בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
חידושים על התורה · מאבי המחבר
ולהיות כי ברא מזכה אבא ראיתי לכתוב בכאן איזה חדושים ופירושים נכונים בחומש ופרש"י מה ששמעתי ממר אבא ז"ל כדי שיהיה שפתותיו דובבות בקבר. והגם שאיני זוכר כל החדושים ששמעתי ממנו מ"מ המעט שאני זוכר אכתוב כדי שיהיו לו למזכרת עולם. וזה החלי בעז"ה:
[בפ' בראשית ב' י"ג] ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ופרש"י כוש ואשור עדיין לא היו וכתב המקרא על שם העתיד והעיר בשפתי חכמים דמדוע לא עמד רש"י בתחלה על מקרא הקודם לזה דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה והרי חוילה ג"כ עדיין לא היה דהרי שם חוילה קחשיב בפ' נח מזרע בני נח וע"ש מה שדחק לתרץ ואמנם יש ליישב בפשיטות דהנה ידוע דדרכו של רש"י ז"ל לפרש בדרך קצרה והלכך ניחא ליה טפי לפרש כן על כוש דממילא ידעינן דחוילה ג"כ נכתב ע"ש העתיד דהא חוילה היה בנו של כוש כדכתיב בפ' נח ובני כוש סבא וחוילה וכיון דכוש לא היה עדיין מכ"ש בנו והלכך פי' כן על כוש דשמעינן ג"כ על חוילה וק"ל:
[בפ' לך] ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ופירש"י לפי שהדרך גורמת לג' דברים ממעטת פריה רביה וממעטת את הממון וכו' לכך הוזקק לג' ברכות אלו והנה לפי פשוטו נראה דרש"י בא לפרש דלאיזה ענין ברכו דווקא בג' ברכות אלו ולא בברכות אחרות אבל עדיין תקשה דא"כ דכל הברכות שמצינו שבירך הקב"ה לאברהם וליצחק וליעקב יש להקשות כן דמ"ש אלו. לכן נראה דלרש"י היה קשה דאמאי נחשב זה לניסיון מאברהם מה שהניח משפחתו וארץ מולדתו ולבוא ארצה כנען דכיון שהבטיחו השם עבור זה כל הברכות אלו כדאי היו לו להניח ארץ מולדתו כדי שיקויים בו הברכות אלו ולכן פרש"י דלא היה בברכות אלו שום תוס' ברכה ושכר לאברהם אלא משום דהדרך ממעטת ג' דברים אלו ולכן הוצרך להבטיחו דלא יהיה לו היזק והפסד מהדרך וזהו שאמר לו ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' אבל מ"מ לא היה רווח ושכר בהליכה זו ולכן שפיר היה נחשב הנסיעה מארצו לנסיון:
[בריש פרשה וירא] ברש"י ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והן יושבין שנאמר אלהים נצב בעדת אל ע"כ ולכאורה הדבר תמוה דמהו סימן שעתיד הקב"ה להתייצב בעדת הדיינים הלא הקב"ה לא בא אליו רק לבקרו כמו שפירש"י מתחילה ומהו ענין דין לכאן ואכן י"ל דאף שרש"י ז"ל כתב דבא לבקר את החולה והוא מהש"ס (דב"מ דף פ"ז) מ"מ פשיטות הענין משמע דהקב"ה בא אליו להודיעו דרוצה לעשות דין בסדום כמו דכתיב בפ' השניי' לאחר שלווה אברהם להמלאכים וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה אלא מתוך שתיכף באו אליו המלאכים המתין לו הקב"ה עד שהכניס לאורחים כמו שביקש אברהם דכתיב ויאמר ה' אל נא תעבור מעל עבדך וכמו שפרש"י די"א דהוא קודש שאמר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים ובזה ניחא דאברהם ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב משום דרצה הקב"ה לעשותו דיין במעשה דסדום ולהסכים עמו בדין שגזר עליהם ולפיכך אמר שב ואתה סימן לבניך שבכל הדינין יהיה כך שהדיינים יושבים והקב"ה כביכול עומד שנאמר אלהים נצב וכו' [א"ה מיהו במדרש רבה כאן איתא בסגנון אחר דאמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן כשנכנסין ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת וכו' וצ"ל שרש"י היה לו גירסא אחרת במדרש רבה).
[שם י"ח ה'] ויאמר כן תעשה כאשר דברת. לכאורה קשה דכן נעשה מבעיא ליה למימר ונראה משום דלא היו רוצים להוציא דבר שקר מפיהם דהא באמת היו מלאכים ולא אכלו כלום והא דכתיב ויאכלו אמרינן בגמרא דנראים כאוכלים ולכן אמר דכן תעשה כאשר דברת כלומר דאתה תעשה אבל אנו לא נעשה כלום. ועוד י"ל משום דבאמת לא רצו להטריחו בהכנסת אורחים משום דהיה חולה ואך מתוך שהפצירם לאמר דלא יקח רק פת ותיכף יוכלו לעבור ולא יטריח בעבורם בהכנה רבה וטירחא גדולה ולכן נתרצו ואמנם ידעו דאברהם יש לו מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ולכן אמרו באיזה אופן אנו מתרצים ליכנס אצלך אם תעשה כאשר דברת לא תוסיף על דבריך:
[שם ו'] מהרי שלש סאים קמח סולת וגו'. עיין בספר פנים יפות על החומש מהגאון בעל הפלאה ז"ל שפי' דמשו"ה צוה לשרה שתמהר בעשיית הפת משום דהמעשה היה בעה"פ בארבע שעות על היום דכתיב והוא יושב פתח האוהל כחום היום וכחום היום הוא בד' שעות ואברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואפילו מצוה דרבנן ולא הה רוצה להאכילן חמץ רק עד סוף שעה חמישית דהא לאחר חמש אסור בהנאה מדרבנן ולכן אמר לה מהרי שתמהר בלישה ואפייה בתוך שעה חמישית באופן שישאר פנאי להאכילם קודם שיגיע זמן איסור הנאה ע"ש וכ"כ ג"כ בתוס' על החומש דכחום היום הוא בד' שעות]. ואמנם תימה גדולה דהא בהדיא אמרינן (בברכות כ"ז) דכחום היום הוא בשש שעות וחם השמש הוא בד' שעות ולכן נראה לומר בדרך אחר שהמעשה שהיה לאחר חצות היה והיה צריך לאפיית מצה ולכן אמר מהרי כלומר שתמהר בלישה ואפיה כדין שלא תבוא לידי חימוץ ואף שאסור לאכול מצה בעה"פ י"ל שצווה ללוש העיסה ביין ושמן ודבש דיהיה מצה עשירה ומצה עשירה מותר לאכול בעה"פ. [א"ה ובספר תפארת יהונתן על החומש מהגאון מהר"י מפראג פירש דזהו שלקח חמאה וחלב היינו ללוש את הפת בחמאה וחלב כדי שיהיה מצה עשירה אך מה שתי' בזה לד' המדרש דמשמע שם דדווקא דפת של סולת לא הביא על השולחן משום דנמאס העיסה משום שפירסה שרה נדה אבל פת קיבר הביא היינו משום דכיון דהוצרך לאפות הפת בחמאה וחלב משום מצה עשירה ומי פירות אינן מכשירין ולא הוכשרו הפת לקבל טומאה כלל משא"כ בסולת כבר הוכשרו החיטים ע"י לתיתה דאין סולת בלא לתיתה ע"ש והדבר תמוה דהא תנן בהדיא בסוף מכשירין דחלב מכשיר והוא אחד מז' משקין המכשירין וצע"ג. ואמנם כל זה לפי דעתם ז"ל דמעשה כי הוה בעה"פ הוה ואין סתירה ע"ז מדברי הפיוט דאומץ גבורותיך שיסד ר"א הקליר ז"ל דכתב שם דלתיו דפקת כחום היום בפסח הסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח די"ל דלעה"פ קרי פסח משום שמקריבין בו הפסח וכן בתורה נקרא ליום י"ד פסח דכתיב ובארבעה עשר יום לחודש הראשון פסח לה' וכן משמע עוד בפיוט שם שיסד חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח ולכאורה היכי קרי ליה בקץ פסח דהא הכל היה ביום אחד דאצל אברהם באו ביום בשש שעות כחום היום ולעת ערב באו לסדום אצל לוט וע"כ דקרי ליום י"ד פסח והלכך ליל ט"ו מקרי קץ פסח דהוא סוף זמן הפסח [ואגב אורחיה נראה להעיר על הפייטן שכתב דהסעיד נוצצים עוגות מצות בפסח דהלא בש"ס אמרינן דלחם לא הביא דנטמאת העיסה ונראה דכוון לד' המדרש הנ"ל דדווקא פת סולת לא הביא אבל פת קיבר הביא אבל מש"כ הפנים יפות דהיה בד' שעות וצווה אותה למהר כדי שיוכל לאכול קודם ה' שטות וא"כ לפי דעתו ציווה לאפות חמץ ע"ז יש סתירה מפורשת מד' הפייט הנ"ל]. אבל באמת י"ל דהמעשה היה בפסח גופא וכן משמע מפרקי דר"א ובזה נ"ל ליישב עוד מה דלכאורה קשה מה דלא הביא הלחם משום דנטמאת העיסה ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה הא מבואר במדרש וכן ברש"י בחומש דהיה סובר שהן ערביים וא"כ מאי איכפת ליה דלחם טמא הוא דאטו משום דהוא החמיר ע"ע לאכול בטהרה יחמיר גם שלא להאכיל לערביים ואכן לפמ"ש ניחא דהא ביו"ט אסור לעשות מלאכה בשביל אחרים ולא היה רשאי לאפות בשבילם אך דעיקר ההיתר היה כיון דהיה צריך לאפות גם לעצמו ולאנשי ביתו ממילא היה מותר לאפות גם בשבילם וכדאמרינן (בביצה דף י"ז) דממלא אשה כל התנור פת ואף שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה אבל כיון שנטמאת העיסה ולא היתה ראויה לאפות בשביל עצמו ובשביל אנשי ביתו [ושרה הגם שבלא"ה היתה טמאה נדה מ"מ אפשר שחולה היתה באותו היום ולא היתה רוצה לאכול מחמת שפירסה נידה כי כן דרך נשים] ממילא אסור לאפות בשבילם ע"כ הגה"ה מהמחבר:
[שם ברש"י] קמח סלת. סלת לעוגות וקמח לעמילן של טבחים וכו' והנה בגמ' (בבבא מציעא פ"ז) אמרינן כתיב קמח וכתיב סלת ללמד שאשה צרה עיניה באורחים והיה כתוב בפרש"י שם בגמ' בספרים ישינים הקדמונים דהוא אמר קמח והיא אמרה סלת וכן משמע מלשון הכתוב דקמח כתיב ברישא ומשמע דהוא אמר לה והיא השיבה סלת] וכבר תמהו כל העולם דא"כ היכי מוכח מזה שאשה עיניה צרה באורחים ואמנם שמעתי בשם הגאון בעל כנסת יחזקאל ליישב בטוב טעם ודעת ע"פ דברי התוס' בשבת דף קי"ז) ד"ה הציל על הא דאמרינן שם דהציל פת פת נקיה אינו מציל פת הדראה וכתבו התוס' שם בשם ר"י דה"ה כשאופין ביו"ט של פסח מצוה מסולת נקיה שיש לו די לצורך יו"ט אין אופין לאחריהם פת של הדראה אלא מתחילה יעשה של הדראה ואח"כ יעשה הנקיה ועפ"ז עולה לנו דברי רש"י כמין חומר דהיא אמרה סולת כדי שלא יוכל לאפות ל הם פת אחרת משום מלאכה שלא לצורך יו"ט אבל אברהם אמר קמח כדי שאם ירצה יוכל לאפות עוד פת סולת:
[שם] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בש"ס (בב"מ דף פ"ז) אמרינן ויאכלו ס"ד אלא נראים כאוכלים וכתבו התוס' דבתנא דבי אליהו איתא לא כדעת האומרים דנראים כאוכלים ושותים אלא אוכלים ושותים ממש ופליגי על הש"ס דהכא. ולכאורה תמוה דהא מדמתמה הש"ס ויאכלו ס"ד משמע דזה אינו במציאות כלל דמלאכים יאכלו דלא שייך בהם אכילה כלל והיאך אפשר דהמדרש יפלוג ע"ז. ואכן לולא דברי התוס' י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהש"ס לא אומר רק דא"א לומר ויאכלו שאכלו ממש כמו אנשים דזה דבר שא"א כלל רק דנראה שאכלו דהיינו שנשרף המאכל בהבל שבפיהם ולא נשאר על השולחן כלום והיינו אכילה שלהם אבל התנא דבי אליהו בא לומר דלא כמו שאומרים דנראים כאוכלים ושותים דהיינו יהיה נדמה לאברהם שלקחו המאכל לתוך פיהם ואכלו אבל באמת נשארו כל המאכלים בשלימות כמו שהם ולא נגעו בהם כלל אלא שאוכלים ושותים ממש והיינו שנשרפו המאכלים בהבל שבפיהם ונמצא שד' הגמ' ותנא דב"א הכל עולים לדעת אחת:
[שם כ"א ה'] ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. לכאורה קשה דהך קרא הו"ל להקדים תיכף אחר קרא דותלד שרה לאברהם בן לזקוניו ולמה נטר הכתוב למכתב הך קרא אחר קרא דוימל אברהם ונראה שבא הכתוב להגדיל הניסיון של המילה שמל את יצחק בנו אף שהיה אברהם בן מאת שנה והיה רחוק מאוד שיוליד אח"כ בנים אחרים דלידת יצחק גופא היה ע"פ דרך הנס כמו דכתיב הלבן מאה שנה יולד ואעפ"כ לא חש לזה ומל את יצחק בנו יחידו כדי לקיים ציווי ה':
[שם כ"ב ו'] ויאמר יצחק אל אברהם אביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. הנה לכאורה תיבת הנה האש והעצים מיותר הוא דהוי סגי שיאמר איה השה לעולה. ונראה דהנה אמרינן (בב"מ דף פ"ז) דעד אברהם לא היה זקנה מאן דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק ע"ש. הרי דיצחק היה גדול גם בקומה ובמידת גופו כאברהם ולפיכך כיון שהיה בדעתו באמת להקריב ליצחק לעולה הכין עצים מרובים שיהיו מספיקים להקריב עליהם את יצחק ולכן כשראה יצחק הכנה גדולה כזו שאל לאביו דהנה האש והעצים ואני מבין שבדעתך להקריב עליהם קרבן גדול וא"כ איה השה לעולה כלומר היכן ימצא בעולם שה גדול כזה שצריך לעצים מרובים כ"כ. והשיב לו אלהים יראה לו השה לעולה בני וכיון שהשה יראוהו לו מן השמים ולכן אני צריך הכנה גדולה שמא ימציאו לי מן השמים שה גדול:
ועוד י"ל דבאמת מתחילה הבין יצחק דהוא בעצמו יהיה העולה ואכן אחר כך כששם העצים עליו עלה על דעתו שא"א שהוא יהיה עולה לה' דהא אסור לעבוד עבודה בקדשים ולכן אמר הנה האש והעצים ואיה וכו' והשיב לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר שעדיין לא נתברר הדבר אם יקריב שה לעולה או דיצחק יהיה עולה וא"כ עדיין אין בו קדושת עולה כלל. ובזה ניחא עוד דלמה לא שאל יצחק מיד דאיה השה לעולה ודו"ק:
[בפ' חיי שרה כ"ג א'] ויהיו שני חיי שרה וגו' שני חיי שרה. ופרש"י כולהו שווין לטובה ולכאורה צריך ביאור דמהיכן נשמע מהך קרא דשוין לטובה ומה היה קשה לו לרש"י ז"ל בכתוב דהוצרך לפרש דכולהו שוין לטובה. וי"ל ע"פ הא דאמרינן (ביומא ד' ע"א) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים אר"א אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה ע"כ ועפ"ז י"ל דהיה קשה לרש"י ז"ל תרתי חדא דמהו לשון שני חיי שרה ואטו יש שנים שאינן של חיים ועוד דהא כבר אמר ויהיו חיי שרה. לזה פירש דאי מרישא לא ידענא דהיו שנים של טובה ולכן מסיים קרא שני חיי שרה כלומר דשני שכתב מתחילה היו שנים של חיים והיינו שהיו שוין לטובה [א"ה ונראה לי להמתיק דבריו דכן מצינו באמת בדברי חז"ל שנים של ער לא מקרי שנים של חיים וכמו דאמרינן בעלמא דארבעה חשובין כמתים מצורע ועני וסומא ומי שאין לו בנים וכן יעקב אמר לפרעה דימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי כלומר דבס"ה חי ק"ל שנה אבל שנים של חיים שהיה בתוכם היו מעט דרוב שנים היה בצער ובצרה ולא נקראו שנים של חיים וא"כ הו"א דשרה נמי כיון דמעיקרא היתה עקרה ולא היה לה בנים לא היו נחשבים לשנים של חיים קמ"ל דכולהו שוין לטובה וכמו דאיתא בספרים דזה היה טובה גדולה שלא נולד יצחק עד אחר שמל אברהם וכידוע וא"כ כולהו שוין לטובה]:
[שם כ"ב ג] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והנה נמסר במסורה דהכ"ף בתיבת ולבכותה קטנה ופי' בבעה"ט שבא לרמז שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה ע"ש וזה דחוק קצת. [ומה שתי' שם בבעל הטורים עוד שהיתה כמו גורמת מיתתה פשוט דג"כ הכוונה דמשום זה לא בכה רק מעט לפיכך כתיב בכ' קטנה להקטין הבכיה ובהג"ה שם במח"כ לא דק בכוונת הבעה"ט]. ואכן לפי ענ"ד י"ל ע"פ ששמעתי שיש באיזה מדרש חז"ל דבת היה לו לאברהם משרה [והיינו כדעת ר"מ שהיה לו בת] ומתה כשמתה שרה אמה ועפ"ז י"ל בפשיטות דמשו"ה כתיב כף קטנה לרמז דקרי ביה "לבתה" בלא כ"ף והיינו דבא אברהם לספוד לשרה ולבתה וזהו כוונה נפלאה. [א"ה ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' (בב"ב דף קמ"ז) דלמ"ד דבן נח מותר באחותו למה לא השיאה ליצחק והוצרכו לדחוק דהיה לו הבת מהגר ואכן לפי המדרש הנ"ל אין מקום לקושייתם דכבר מתה הבת בעת מיתת שרה. ומיהו י"ל דבתוס' מקשים שפיר דהא המ"ד דהיתה לו בת מפיק ליה מקרא וה' ברך את אברהם בכל והך קרא נאמר לאחר מיתת שרה וע"כ דלא ס"ל להש"ס כדעת המדרש הנ"ל. ואמנם אם נמצא במדרש כן יתיישב בזה עוד מה שהעיר הגאון בעל נו"ב ז"ל בספרו אהבת ציון ודרוש ז'] דלכאורה דתיבת לשרה הוא מיותר דהו"ל לכתוב ויבוא אברהם לסופדה ולבכתה שהרי הפסוק התחיל ותמת שרה וגו' ותי' בזה לפי דרכו דבא לאשמועינן לפי שאנשי הדור ההוא ספדו אותה מתחילה לפי שהיתה אשת אברהם ואשת חבר ה"ה כחבר ובא אברהם לספוד לשרה כלומר בשביל כבוד עצמה ג"כ ראויה לסופדה ואפילו לא היתה אשת אברהם ע"ש. ואכן לפי דברי המדרש הנ"ל בלא"ה ניחא לפי שהוצרך לסיים דהספיד ג"כ לבתה של שרה הוצרך ע"כ לומר בתחילה לספוד לשרה ע"כ הג"ה]:
[שם ברש"י] מאה שנה וגו' בת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליופי ע"כ לכאורה אדרבה היופי ניכר יותר כשהיא גדולה בשנים. ואמנם בילקוט כאן ובפסיקתא זוטרתי הגירסא להיפך בת ק' כבת כ' ליופי ובת כ' כבת ז' לחטא וכן הוא בפי' רש"י שעל המדרש רבה וזה גי' נכונה:
[שם] ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ואמרינן בגמ' (בב"מ דף פ"ז) והובא ברש"י בחומש שנטל ממנו שקלים גדולים שהם קנטרין שמתקבלין בשקל בכל מקום וכן פירש באונקלוס סלעין דכסף דמתקבלין סחורה בכל מדינתא. ולכאורה קשה מה דכתיב עובר לשון יחיד ועוברים מבעיא ליה. ואולי י"ל דאי הוי כתיב עוברים הו"א דבכולל היו שקלים גדולים אבל מכל מקום היה נמצא ביניהם איזה שקלים קטנים וחסרים ואף על פי כן יש לומר עליהם דהם עוברים לסוחר דכן דרך התגרים דאין מקפידין אם נמצא איזה מטבעות רעים כיון דהרוב הם טובים ולכן כתיב עובר לאשמעינן דכל אחד ואחד בפני עצמו ג"כ עובר לסוחר דכולהו היו גדולים וטובים ולא היה נמצא בהם אף שקל אחד רע וכן יש לפרש מה דכתיב לסוחר לשון יחיד ולא כתיב לסוחרים והיינו משום דרוב סוחרים אין מקפידין כל כך אזוזי אם אינם טובים כל כך וכדאמרינן בב"מ דמאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה ואי הוי כתיב לסוחרים הו"א דהיה עוברים לרוב סוחרים אבל למיעוט המקפידים ביותר לא היו עוברין קמ"ל עובר לסוחר כלומר לכל סוחר וסוחר שבעולם ואף לסוחרים שמקפידין ביותר [וכה"ג כתב הפרשת דרכים בדרך החיים דמשו"ה בפ' שמע כתיב נמי בכל מאודך ובפ' והיה אם שמוע לא כתיב והיינו דפ' שמע נאמרה בלשון יחיד ושפיר הוצרך להכתוב לפרש דיאהב לה' בכל מאודו ואף דכבר כתיב ובכל נפשך משום דנמצא אחד מאלף דממונו חביב עליו מגופו אבל בפ' והיה אם שמוע דנאמרה בלשון רבים לא שייך למכתב ובכל מאודכם דרוב בני אדם נפשם חביב עליהם יותר מממונם ע"ש]. ושוב מצאתי בס' תורת חיים שם בב"מ שהעיר ג"כ על מאי דכתיב עובר לשון יחיד ותי' ג"כ כמו שכ' ות"ל שכוונתי לדעתו.
[שם כ"ד ל"ט] ואמר אל אדוני אלי לא תלך האשה לילך אחרי. ופרש"י אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' א"ל בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך ע"כ. ולכאורה איפכא הו"ל למימר דאין ברוך מדבק בארור דהא ברצונו של ארור לדבק בברוך רק דהברוך אסור להתחתן עמו. וי"ל בדרך צחות דדרכו של ארור דחושב עצמו למיוחס טפי מהברוך עד שהוא אינו רוצה להתחתן עם הברוך:
[שם כ"ד נ'] אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב ופרש"י לא נוכל דבר אליך למאן בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון ע"כ ולכאורה צריך להבין מאי בעי רש"י בזה במש"כ ולא ע"י תשובת דבר הגון ועוד דתשובת דבר הגון אינו מיאון רק רצון ונראה דהיה קשה לרש"י דנהי דרע לא יוכלו לומר כיון דמה' יצא הדבר אבל למה לא יוכלו לומר דהוא טוב ולכן פרש"י דרע או טוב הכל על המיאון נאמר דלא יוכלו למאן בב' אופנים דלא מבעי דלומר דהענין רע בעצמותו דוודאי אינם יכולים לומר אלא אפילו לומר דהענין הוא טוב רק שאינו הגון לפנינו על דרך שאמרו חז"ל (בקדושין דף מ"ט) דמצי אמרה דמסנא דרב מכרעאי לא בעינא גם זה לא נוכל לומר כיון דמה' יצא הדבר:
[בפ' תולדות כ"ה ל'] ויאמר יעקב מכרה כיום וגו' ופרש"י כתרגומו כיום דילהן שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה עכ"ל ואולי י"ל עוד משום דמכירת הבכורה היה דבר שלא בא לעולם ואינו חל עליו מכירה וקנין כלל דהא אמרינן (בב"מ דף ט"ז) דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום וכן איתא בתוספתא דנדרים סוף פ"ו ואמנם מסיק בברייתא שם דאם אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין ומפרשינן דסיפא דדבריו קיימין הוא משום כדי חייו ופרש"י דהוא תקנת חכמים דאם צריך למזונות דבר מועט לצורך אותו היום אז חל המכירה משום כדי חייו ובזה יש לפרש גם הכא דכיון דעשו היה עיף ורעב והיה נצרך למכור משום כדי חייו של אותו היום ולכן היה חל המכירה וזהו דאמר לו מכרה כיום דבשביל שמוכר בשביל אותו היום א"כ שפיר יכול למכור ויהיה מכירה גמורה וקיימת. [זה משלי]:
[שם כ"ז ט"ו] ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות וגו' ותלבש את יעקב בנה הקטן ולכאורה קשה דמאי הוצרך הכתוב לפרש כאן דעשו היה בנה הגדול ולמאי נ"מ בזה לענין הלבישה. וי"ל דבא לאשמעינן דבר חדוש בזה דוודאי דעשו מלבד דהיה בכור עוד היה גדול בקומה וברוחב יותר מיעקב ואעפ"כ נעשה נס דבגדי עשו שהיה גדול היו מכוונין למידתו של יעקב ואף שהיה בוודאי קטן ממנו בקומה דמן השמים סייעוהו שיהא בגדי עשו הולמתו כדי שיטול הברכות.
[שם כ"ז ל"ט] ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ וגו'. לכאורה תמוה והלא מתחלה אמר לו הן גביר שמתיו לך ולך אפוא מה אעשה בני הרי דאמר לו שאין לו במה לברכו דכבר נתן הכל ליעקב ואיך אמר לו אח"כ הנה משמני הארץ יהיה מושביך ומטל השמים מעל הלא ברכה זו כבר ברך ליעקב. ושמעתי דבר נחמד מאד מפי הרב הגאון האמיתי מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא זצ"ל שהיה ראב"ד בפ"ק ווילנא ע"פ מה שכתב רש"י דמשמני הארץ יהיה מושביך זו איטליא של יון ומבואר בש"ס (בשבת דף נ"ו) בא גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון ועליו נבנה כרך גדול וזו איטליא של יון ולכן כשבירך ליעקב ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ לא היה איטליא של יון בכלל הברכה ולכן אמר לו לעשו "הנה" משמני הארץ ולשון הנה משמע דאמר לו דעתה נתחדש לי גם ברכה עבורך והיינו איטליא של יון דארץ שמנה היא והיא לא היתה בכלל ברכת יעקב. ואני יכול לברך אותך בארץ שמנה הלזו. כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל ודפח"ח:
[בפ' ויצא כ"ח י"ג] ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלהים וגו' והנה נצב עליו וגו' והנה אנכי עמך וגו' ולכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר על כל דיבור ודיבור והנה ונראה משום דכתיב ויחלום והו"א דלא היה רק חלום בעלמא ואמרינן דא"א לחלום בלא דברים בטלים ולכן כתיב והנה על כל דיבור להורות דהיה חלום אמיתי דנגלה לו השם באמת ונראה לו דרך נבואה ממש וכל מה דראה בחלום הכל היה אמת ונתקיים כל ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה בחלום זה:
[שם כ'] וידר יעקב נדר לאמר הנה לכאורה תיבת לאמר אין לו שייכות בכאן וכבר הרגיש בזה במד"ר כאן ופי' לאמר לדורות שיהיה נודרין בעת צרה והובא בתוס' (חולין דף ב' ע"ב) ד"ה אבל. ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש הכתוב ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירוכין הלכה ל"א שכ' שם דנדר חל על דשלב"ל ואם אמר דהרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם מחמת נדרו וכו' ובהלכה ל"ג כתב ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר ע"כ ועפ"ז י"ל דלזה כתוב תיבת לאמר כלומר דיעקב נדר לומר הנדר כשיבוא לעולם דקיבל על עצמו להפריש מעשר מכל מה שיברך ה' אותו לאחר מכאן ואז יקדישנו לגבוה ודברי פי חכם חן:
[בפ' וישלח] וישלח יעקב מלאכים. ופרש"י מלאכים ממש ונראה דרש"י ז"ל למד זה מדכתיב לפניו אל עשו אחיו ולכאורה תיבת לפניו מיותר אלא לאשמעינן שהיו מלאכים ממש שהיו עומדין לפניו וגם אל עשו ולא היו צריכין רק להחזיר פניהם כלפי עשו:
[בפ' וישב מ' י"ד] כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמרי חסד והזכרתני אל פרעה. הנה לכאורה תיבות אלו כי אם זכרתני אין להם ביאור וגם נראה מיותר כי היה די שיכתוב ועשית נא עמדי חסד ותזכור אותי אל פרעה והוצאתני וגו'. ועוד יש לדקדק במה שכתוב בפסוק הקודם לזה בעוד שלושת ימים וגו' והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו. ולכאורה תיבות כמשפט הראשון מיותר דכיון דפתר לו ואמר ונתת כוס פרעה בידו ממילא מובן דיהיה שר המשקים כמו שהיה בתחלה. ועוד יש להעיר דעל מה היו פניו של שר המשקים זועפים הרי מחלומו ג"כ מובן שישאר שר המשקים דראה בחלומו דכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה:
והן אמת דבגמ' אמרו שכל אחד ואחד הראהו חלומו ופתרון חלום של חבירו (ברכות נ"ה ע"ב) והובא ברש"י בחומש על פסוק ויחלמו חלום שניהם ובזה ניחא דהיו פניו זועפים משום דחלום לו הפתרון של שר האופים אבל מ"מ קשה דהא בגמ' דקדקו זה מקרא דוירא שר האופים כי טוב פתר דקשה מנא ידע אלא מלמד שכל אחד ואחד ראה וכו'. ולפי מה שהערנו לעיל טפי הו"ל לדייק זה מקרא דוירא אותם והנם זועפים. ונראה ליישב הכל בחדא מחתא בעז"ה דהנה ידוע דשר הממונה להשקות וליתן היין על השולחן לפני המלך אינו סוחט את הענבים בעצמו דעל זה יש ממונה אחר שסוחט את הענבים להוציא מהן היין והוא נותן את היין לשר המשקים והוא שירות פחותה מאוד. וגם אין דרך לסחוט את הענבים לפני המלך כי יהיה קץ בשתייתו כאשר יראה כי יסחט בידו כידוע. ולכן כאשר ראה שר המשקים בחלומו שסחט את הענבים בפני פרעה היה זעף וירא מאוד פן יורידו אותו מגדולתו ומשררותו ולהחליף לשירות הפחותה והיינו שיהיה הוא הסוחט את הענבים. ואכן לפי שראה בחלומו ג"כ שנתן את הכוס על כף פרעה שהם שני דברים הסותרים זא"ז דמי שסוחט את הענבים אינו נותן את הכוס ליד המלך ומי שנותן את הכוס ליד המלך אינו סוחט את הענבים והבין דיש בחלומו דברים בטלים אך דלא ידע איזה דברים הם בטלים ואיזה הם אמת והיה כפוסח על שתי הסעיפים ולזה השיב לו יוסף דא"צ להצטער כלל דזה פתרונו דבעוד ג' ימים יתן כוס פרעה בידו כמשפט הראשון והיינו שלא יסחוט את הענבים כלל. ומה שחלם לו שסחט את הענבים אין זה רק כדי שיצטער מזה ויצטרך לפתור חלומו ע"י יוסף ועי"ז יגיע לו מזה תועלת שיזכור אותו לטובה כאשר ייטיב לו וזה שאמר לו יוסף כי אם זכרתני אתך כלומר דזה שראה סחיטת הענבים אינו כי אם שיזכור אותו לטובה ולכן ביקש ממנו שיקיים לו ואמר לו ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה כאשר רמזו לך בחלום. ובזה ניחא מה שכתוב בקרא ב' זכירות כי אם זכרתני והזכרתני אל פרעה. והיינו דהזכרה ראשונה אינו בקשה רק נתינת טעם על החלום. והזכרה שניה הוא בקשה ממש שביקש יוסף ממנו שיזכרהו לטובה. כן שמעתי מפי מר אבא ז"ל וש משיב דברים נכוחים:
[בפ' מקץ מ"א ל"ג] ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. הנה כבר העירו על זה המפרשים ז"ל הליועץ למלך נתנוהו כי נתן עצה לפרעה הלא פרעה לא ביקש ממנו רק לפתור לו חלומו ולאיזה טעם הוצרך יוסף ליתן עצה על מה שלא ביקש ממנו ואמר מר אבא ז"ל דכוונת הכתוב כך הוא דלכאורה תמוה דהיאך לא הבינו החרטומים דהחלום בא להראות על רעב ושובע ואיך עלה על דעתם לפתור דשבעה בנים יוליד וכו' כמו שאמר במדרש וי"ל דהחרטומים ידעו מה שקבלו חז"ל דבפסח נידון על התבואה אבל בר"ה הדין רק אינו אלא על האדם ומעשה כי הוה בר"ה הוה כדאמרינן (בר"ה דף י') בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והלכך חשבו החרטומים דוודאי הראה לו מה שיצא הדין על האדם והלכך פתרו לו שבעה בנים יוליד וכו'. אבל יוסף הבין האמת דכל תכלית החלום הוא כדי שיוסף יעלה לגדולה ע"י זה לפיכך אמר לפרעה דהוא הדבר אשר אלהים עושה הראה את פרעה. הנה שבע שנים באות שבע גדול בארץ מצרים ומה שראה חלום זה עתה שאינו זמן דין על רעב ושובע היינו משום שצריך פרעה לבקש אחר איש נבון וחכם ולשיתהו על ארץ מצרים ונמצא דהתכלית הפתרון יהיה תועלת לאדם לפיכך הראוהו לו עתה בר"ה שהוא זמן הדין לאדם:
[שם מ"ב כ"ד] ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם וידבר אליהם ויקח מאתם את שמעון. לכאורה צריך להבין מאיזה טעם רצה יוסף לתפוס אחד מאחיו אצלו במצרים ואי משום דרצה ליטול אותו בערבון כדי שע"י זה יהיו מוכרחים לבוא אצלו פעם שנית עם בנימין הלא בע"כ יהיו מוכרחים לבוא במצרים כשיכלו השבר רעבון ביתם. ואכן מר אבא ז"ל אמר ע"ז טוב טעם דמשום דעיקר רצה יוסף שיביאו בנימין אצלו וגם ידע בבירור דוודאי יעקב לא ירצה לשלוח עמם את בנימין במצרים פן יקראנו אסון בדרך ולכן חשש יוסף דשמא ישכרו אחד מן השוק ויביאו אותו למצרים אל יוסף ויאמרו שזהו בנימין אחיהם הקטן והוא לא יוכל להכחישם דאינו בנימין ולכן בכוונה גדולה הניח לשמעון אצלו במאסר וכשיביאו אחד מן השוק תיכף יוליכנו למאסר ולשאול משמעון אם הוא מכירו או לא ושמעון בוודאי יאמר האמת שאינו מכירו מעולם שהרי לא ידע שאחיו הביאו אותו הנה תחת בנימין ולכן בשביל זה לא יוכלו אחיו להטעותו ולהביא איש אחד מן השוק דיהיו יראים שיתוודע השקר ע"י שמעון וזה נראה נכון:
[בפ' ויגש מ"ה ג'] ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ואיתא במ"ר על פסוק הזה אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה וכו' יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה ע"כ. ולכאורה לשון לפי מה שהוא שכתב המדרש אינו מובן. ושמעתי ממר אחי הגאון זצ"ל שאמר לפרש דהנה באמת במעשה דמכירת יוסף סוף היה לטובה רק דהם חשבו עליו רעה והוה כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואעפ"כ לא יכול לעמוד בתוכחתו הלכך ק"ו כשיבוא הקב"ה להוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא דהיינו דיתכוין לאכול בשר חזיר וגם עלה בידו בשר חזיר דהמחשבה והמעשה יהיו בעבירה על אחת כמה וכמה דצריכין ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. וזה נכון:
[שמות י"ח ז'] ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו. פרש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה. ועל דרך הפשט אמר מר אבא די"ל דלא היתה השתחואה של כבוד רק משום דמשה רבינו היה גבוה עשר אמות כדאיתא בברכות פרק הרואה ויתרו מסתמא היה איש בינוני כשאר אנשים שגובהן ג' אמות ולכן כיון שרצה לנשק ליתרו ע"כ היה צריך משה לשחות עצמו כדי שיוכל לנושקו ולכן לא הוצרך הכתוב לפרש מי השתחוה למי דממילא מובן דמשה השתחוה:
[בפ' תרומה כ"ה ט"ז] ונתת אל הארון. פרש"י כמו בארון. וכ"ב היינו לר"מ (בב"ב דף י"ד) אבל לר"י שם היה מצד הארון וכן משמע פשטיות הכתוב דפ' האזינו דלר"מ הוצרך לפרש כמו שאמרו בגמ' שם וכן מלשון הכתוב כאן דאמר אל הארון משמע נמי בצד וכ"כ האברבנאל ומורי אבי ורבי נ"י אמר דבר נכון בזה ליישב מה שתמה רש"י לקמן דלמה הוצרך לכפול פעם שנית ואל הארון תתן די"ל דחד קאי על הלוחות וחד על הס"ת ומצא סעד גדול לזה מד' התרגום יונתן בן עוזיאל דבפעם רא פי' ית סהדותא ובפעם שני פי' ית לוחי סהדיא ודפח"ח. ומה שפירש רש"י בפ' פקודי ויתן את העדות דהיינו הלוחות היינו משום דעדיין לא נכתב הס"ת א סוף הארבעים שנה ולכן א"א לפרש שם על הס"ת והלכך הוצרך רש"י שרש דקאי על הלוחות אבל כאן בציווי שפיר יש לפרש על הס"ת. שוב ראיתי בירושלמי פ"ו דשקלים הלכה א' שכ' דטעמיה דר"מ דס"ל דס"ת מונח בארון גופא מדכתיב בפסוק כ"א ונתת את הכפרת וגו' ואל הארון וע"כ דקאי על ס"ת דהיה מניחה אח"כ בסוף הארבעים דאלו הלוחות הו"ל למימר בתחילה הנתינה וא"כ לדידיה קרא קמא בלוחות וקרא השני בס"ת. ורש"י שהקשה דלמה נכפל הוא לר"י דס"ל בירושלמי דשקלים דקרא השני נמי בלוחות מיירי דאלו ס"ת לא היה מונח רק מצד הארון וליכא לפרש דקאי אס"ת דהא אל הארון כתיב דמשמע בארון גופא ולדידיה צ"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכמו דמשני שם בירושלמי דלר"י הך מסורס הוא דמתחילה צ"ל ואל הארון תתן ואח"כ ונתת את הכפורת ע"ש בירושלמי ושפיר מקשה רש"י דע"כ כולי קרא מיותר. אכן מה שפרש"י בתחלה ונתת אל הארון את העדות דהיינו התורה וודאי קרא קמא בוודאי בלוחות מיירי וכמו דמבואר בירושלמי ולכן צ"ל דרש"י נמי ר"ל הלוחות וקרי ליה תורה ועי' בספר ביאור מהר"ל על רש"י שעל החומש שביאר ג"כ כוונת רש"י כן וע"ש דהאריך בזה:
[במדבר בפ' שלח י"ד ז' ח'] ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' וגו' ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ע"כ. ולכאורה תמוה דבמאי רצו להשתיק בדברים אלו את ההמון שאמרו דניתנה ראש ונשובה מצרימה משום דיראו מדברי המרגלים שאמרו כי עז העם היושב בארץ ולכן טענו דלמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיה לבז וא"כ מה תועלת יש במה שאמרו אל בנ"י כי טובה הארץ מאוד מאוד והיא ארץ זבת חלב ודבש הלא בזה הודו גם המרגלים וכמו דכתיב בתחילה ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה רק שטענו אפס כי עז העם וא"כ אין זו סתירה כלל לד' המרגלים ואמר מר אבא ז"ל דעיקר טענת המרגלים היה דבארץ כנען אין בה שום יתרון ומעלה יותר מארץ מצרים דחשבו לארץ מצרים ג"כ לארץ זבת חלב ודבש וכמו דכתיב בפ' קרח דדתן ואבירם אמרו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר ולכן אמרו המרגלים דבאנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא כלומר דגם היא זבת חלב ודבש כמו ארץ מצרים אבל אדרבה יש בה חסרונות כי עז העם וכל העם הם אנשי מדות ואינו כדאי לעלות שמה ולהכניס עצמינו בספק סכנה ולכן אמרו דנתנה ראש ונשובה מצרימה דשם יהיו בטוחים מן החרב והביזה וגם היא זבת חלב ודבש. ולכן השיבו להם יהושע בן נון וכלב בן יפונה תשובה ניצחת לבטל טענתם ואמרו להם דהארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. ויש לפרש דכלב אמר זה על חברון שעבר בה להשתטח על קברי אבות והיא טרשין שבא"י ומ"מ היא מבונה על שבעה בצוען וכמו דכתיב לעיל וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ופרש"י והוא מן הש"ס דסוטה דהכוונה דהיא טובה שבעה פעמים יותר מצוען שהיא המעולה שבארץ מצרים וזהו שאמר דמהארץ אשר עברנו בה לתור אותה דהיינו חברון יש להבין דשאר הארץ טובה מאוד מאוד (וזהו דכתיב בכתוב הזה שני פעמים הארץ דלכאורה בחד סגי ואכן לפי מש"כ ניחא]. אך מעלת א"י וטובתה תולה בעצמינו אם נהיה כדאין והגונים לפני המקום שיחפוץ בנו להביא אותנו אל הארץ הזאת אשר היא זבת חלב ודבש [אבל לא ארץ מצרים] אז יהיה טובה גם להבא וכמו דכתיב (ביחזקאל כ"ו) יען אשר אמרה צור על ירושלים וגו' אמלאה החרבה ואמרינן (במגילה דף ו') קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמן וכו'] יותר משאר ארצות. וכנגד הטענה דאפס כי עז העם אמרו דלזה יש תקנה גדולה דאל תמרדו בה' ואז אל תראו מעם הארץ כי לחמנו הם וכן מבואר בכתוב בשופטים כמה פעמים דכל זמן שישראל עבדו את ה' היו האויבים נופלים לפניהם ונכנעים אבל כשעזבו את ה' ועבדו את אלהי נכר הארץ אז היו האויבים מתגברים עליהם וכן כתיב בפ' בחוקתי ובפ' כי תבוא בברכות וקללות. ועפ"ז יתיישב כמה דקדוקים.
[שם י"ד י"ב] וינסו אותי זה עשר פעמים. ופרש"י וינסו כמשמעו ואינו מובן כלל דאיזה פירוש אחר יש לפרש בתיבת וינסו דהוצרך לומר דהפירוש הוא כמשמעו ואמר מר אבא ז"ל דט"ס נפל ברש"י וצריך לציין זה על תיבות זה עשר פעמים דלא נימא דזהו ע"ד גוזמא וכמו דכתיב בפ' ויצא ותחלף את משכורתי עשרת מונים דאינו אלא על דרך גוזמא ולכן כתב רש"י דבכאן עשר פעמים הוא כמשמעו עשר פעמים ממש וכמו דמסיים רש"י שנים בשליו ראשון וכו' וכדאיתא במס' עירוכין שם:
[בפ' בלק כ"ד כ"ז] ומחץ פאתי מואב. ופרש"י התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו' ואינו מובן דבריו דמאי מצא רש"י בתרגום כאן ביאור ופירוש לקוצר העברי ואכן מר אבא ז"ל אמר דט"ס נפל ברש"י ודברי רש"י ז"ל אלו שייך למעלה בקרא דלכה איעצך דפרש"י דמקרא קצר לכה איעצך היינו להכשילם בזימה וגם אומר לך דמה יעשה העם הזה לעמך ומחץ פאתי מואב וגו'. וע"ז כתב רש"י כמו שהתרגום מפרש קוצר העברי איתא אמלכינך מה דתעבד ואחוי לך מה דיעבד עמא הדין לעמך בסוף יומיא כצ"ל ברש"י. ודבר ה' בפיו אמת דרש"י כיון לתרגום הזה. ואכן ראיתי דבקצת חומשים נדפס דברי רש"י כהוגן כמו שכתבתי בשם מר אבא ז"ל:
דברים בפ' וילך ל"א ב' ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ופרש"י על זה יכול שתשש כוחו ת"ל לא כהתה עינו וגו'. ואח"כ מציין רש"י על פסוק המוקדם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וצריך להבין מאיזה טעם הקדים רש"י לפרש הפסוק השני מקודם. ואמר מו"ר אבי ז"ל דרש"י מציין באמת על פסוק ראשון וילך משה וכוונתו להקשות שני הכתובים אהדדי דמתחילה אמר וילך משה הרי שהיה בכוחו לילך ולצוות בני ישראל ותוך כ"ד אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא ולכן פירש"י יכול שתשש כוחו וכו'. אלא לא אוכל לצאת ולבא בד"ת:
עד כאן מהחידושים ששמעתי מפי מר אבי ז"ל וכתבתים פה כדי שיהו שפתותיו דובבות בקבר ויהי לו לזכרון עולם.