בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
יורה דעה · סימן ח
אשר השבתי לחכם אחד
ע"ד קושיית דודי אדמו"ר הגאון החסיד מוהר"ח ז"ל מוואלאזין [נדפסה בסוף הספר] בפלוגתא דרבה ורב יוסף ריש מו"ק שפסק הרמב"ם ז"ל כרב יוסף נגד רבה דה' כוותי' לגבי רב יוסף בכ"מ בר משדה ענין ומחצה לכאורה הי' נראה לו' בפשיטות משום דפשטא דבריי' דמנכש והמחפה אתי' כר"י ורבה דחיק לאוקמה כר"ע ומה טעם קא' ואשינויי' דחיקא לא סמכי' וכה"ג אשכחן להראשונים ז"ל בכמה דוכתי אך לא נתישבה דעתי בהך לחוד:
ועיינתי בד' הירושלמי בפ' כלל גדול ומצאתי שם בה"ב שאמר וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש ושם להלן אמר כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע הרי מבואר להדיא כד' הרמב"ם וכמו שחילק הכ"מ בריש פ"ח מה' שבת ומודעת דרכו בקדש של הרמב"ם ז"ל לנטות לפעמים אחר ד' הירוש':
ועוד יש ליישב פסק הרמב"ם ז"ל. משום דרבה דס"ל דגם אם הניכוש וההשקאה מועיל לצמוחי פירא אינו חייב משום זורע הלא הוא נגד הבריי' דבפ' כלל גדול (ע"ג ע"ב) תנא הזורע וכו' והזומר וכו' כולן מלאכה אחת הן וחיובא דזומר משום נוטע הא הוא משום דעביד לצמוחי פירא ואביי שהקשה לרבה מדר"כ ולא הקשה טפי מהך בריי' י"ל דלא ידע לה וכן ר' אמי דאמר התם זומר חייב משום נוטע ורב כהנא התם הא ס"ל דלא כרבה. ורב יוסף אע"ג דאיהו גופי' א' התם ג"כ דמאן דקטיל אספתא חייב גם משום קוצר עכ"ז סובר דמנכש ומשקה לא מיחייב גם משום חורש משום דקטיל אספתא ה"ה קוצר ממש אבל רפויי ארעא סובר ר"י דלא דמי כ"כ לחורש וממילא ודאי דל"ק לר"י גם מה שהקשה אביי עליו מדר"כ דזומר וצריך לעצים חייב שתים ולא משום דפליג אר"כ וסובר דהיכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא כמ"ש התו' במו"ק שם בסד"ה חייב דהא ר"י גופי' סבר בקטיל אספתא דחייב שתים [וד' התוס' בזה צע"ג] וקשיא ל"ג כמ"ש התוס' וגם אפי' אי גרסי' קשי' ג"כ לא תברא כי מודעת החילוק שבין ל' קשיא ללשון תיובתא שקשיא י"ל תירוץ ורשאין גם אנן לתרץ כמ"ש תר"י בפ' תה"ש (כ"ט א') ע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' שם בשם רב האי וע"ע רש"י סנהדרין (ע"ב א') ד"ה קשי' ורשב"ם ב"ב (נ"ב א') בשם ר"ח ועתה אשימה פני אל ד' ידידי:
אשר העיר ידידי להקשות בעיקר ד' רב יוסף במו"ק דסובר דמנכש חיובו משום זורע מהך דפ' הבונה (ק"ג א') דס"ל לרב יוסף גופי' דחיובו משום חורש אם לא באגם יפה העיר בזה אך לדעתי אפשר ליישבו דפלוגתיי' דרבה ור"י נמי הוא באגם או בארעא דחברי' ויש שם זרעים שהניכוס מועיל להצמיחם והבריי' דפ' הבונה בשאין שם זרעים דליהני להו וחיובו משום קוצר לחוד באם שהוא באגם או בארעא דחברי' אז שיעוריו חלוקין אם לאכילה כגרוגרת ואם וכו' ואם ליפות את הקרקע היינו בארעא דידי' או אפי' בארעא דחברי' ואעפ"כ כוונתו ליפות את הקרקע שחיובו גם משום חורש הוא בכ"ש משום חורש עכ"פ והבריי' לא מיירי ממספר החטאות רק בדין השיעור ובאמת שהוא חייב שתים משום קוצר ומשום חורש:
ואשר הקשה ידידי מפני מה לא הקשה הש"ס במו"ק ארב יוסף אמאי לא תני בבריי' דהתולש עולשין ואם לתקן את האילן בכ"ש גם זו קושיא היא אך גם זה אפשר ליישב בפשיטות דסתמא דהש"ס במו"ק לא ידעה מהך בריי' גם דהא אין סתירה מפורש בבריי' לד' ר"י בגוף הדין רק אמאי לא תני בה גם הך דינא ולזאת לא איכפת לי' הא גם לר"י עצמו. הגם דידע לה מדמפרש לה אך לדידי ק' טובא מהך בריי' על רבה דג"כ ידע לה על עיקר הדין דלרבה דס"ל דהיכי דמרפי ארעא חייב משום חורש א"כ גם באגם או בארעא דחברי' להוי שיעורו בכ"ש דאטו אם חורש באגם או בארעא דחברי' אינו חייב אח"כ עיינתי בתוספתא והנה כ' בה גבי זרדין שהן מן האילן גם ואם לתקן את האילן בכ"ש ולכן חילקה שם עולשין וזרדין לשתי בבות והש"ס קיצרה בל' התוספתא כמו שקיצרה והשמיטה מש"ש עוד אם נתכוין בכולן חייב שתים וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא בש"ס ומעתה אפס מקום לקושיית ידידי אך קושייתי צע"ג ליישבה ודוחק בעיני לומר גם ברפויי ארעא כמו ביפוי ארעא כיון דלא איכפת לי' בהריפוי אינו בכלל חורש:
ואשר כ' ידידי ועוד תמוה לי דהנה בפי' המשניו' שבת (ק"ג) הנ"ל כ' הרמב"ם דהמקרסם והמזרד חיובו משום זורע ובפ"ח מה' שבת כלל הרמב"ם מקרסם ומזרד השריגים עם המנכש ועל כולם כ' שם אם ליפות הקרקע ה"ז תולדת חורש וגם למה פי' הרמב"ם מזרד משום זורע והא בהדיא אי' בבריי' הנ"ל דמזרד זרדין משום חורש הוי חיובי' עכ"ל ידידי. והאריך ליישבו עפ"י שיצא לידון דבר חדש שניכוש דשליף קטיני מביני אלימי וניכוש דתולש עשבים רעים חלוקים זמ"ז בדיניהם לענין שבת. הנה הגם שדבריו אלו מחוכמים ומפולפלים משמחי לב אמנם מלבד מה דקשיא לפי דעתו דהי"ל להרמב"ם לכתוב בפ"ח מה"ש דהמנכש וכו' והמקרסם וכו' חייב שתים משום חורש ומשום זורע משום זורע כר"י ומשום חורש כיון דעכ"פ מהני גם ליפות הקרקע והרמב"ם הא סובר דמלאכה שאצ"ל חייב עלי' הנה מלבד זאת אני אומר שאיני רואה כאן עיקר קושיא וסתירה כלל בד' הרמב"ם מן פירושו במשנה למ"ש בחיבורו בפ"ח מה' שבת שהרי בפי' המשנה ביאר בהדיא וכ' דדווקא אם נתכוין לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו הוא זורע וזה הא מבואר בבריי' הנ"ל (ע"ג ב') שהזומר חייב משום נוטע וכן ר"כ ור"א ור"י שם סוברים כן ובפ"ח מה"ש ג"כ דייק וכ' שהמנכש בעיקרי האילנות והמקרסם וכו' והמזרד וכו' כדי ליפות את הקרקע ה"ז תולדת חורש שמתקן הארץ וכפי הכלל שא' בירושלמי הנ"ל כ"ד שהוא להניית קרקע חיובו משום חורש וכ"ד שהוא להבחיל את הפרי חיובו משום זורע:
ואשר כ' ידידי ליישב טעמו של הרמב"ם שפ' כר"י דלפי מה דאסברו התוספות במו"ק טעמיי' דרבה ור"י דרבה סובר דאזלי' בתר מעשה ור"י סובר דאזלינן בתר מחשבתו אי זה מצינן למימר דרבה לטעמי' דס"ל במנחות (ס"ד א') דאזלינן בתר מעשיו ורבא פליג עלי' התם וס"ל דבתר מחשבתו אזלי' ולכן פ' הרמב"ם כר"י משום דרבא דה' כוותי' סבר הכי עכ"ד ידידי לכאו' הוא דבר חכמה והמצאה אמנם מאד נפלאתי על דבריו אלו דהרי בין לגירסתנו שם דרבה פוטר ובין לגי' הראב"ד שם דרבא פוטר עכ"פ הא הרמב"ם פוסק בה"ש ובה' שגגות דפטור והש"ס הא מפרש התם טעמא דמאן דפוטר משום דסבר זיל בתר מעשיו וא"כ לפי ד' ידידי הלא אדרבה יסתרו בזה פסקי הרמב"ם שבפ"ב מה"ש ושבפ"ב מה' שגגות לפסקו שבפ"ח מה"ש וע"כ לומר או שהרמב"ם לא מפרש טעמיי' דרבה ור"י כפי' התוס' אלא באופן אחר ואולי דהוא ז"ל מפרש טעמי' דרבה משום דאזיל בתר הדבר שנעשית עתה מיד ולא בתר שיוולד מזה לאחר זמן [וכבר כתבתי לעיל דבאמת ד' רבה הם נגד הבריי' דפ' כלל גדול (ע"ג ב') וגם דלא כר"כ ור"א התם ושי"ל שגם מטעם זה פ' הרמב"ם כרב יוסף] ורב יוסף סובר דרפוי ארעא בעלמא לא דמי לחורש כמש"ל [וע"כ לו' כן לר"י כי היכי דלא תקשי דידי' אדידי' בדין קטיל אספתא כמש"ל] ואזיל בתר שיולד מזה לאח"ז לצמוחי פירא וכבריי' הנ"ל ור"כ ור"א וכד' הירושלמי הנ"ל או שסובר הרמב"ם שענין המעשה והמחשבה שבמנכש ומשקה אינו ענין כלל לענין המעשה והמחשבה שבדין פריסת מצודה דהתם. דבפרס מצודה המעשה והמחשבה הן כעין סתירה זל"ז שהמחשבה הוא ענין איסור והמעשה הוא ענין היתר. ונחלקו איזה מהם עיקר משא"כ במנכש ומשקה שהמחשבה והמעשה אין סותרין כלל זה את זה:
ואשר כ' ידידי תירוץ על קושיית אביי על רבה ור"י וירא לגשת לזה כבר הבאתי למעלה מדברי הראשונים ז"ל דגם אי אסיק הש"ס בקשיא כיון דלא אסיק בתיובתא הרשות בידינו לתרצה אמנם כ"ז אם הוא ישוב נכון אך באמת אין לו מקום כלל לדעתי כי עיקר יסוד תירוצו הוא מדקדוק ל' הרמב"ם בפ"ח מה"ש ה"ב ליתא לענ"ד כי מאין לו להרמב"ם להוציא דבר חדש שמלבד אבות ותולדות יש לאיזה אב עוד כעין ממוצע בינו לתולדותיו מה שלא נזכר מזה רמז בתלמודא דידן ובירו' ובתוספתא אבל הברור שמ"ש הרמב"ם שזומר כדי שיצמח ה"ז מעין זורע ר"ל שהוא אב כדמוכח מל' הבריי' (ע"ג ב') תנא הזורע והזומר והנוטע וכו' כולן מלאכה אחת הן מני זומר בהדי אבות ורש"י דחיק התם וכ' אבל זומר תולדה והכריחו לדחוק בזה משום דבמו"ק (ג' א') א' הכי אבל ברירא ויציבא מלתא לדעתי שהרמב"ם לא גריס התם תיבת תולדות כי באמת לפי גירסתנו ק' לי טובא ל' הש"ס שאמר דאהני תולדות מחייב אחרנייתא לא מיחייב הא גם אאבות אחרנייתא כגון מעמר ודש וזורה וכיו"ב ג"כ לא מחייב בשביעית ויותר ק' טובא לגירסתנו מה דקרי הש"ס לבצירה תולדה הא בצירה היא היא קצירה שבתבואה וזרעים נקראת קצירה ובענבים נקראת בצירה וכ"ה ברמב"ם פ"ז ה"ד וכן הקוצר תבואה וכו' או הבוצר ענבים וכו' כל אלו אב מלאכה אחת הן אלא ודאי שגי' הרמב"ם שם היתה למימרא דאהני מיחייב אחרנייתא לא מיחייב וע"ע בפי"ז ה"ג שכ' וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות או וכו' או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא וכדאתחיל התם בה"ב כל אלו המלאכות [שהזכיר בה"א] וכל שהוא מענינם הם הנקראין אבות מלאכות כיצד הוא ענינן אחד החורש או החופר או וכו' ה"ז אב מלאכה וע"ז כ' עוד בה"ג וכן הזורע וכו' או הזומר כל אלו אב אחד הן וכו' וענין אחד הוא ז"ש שהזומר הוא מעין זורע ר"ל מענין זורע הגם שאין הזריעה ניכר לעין בעת שזומר. מ"מ הוא ג"כ אב כזורע ממש וע"ע בד' הה"מ שם ה"ד מעתה אזדו לה כל ד' ידידי בתירוצו הלז:
סליק חלק יורה דעה למלאות העמוד אדפיס כאן איזו חידושים בס"ד מאתי המלב"ה הצעיר חיים יוסף בן הגאון המחבר זללה"ה
יבמות (ק' ע"א) א' שמואל עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל משתיקין אותו מדין כהונה ומסיק הש"ס התם דדוקא בזנות ולא בנשואין וכ' רש"י ז"ל כגון שבאו שניהם עלי' בזנות והרמ"א באה"ע ססי' ג' כ' דאם זנתה עם אחד ואח"כ נישאת לשני תוך ג"ח ג"כ פסול לכהונה וחלק עליו הח"מ שם מכח ד' רש"י אלו שכ' דמיירי שבאו עלי' שניהם בזנות מ' דאם הי' א' בנישואין תולין בדידי' והב"ש שם כ' דרש"י לאו דוקא נקט שניהם בזנות ושכ"כ רש"א ואנכי לא ידעתי למה דחקו עצמם בזה דפשוט דדעת רש"י ז"ל כדעת הרי"ף וסייעתו וכ"פ המחבר באה"ע סי' י"ג דאונס ומפותה א"צ להמתין ג"ח וכר' יוסי דלעיל (ל"ה א) דזונה מהפכת עצמה ואם כן לענין הבחנה דאוריי' כ"ש לנ"ד דמסיק הש"ס דהוי דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא א"כ ודאי דתלי' בנשואין אלא דבשניהם בזנות ע"כ דנתעברה מאחד מהם והרמ"א ז"ל לטעמי' שפסק שם בסי' י"ג דאונס ומפותה ג"כ צריכין להמתין וכדעת החולקים על הרי"ף ולכן פסק ג"כ כאן דבשני בנשואין ג"כ פסול לכהונה:
כתובות (ע"ב ע"א) תו' ד"ה וספרה וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כו' וי"ל כו' ע' חק יעקב סי' תצ"ג בשם הרדב"ז ובסדרי טהרה סי' קצ"ו בשם הרא"ה ז"ל ול"נ פשוט דאה"נ דבימי הראשונים ז"ל שהיו בקיאין להבחין בין ימי נדה לימי זיבה שהיו מברכות על ספירתן לראיותיהן בימי זיבה אבל עכשיו שאין בקיאות וסופרין ז"נ על כל ראיותיהן איך תברך גם בראתה ג"י רצופי' דאכתי שמא מימי נדותה הן שאין צריכות נקיים כלל מדינא וס' ברכות להקל למאי דקי"ל דעל סד"א אין מברכין עי' טוש"ע יו"ד סי' רס"ה סעי' ג':
ויתר החידושים מב"ה יבואו אי"ה בסוף הספר