בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
חידושים על התורה
מאבי המחבר
ולהיות כי ברא מזכה אבא ראיתי לכתוב בכאן איזה חדושים ופירושים נכונים בחומש ופרש"י מה ששמעתי ממר אבא ז"ל כדי שיהיה שפתותיו דובבות בקבר. והגם שאיני זוכר כל החדושים ששמעתי ממנו מ"מ המעט שאני זוכר אכתוב כדי שיהיו לו למזכרת עולם. וזה החלי בעז"ה:
[בפ' בראשית ב' י"ג] ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ופרש"י כוש ואשור עדיין לא היו וכתב המקרא על שם העתיד והעיר בשפתי חכמים דמדוע לא עמד רש"י בתחלה על מקרא הקודם לזה דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה והרי חוילה ג"כ עדיין לא היה דהרי שם חוילה קחשיב בפ' נח מזרע בני נח וע"ש מה שדחק לתרץ ואמנם יש ליישב בפשיטות דהנה ידוע דדרכו של רש"י ז"ל לפרש בדרך קצרה והלכך ניחא ליה טפי לפרש כן על כוש דממילא ידעינן דחוילה ג"כ נכתב ע"ש העתיד דהא חוילה היה בנו של כוש כדכתיב בפ' נח ובני כוש סבא וחוילה וכיון דכוש לא היה עדיין מכ"ש בנו והלכך פי' כן על כוש דשמעינן ג"כ על חוילה וק"ל:
[בפ' לך] ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ופירש"י לפי שהדרך גורמת לג' דברים ממעטת פריה רביה וממעטת את הממון וכו' לכך הוזקק לג' ברכות אלו והנה לפי פשוטו נראה דרש"י בא לפרש דלאיזה ענין ברכו דווקא בג' ברכות אלו ולא בברכות אחרות אבל עדיין תקשה דא"כ דכל הברכות שמצינו שבירך הקב"ה לאברהם וליצחק וליעקב יש להקשות כן דמ"ש אלו. לכן נראה דלרש"י היה קשה דאמאי נחשב זה לניסיון מאברהם מה שהניח משפחתו וארץ מולדתו ולבוא ארצה כנען דכיון שהבטיחו השם עבור זה כל הברכות אלו כדאי היו לו להניח ארץ מולדתו כדי שיקויים בו הברכות אלו ולכן פרש"י דלא היה בברכות אלו שום תוס' ברכה ושכר לאברהם אלא משום דהדרך ממעטת ג' דברים אלו ולכן הוצרך להבטיחו דלא יהיה לו היזק והפסד מהדרך וזהו שאמר לו ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' אבל מ"מ לא היה רווח ושכר בהליכה זו ולכן שפיר היה נחשב הנסיעה מארצו לנסיון:
[בריש פרשה וירא] ברש"י ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והן יושבין שנאמר אלהים נצב בעדת אל ע"כ ולכאורה הדבר תמוה דמהו סימן שעתיד הקב"ה להתייצב בעדת הדיינים הלא הקב"ה לא בא אליו רק לבקרו כמו שפירש"י מתחילה ומהו ענין דין לכאן ואכן י"ל דאף שרש"י ז"ל כתב דבא לבקר את החולה והוא מהש"ס (דב"מ דף פ"ז) מ"מ פשיטות הענין משמע דהקב"ה בא אליו להודיעו דרוצה לעשות דין בסדום כמו דכתיב בפ' השניי' לאחר שלווה אברהם להמלאכים וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה אלא מתוך שתיכף באו אליו המלאכים המתין לו הקב"ה עד שהכניס לאורחים כמו שביקש אברהם דכתיב ויאמר ה' אל נא תעבור מעל עבדך וכמו שפרש"י די"א דהוא קודש שאמר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ובזה ניחא דאברהם ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב משום דרצה הקב"ה לעשותו דיין במעשה דסדום ולהסכים עמו בדין שגזר עליהם ולפיכך אמר שב ואתה סימן לבניך שבכל הדינין יהיה כך שהדיינים יושבים והקב"ה כביכול עומד שנאמר אלהים נצב וכו' [א"ה מיהו במדרש רבה כאן איתא בסגנון אחר דאמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן כשנכנסין ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת וכו' וצ"ל שרש"י היה לו גירסא אחרת במדרש רבה).
[שם י"ח ה'] ויאמר כן תעשה כאשר דברת. לכאורה קשה דכן נעשה מבעיא ליה למימר ונראה משום דלא היו רוצים להוציא דבר שקר מפיהם דהא באמת היו מלאכים ולא אכלו כלום והא דכתיב ויאכלו אמרינן בגמרא דנראים כאוכלים ולכן אמר דכן תעשה כאשר דברת כלומר דאתה תעשה אבל אנו לא נעשה כלום. ועוד י"ל משום דבאמת לא רצו להטריחו בהכנסת אורחים משום דהיה חולה ואך מתוך שהפצירם לאמר דלא יקח רק פת ותיכף יוכלו לעבור ולא יטריח בעבורם בהכנה רבה וטירחא גדולה ולכן נתרצו ואמנם ידעו דאברהם יש לו מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ולכן אמרו באיזה אופן אנו מתרצים ליכנס אצלך אם תעשה כאשר דברת לא תוסיף על דבריך:
[שם ו'] מהרי שלש סאים קמח סולת וגו'. עיין בספר פנים יפות על החומש מהגאון בעל הפלאה ז"ל שפי' דמשו"ה צוה לשרה שתמהר בעשיית הפת משום דהמעשה היה בעה"פ בארבע שעות על היום דכתיב והוא יושב פתח האוהל כחום היום וכחום היום הוא בד' שעות ואברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואפילו מצוה דרבנן ולא הה רוצה להאכילן חמץ רק עד סוף שעה חמישית דהא לאחר חמש אסור בהנאה מדרבנן ולכן אמר לה מהרי שתמהר בלישה ואפייה בתוך שעה חמישית באופן שישאר פנאי להאכילם קודם שיגיע זמן איסור הנאה ע"ש וכ"כ ג"כ בתוס' על החומש דכחום היום הוא בד' שעות]. ואמנם תימה גדולה דהא בהדיא אמרינן (בברכות כ"ז) דכחום היום הוא בשש שעות וחם השמש הוא בד' שעות ולכן נראה לומר בדרך אחר שהמעשה שהיה לאחר חצות היה והיה צריך לאפיית מצה ולכן אמר מהרי כלומר שתמהר בלישה ואפיה כדין שלא תבוא לידי חימוץ ואף שאסור לאכול מצה בעה"פ י"ל שצווה ללוש העיסה ביין ושמן ודבש דיהיה מצה עשירה ומצה עשירה מותר לאכול בעה"פ. [א"ה ובספר תפארת יהונתן על החומש מהגאון מהר"י מפראג פירש דזהו שלקח חמאה וחלב היינו ללוש את הפת בחמאה וחלב כדי שיהיה מצה עשירה אך מה שתי' בזה לד' המדרש דמשמע שם דדווקא דפת של סולת לא הביא על השולחן משום דנמאס העיסה משום שפירסה שרה נדה אבל פת קיבר הביא היינו משום דכיון דהוצרך לאפות הפת בחמאה וחלב משום מצה עשירה ומי פירות אינן מכשירין ולא הוכשרו הפת לקבל טומאה כלל משא"כ בסולת כבר הוכשרו החיטים ע"י לתיתה דאין סולת בלא לתיתה ע"ש והדבר תמוה דהא תנן בהדיא בסוף מכשירין דחלב מכשיר והוא אחד מז' משקין המכשירין וצע"ג. ואמנם כל זה לפי דעתם ז"ל דמעשה כי הוה בעה"פ הוה ואין סתירה ע"ז מדברי הפיוט דאומץ גבורותיך שיסד ר"א הקליר ז"ל דכתב שם דלתיו דפקת כחום היום בפסח הסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח די"ל דלעה"פ קרי פסח משום שמקריבין בו הפסח וכן בתורה נקרא ליום י"ד פסח דכתיב ובארבעה עשר יום לחודש הראשון פסח לה' וכן משמע עוד בפיוט שם שיסד חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח ולכאורה היכי קרי ליה בקץ פסח דהא הכל היה ביום אחד דאצל אברהם באו ביום בשש שעות כחום היום ולעת ערב באו לסדום אצל לוט וע"כ דקרי ליום י"ד פסח והלכך ליל ט"ו מקרי קץ פסח דהוא סוף זמן הפסח [ואגב אורחיה נראה להעיר על הפייטן שכתב דהסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח דהלא בש"ס אמרינן דלחם לא הביא דנטמאת העיסה ונראה דכוון לד' המדרש הנ"ל דדווקא פת סולת לא הביא אבל פת קיבר הביא אבל מש"כ הפנים יפות דהיה בד' שעות וצווה אותה למהר כדי שיוכל לאכול קודם ה' שטות וא"כ לפי דעתו ציווה לאפות חמץ ע"ז יש סתירה מפורשת מד' הפייט הנ"ל]. אבל באמת י"ל דהמעשה היה בפסח גופא וכן משמע מפרקי דר"א ובזה נ"ל ליישב עוד מה דלכאורה קשה מה דלא הביא הלחם משום דנטמאת העיסה ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה הא מבואר במדרש וכן ברש"י בחומש דהיה סובר שהן ערביים וא"כ מאי איכפת ליה דלחם טמא הוא דאטו משום דהוא החמיר ע"ע לאכול בטהרה יחמיר גם שלא להאכיל לערביים ואכן לפמ"ש ניחא דהא ביו"ט אסור לעשות מלאכה בשביל אחרים ולא היה רשאי לאפות בשבילם אך דעיקר ההיתר היה כיון דהיה צריך לאפות גם לעצמו ולאנשי ביתו ממילא היה מותר לאפות גם בשבילם וכדאמרינן (בביצה דף י"ז) דממלא אשה כל התנור פת ואף שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה אבל כיון שנטמאת העיסה ולא היתה ראויה לאפות בשביל עצמו ובשביל אנשי ביתו [ושרה הגם שבלא"ה היתה טמאה נדה מ"מ אפשר שחולה היתה באותו היום ולא היתה רוצה לאכול מחמת שפירסה נידה כי כן דרך נשים] ממילא אסור לאפות בשבילם ע"כ הגה"ה מהמחבר:
[שם ברש"י] קמח סלת. סלת לעוגות וקמח לעמילן של טבחים וכו' והנה בגמ' (בבבא מציעא פ"ז) אמרינן כתיב קמח וכתיב סלת ללמד שאשה צרה עיניה באורחים והיה כתוב בפרש"י שם בגמ' בספרים ישינים הקדמונים דהוא אמר קמח והיא אמרה סלת וכן משמע מלשון הכתוב דקמח כתיב ברישא ומשמע דהוא אמר לה והיא השיבה סלת] וכבר תמהו כל העולם דא"כ היכי מוכח מזה שאשה עיניה צרה באורחים ואמנם שמעתי בשם הגאון בעל כנסת יחזקאל ליישב בטוב טעם ודעת ע"פ דברי התוס' בשבת דף קי"ז) ד"ה הציל על הא דאמרינן שם דהציל פת פת נקיה אינו מציל פת הדראה וכתבו התוס' שם בשם ר"י דה"ה כשאופין ביו"ט של פסח מצוה מסולת נקיה שיש לו די לצורך יו"ט אין אופין לאחריהם פת של הדראה אלא מתחילה יעשה של הדראה ואח"כ יעשה הנקיה ועפ"ז עולה לנו דברי רש"י כמין חומר דהיא אמרה סולת כדי שלא יוכל לאפות ל הם פת אחרת משום מלאכה שלא לצורך יו"ט אבל אברהם אמר קמח כדי שאם ירצה יוכל לאפות עוד פת סולת:
[שם] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בש"ס (בב"מ דף פ"ז) אמרינן ויאכלו ס"ד אלא נראים כאוכלים וכתבו התוס' דבתנא דבי אליהו איתא לא כדעת האומרים דנראים כאוכלים ושותים אלא אוכלים ושותים ממש ופליגי על הש"ס דהכא. ולכאורה תמוה דהא מדמתמה הש"ס ויאכלו ס"ד משמע דזה אינו במציאות כלל דמלאכים יאכלו דלא שייך בהם אכילה כלל והיאך אפשר דהמדרש יפלוג ע"ז. ואכן לולא דברי התוס' י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהש"ס לא אומר רק דא"א לומר ויאכלו שאכלו ממש כמו אנשים דזה דבר שא"א כלל רק דנראה שאכלו דהיינו שנשרף המאכל בהבל שבפיהם ולא נשאר על השולחן כלום והיינו אכילה שלהם אבל התנא דבי אליהו בא לומר דלא כמו שאומרים דנראים כאוכלים ושותים דהיינו יהיה נדמה לאברהם שלקחו המאכל לתוך פיהם ואכלו אבל באמת נשארו כל המאכלים בשלימות כמו שהם ולא נגעו בהם כלל אלא שאוכלים ושותים ממש והיינו שנשרפו המאכלים בהבל שבפיהם ונמצא שד' הגמ' ותנא דב"א הכל עולים לדעת אחת:
[שם כ"א ה'] ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. לכאורה קשה דהך קרא הו"ל להקדים תיכף אחר קרא דותלד שרה לאברהם בן לזקוניו ולמה נטר הכתוב למכתב הך קרא אחר קרא דוימל אברהם ונראה שבא הכתוב להגדיל הניסיון של המילה שמל את יצחק בנו אף שהיה אברהם בן מאת שנה והיה רחוק מאוד שיוליד אח"כ בנים אחרים דלידת יצחק גופא היה ע"פ דרך הנס כמו דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואעפ"כ לא חש לזה ומל את יצחק בנו יחידו כדי לקיים ציווי ה':
[שם כ"ב ו'] ויאמר יצחק אל אברהם אביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. הנה לכאורה תיבת הנה האש והעצים מיותר הוא דהוי סגי שיאמר איה השה לעולה. ונראה דהנה אמרינן (בב"מ דף פ"ז) דעד אברהם לא היה זקנה מאן דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק ע"ש. הרי דיצחק היה גדול גם בקומה ובמידת גופו כאברהם ולפיכך כיון שהיה בדעתו באמת להקריב ליצחק לעולה הכין עצים מרובים שיהיו מספיקים להקריב עליהם את יצחק ולכן כשראה יצחק הכנה גדולה כזו שאל לאביו דהנה האש והעצים ואני מבין שבדעתך להקריב עליהם קרבן גדול וא"כ איה השה לעולה כלומר היכן ימצא בעולם שה גדול כזה שצריך לעצים מרובים כ"כ. והשיב לו אלהים יראה לו השה לעולה בני וכיון שהשה יראוהו לו מן השמים ולכן אני צריך הכנה גדולה שמא ימציאו לי מן השמים שה גדול:
ועוד י"ל דבאמת מתחילה הבין יצחק דהוא בעצמו יהיה העולה ואכן אחר כך כששם העצים עליו עלה על דעתו שא"א שהוא יהיה עולה לה' דהא אסור לעבוד עבודה בקדשים ולכן אמר הנה האש והעצים ואיה וכו' והשיב לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר שעדיין לא נתברר הדבר אם יקריב שה לעולה או דיצחק יהיה עולה וא"כ עדיין אין בו קדושת עולה כלל. ובזה ניחא עוד דלמה לא שאל יצחק מיד דאיה השה לעולה ודו"ק:
[בפ' חיי שרה כ"ג א'] ויהיו שני חיי שרה וגו' שני חיי שרה. ופרש"י כולהו שווין לטובה ולכאורה צריך ביאור דמהיכן נשמע מהך קרא דשוין לטובה ומה היה קשה לו לרש"י ז"ל בכתוב דהוצרך לפרש דכולהו שוין לטובה. וי"ל ע"פ הא דאמרינן (ביומא ד' ע"א) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים אר"א אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה ע"כ ועפ"ז י"ל דהיה קשה לרש"י ז"ל תרתי חדא דמהו לשון שני חיי שרה ואטו יש שנים שאינן של חיים ועוד דהא כבר אמר ויהיו חיי שרה. לזה פירש דאי מרישא לא ידענא דהיו שנים של טובה ולכן מסיים קרא שני חיי שרה כלומר דשני שכתב מתחילה היו שנים של חיים והיינו שהיו שוין לטובה [א"ה ונראה לי להמתיק דבריו דכן מצינו באמת בדברי חז"ל שנים של ער לא מקרי שנים של חיים וכמו דאמרינן בעלמא דארבעה חשובין כמתים מצורע ועני וסומא ומי שאין לו בנים וכן יעקב אמר לפרעה דימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי כלומר דבס"ה חי ק"ל שנה אבל שנים של חיים שהיה בתוכם היו מעט דרוב שנים היה בצער ובצרה ולא נקראו שנים של חיים וא"כ הו"א דשרה נמי כיון דמעיקרא היתה עקרה ולא היה לה בנים לא היו נחשבים לשנים של חיים קמ"ל דכולהו שוין לטובה וכמו דאיתא בספרים דזה היה טובה גדולה שלא נולד יצחק עד אחר שמל אברהם וכידוע וא"כ כולהו שוין לטובה]:
[שם כ"ב ג] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והנה נמסר במסורה דהכ"ף בתיבת ולבכותה קטנה ופי' בבעה"ט שבא לרמז שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה ע"ש וזה דחוק קצת. [ומה שתי' שם בבעל הטורים עוד שהיתה כמו גורמת מיתתה פשוט דג"כ הכוונה דמשום זה לא בכה רק מעט לפיכך כתיב בכ' קטנה להקטין הבכיה ובהג"ה שם במח"כ לא דק בכוונת הבעה"ט]. ואכן לפי ענ"ד י"ל ע"פ ששמעתי שיש באיזה מדרש חז"ל דבת היה לו לאברהם משרה [והיינו כדעת ר"מ שהיה לו בת] ומתה כשמתה שרה אמה ועפ"ז י"ל בפשיטות דמשו"ה כתיב כף קטנה לרמז דקרי ביה "לבתה" בלא כ"ף והיינו דבא אברהם לספוד לשרה ולבתה וזהו כוונה נפלאה. [א"ה ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' (בב"ב דף קמ"ז) דלמ"ד דבן נח מותר באחותו למה לא השיאה ליצחק והוצרכו לדחוק דהיה לו הבת מהגר ואכן לפי המדרש הנ"ל אין מקום לקושייתם דכבר מתה הבת בעת מיתת שרה. ומיהו י"ל דבתוס' מקשים שפיר דהא המ"ד דהיתה לו בת מפיק ליה מקרא וה' ברך את אברהם בכל והך קרא נאמר לאחר מיתת שרה וע"כ דלא ס"ל להש"ס כדעת המדרש הנ"ל. ואמנם אם נמצא במדרש כן יתיישב בזה עוד מה שהעיר הגאון בעל נו"ב ז"ל בספרו אהבת ציון ודרוש ז'] דלכאורה דתיבת לשרה הוא מיותר דהו"ל לכתוב ויבוא אברהם לסופדה ולבכתה שהרי הפסוק התחיל ותמת שרה וגו' ותי' בזה לפי דרכו דבא לאשמועינן לפי שאנשי הדור ההוא ספדו אותה מתחילה לפי שהיתה אשת אברהם ואשת חבר ה"ה כחבר ובא אברהם לספוד לשרה כלומר בשביל כבוד עצמה ג"כ ראויה לסופדה ואפילו לא היתה אשת אברהם ע"ש. ואכן לפי דברי המדרש הנ"ל בלא"ה ניחא לפי שהוצרך לסיים דהספיד ג"כ לבתה של שרה הוצרך ע"כ לומר בתחילה לספוד לשרה ע"כ הג"ה]:
[שם ברש"י] מאה שנה וגו' בת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליופי ע"כ לכאורה אדרבה היופי ניכר יותר כשהיא גדולה בשנים. ואמנם בילקוט כאן ובפסיקתא זוטרתי הגירסא להיפך בת ק' כבת כ' ליופי ובת כ' כבת ז' לחטא וכן הוא בפי' רש"י שעל המדרש רבה וזה גי' נכונה:
[שם] ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ואמרינן בגמ' (בב"מ דף פ"ז) והובא ברש"י בחומש שנטל ממנו שקלים גדולים שהם קנטרין שמתקבלין בשקל בכל מקום וכן פירש באונקלוס סלעין דכסף דמתקבלין סחורה בכל מדינתא. ולכאורה קשה מה דכתיב עובר לשון יחיד ועוברים מבעיא ליה. ואולי י"ל דאי הוי כתיב עוברים הו"א דבכולל היו שקלים גדולים אבל מכל מקום היה נמצא ביניהם איזה שקלים קטנים וחסרים ואף על פי כן יש לומר עליהם דהם עוברים לסוחר דכן דרך התגרים דאין מקפידין אם נמצא איזה מטבעות רעים כיון דהרוב הם טובים ולכן כתיב עובר לאשמעינן דכל אחד ואחד בפני עצמו ג"כ עובר לסוחר דכולהו היו גדולים וטובים ולא היה נמצא בהם אף שקל אחד רע וכן יש לפרש מה דכתיב לסוחר לשון יחיד ולא כתיב לסוחרים והיינו משום דרוב סוחרים אין מקפידין כל כך אזוזי אם אינם טובים כל כך וכדאמרינן בב"מ דמאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה ואי הוי כתיב לסוחרים הו"א דהיה עוברים לרוב סוחרים אבל למיעוט המקפידים ביותר לא היו עוברין קמ"ל עובר לסוחר כלומר לכל סוחר וסוחר שבעולם ואף לסוחרים שמקפידין ביותר [וכה"ג כתב הפרשת דרכים בדרך החיים דמשו"ה בפ' שמע כתיב נמי בכל מאודך ובפ' והיה אם שמוע לא כתיב והיינו דפ' שמע נאמרה בלשון יחיד ושפיר הוצרך להכתוב לפרש דיאהב לה' בכל מאודו ואף דכבר כתיב ובכל נפשך משום דנמצא אחד מאלף דממונו חביב עליו מגופו אבל בפ' והיה אם שמוע דנאמרה בלשון רבים לא שייך למכתב ובכל מאודכם דרוב בני אדם נפשם חביב עליהם יותר מממונם ע"ש]. ושוב מצאתי בס' תורת חיים שם בב"מ שהעיר ג"כ על מאי דכתיב עובר לשון יחיד ותי' ג"כ כמו שכ' ות"ל שכוונתי לדעתו.
[שם כ"ד ל"ט] ואמר אל אדוני אלי לא תלך האשה לילך אחרי. ופרש"י אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' א"ל בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך ע"כ. ולכאורה איפכא הו"ל למימר דאין ברוך מדבק בארור דהא ברצונו של ארור לדבק בברוך רק דהברוך אסור להתחתן עמו. וי"ל בדרך צחות דדרכו של ארור דחושב עצמו למיוחס טפי מהברוך עד שהוא אינו רוצה להתחתן עם הברוך:
[שם כ"ד נ'] אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב ופרש"י לא נוכל דבר אליך למאן בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון ע"כ ולכאורה צריך להבין מאי בעי רש"י בזה במש"כ ולא ע"י תשובת דבר הגון ועוד דתשובת דבר הגון אינו מיאון רק רצון ונראה דהיה קשה לרש"י דנהי דרע לא יוכלו לומר כיון דמה' יצא הדבר אבל למה לא יוכלו לומר דהוא טוב ולכן פרש"י דרע או טוב הכל על המיאון נאמר דלא יוכלו למאן בב' אופנים דלא מבעי דלומר דהענין רע בעצמותו דוודאי אינם יכולים לומר אלא אפילו לומר דהענין הוא טוב רק שאינו הגון לפנינו על דרך שאמרו חז"ל (בקדושין דף מ"ט) דמצי אמרה דמסנא דרב מכרעאי לא בעינא גם זה לא נוכל לומר כיון דמה' יצא הדבר:
[בפ' תולדות כ"ה ל'] ויאמר יעקב מכרה כיום וגו' ופרש"י כתרגומו כיום דילהן שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה עכ"ל ואולי י"ל עוד משום דמכירת הבכורה היה דבר שלא בא לעולם ואינו חל עליו מכירה וקנין כלל דהא אמרינן (בב"מ דף ט"ז) דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום וכן איתא בתוספתא דנדרים סוף פ"ו ואמנם מסיק בברייתא שם דאם אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין ומפרשינן דסיפא דדבריו קיימין הוא משום כדי חייו ופרש"י דהוא תקנת חכמים דאם צריך למזונות דבר מועט לצורך אותו היום אז חל המכירה משום כדי חייו ובזה יש לפרש גם הכא דכיון דעשו היה עיף ורעב והיה נצרך למכור משום כדי חייו של אותו היום ולכן היה חל המכירה וזהו דאמר לו מכרה כיום דבשביל שמוכר בשביל אותו היום א"כ שפיר יכול למכור ויהיה מכירה גמורה וקיימת. [זה משלי]:
[שם כ"ז ט"ו] ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות וגו' ותלבש את יעקב בנה הקטן ולכאורה קשה דמאי הוצרך הכתוב לפרש כאן דעשו היה בנה הגדול ולמאי נ"מ בזה לענין הלבישה. וי"ל דבא לאשמעינן דבר חדוש בזה דוודאי דעשו מלבד דהיה בכור עוד היה גדול בקומה וברוחב יותר מיעקב ואעפ"כ נעשה נס דבגדי עשו שהיה גדול היו מכוונין למידתו של יעקב ואף שהיה בוודאי קטן ממנו בקומה דמן השמים סייעוהו שיהא בגדי עשו הולמתו כדי שיטול הברכות.
[שם כ"ז ל"ט] ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ וגו'. לכאורה תמוה והלא מתחלה אמר לו הן גביר שמתיו לך ולך אפוא מה אעשה בני הרי דאמר לו שאין לו במה לברכו דכבר נתן הכל ליעקב ואיך אמר לו אח"כ הנה משמני הארץ יהיה מושביך ומטל השמים מעל הלא ברכה זו כבר ברך ליעקב. ושמעתי דבר נחמד מאד מפי הרב הגאון האמיתי מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק ווילנא ע"פ מה שכתב רש"י דמשמני הארץ יהיה מושביך זו איטליא של יון ומבואר בש"ס (בשבת דף נ"ו) בא גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול וזו איטליא של יון ולכן כשבירך ליעקב ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ לא היה איטליא של יון בכלל הברכה ולכן אמר לו לעשו "הנה" משמני הארץ ולשון הנה משמע דאמר לו דעתה נתחדש לי גם ברכה עבורך והיינו איטליא של יון דארץ שמנה היא והיא לא היתה בכלל ברכת יעקב. ואני יכול לברך אותך בארץ שמנה הלזו. כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח:
[בפ' ויצא כ"ח י"ג] ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלהים וגו' והנה נצב עליו וגו' והנה אנכי עמך וגו' ולכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר על כל דיבור ודיבור והנה ונראה משום דכתיב ויחלום והו"א דלא היה רק חלום בעלמא ואמרינן דא"א לחלום בלא דברים בטלים ולכן כתיב והנה על כל דיבור להורות דהיה חלום אמיתי דנגלה לו השם באמת ונראה לו דרך נבואה ממש וכל מה דראה בחלום הכל היה אמת ונתקיים כל ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה בחלום זה:
[שם כ'] וידר יעקב נדר לאמר הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרה והובא בתוס' (חולין דף ב' ע"ב) ד"ה אבל. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דשלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ע"כ ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר הנדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה ודברי פי חכם חן:
[בפ' וישלח] וישלח יעקב מלאכים. ופרש"י מלאכים ממש ונראה דרש"י ז"ל למד זה מדכתיב לפניו אל עשו אחיו ולכאורה תיבת לפניו מיותר אלא לאשמעינן שהיו מלאכים ממש שהיו עומדין לפניו וגם אל עשו ולא היו צריכין רק להחזיר פניהם כלפי עשו:
[בפ' וישב מ' י"ד] כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמרי חסד והזכרתני אל פרעה. הנה לכאורה תיבות אלו כי אם זכרתני אין להם ביאור וגם נראה מיותר כי היה די שיכתוב ועשית נא עמדי חסד ותזכור אותי אל פרעה והוצאתני וגו'. ועוד יש לדקדק במה שכתוב בפסוק הקודם לזה בעוד שלושת ימים וגו' והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו. ולכאורה תיבות כמשפט הראשון מיותר דכיון דפתר לו ואמר ונתת כוס פרעה בידו ממילא מובן דיהיה שר המשקים כמו שהיה בתחלה. ועוד יש להעיר דעל מה היו פניו של שר המשקים זועפים הרי מחלומו ג"כ מובן שישאר שר המשקים דראה בחלומו דכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה:
והן אמת דבגמ' אמרו שכל אחד ואחד הראהו חלומו ופתרון חלום של חבירו (ברכות נ"ה ע"ב) והובא ברש"י בחומש על פסוק ויחלמו חלום שניהם ובזה ניחא דהיו פניו זועפים משום דחלום לו הפתרון של שר האופים אבל מ"מ קשה דהא בגמ' דקדקו זה מקרא דוירא שר האופים כי טוב פתר דקשה מנא ידע אלא מלמד שכל אחד ואחד ראה וכו'. ולפי מה שהערנו לעיל טפי הו"ל לדייק זה מקרא דוירא אותם והנם זועפים. ונראה ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דהנה ידוע דשר הממונה להשקות וליתן היין על השולחן לפני המלך אינו סוחט את הענבים בעצמו דעל זה יש ממונה אחר שסוחט את הענבים להוציא מהן היין והוא נותן את היין לשר המשקים והוא שירות פחותה מאוד. וגם אין דרך לסחוט את הענבים לפני המלך כי יהיה קץ בשתייתו כאשר יראה כי יסחט בידו כידוע. ולכן כאשר ראה שר המשקים בחלומו שסחט את הענבים בפני פרעה היה זעף וירא מאוד פן יורידו אותו מגדולתו ומשררותו ולהחליף לשירות הפחותה והיינו שיהיה הוא הסוחט את הענבים. ואכן לפי שראה בחלומו ג"כ שנתן את הכוס על כף פרעה שהם שני דברים הסותרים זא"ז דמי שסוחט את הענבים אינו נותן את הכוס ליד המלך ומי שנותן את הכוס ליד המלך אינו סוחט את הענבים והבין דיש בחלומו דברים בטלים אך דלא ידע איזה דברים הם בטלים ואיזה הם אמת והיה כפוסח על שתי הסעיפים ולזה השיב לו יוסף דא"צ להצטער כלל דזה פתרונו דבעוד ג' ימים יתן כוס פרעה בידו כמשפט הראשון והיינו שלא יסחוט את הענבים כלל. ומה שחלם לו שסחט את הענבים אין זה רק כדי שיצטער מזה ויצטרך לפתור חלומו ע"י יוסף ועי"ז יגיע לו מזה תועלת שיזכור אותו לטובה כאשר ייטיב לו וזה שאמר לו יוסף כי אם זכרתני אתך כלומר דזה שראה סחיטת הענבים אינו כי אם שיזכור אותו לטובה ולכן ביקש ממנו שיקיים לו ואמר לו ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה כאשר רמזו לך בחלום. ובזה ניחא מה שכתוב בקרא ב' זכירות כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה. והיינו דהזכרה ראשונה אינו בקשה רק נתינת טעם על החלום. והזכרה שניה הוא בקשה ממש שביקש יוסף ממנו שיזכרהו לטובה. כן שמעתי מפי מר אבא ז"ל וש משיב דברים נכוחים:
[בפ' מקץ מ"א ל"ג] ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. הנה כבר העירו על זה המפרשים ז"ל הליועץ למלך נתנוהו כי נתן עצה לפרעה הלא פרעה לא ביקש ממנו רק לפתור לו חלומו ולאיזה טעם הוצרך יוסף ליתן עצה על מה שלא ביקש ממנו ואמר מר אבא ז"ל דכוונת הכתוב כך הוא דלכאורה תמוה דהיאך לא הבינו החרטומים דהחלום בא להראות על רעב ושובע ואיך עלה על דעתם לפתור דשבעה בנים יוליד וכו' כמו שאמר במדרש וי"ל דהחרטומים ידעו מה שקבלו חז"ל דבפסח נידון על התבואה אבל בר"ה הדין רק אינו אלא על האדם ומעשה כי הוה בר"ה הוה כדאמרינן (בר"ה דף י') בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והלכך חשבו החרטומים דוודאי הראה לו מה שיצא הדין על האדם והלכך פתרו לו שבעה בנים יוליד וכו'. אבל יוסף הבין האמת דכל תכלית החלום הוא כדי שיוסף יעלה לגדולה ע"י זה לפיכך אמר לפרעה דהוא הדבר אשר אלהים עושה הראה את פרעה. הנה שבע שנים באות שבע גדול בארץ מצרים ומה שראה חלום זה עתה שאינו זמן דין על רעב ושובע היינו משום שצריך פרעה לבקש אחר איש נבון וחכם ולשיתהו על ארץ מצרים ונמצא דהתכלית הפתרון יהיה תועלת לאדם לפיכך הראוהו לו עתה בר"ה שהוא זמן הדין לאדם:
[שם מ"ב כ"ד] ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאתם את שמעון. לכאורה צריך להבין מאיזה טעם רצה יוסף לתפוס אחד מאחיו אצלו במצרים ואי משום דרצה ליטול אותו בערבון כדי שע"י זה יהיו מוכרחים לבוא אצלו פעם שנית עם בנימין הלא בע"כ יהיו מוכרחים לבוא במצרים כשיכלו השבר רעבון ביתם. ואכן מר אבא ז"ל אמר ע"ז טוב טעם דמשום דעיקר רצה יוסף שיביאו בנימין אצלו וגם ידע בבירור דוודאי יעקב לא ירצה לשלוח עמם את בנימין במצרים פן יקראנו אסון בדרך ולכן חשש יוסף דשמא ישכרו אחד מן השוק ויביאו אותו למצרים אל יוסף ויאמרו שזהו בנימין אחיהם הקטן והוא לא יוכל להכחישם דאינו בנימין ולכן בכוונה גדולה הניח לשמעון אצלו במאסר וכשיביאו אחד מן השוק תיכף יוליכנו למאסר ולשאול משמעון אם הוא מכירו או לא ושמעון בוודאי יאמר האמת שאינו מכירו מעולם שהרי לא ידע שאחיו הביאו אותו הנה תחת בנימין ולכן בשביל זה לא יוכלו אחיו להטעותו ולהביא איש אחד מן השוק דיהיו יראים שיתוודע השקר ע"י שמעון וזה נראה נכון:
[בפ' ויגש מ"ה ג'] ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ואיתא במ"ר על פסוק הזה אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה וכו' יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה ע"כ. ולכאורה לשון לפי מה שהוא שכתב המדרש אינו מובן. ושמעתי ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש דהנה באמת במעשה דמכירת יוסף סוף היה לטובה רק דהם חשבו עליו רעה והוה כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואעפ"כ לא יכול לעמוד בתוכחתו הלכך ק"ו כשיבוא הקב"ה להוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא דהיינו דיתכוין לאכול בשר חזיר וגם עלה בידו בשר חזיר דהמחשבה והמעשה יהיו בעבירה על אחת כמה וכמה דצריכין ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. וזה נכון:
[שמות י"ח ז'] ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו. פרש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה. ועל דרך הפשט אמר מר אבא די"ל דלא היתה השתחואה של כבוד רק משום דמשה רבינו היה גבוה עשר אמות כדאיתא בברכות פרק הרואה ויתרו מסתמא היה איש בינוני כשאר אנשים שגובהן ג' אמות ולכן כיון שרצה לנשק ליתרו ע"כ היה צריך משה לשחות עצמו כדי שיוכל לנושקו ולכן לא הוצרך הכתוב לפרש מי השתחוה למי דממילא מובן דמשה השתחוה:
[בפ' תרומה כ"ה ט"ז] ונתת אל הארון. פרש"י כמו בארון. וכ"ב היינו לר"מ (בב"ב דף י"ד) אבל לר"י שם היה מצד הארון וכן משמע פשטיות הכתוב דפ' האזינו דלר"מ הוצרך לפרש כמו שאמרו בגמ' שם וכן מלשון הכתוב כאן דאמר אל הארון משמע נמי בצד וכ"כ האברבנאל ומורי אבי ורבי נ"י אמר דבר נכון בזה ליישב מה שתמה רש"י לקמן דלמה הוצרך לכפול פעם שנית ואל הארון תתן די"ל דחד קאי על הלוחות וחד על הס"ת ומצא סעד גדול לזה מד' התרגום יונתן בן עוזיאל דבפעם רא פי' ית סהדותא ובפעם שני פי' ית לוחי סהדיא ודפח"ח. ומה שפירש רש"י בפ' פקודי ויתן את העדות דהיינו הלוחות היינו משום דעדיין לא נכתב הס"ת א סוף הארבעים שנה ולכן א"א לפרש שם על הס"ת והלכך הוצרך רש"י שרש דקאי על הלוחות אבל כאן בציווי שפיר יש לפרש על הס"ת. שוב ראיתי בירושלמי פ"ו דשקלים הלכה א' שכ' דטעמיה דר"מ דס"ל דס"ת מונח בארון גופא מדכתיב בפסוק כ"א ונתת את הכפרת וגו' ואל הארון וע"כ דקאי על ס"ת דהיה מניחה אח"כ בסוף הארבעים דאלו הלוחות הו"ל למימר בתחילה הנתינה וא"כ לדידיה קרא קמא בלוחות וקרא השני בס"ת. ורש"י שהקשה דלמה נכפל הוא לר"י דס"ל בירושלמי דשקלים דקרא השני נמי בלוחות מיירי דאלו ס"ת לא היה מונח רק מצד הארון וליכא לפרש דקאי אס"ת דהא אל הארון כתיב דמשמע בארון גופא ולדידיה צ"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכמו דמשני שם בירושלמי דלר"י הך מסורס הוא דמתחילה צ"ל ואל הארון תתן ואח"כ ונתת את הכפורת ע"ש בירושלמי ושפיר מקשה רש"י דע"כ כולי קרא מיותר. אכן מה שפרש"י בתחלה ונתת אל הארון את העדות דהיינו התורה וודאי קרא קמא בוודאי בלוחות מיירי וכמו דמבואר בירושלמי ולכן צ"ל דרש"י נמי ר"ל הלוחות וקרי ליה תורה ועי' בספר ביאור מהר"ל על רש"י שעל החומש שביאר ג"כ כוונת רש"י כן וע"ש דהאריך בזה:
[במדבר בפ' שלח י"ד ז' ח'] ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' וגו' ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ע"כ. ולכאורה תמוה דבמאי רצו להשתיק בדברים אלו את ההמון שאמרו דניתנה ראש ונשובה מצרימה משום דיראו מדברי המרגלים שאמרו כי עז העם היושב בארץ ולכן טענו דלמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיה לבז וא"כ מה תועלת יש במה שאמרו אל בנ"י כי טובה הארץ מאוד מאוד והיא ארץ זבת חלב ודבש הלא בזה הודו גם המרגלים וכמו דכתיב בתחילה ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה רק שטענו אפס כי עז העם וא"כ אין זו סתירה כלל לד' המרגלים ואמר מר אבא ז"ל דעיקר טענת המרגלים היה דבארץ כנען אין בה שום יתרון ומעלה יותר מארץ מצרים דחשבו לארץ מצרים ג"כ לארץ זבת חלב ודבש וכמו דכתיב בפ' קרח דדתן ואבירם אמרו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר ולכן אמרו המרגלים דבאנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא כלומר דגם היא זבת חלב ודבש כמו ארץ מצרים אבל אדרבה יש בה חסרונות כי עז העם וכל העם הם אנשי מדות ואינו כדאי לעלות שמה ולהכניס עצמינו בספק סכנה ולכן אמרו דנתנה ראש ונשובה מצרימה דשם יהיו בטוחים מן החרב והביזה וגם היא זבת חלב ודבש. ולכן השיבו להם יהושע בן נון וכלב בן יפונה תשובה ניצחת לבטל טענתם ואמרו להם דהארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. ויש לפרש דכלב אמר זה על חברון שעבר בה להשתטח על קברי אבות והיא טרשין שבא"י ומ"מ היא מבונה על שבעה בצוען וכמו דכתיב לעיל וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ופרש"י והוא מן הש"ס דסוטה דהכוונה דהיא טובה שבעה פעמים יותר מצוען שהיא המעולה שבארץ מצרים וזהו שאמר דמהארץ אשר עברנו בה לתור אותה דהיינו חברון יש להבין דשאר הארץ טובה מאוד מאוד (וזהו דכתיב בכתוב הזה שני פעמים הארץ דלכאורה בחד סגי ואכן לפי מש"כ ניחא]. אך מעלת א"י וטובתה תולה בעצמינו אם נהיה כדאין והגונים לפני המקום שיחפוץ בנו להביא אותנו אל הארץ הזאת אשר היא זבת חלב ודבש [אבל לא ארץ מצרים] אז יהיה טובה גם להבא וכמו דכתיב (ביחזקאל כ"ו) יען אשר אמרה צור על ירושלים וגו' אמלאה החרבה ואמרינן (במגילה דף ו') קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמן וכו'] יותר משאר ארצות. וכנגד הטענה דאפס כי עז העם אמרו דלזה יש תקנה גדולה דאל תמרדו בה' ואז אל תראו מעם הארץ כי לחמנו הם וכן מבואר בכתוב בשופטים כמה פעמים דכל זמן שישראל עבדו את ה' היו האויבים נופלים לפניהם ונכנעים אבל כשעזבו את ה' ועבדו את אלהי נכר הארץ אז היו האויבים מתגברים עליהם וכן כתיב בפ' בחוקתי ובפ' כי תבוא בברכות וקללות. ועפ"ז יתיישב כמה דקדוקים.
[שם י"ד י"ב] וינסו אותי זה עשר פעמים. ופרש"י וינסו כמשמעו ואינו מובן כלל דאיזה פירוש אחר יש לפרש בתיבת וינסו דהוצרך לומר דהפירוש הוא כמשמעו ואמר מר אבא ז"ל דט"ס נפל ברש"י וצריך לציין זה על תיבות זה עשר פעמים דלא נימא דזהו ע"ד גוזמא וכמו דכתיב בפ' ויצא ותחלף את משכורתי עשרת מונים דאינו אלא על דרך גוזמא ולכן כתב רש"י דבכאן עשר פעמים הוא כמשמעו עשר פעמים ממש וכמו דמסיים רש"י שנים בשליו ראשון וכו' וכדאיתא במס' עירוכין שם:
[בפ' בלק כ"ד כ"ז] ומחץ פאתי מואב. ופרש"י התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו' ואינו מובן דבריו דמאי מצא רש"י בתרגום כאן ביאור ופירוש לקוצר העברי ואכן מר אבא ז"ל אמר דט"ס נפל ברש"י ודברי רש"י ז"ל אלו שייך למעלה בקרא דלכה איעצך דפרש"י דמקרא קצר לכה איעצך היינו להכשילם בזימה וגם אומר לך דמה יעשה העם הזה לעמך ומחץ פאתי מואב וגו'. וע"ז כתב רש"י כמו שהתרגום מפרש קוצר העברי איתא אמלכינך מה דתעבד ואחוי לך מה דיעבד עמא הדין לעמך בסוף יומיא כצ"ל ברש"י. ודבר ה' בפיו אמת דרש"י כיון לתרגום הזה. ואכן ראיתי דבקצת חומשים נדפס דברי רש"י כהוגן כמו שכתבתי בשם מר אבא ז"ל:
דברים בפ' וילך ל"א ב' ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ופרש"י על זה יכול שתשש כוחו ת"ל לא כהתה עינו וגו'. ואח"כ מציין רש"י על פסוק המוקדם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וצריך להבין מאיזה טעם הקדים רש"י לפרש הפסוק השני מקודם. ואמר מו"ר אבי ז"ל דרש"י מציין באמת על פסוק ראשון וילך משה וכוונתו להקשות שני הכתובים אהדדי דמתחילה אמר וילך משה הרי שהיה בכוחו לילך ולצוות בני ישראל ותוך כ"ד אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא ולכן פירש"י יכול שתשש כוחו וכו'. אלא לא אוכל לצאת ולבא בד"ת:
עד כאן מהחידושים ששמעתי מפי מר אבי ז"ל וכתבתים פה כדי שיהו שפתותיו דובבות בקבר ויהי לו לזכרון עולם.
מהמחבר
וראיתי לכתוב בכאן גם קצת מהחידושים על החומש ופרש"י מה שחנן ה' אותי בעצמי לחדש והם רשומים אצלי על הגליון החומש שלי ולא כתבתי פה רק מעט מזער כדי שיהא התחלת דברי בד"ת וכמו דכתיב פתח דבריך יאיר. וזה החלותי בעזר השם.
[בפ' בראשית א' כ"ו] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו'. והנה לכאורה יש לתמוה דלפי משמעות הכתוב משמע דהקב"ה סופר להמלאכים מעלת האדם ושבחו שיהיו לו רשות ושלטנות למשול על כל הבהמות וחית הארץ ולעשות בהם כרצונו ובשביל זה הוא כדאי לברוא את האדם בארץ וצריך להבין מה תועלת יש בזה מה שהאדם ישלוט על הברואים דמשום זה יהיה כדאי לבראותו והלא בוודאי עיקר מעלת האדם ותכליתו הוא מה שנתן ה' בו חכמה ותבונה ודעת להבין במושכלות ולעבוד עבודת קונו ולקיים מצוותיו וכן פרש"י על תיבת כדמותינו דהיינו להבין ולהשכיל עכ"ל והיינו שנתן לו ה' חכמה ודעת כדי שיכול להגיע למדרגת המלאכים. ונ"ל הכוונה בזה ע"פ מה שכתב רבינו יונה זצ"ל בפירושו למס' אבות על המשנה וכל מעשיך יהיו לשם שמים [והובא בטור ובשו"ע או"ח סימן רל"א] דאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' והליכה והישיבה וכו' יהיה כולם לעבודת בוראו או לדבר הגורם עבודתו וכו' ומסיים שם דכללו של דבר דחייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו וכו' ומי שמידות הללו מצויות בו נמצא עובד את בוראו כל ימיו ואפילו בשעת שבתו וקומו והילוכו ובשעת משאו ומתנו ואפי' באכילתו ושתייתו וכו' ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי מהם אלא לש"ש עכ"ל והובא בספרים דלאכול ולשתות לשם שמים הוא עבודה גדולה ושכרו יותר גדול ממי שמתענה או עושה שאר מצות שאין בהם הנאת הגוף לשם מצוה דכל מי שמתענה או עושה שאר מצות בקל יכול לכוין לשם מצוה דהא אין לו שום פניה וכוונה אחרת בזה זולת לשם מצוה וגם אין צריך לכוין בפירוש לשם מצוה כי סתמן לשמן קאי דאל"כ לא היה עושה כן ועי' בטו"א (בר"ה דף כ"ז ע"ב)] אבל באוכל ושותה או עושה שאר דברים שהגוף נהנה מהם והוא מניח הנאתו ואינו מכוין בשביל הנאת עצמו כלל רק דכל כוונתו הוא כדי שיהא חזק ובריא לעבודת ה' זהו עבודה גדולה כי אף שהמעשה הוא קל המחשבה לש"ש בזה קשה ביותר. ובזה יישב הגאון מו"ה אברהם שמואל בנימין סופר זצ"ל בספרו כתב סופר סי' ל"ט מה דמבואר בטוש"ע או"ח בסי' רמ"ב דת"ח ואנשי מעשה נהגו להתענות בע"ש כדי שיהיו תאבים לאכול בשבת ולכאורה אדרבא ראוי שלא להתענות בע"ש כדי שיאכל בשבת על השובע ובקל יהיה יכול לכוין לשם מצות עונג שבת משא"כ אם מתענה בע"ש יש לחוש דלא יכוין רק למלא רעבונו ולא יאכל לשם מצוה כלל ותי' דמשו"ה לא כתבו רק דת"ח ואנשי מעשה נוהגין כן והיינו משום דת"ח וחסידים ואנשי מעשה בוודאי אף שיהיו רעבים מ"מ לא יכוונו בשבת להנאתם רק לשם מצוה דגם בחול רגילים בזה לאכול ולשתות הכל לש"ש והלכך להם עדיף טפי שיתענו כדי שיהיו תאבים ביותר לאכילת מצוה וכל שתאב יותר מקיים וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד כהלכתו ע"ש ובאמת שיותר הו"ל לומר דכיון שיהיה תאב לאכול ומ"מ לא יתכוון להנאתו רק לשם מצות עונג שבת שכרו יותר גדול וכמו שכ' הוא ז"ל בעצמו שם בסי' כ"ט בביאור דברי המדרש בפ' ויצא על הפסוק ויקץ יעקב משנתו אמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו. דרצונו לומר ע"פ מה שכתב רש"י וישכב במקום ההוא אבל ארבע עשרה שנים שהיה בבית המדרש של שם ועבר לא שכב וגם עתה ששכב לא היה להתענג בתענוגים אלא שיהיה יוכל ללמוד אחר כך ולולא כן לא היה ה' נגלה אליו בשעה שהוא ישן להתענג בתענוג שינה וזהו שאמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו כי שינה זו כאלו היה קורא ושונה תחשב לו דהיה לשם שמים וכו':
וכתב עוד שזה שהראו לו בחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' והיינו שהראו לו בחלום כי גם דברים העומדים בארץ והמעשה מוצב ארצה אם כוונתו בהם רצויה לפני ד' ראשו מגיע השמימה ומעלים עליו כאלו עשה מצוה והראו לו עוד כי מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ורצונו לומר דמתחילה מלאכי אלהים למעלה מן האדם כי עושים רצון קונם תמיד בלי הפסק אבל האדם עושה כמה דברים לתועלת והנאת עצמו עד שבא למדרגה העליונה שכל תכלית מעשיו הכל לש"ש אז הוא עולה מעלה מעלה ממדרגת המלאכים שעובד ה' ועושה רצון קונו בעניינים גופנים שנבראו ליהנות בהן בנ"א ויש מעצר ברוחו לכוין בזה לש"ש והיינו מתחילה עולים עליו ר"ל שעולים על האדם במדרגה] ואח"כ יורדים ממדרגת האדם שהאדם עולה למעלה ממדריגת המלאכים עכ"ל הגאון בעל כתב סופר הנ"ל ודבריו מתוקים מדבש. וע"פ הצעה זו עולה לנו המקרא הנ"ל כמין חומר בעז"ה. והיינו משום שהמלאכים קטרגו שלא לברא האדם וכדאיתא במדרש שאמרו מה אנוש כי תזכרנו והיינו משום שדרכו וטבעו למשוך אחר החומר ולילך אחר תאוות גופו ואינו חושש לעבוד עבודת בוראו ולקיים מצותיו ולכך השיב להם הקב"ה תשובה ניצחת דאדרבה דבשביל זה ראוי לברוא האדם דהצדיקים שבהם גם בדברים שיעשו בשביל הנאת גופם יהיה כוונתם לש"ש ולזה אמר וירדו בדגת הים ועוף השמים ובבהמה והיינו מה שירדו בדגת הים לאכילה ולהנות בהם יהיו כוונתם למצוה ועבודה כזו לא נמצא במלאכים ולכן בשביל זה נצרך לבריאת האדם ובדבר הזה יש לי מעלה יותר ממלאכי השרת. ויש ליתן טעם לדברי אלה ע"פ הא דאמרינן בסנהדין סו"פ אד"מ דמשו"ה נברא אדם בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד ופרש"י שנמצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ עכ"ל. ולענ"ד יש לומר הכוונה משום דבשבת מצוה לאכול בשר ודגים וכמו שהובא בזוה"ק ולכן נברא בע"ש כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת בבשר ודגים ואדם הראשון נצטווה על שבת וכדאיתא בב"ר וכ"מ גם בגמ' דסנהדרין דאמרינן ד"א כדי שיכנס למצוה מיד ועי' במהרש"א בח"א שם ולזה כיון הכתוב וירדו בדגת הים ועוף השמים והיינו שיאכל בשבת בשר ודגים לשם מצוה ובשביל זה לחוד הוא כדי להבראות דעבודה זו לא מצינו במלאכים [וי"ל עוד דע"ז כיון הגמ' (בשבת דף פ"ח) דהשיב להם משה כלום אכילה ושתיה יש ביניכם ונראה דר"ל אכילה ושתיה של מצוה]. ואף דאמרינן דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה מ"מ י"ל דכ' וירדו לדורות הבאים. ועוד דהמהרש"א בח"א בסנהדרין שם בד"ה אל ימים ונהרות כתב דזה היה לאחר החטא של עץ הדעת אבל קודם החטא היה מותר לאכול בשר וסייעתא לדבריו מלשון כדי שיכנס לסעודה מיד. והן אמת דנראה דאישתמיט מיניה דהמהרש"א ז"ל הסוגיא (דסנהדרין דף נ"ט) דעל הא דאמר רב יהודה אמר רב התם דאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכול מתיב הש"ס התם מהא דכתיב ורדו בדגת הים ועוף השמים והוצרך לתרץ בדוחק דמיירי למלאכה והא לדברי המהרש"א הנ"ל לק"מ דהא קודם החטא היה מותר לו לאכול בשר ודברי המהרש"א צ"ע. ומיהו אין זה סתירה על דברינו הנ"ל דמ"מ פשטיה דקרא לא קאי על אדם הראשון לחוד אלא על עיקר הבריאה של האדם וא"כ שפיר אמר וירדו בדגת הים לאכילה וקאי לדורות הבאים דהא בימי נח הותר להם לאכול בשר אלא דמתוך הלשון משמע דגם על אדם הראשון נאמר וע"ז הוצרך לתרץ דר"ל למלאכה דאדם הראשון לא היה רשאי לרדות רק למלאכה. וגם מה שאמרנו בפי' כדי שיכנס לסעודה מיד דר"ל כדי שיוכל לקיים סעודת שבת בבשר ודגים ג"כ ניחא דהא באמת היה כן דהא אמרינן (שם דף נ"ט) דאדם הראשון היה מיסב בג"ע ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין ומשנינן דהתם בבשר מן השמים הוה וא"כ גם בשבת שנטרד מג"ע מ"מ י"ל שהיה לו בשר שהמציאו לו מן השמים והא דהיה נצרך לבראות בהמות וחיות מן הארץ מקודם היינו דקודם הבריאה גם בשמים בוודאי לא היה בנמצא בשר כלל ולאחר שנברא מן הארץ בהמות וחיות אז היו יכולין להמציא לו בשר מן השמים [ומיהו מה שעמד המזרחי על הא דאמרינן דטבחה וגו' אלו ימים ונהרות והובא במהרש"א שם שפיר העיר דאף דהיה יכול לאכול בשר מן השמים לשון טבחה טבחה לא יתכן ע"ז דהא בשר היורד מן השמים א"צ שחיטה כלל ולכן הוצרך לפרש דטבחה טבחה היינו בישול ע"ש ודו"ק]:
[בפ' נח י כ"ה] יקטן שהיה עניו ומקטין עצמו לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו עכ"ל. ואכן בספר הישר ראיתי שכ' דמשום הכי היה נקרא יקטן על שם שנתקטן חיי האדם בימיו וכן מצאתי בתרגום דרב יוסף (בדברי הימים א') שפירש ושום אחיו יקטן דביומוי שריאו שניהון דבני נשא לאיתקטע מן בגלל חוביה עכ"ל והיינו כד' ספר הישר. ועל מה שהעיר המזרחי והשפתי חכמים כאן דמאיזה טעם הוצרך רש"י ליתן טעם על שם יקטן יותר משאר השמות הנה במח"כ נעלם מעיניהם דברי רש"י (בדברי הימים א' כ"ו) שכ' שם דעל בני עבר ע"כ צריכין לדרוש טעם משום שהיה נביא וקרא להם שמות ע"פ רוח הקודש. ותדע דהכתוב אומר טעם על פלג כי בימיו נפלגה הארץ וממילא אנו צריכין לידע הטעם גם על יקטן אבל בשאר הדורות שלא היו נביאים לא ניתנו להדרש וז"ל שם יקטן שהיה מקטין עסקיו נביא גדול היה עבר אבל שמות אחרים לא נתנו להדרש כי לא ע"פ נביא נתן להם שמות עכ"ל אך מש"כ רש"י שם בפסוק (י"ט) כי בימיו נפלגה הארץ נתחלקו ונתמעטו ימיהם של בריות שמתחלה היו בני אדם חיים ט' מאות שנה ויותר ונחצו בימי ארפכשד לד' מאות שנה ויותר מן פלג ואילך נחצו למאתים מאותן ד' מאות עכ"ל וצ"ע דבסדר עולם מפורש להדיא דהך כי בימיו נפלגו הארץ הוא כפשטי' דבימיו היה דור הפלגה ורש"י בעצמו פי' כן הכא בפי' החומש [ומיהו אין זה סתירה מרש"י על רש"י דכבר ידוע דהפי' שעל ד"ה אינו מרש"י רק הוא מתלמידי רבינו סעדיה גאון ז"ל וכינוהו בשם רש"י [וכן באמת בתרגום רב יוסף הנ"ל פי' ג"כ ע"ד זה רק דהוא פי' כן על שם יקטן ולא על פלג ורש"י שם פירש על שם פלג כן וצ"ע] ומה שפי' רש"י בחומש שהי' מקטין עצמו והתם בד"ה פירש שהיה מקטין עסקיו אלו ואלו דברי אלהים חיים דכן איתא במדרש רבה במקומו אר"י בן חלפתא וכו' יקטן שהיה מקטין עצמו ואת עסקיו עכ"ל:
[שם י"א י'] אלה תולדות שם וגו'. כ"ב אף דכבר חשב לתולדות שם ולעיל י' א') והו"ל למחשב שם כל התולדות עם אברהם ולמה כתב כאן לפרשה בפני עצמה. ועוד דשם לא כתיב תולדות רק ולשם. יולד וכאן כתיב אלה תולדות. ונראה דכל הנך דלעיל לא נחשב לו לתולדות משום דלא יצא מהן דבר טוב אבל עיקר תולדות היה מארפכשד דיצא ממנו אברהם ולכן חזר וכתב פרשה בפני עצמה בשביל כבודו של אברהם וזהו עיקר התולדות של שם. ואפשר דמשו"ה כתיב שם בן מאת שנה משום דאב זוכה לבנו ומשום דשם הוליד לבן מאה שנה זכה אברהם נמי להוליד לאחר מאה שנה:
[בפ' לך י"ב ה'] ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן כ"ב. לכאורה תיבת ואברם השני מיותר דהא מיירי באברם והו"ל למכתב בתחילה ובן חמש ושבעים שנה היה בצאתו מחרן ואח"כ וילך אתו לוט. ואולי דהכתוב בא לרמז לדעת הסדר עולם דהליכה הראשונה שנסע עם לוט היה בן ע' ואז היה מלחמות המלכים וברית בין הבתרים. ושוב חזר ובא לחרן ושהה שם חמש שנים ואז יצא לבדו מחרן שלוט נשאר בסדום עד שנהפכה והובא דברי הסדר עולם בתוס' על החומש [ובסדר עולם שלפנינו חסר תיבת חזר ובא לו לחרן רק איתא שם וירד לחרן וכו' ופשוט דט"ס הוא וצ"ל כמו שכ' בתוס' על החומש וע"ש היטיב בהגהות הגר"א ז"ל מש"כ בזה וד' התוס' (בשבת דף י') שהביא בשם הס"ע להיפך דמלחמות המלכים היה בן ע"ה שנה בהליכה השניה צע"ג]. ועפ"ז יש לפרש הכתוב דהכי קאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט וזה היה בשנת ע' ואמנם ואברם לבדו כשהלך בלא לוט בהליכה שניה היה בן ע"ה והך קרא הוא מאמר המוסגר דבא להודיע שאברם חזר לחרן ושוב חזר לא"י. ואולי הכוונה לא חזר בפרסום גדול כמו בפעם הראשון דלקח את לוט ואת כל הנפש אשר עשה שם להודיע לכל כי יש אלהים בעולם והוא ציווהו לפרוש ממשפחתו משום שהיו עובדי אלילים אבל בפעם שני שב לבדו ולא לקח עמו גרים אחרים. וידוע דמעשה אבות סימן לבנים ולכן בפעם הראשון עלו לא"י ביד רמה בימי יהושע וכבשו המלכים כמו אברהם אבל בפעם השני בימי עזרא לא עלו ביד רמה ולכן לא היה השראת השכינה בבית שני וכדאמרינן (ביומא דף ט') ולכל זה רמז לנו הכתוב בתיבת ואברם (כן היה נ"ל לפרש אבל מאחר דלא מצאתי זה בשום מדרש חז"ל וידוע דאסור לומר דבר חדש בעצמינו מה שלא נמצא במדרש חז"ל מסתפינא טובא לומר זה דאולי אין הדבר כן ודו"ק.
[שם י"ג ג'] וילך למסעיו מנגב וגו'. וכתב על זה הגאון מלבי"ם בפירושו על התורה ומה שכתב מנגב אין פירושו שהלך מדרום לצפון כי הדרך ממצרים לארץ ישראל הוא מצפון לדרום כו' כ"ב במח"כ דבריו תמוהים שהרי אדרבה מצרים בדרומה של א"י כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ וכן כתב רש"י כאן בהדיא וכן הדבר ידוע כעת בלאנד קארט וא"כ שפיר כתוב מנגב לבית אל וכן כתב רש"י. שוב ראיתי דיש ליישב דברי הגאון המחבר ז"ל דכוונתו להקשות דכיון דע"כ הא דקאמר מנגב אין זה סימן על מצרים דהוא מנגב לבית אל ועוד דמאי נ"מ בזה אם היה מנגב או במקום אחר וע"כ צ"ל דקרא הכי קאמר דנסע מנגב של מצריסלצד בית אל דהו"א דנסע מצפונה של מצרים קמ"ל דנסע מצד נגב וע"ז תמה הגאון המחבר שפיר דהא אדרבה צפונה של מצר הוא בצד נגב של א"י והו"ל לומר מצפון עד בית אל ומש"כ המחבר כי הדרך הוא מצפון לדרום ר"ל מצפון של מצרים לדרום של א"י:
ושם י"ג א'] ויעל מצרים וגו' ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ולכאורה לאיזה ענין מספר לנו הכתוב זה דאברם היה כבד מאוד ומה שבח הוא לאברהם ועוד דאיזה שייכות יש לו למקרא הקודם ונ"ל לפרש הכתובים אלו ע"פ מאמרם ז"ל (בב"ב דף כ"ה ע"ב) דא"ר יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום ור' יהושע ב"ל אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ע"כ. וע"פ זה י"ל דהכתוב מספר לנו שבחו של אברהם דכל נסיעתו הכל היה הנגבה דלא רצה לבקש אחר עשירות רק דרצה להתחכם יותר ולכן נסע הכל לדרומה של א"י לצד הר המוריה וכמו שפרש"י דשם הוא מקור החכמה ושמא תאמר דלא זכה רק לחכמה ולא לעשירות ולכן מסיים הכתוב ואברם כבד מאוד וגו' וכמאמרו של ר' יהושע בן לוי שמתוך שמתחכם מתעשר
[בפ' וירא י"ט ט"ז] על ויתמהמה נקוד שלשלת וידוע כי בנגינות טעם שלשלת צריך לשלשל ולמשוך את התיבה ג' פעמים. ונראה דהוא כדי לרמז דויתמהמה יותר מדאי דהמלאך לא אמר לו רק דיקח את אשתו ואת שתי בנותיו הנמצאות והיינו דיתמהמה בשביל ב' דברים אלו בלבד והוא התמהמה יותר גם להציל את ממונו וכמו שפרש"י ולזה לא היה רשאי דגם צדיקים של אנשי עיר הנידחת יוצאין ערומין וממונם אבד ולכן נקוד עליו שלשלת לרמז דהתמהמה בשביל ג' דברים ולפיכך ויחזיקו בידו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר:
[שם כ"ב ה'] שבו לכם פה עם החמור. וכתב במסורה תיבת שבו ד' במסורה חד הכא ואידך שבו וסחרוה והאחזו בה (בפ' וישלח ל"ד י'). ואידך שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות ט"ז כ"ט) ואידך ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שם כ"ד י"ד) והנה שמעתי מפה קדוש של הגאון מו"ה שלמה זלמן ואב מ"מ דפ"ק ווילנא זצ"ל שאמר על המסורה הלזו ביאור נכון על דרך הרמז והמוסר כדרכו ז"ל בקודש תמיד לדרוש על ע"ד המוסר להשיב לב בנים לאביהם שבשמים ולהלביש זה במקרא או במדרש ואגדה. דהנה ידוע דהנשמה של אדם היא אצולה מכסא הכבוד ונהנית מזיו השכינה ואומרין לה שבו לכם פה עם החמור והיינו עם הגוף שהוא חומר העכור עפר מן האדמה. ואמנם הנשמה מסרבת ואינה רוצה לזוז ממקומה וממדורה העליון אשר היא יושבת בגנזי מרומים תחת כנפי השכינה ולירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אל עולם השפל הלזה ולהכניסה לטיפה סרוחה ולחומר עכור ושוב משיבים לה שנית שבו וסחרוה דכדאי הוא לה לירד לגוף דכאן הוא עולם המעשה והמסחור ואם תסגל בפה עם הגוף מצות ומעשים טובים אזי ישולם לה שכרה משלם בגן עדן העליון לאחר מאה שנה ותהא צרורה בצרור החיים תחת כנפי השכינה עבור פעולתה שעשתה בעוה"ז משא"כ קודם שירדה לגוף היתה צריכה ליהנות מנהמא דכיסופא. ואמנם עדיין לא נכנסו הדברים באזני הנשמה ועדיין היא מסרבת משום דזהו טוב אם לא יתגבר היצה"ר ותלך בדרך טובים אז תוכל לבוא לתכלית הטוב. אבל כבר אמרו חז"ל דנמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא משום שהאדם עלול לחטא ואין אדם צדיק בארץ וגו' ונמצא שיהא ההפסד מרובה משכרה ולכן טוענת ואומרת "שבו" איש תחתיו ואיני רוצה לזוז ממקומי. ואכן שוב אומרים לה דכל החשש הזה אינו רק בימי בחרותו דאז רתיחת הדם שולט באדם ויצה"ר מתגבר עליו אבל כשיגיע ימי הזקנה אז היצ"ה בטל וחוזר ושב אל ה' בכל לבו לעבדו באמת ולכן כדאי הוא לנשמה לירד לגוף בשביל ימי הזקנה דיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל וכו' וזהו דרמז לנו הכתוב ואל הזקנים אמר כן שמעתי מפי הרב הרה"ג המנוח הצדיק הנ"ל ודפח"ח:
ואכן מפי מר אחי זצ"ל שמעתי לפרש דברי המסורה הנ"ל ע"פ דרך ההלכה לדעת הסוברים דתחומין די"ב מילין הוא דאורייתא ונלמד מהך קרא דאל יצא איש ממקומו דמחנה ישראל מחזקת י"ב מילין והזהירה התורה דלא יצא איש בשבת יותר מי"ב מילין דהוא שיעור מחנה ישראל וכמו דאיתא בירושלמי. ואמנם לא ידעינן מהך קרא רק דהאיש בעצמו מוזהר אבל אכתי לא ידעינן דמוזהר על תחומי בהמתו וע"ז רמז לנו המסורה אידך קרא דפ' וירא שבו לכם פה עם החמור דאפילו חמורו צריך להיות בשבת במקומו ולא לצאת מי"ב מילין [ולדעת המהר"מ אלשקר בתשובה והובא במג"א בסי' ת"ד דתחומי בהמתו אינו אלא דרבנן ואפילו בי"ב מילין משום דכתיב אל יצא איש מ"מ י"ל דהכתוב בא לרמז על התקנה שתיקנו חז"ל לאחר מכאן דכל מילי דרבנן איכא רמז ואסמכתא בתורה וכן מצינו בש"ס בכמה דוכתי דסמכו דבריהם על הכתוב] ואכתי לא ידעינן רק על בהמה משום דמצינו דהתורה הזהיר גם על שביתת בהמה ממלאכה ובמחמר איכא נמי לאו וחיוב חטאת. אבל בכלים דליכא אזהרה על שביתת כלים דקי"ל דשביתת כלים לאו דאורייתא וגם איסור דרבנן ליכא אימא דאינו מוזהר גם על תחומי כלים ע"ז בא לרמז קרא דפ' וישלח שבו וסחרוה כלומר דאפילו סחורה שלו וכליו אסור להוציאן ממקום שביתת הבעלים וכמו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וחפצי הפקר אסור להוציאן ממקום שביתתן. אבל אכתי לא ידעינן רק על תחומי י"ב מילין דהן מקומן של ישראל במדבר אבל חז"ל התקינו דאפילו חוץ לאלפים אמה אסור לילך בשבת והיכן מצינו אסמכתא לזה בתורה וע"ז רמז לנו קרא דפ' משפטים ואל הזקנים אמר שבו כלומר דאף מה שהתקינו לנו הזקנים היינו רבותינו התנאים ואנשי כנה"ג דהם נקראים זקנים בש"ס וכמו דאמרינן (בסוכה דף מ"ד) מכאן ואילך מצות זקנים] לישב במקומו בשבת ולא לצאת חוץ לאלפים ג"כ צריך לקיים דהוא ג"כ אמירתו של הקב"ה בעצמו וכמו דכתיב שאל אביך ויגדך ק וגו' וזהו ואל הזקנים אמר שבו כלומר דמשה רבינו אמר מפי הגבורה אל הזקנים דתעשו סייג לתורה ולתקן תחומין דאלפים אמה כדי שלא יבואו לידי איסור תורה. וזהו דאמר שבו עד אשר נשוב כלומר דהישיבה שלהם יהיה תיקון שנשוב עי"ז מיישובה של תורה וכמו דכתיב אם תשיב משבת רגליך. ועפ"ז פירש מר אחי ז"ל גם לשבו החמישי דכתיב בפ' בלק שבו נא בזה גם אתם הלילה משום דאכתי לא ידעינן אי מוזהר על תחומין בליל שבת דהא בקרא ביום השביעי כתיב וגבי מלאכה ילפינן אזהרה ועונשין ללילה במכילתא פרשת כי תשא ממחלליה מות יומת דהא כבר כתיב כל העושה בו מלאכה יומת אלא ללמד אפילו לעונש דלילה ובתוס' ישנים (ביומא דף פ"א) הקשו באמת דמנ"ל בשבת עונש ואזהרה ללילה ובמח"כ נעלם מעיניהם המכילתא הלז] וע"ז רמז לנו קרא החמישי שבו נא בזה גם אתם הלילה. כל זה שמעתי מפי מר אחי ז"ל רק שאני הוספתי בזה דברים לתוס' ביאור. ואכן כל זה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דקרא אתי לתחומין די"ב מילין אבל לדעת שאר הפוסקים דכל תחומין דרבנן וקרא להוצאה איצטריך דאל יצא עם הכלי ללקט המן (והא דהוצרך לומר שבו איש תחתיו אפשר דאתי לעשה דאם מוציא לרה"ר דאין רשאי לטלטל ברה"ר כי אם תוך ד' אמות וזהו שבו איש תחתיו ואל יצא איש ממקומו מרה"י לרה"ר אפילו בתוך ד"א ועפ"ז יש לנו רמז על מעביר ד"א ברה"ר] יש לנו לומר כוונת המסורה הכל על הוצאה לפי שלא שמענו רק מלאכה גמורה אבל הוצאה לא שמענו דהוצאה אינו נכלל בסתם מלאכה דמלאכה גרועה היא קמ"ל. ושבו וסחרוה אתי ללמד דאפילו אם כבר מכר החפצים לעובד כוכבים מבעוד יום מ"מ אסור להניח לו להוציאן לרה"ר בשבת דע"כ לא מתירין ב"ה לטעון עליו אלא עם השמש אבל לאחר השקיעה אסור ואפילו דהעובד כוכבים הוא מוציא בשביל עצמו מ"מ אסור משום דמחזי כשלוחו וזהו שבו וסחרוה דאפילו אם כבר קנה העובד כוכבים הסחורה וההוצאה הוא בשביל טובת הסוחר ואעפ"כ אסור. ואל הזקנים קאי לרמז על תקנת שלמה שתיקן עירובי חצרות ושיתופי מבואות וגם נכלל בו מה שתקנו חז"ל לחי וקורה למבוי וכרמלית ואף דמה"ת כל המבואות רה"י גמור ומותר לטלטל וכן בקעה והמדבר הוא מקום פטור מה"ת מ"מ מצוה לשמוע אל הזקנים שאסרו. ושבו נא בזה גם אתם הלילה אתי לרמז דאפילו בליל שבת אסור הוצאה וכנ"ל:
וע"ד מה שכתבתי לעיל בשם הרב המ"מ שאמר לפרש ד' שבו הנ"ל ע"ד הוויכוח הנשמה בירידתה לעולם השפל נ"ל ע"פ דבריו ז"ל לפרש גם שבו החמישי. שבו נא בזה גם אתם הלילה. והיינו דהנשמה אף דנתרצית לירד לגוף בשביל ימי הזקנה דאז תוכל לקיים ולסגל מצות ומעשים טובים דאז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד מ"מ עדיין יש לה טענה דמ"מ לא היה כדאי לה לירד לגוף רק בזמן שהיו ישראל במעלה העליונה והיו שרויין על אדמתן והיו יכולין לקיים כל התרי"ג מצות אבל האידנא בגלות בעו"ה חסר הרבה מצות התלויות בארץ ודיני טומאה וטהרה וחסר שמ"ג מצות וסימנך הג'ש'ם' חלף הלך לו והיינו כמנין גשם חלף והלך בעו"ה ולא נשאר רק ע"ר מצות וזהו דכתיב אני ישנה ולבי ער ודרשו במדרש אני ישנה בגלות אבל לבי "ער" דעדיין נשאר לנו מצוות כמנין ע"ר וא"כ טוענת הנשמה דעתה שאנו שרויין בגלות הדומה ללילה אין כדאי לעשות מסחר קטן כזה ולהכניס עצמה בספק ולכן משיבין לה דשבו נא בזה גם אתם הלילה דאפילו בגלות הדומה ללילה מ"מ צריכה לירד לגוף וטענתה אינה טענה כלל משום דכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה והלכך גם בזמן הזה נוכל לקיים כל תרי"ג מצות:
[בפ' חיי שרה כ"ד י"ב] ויאמר ויאמר ה' אלהי אברהם וגו'. ונקוד על תיבת ויאמר שלשלת. ונ"ל הטעם משום דאמרינן (בתענית דף ד') דשלשה שאלו שלא כהוגן ולשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי ע"ש ונ"ל דשאול בן קיש ויפתח דשאלו שלא כהוגן היינו משום דסמכו עצמן על אליעזר דשאל ג"כ שלא כהוגן ומ"מ הצליח ה' בידו ונזדמנה לו רבקה וחשבו דגם להם יעשה השם נס וישיב אותם כהוגן [וי"ל דבאמת מה שלא השיבו כהוגן גם ליפתח היינו משום דאליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש דעשו סימן וניחוש בענין זיווג וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל (במו"ק י"ח) וגריש סוטה) דארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו' ולכן לא חששו שמא תזדמן חגרית או סומא אם לא תהא בת זוגו של יצחק ואם תזדמן לו חגרית או סומא ע"כ בת זוגו היא ולא קלקל בדיבורו כלום דרק נגזר מן השמים דתהיה אשתו של יצחק חגרית או סומא וזה דאמר אותה הוכחת ר"ל דהוכחת מכבר ארבעים יום קודם יצירה וכן גבי שאול נמי דכוותיה הוא אבל גבי יפתח דהדבר תלוי ברצונו לנדור מה שחפץ לא הוי ליה לתלות נדרו בדבר שיש בו לחוש שיזדמן לו שלא כהוגן ולכן בכיון אפשר דנזדמן לו בתו] ועפ"ז י"ל דמשו"ה נקוד שלשלת על תיבת ויאמר וטעם של שלשלת ידוע דצריך להמשיך את התיבה ולשלשל ג' פעמים והוא כדי לרמז דבאמירה זו נמשך שאמרו ג' אנשים ע"ד הזה:
[שם כ"ד י'] עה"פ מגמלי אדוניו וילך וגו'. פרש"י ניכרים היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים ע"כ. והוא מהמדרש רבה כאן על פסוק הזה. והנה לכאורה תמוה דמה הוצרכו גמלים של אברהם לזמום אותם מפני הגזל דהיכי יעלה על הדעת לומר דגמליו של אברהם לא היו דומין לחמורו של ר' פנחס בן יאיר. והיותר תימה דלקמן במד"ר על קרא דויפתח את הגמלים ופי' במדרש דהתיר זמומיהם מקשו רב הונא ורב ירמיה לר' חייא רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר פי' בתמיהה ע"ש. והדבר תמוה דלמה נטרו דווקא להקשות הכא ולא הקשו לעיל על קרא דמגמלי אדוניו דג"כ דרשו דהיינו שהיו זמומין. ועוד העיר בני הבחור המשכיל בתורה כמר אברהם יעקב הכהן נ"י דאמאי הוצרך כלל אברהם אבינו לזמום הגמלים הלא כבר נתנה הארץ לאברהם לאחר שנולד יצחק וכמו שכ' השפ"ח בריש הפרשה על קרא דגר ותושב אנכי עמכם ע"ש ואין לומר דלא היה לו זכות רק בקרקע עצמה אבל לא בפירות שזרעו הם וכמו שכ' התוס' (בר"ה דף י"ג) דיש לא"י במה שזרע וכ"ה בירושלמי דגיטין סופ"ד דא"כ תימה הא דפרש"י בפ' לך והוא מהמדרש רבה דרועי לוט היו רוצים לרעות בשדות אחרים וטענו משום שכבר נתנה הארץ לאברהם ורק שהפסוק מסיים והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ועדיין לא נתנה הארץ לאברהם כל זמן דלא נולד יצחק אבל אי לא"ה היו יכולין לרעות בשדות אחרים הרי דהיה לו זכות גם בפירות **[ולפי מה שהעלה המ"ל בפרשת דרכים דרוש ט' דקודם כבישת הארץ היה להם זכות בפירות ע"ש יתיישב הקושיא] וחזר בני נ"י ותי' די"ל דאף לאחר שנולד יצחק מ"מ לא היה שייך הארץ רק ליצחק בלבד והלכך לענין קבורת שרה שפיר אמר דאם ארצה אטלנה מן הדין משום דיצחק גופיה מחוייב לקבור את אמו והלכך היה יכול אברהם לבוא בהרשאה מיצחק אבל הבהמות שלו היה צריך לזמום כן תי' בני הנ"ל נ"י ונכון הוא. אבל עדיין קשה דלמה לא הקשה המדרש כן מקודם ואכן כבוד חתני הרב החריף ובקי מו"ה נחום נ"י תירץ די"ל דמה שזמם אברהם אבינו לגמליו ובהמותיו לא היה רק להראות לבני דורו שצריך כל אדם לשמור עצמו מן הגזל ואפילו בהמות שלו צריך לשמור שלא יהנו מן הגזל אבל באמת בשביל עצמו לא היה צריך לזמום מתרי טעמי הנ"ל וזהו דכתיב מגמלי אדוניו [דכן היה דרכו של א"א וכמו דכתיב כי ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט]. ואמנם זה שייך במקום שהיה דר בו אברהם שידעו הכל דהם בהמות של אברהם אבל בעת שהלך אליעזר בדרך לארם נהרים לא שייך להראות לאחרים דמי ידע דהם בהמות של אברהם וע"כ דזמם אותם כדי שלא ירעו בשדות אחרים שפיר מקשה המדרש דנהי דהתם חו"ל הוי ואם היו רועים בשדות של אחרים בוודאי היה גזל גמור דלא היה שייך לאברהם מ"מ מי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ובזה נתיישב ב' הקושיות וש"י. ואכן לענ"ד נ"ל ליישב עוד דוודאי בא"י דכיון דלאחר שנולד יצחק כבר היה הארץ שלו ואף דיש לא"י במה דזרע מ"מ אפשר דא"צ לשלם רק ההוצאות והלכך שפיר חשש אברהם דשמא ירעו בשדות אחרים כיון דאינו גזל רק לו דלא ידע למי לשלם וקשה גזל של רבים וגבי הבהמות לא יהא איסור גזל אבל אליעזר שהלך לארם נהרים שהיה חו"ל דהוי גזל מעליא שפיר מקשה דמי גריעי מחמורו של ר' פנחס בן יאיר ומיהו לת"ק דלא חשש לקושיא זו יש לומר דס"ל דלא קשה דכיוון דהוצרך לזמום אותם מקודם בעת שהיו עדיין בגבול א"י ממילא נשארו אח"כ זמומים עד שבאו לארם נהרים וק"ל:
[כ"ה ג'] ויקשן ילד את שבא ואת דדן ובני דדן היו אשורים ולטושים ולאומים ופי' התרגום ובני דדן היו למשירין ולשכונין ולנגון ונראה דטעמו של אונקלוס הוא משום דס"ל כמש"כ בספר הישר בפ' חיי שרה דשם העצם שלהן היה אמידע ויוב וגוחי אלישע ונותח ולפיכך הוצרך לפרש בדרך אחר. ונראה דמשו"ה לא חשיב להו בדברי הימים ודו"ק ועי' בתרגום רב יוסף שם דפי' ג"כ על שבא ודדן שמות אחרים
[בפ' ויצא כ"ח כ'] וידר יעקב נדר לאמר. הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה והובא בתוס' חולין דף ב' ע"ב) ד"ה מן. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דבר שלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה ממה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר נדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה. ודפח"ח:
[בפ' וישלח ל"ב ל"ג] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הוה. הנה לכאורה תיבות אלו עד היום הזה נראה מיותר דהדבר פשוט דאזהרה זו נוהגת לדורות דכל מצוה או אזהרה שהיא חובת הגוף נוהגת לדורות ועוד דאף דמצינו בכ"מ דהוצרכה התורה לפרש דנוהגת לדורות עולם מ"מ לא מצינו דכתבה התורה בלשון זה רק כתיב לדורותם או חוקת עולם לדורותיכם אבל לשון עד היום הזה לא מצינו בשום מקום. והן אמת דלדעה ר' יהודה במשנה (חולין דף ק' ע"ב) דס"ל דגיד הנשה נוהג גם בטמאה דאמרינן דאיסור חל על איסור ומביא שם ראיה לדבריו דהלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן ע"ש. י"ל בפשיטות דמשו"ה הוצרכה התורה לכתוב עד היום הזה לאשמעינן דאף לאחר שניתנה תורה ונאסרה בהמה טמאה לישראל מ"מ נוהג איסור גיד גם בהן דלא נימא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבבהמה טמאה אינו נוהג הלאו דגיד הנשה דאף דלב יעקב נאמר איסור גיד בכל הבהמות היינו משום דאז לא היה נוהג א טומאה אבל לאחר שנתנה תורה הו"א דאין איסור חל על איסור קמ"ל קרא עד היום הזה דגם האידנא לאחר שניתנה תורה נוהג איסור גיד בטמאה כיון דאז נאסר גם בטמאה תו לא פקע וכמו שכ' התוס' שם בד"ה וכי ע"ש וכל זה לר"י אבל לרבנן דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו הדרא הקושיא לדוכתיה ונ"ל ליישב בשני אופנים אופן האחד י"ל בהקדם מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"מ דששה מצות נצטוה אדם הראשון וכו' ויעקב הוסיף גדה"נ והתפלל ערבית עכ"ל. ונ"ל ברור דאין כוונתו דיעקב נצטווה מפי הגבורה שלא לאכול את גיד הנשה וכדעת ר"י דא"כ תקשה מדידיה אדידיה וכמו שהקשה הלח"מ שם דהא הרמב"ם פסק דאינו נוהג בטמאה וע"כ דס"ל דבמקומו נכתב אבל לא נצטוו אלא בסיני דזה תלי אהדדי דאם נסבור דלבני יער עש נאמר ע"כ דנוהג בטמאה וכמו דמבואר בסוגיא (דחולין דף ק' ע"ב) אלא ע"כ דהרמב"ם ר"ל דיעקב בעצמו הנהיג כן מחמת המעשה שאירע לו וראיה לזה מדחשיב ליה דהתפלל ערבית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ואברהם התפלל שחרית דכל הני לא היו שום ציווי כלל על בני אברהם יצחק ויעקב שיתפללו או דיפרישו מעשר רק דאברהם יצחק ויעקב הנהיגו כן בעצמם וא"כ מש"כ דיעקב הוסיף גיד הנשה נמי דכוותה. דהוא בעצמו נהג כן שלא לאכול את הגיד. וראיה עוד לזה דגבי מילה כתב הרמב"ם להדיא שם בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה. ואם איתא דפסק בכאן כר"י הו"ל למכתב בא יעקב ונצטווה על גיד הנשה אלא וודאי דס"ל כרבנן דלא היה הציווי רק לאחר שנתנה תורה ורק שיעקב נהג כן בעצמו וכ"כ הכ"מ שם באמת] וא"כ בחנם תמה עליו הלחם משנה שם (וכבר כתב הלח"מ בעצמו שם דאולי כוונת הרמב"ם דיעקב נהג כן מעצמו אך דק"ל דמנ"ל להרמב"ם הא] והכ"מ תמה שם על מש"כ עוד הרמב"ם דעמרם נצטווה במצרים במצות יתירות דמהיכן מייתי לה והו"ל להעיר ג"כ על הא דיעקב הוסיף גיד הנשה כיון דס"ל בדעת רבינו דיעקב בעצמו נהג כן וכרבנן ס"ל וא"כ מנ"ל דיעקב נהג כן. ואכן במדרש רבה בשיר השירים על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דאיתא שם אברהם אבינו נצטווה על המילה יצחק חנכה לשמונה ימים יעקב על גיד הנשה ע"כ. ומפרש רבינו דר"ל שיעקב נהג מעצמו כן אבל עיקר הציווי היה לאחר מתן תורה. ועפ"ז י"ל דמשו"ה כתיב עד היום הזה משום שיעקב ובניו כבר נהגו כן בעצמם קודם מתן תורה הוצרך התורה לפרש דלאחר שנתנה תורה נצטוו בני ישראל שלא לאכול גיד הנשה עד היום הזה דמעיקרא לא היה ציווי רק נהגו כן מעצמם ולאחר מ"ת הוזהרו באיסור לאו. עוד י"ל דאם יעקב הוסיף מדעתו ע"כ דהוסיף על שמנו של גיד דלגיד עצמו לא שייך שנהג בו איסור דהא בלא"ה אינו ראוי לאכילה דהא. קי"ל דאין בגידין בנו"ט ובשלמא התורה הוצרכה לאסור לעבור עליו בלאו ולחייב מלקות ולקבל שכר מי שנמנע ואינו אוכל אבל על יעקב לא שייך זה וע"כ דהוסיף איסור על שמנו של גיד. וי"ל דלהכי כתיב את גיד הנשה לרבות דגם את הטפל לגיד דהיינו שמנו לא יאכל מצד המנהג כמו דנהג כ יעקב וע"ז כתיב עד היום הזה כלומר דהמנהג שנהג יעקב ינהגו בנ"י ש לעולם וכמו דאמרינן ושמנו מותר וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ואופן השני נ"ל ליישב ע"פ דרך הדרוש הנה מבואר בזוה"ק פ' וישלח ובשאר ספרים דע"י שנגע המלאך בכף ירך יעקב בגיד הנשה גרם שנחרב הבית שני ע"י אדום דהמלאך היה שרו של אדום [ובזוה"ק איתא עוד שם דשס"ה גידין יש באדם כנגד שס"ה ימים שבשנות החמה וגיד הנשה מכוון כנגד יום תשעה באב ולכן ע"י שנגע בגיד הנשה היה לו לאדום שליטה להחריב הבית ביום ת"ב ועי' בחידושי אגדות להרשב"א ז"ל הנדפס בעין יעקב שפירש להא דאמרו חז"ל (בחולין דף צ"א) דהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד דהיינו שגרמו פגם בכסא הכבוד ע"י שאבקו זה עם זה ונגע בגיד הנשה כמו דאמרינן בעלמא דלכן כתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק דמלמד דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק ואז יתוקן הפגם ויהיה השם שלם והכסא שלם. ולכן נראה לי לומר לולא דמסתפינא שלעתיד לבוא יחזור איסור גיד הנשה להתירו ואפילו למ"ד דאין מצות בטילות לעתיד לבא מכל מקום גיד הנשה בוודאי יבטל דכיון דכל עיקר הטעם שנאסר הוא משום שנגע המלאך בירך יעקב וע"י זה ניתן כח לזרעו של עשו שיוכלו להחריב בהמ"ק וגם נגרם ע"י זה פגם בשם ובכסא הכבוד כביכול הדעת נותן שלעתיד לבוא שיתוקן הכל ויבטל הטעם שוודאי יתבטל האיסור ג"כ דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ הכא שאני דבהדי' תלי הכתוב טעם האיסור בזה דכתיב על כן לא יאכלו וכו' כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה וכן מצינו (בסנהדרין דף כ"א) דס"ל לר"י שם במשנה דמרבה הוא לו ובלבד שלא יהא מסירות את לבו ואמרינן שם בגמ' דאף דר"י לא דריש טעמא דקרא בכל התורה כולה מכל מקום הכא דריש דשאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה לו נשים משום דלא יסור לבבו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דהא בהדיא מפרש קרא הטעם כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה והלכך לע"ל שיתוקן הפגם יתבטל האיסור וע"פ זה י"ל בפשיטות דמש"ה כתיב עד היום הזה ללמד דלא ינהג האיסור רק עד שיבוא המשיח המכונה בשם יום הזה אבל לע"ל המכונה בלשון הנביאים יום ההוא או יום הבא יתבטל האיסור משא"כ בשאר מצות נוהגות לדורות עולם ואפילו לע"ל ולכן לא כתיב בשום מקום בתורה כלשון הזה רק גבי גה"נ. וכן היכא דכתיב בהדיא בכתוב לדורותיכם חוקת עולם בוודאי נוהגת גם לע"ל. וכן איתא במדרש משלי כל המועדים יהיה בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים שנא' וימי הפורים לא יעברו וגו' ואף יוה"כ דכתיב ביה לדורותיכם חוקת עולם. ואין להקשות דלפי מה שכתבתי דאיסור גיד הנשה יחזור להיתירו לע"ל א"כ מאי מקשה הגמ' (בחולין דף ד') על מתני' דגיד שנתערב בין הגידין דכולן אסורות דאמאי תבטל ברובא והוצרך לתרץ דבריה שאני והלא בפשיטות ניחא דמשו"ה לא בטיל משום דהוי דשיל"מ דהא לעתיד לבוא יהיה מותר ובכה"ג מקרי דשיל"מ וכן איתא במהרש"ל בהגהותיו שכ' על ש"ד שכ' בשם האו"ז דחתיכה שנאסרה בתיקו לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דאם יבוא אליהו ויטהרנה הרי יבורר הדבר למפרע דמעולם לא היה איסור כלל ומשמע דאי לאו הך טעמא שפיר מקרי דשיל"מ אבל אינו קושיא דמ"מ אותו גיד הנשה של עכשיו בוודאי ישאר באיסורו גם לע"ל. ובאמת שזה תליא בדין אברי בשר נחירה שהכניסו לא"י אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא וא"כ י"ל דכוונת הגמרא להקשות דא"כ תפשוט האיבעיא דאזלינן בתר השתא ולכן מדחה הגמ' די"ל דהטעם הוא משום בריה. ואכן לפי זה עיקר דין זה דגה"נ הוי בריה תליא בדין אברי בשר נחירה דאם נאמר דאזלינן בתר השתא אינו מוכרח לומר דהוא בריה. ועפ"ז נסתלק תמיהת הרא"ש (בחולין דף י"ז) דלענין מה מסתפק הגמ' בזה דהלא האידנא אין נ"מ בזה וע"ש מה שתי' בזה. ואכן להנ"ל י"ל דנ"מ טובא לענין גה"נ אי אסור מטעם בריה או מטעם דשיל"מ ומיהו להסוברים דביבש אינו נוהג דין דבר שיש לו מתירין בלא"ה ניחא:
[שם ל"ו י"ב] ותמנע היתה פילגש וגו'. וכ"ה עי' במדרש לקח טוב המכונה בשם פסיקתא זוטרתי מרבינו טוביה ב"ר אליעזר זצ"ל [הנדפס כעת ע"י הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י] שכ' דמשו"ה כתיב אחר תיבת ותמנע פסיק ללמד דתיבת ותמנע חוזר אקרא של מעלה כלומר דתמנע ג"כ היה מבני אליפז ותמנע זה זכר היה ונמנה בבני אליפז (בדברי הימים א' א' ל"ו) אבל שם פילגש אליפז לא נמצא בכתוב כלל רק דהגיד הכתוב דהיתה לו פילגש דתיבת ותמנע אינו נמשך רק למעלה ע"ש ואכן הרשב"ם בפי' החומש כתב דתיבת ותמנע חוזר למעלה וגם למטה והביא כן בשם המדרש שוחר טוב ע"ש ותמהני דא"כ למה נמצא מפסיק באמצע (ועל מש"כ שם הרה"ג מוהר"ש באבער נ"י דט"ס נפל ברשב"ם וצ"ל דכן נמצא במדרש לקח טוב ג"כ יש לתמוה דהא במדרש לקח טוב איתא דאינו חוזר רק למעלה וזה דלא כמו שכ' ברשב"ם ואולי דר"ל דהרשב"ם היה לו גי' אחרת במדרש לקח טוב] וגם מאי דחשב הכתוב בחומש באלופי אליפז לקרח בפסוק ט"ז כתוב בס' לקח טוב הנ"ל דהוא תמנע הכתוב בד"ה א' כי קרח ותמנע הכל שם אחד כי דבר הנקרח מניע ממקומו [ומה שכ' הגאון בעל העמק דבר נ"י דפירשו הראשונים וכו' אולי כוונתו על מדרש לקח טוב שהבאתי ומה שכ' הגאון מו"ה מלבי"ם זצ"ל בזה בפירושו על דברי הימים דבריו לא נהירין לפענ"ד] וגם מה שקרא הכתוב לדישון בן שעיר החורי דישן בפסוק כ"ו ובאמת בתחילה בפסוק כ"א קרי ליה דישון וכן בד"ה שם בפסוק ל"ה ובפסוק מ"א קרי ליה דישון עי' ברמב"ן בחומש כאן שכ' דאין דרך הכתוב להקפיד בזה רק אם הם בפסוק אחד ומה שקרא ליה דישן שלא יחשוב שהוא דישון של בני ענה ע"ש. ואכן במדרש לקח טוב הנ"ל כתב דעיקר שמו היה דישון כמו שכ' בתחילה ואח"כ כשהגדיל מת אחיו השני שנקרא דישון וקראו אותו על שם אחיו הקטן שמת והיינו דבד"ה כתיב באמת ובני דישון ע"ש. ובמסורה נראה דיש מחלוקת באמת בזה אם צריך לכתוב בפסוק הזה דישון בחולם או דישן בלא יו"ד דבחד מסורה, נמסר כל יומי דס"ת דישון ומתחיל בשבת והיינו כגי' שלפנינינו בחומש ואלה בני דישן חמדן וכו' אבל בתוס' ריב"א על החומש כתב דיש מסורה דנתנו סימן אחר דכל יומי דס"ת דישן ומתחיל ביום א' ועוד נתנו סימן דכל בתר ענה הוא דישון ולפי מסורה זו צריך לכתוב בס"ת בפסוק כ"ו ואלה בני דישון וכמו דכתיב בד"ה. ודע עוד דבס"ת דשון קמא מלא וא"ו וחסר יו"ד. והב' דישון כ האחרונים חסירים היו"ד והוא"ו אכן בד"ה נמסר דכולהו דישון כתיבי ביו"ד ורק דבפעם הראשון כתיב חסר וא"ו ושנים האחרונים כתיב ביו"ד ובוא"ו: