ל (ביומא דף ל"ה ע"ב) דאמרה לו אשת פוטיפר ליוסף הריני חובשך בבית האסורים אמר לה ה' מתיר אסורים הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים ע"כ. ונמצא שמיאן ג' פעמים על דבריה והנה ידוע דנגינת שלשלת צריך לשלשל התיבה ג' פעמים והוי כמאן דכתיב וימאן שלשה פעמים לרמז למה שקבלו חז"ל דמיאן ג' פעמים על דבריה וזה נ"ל כפתור ופרח בעז"ה):
[בפ' שמיני נ' א'] ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם ונקוד על תיבת לא מרכא כפולה. ונ"ל הטעם בזה ע"פ מה ששמעתי מכבוד מר אחי הגאון ז"ל זה יותר מארבעים שנה שאמר לפרש דברי התו"כ בריש פ' אחרי מות והובא ברש"י בחומש שם דמשו"ה כתיב אחרי מות שני בני אהרן דמשל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל וכו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון וכו' משמע דהיה בזה שני אזהרות אזהרה קודם מיתת בני אהרן ואזהרה שניה לאחר שמתו ולכאורה תמוה דהלא לא הוזכר כלל דהיה אזהרה גם מעיקרא קודם שמתו שאל יבוא בכל עת אל הקודש ותי' מר אחי ז"ל ע"פ ד' התו"כ שם ומייתי לה (ביומא דף נ"ג) תניא ר"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה יכול יהיו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות יכול שניהם אמורים אחר מיתת בני אהרן ת"ל כי בענן אראה הא כיצד אזהרה קודם מיתה ועונש אחר מיתה. ואמרינן ע"ז בגמ' שם מאי תלמודא אמר רבא אמר קרא כי בענן אראה ועדיין לא נראה ואלא מאי טעמא אענוש כדתניא וכו'. והיוצא לנו מהגמ' שם דהיה אזהרה גם קודם המיתה אך בתחילה לא נאמר ולא ימות ואחר שמתו נאמרה לו אזהרה פעם שניה ואז נאמר גם עונש ולא ימות. והנה רש"י ז"ל פירש דהך לא ימות הוא מה דכתיב בפרשה אח"כ וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. ואכן מר אחי ז"ל אמר דטפי נראה לפרש דקאי על ולא ימות קמא דכתיב אשר על הארון ולא ימות ובזה ביאר דמתחיל בריש הפרשה וידבר ה' וגו' ואח"כ כתיב ויאמר ה' אל משה וגו' ולכאורה אמירה שניה הוא מיותר דכבר אמר וידבר ה' ואמר מר אחי ז"ל דיש לפרש דמתיבת ויאמר ה' עד תיבות אשר על הארון ועד בכלל הוא מאמר המוסגר ור"ל וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' והוסיף על אמירה הראשונה שאמר בתחילה. תיבות "ולא ימות" דזה לא נאמר בתחילה והיינו דקרי ליה דיבור משום דהוזכר גם העונש משא"כ באמירה ראשונה לא הזכיר עונש ולפיכך קרי ליה אמירה דהוא רכה כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל. וכעת יצא פי' על התו"כ מהגאון מלבי"ם ז"ל ופי' ג"כ ע"ד שכתבתי בשם מר אחי ז"ל אך דהוא ז"ל הלך ע"ד פרש"י ז"ל ולפיכך הוצרך לדחוק בזה. ואכן לפי דברי מר אחי ז"ל יתפרש הכתובים היטיב ובאמת שמצאתי כעת בפי' הראב"ד ז"ל על התו"כ שנדפס זה מקרוב שפי' להדיא דקאי על ולא ימות קמא וכמו שפי' מר אחי ז"ל ודלא כפרש"י ז"ל ע"ש] ועכ"פ שמעינן משם דמה דנענשו לא היה מפני אזהרה זו דהרי לא התרו בהן דחייבין מיתה ע"ז ואין עונשין אלא א"כ מזהירין וכן מקשה שם בגמרא אלא מ"ט אענוש משום דהורו הלכה בפני משה רבן. ובמד"ר איתא משום דנכנסו שתויי יין לאוהל מועד ע"ש וא"כ נמצא דעברו על שני לאוין על לאו דיין ושכר אל תשת ועל לאו דאל יבוא בכל עת אל הקודש וא"כ י"ל דלהכי נקוד מרכא כפולה וידוע דנגיעת מרכא כפולה משתמע כמו דהוי כתיב שני פעמים "לא" לרמז דעברו על ב' ציוויין:
[בפ' מצורע י"ד ד'] ברש"י חיות פרט לטריפות טהורות פרט לעוף טמא וכו' כ"ב עי' בגור ארי' שהעיר דלמה לא כתב נמי הכא בלשון רבים פרט לעופות טמאות כמו דאמר גבי טריפות ומה שתירץ שם תמוה וכבר העיר עליו הלבוש. והרב הלבוש בעצמו לא תי' ע"ז כלום ורק כתב דזה אינו דקדוק אבל במח"כ לא ראו דבתו"כ איתא באמת בלשון רבים וע"כ צ"ל דבכוונה כוון בזה רש"י ז"ל מהא דשני מלשון התו"כ וא"כ צריך להבין הכוונה בזה. ונ"ל דרש"י ז"ל יפה דקדק דהא באמת על השחוטה לא הוצרך למיעוט דהא כתיב ושחט אלמא דבטהורה מיירי דבעוף טמא לא שייך שחיטה וע"כ דלא הוצרך המיעוט רק על המשולחת ולפיכך כתב בלשון יחיד דעיקר קרא לא בא אלא לומר דאף המשולחת צריכה להיות טהורה אמנם כל זה לדידן דקי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל למ"ד דאין שחיטה גם בעוף טהור לא שייך שחיטה ורק דהכא גזה"כ דבעי שחיטה וא"כ י"ל דמיירי בעוף טמא וגזה"כ הוא דצריך לשחוט ולפיכך אמר בתו"כ למעוטי טמאות' משום דסתם ספרא הוא ר"י ור"י ע"כ ס"ל דאין שחיטה לעוף דבתו"כ לקמן בפסוק וצווה הכהן ושחט איכא פלוגתא אי בעינן כהן לשחיטה או לא ופי' בספר כתר תורה לבנו של הגאון החסיד ר' לוי יצחק זצ"ל בשם אביו הנ"ל דרבי דס"ל שם דלא בעי כהונה [לפי גירסת הילקוט בתו"כ ואכן בתו"כ לפנינו איתא להיפך דרבי סבר דבעי כהן וצ"ע] אזיל לשיטתיה דגם בכל עוף בעי שחיטה והוו דבר הנוהג בחולין ולא חמיר שחיטה דציפור מקדשים דלא בעי כהונה אבל ר"י בר"י לשיטתו דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ הכא גבי מצורע הוא גזה"כ דבעי שחיטה והלכך בעי כהונה כמו שאר דברים הטבילה והזיה דבעי כהונה כ"כ שם בס' הנ"ל. והנה לעיל בפסוק זאת תורת המצורע גרסינן בתו"כ מנין שחיטת ציפורים בכהנים וכו'. אלמא דס"ל לסתם ספרא דאין שחיטה לעוף מה"ת ולפיכך אמר למעוטי טמאות לשון רבים דגם השחוטה צריכה לימוד דבעינן עוף טהור וקצת תימה לי לר"ע דבשר נחירה הותר במדבר וא"כ ליבעי כהונה בקדשים **(לפי דברי התוס' בזבחים דף י"ד ע"ב דהטעם דשחיטה כשרה בזר משום דהוא דבר הנוהג גם בחולין ע"ש)** ואפשר דמשו"ה מהדרי בתר כהן למשחט דכיון דאז היה בעי כהונה ממילא גם עתה כן דהא לא מצינו דישתנה הדין אח"כ ואכן שמואל השיב להם דזה הוי שייך אי הוי כתיב בפירוש דבעי כהונה אבל השתא דלא כתיב בהדיא והלכך אף דבאמת שבמדבר היה בעי כהונה מ"מ לדורות לא ובזה ניחא נמי מה דכתיב בפ' ויקרא ושחט את הפר וכן בפ' שמיני כתיב וישחט את עגל החטאת אשר לו והיינו משום דבמדבר היה מותר בשר נחירה. וכל זה צ"ל אם נאמר דבתו"כ בא למעט טמאות ממש וצ"ל דלא ס"ל להא דאמרינן בש"ס דילן (בחולין דף קל"ט) דסתם ציפור היינו טהורות אבל באמת י"ל דגם התו"כ ס"ל כן והא דמיעט טמאות היינו למעוטי צפורי עיר הנדחת וקרי ליה טמא משום דאסור בהנאה וא"כ י"ל דגם רש"י כיוון לזה ומשו"ה כתב בלשון יחיד משום דאינו ממעט רק עוף אחד והיינו עוף של עיר הנידחת וגם דלא נצרך קרא רק לשחוטה דאלו למשולחת לא צריך קרא למעוטי דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולפיכך כתב רש"י בלשון יחיד. וע"פ מה שכ' דר"י ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת י"ל דמשו"ה ס"ל לר"י דגבי עוף אין שחיטה מטהרת מידי נבילה אם נמצאת טריפה ולא מקיש עוף לבהמה. אכן להנ"ל ניחא דגבי עוף שאני דמה"ת לא בעי שחיטה ולא דמיא לבהמה ומשו"ה לא למד מבהמה. ובדברי הכתר תורה הנ"ל א"ש מה דאמרינן (בנזיר דף כ"ט) דסבר כר"י בר"י דאמר דאין שחיטה לעיל מה"ת ותמהו התוס' שם דמנ"ל להש"ס הכי דסבר כן ואכן להנ"ל י"ל דסמך אהא דת"כ הנ"ל דאמר דבעי כהונה וע"כ דסבר דאין שחיטה ולפ"ז יש להוכיח גם מן הש"ס נמי דגי' הילקוט בתו"כ הוא עיקר דאילו לגי' דידן בתו"כ מוכח איפכא דר"י בר"י סבר דיש שחיטה ואמנם בפסיקתא זוטרתי העתיק בתו"כ כגי' דידן וצ"ע: