אור ברסלב
בנין של שמחה יורה דעה › סימן ז

בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

ב"ה יום ה' כ"ג מנחם תר"ו לפ"ק שלמא כפילא לכבוד ידידי הרב השנון ויראת ה' עולה ע"נ ס' שניאור צבי הלוי נ"י מ"ץ דק"ק ראמען יצ"ו:

אמרי נעמו הגיעני ואשר שאל באשה אחת בהקשותה בלדתה הבכור ולא הוטהרה עד אחר מלאת מכתמים משונים מראיית וסתה ונוטים לאדמימות. וכשטבלה שמשה בכאב גדול מאד מצדדי הרחם ובאותה הלילה שמשה עוד הפעם בלא בדיקה בינתיים ולמחר מצאו שניהם על כתנותיהם הבדוקים כתמים ומשונים ממראית הדם שהיא רואה בעת וסתה ואחרי טבילתה שנית שמשה והרגישה ג"כ כאב גדול מאד בשע"ת ותיכף הדליקו את הנר ומצאו ג"כ דם הרבה על עידיהם ואחר טבילה שלישית שמשה ג"כ והוקטן הכאב וגם ערך הדם הוקטן מאד ומצחו רק איזה טיפין נוטים במראיתן להמראות הקודמין ומשונים ממראה הדם מראיית וסתה עכ"ד שאלתו והאריך מע"ל בצדדי ההיתר בזה הנה כפי העובדא דנ"ד שאחר שימושים הראשונים דל"ט ראשונה למחרתו הוא שמצאו הדם על כתנותיהם. א"כ כיון שהי' מציאת הדם מופלג מהתשמיש לא מקרו רואה מ"ת והגם שהרי גם הבעל מצא כן על כתנתו עכ"ז כיון שלא בדק בעד הבדוק לו ודאי דתלינן הדם שבכתנתו שנתלכלך מכתנתם ולכלוך כתנתה הא תלינן דיצא הדם מופלג מעת התשמיש לכן מותרת לשמש עוד פ"א אחר טבילתה וכמ"ש הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל דגם אפי' אם ראתה אח"כ בשני תשמישים סמוך ממש לכל תשמיש לא אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע גם על תשמיש הראשון רק שלא תשמש בליל טבילה אלא בליל שני' שאחריה. אם אינו יום החדש של טבילה השלישית ולא הפלגת הימים שבין טבילה שני' לשלישית והגם דבנ"ד הרגישה כאב בשעת התשמישין הראשונים מ"מ אין מזה הוכחה לומר שבשעת ת' ראתה דממ"נ שריא נ"ד לשמש עוד פ"א דאם כאב דינו כמכה הוא תולה בה. דגם במכה שבצדדין יכולה לתלות וכתבתי מזה בת' אחרת ואם אינו כמכה ע"כ הוא משום דאמרי' דאין שום הוכחה כלל מן הכאב לומר שהדם יצא ממקום הכאב דאלת"ה אלא דהוה ספק רחוק או מיעוט עכ"ז ודאי דהוה תלינן בי' דהא חזינן דאקילו בה רבנן טובא דעכ"פ דבמצאה בשיעור אחר דאחר דאותיום תלינן לקולא דלאחר תשמיש ראתה. הגם דהוא מ"מ סמוך לתשמיש ואפי' אם יארע לה כן פעמים רבות תלינן כלהו בלאח"ת ולא מספקינן במלתא כלל. ולא עוד אלא אפי' אם ראתה אח"כ בשני תשמישים רצופים אותיום ממש לכל תשמיש לא אמרינן דעכ"פ הא איגלאי מלתא מזה למפרע כמ"ש הש"ך וכן לקולא אמרינן אין כל האצבעות שוות ולחומרא לא אמרי' ליה כמ"ש הב"י בד"ה ואיכא למידק וכו' [אך מה שהקשה הב"י זה אהבדיקה דאחר ביאה שלישית דהבעל שלישי הוא תמוה לענ"ד דהא כבר הוחזקה לג' אצבעות וג' כחות. והי"ל להקשות זה להלן על מ"ש הטור שמותרת בבדיקה גם לאחר ג' תשמישים דבעל ראשון] ה"ה דלא אמרינן בנ"ד שמוכח כלל מהכאב שהדם יצא מהמקור גם בהשמושים שבליל טבילה הראשונה בשעת הכאב ותו דהא נ"ד הכאב היה בצדדי הרחם ומה ענין לכאב שבצדדין שיוציא אז דם שבעומק המקור:

ואשר הסתפק מע"ל בשיעור הסמיכות לדידן שא"א בקיאין בשיעור האותיום ואחר האותיום. לדידי נראה. דודאי דשיעור כדי שתושיט וכו' או אפי' כדי שתרד מן המטה. וכ"ש לרב אשי דמשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ברור דהוא שיעור מועט ערך שנים או שלשה מינוטין לכל היותר. ולדידן גם אי נימא דא"א בקיאין הוא ג"כ ודאי רק ערך קרוב לזה בכדי שהדעת טועה עד שיצא הספק מלבו. ולדעתי גם ערך חמשה מינוטין מקרי ודאי גם לדידן מופלג מתשמיש ואם שהא אצלה אח"ת גם ערך שיעור זה. תלינן לכלוך דם כתנתו שנתלכלך בכתנתה. ובפרט שרוה"פ ככולם תפסו רק עיקר הדין שבתלמוד ורק הראב"ד הזכיר חומרא זו בשם י"א והזכירו הרמ"א בש"ע. מסתברא דלא לאחמורי בה עכ"פ:

כ"ז כתבתי בדין היתר שימושה עוד פ"א דודאי שריא כנ"ל אך אם אולי גם אחר שימושה עוד הפעם ימצא דם גם על העד שלו. זה צריך תלמוד ועכ"ז אני אומר בס"ד דלענ"ד אם תרגיש בשימושה עתה כאב גדול מותרת לבעלה בלא בדיקת שפופרת. מטעם שאכתוב בס"ד ובאם שתרגיש בשימושה עתה רק קצת כאב וכ"ש כשלא תרגיש כאב כלל והוו שני תשמישים בס"ה עם התשמיש שהיה בליל טבילה השלישית שהוקטן הכאב כמבואר במכתב מע"ל תהא מותרת לשמש לכה"פ עוד פ"א ובשני עדים אחד לו וא' לה כי ידוע דעת הרשב"א כפי שפירשו דעתו הב"י והד"מ והב"ח ס"ל דגם אם אינה יודעת אם דרך מכתה כלל להוציא דם בשום פעם. אפ"ה תולה בה ברואה מ"ת [וע' תוס' במכילתין (יו א') ד"ה ומר סבר מ"ש על ברייתא זו שהביא הרשב"א שם. והם חולקים עם הרשב"א. ובאמת שלשון הבריית' זו דקתני בה הרואה דם מחמת מכה וכו' ולא קתני אשה שיש לה מכה וראתה דם משמע יותר כדעת התוס' מ"מ הרי דעת הרשב"א בהדיא דאפי' אם אינה יודעת שהדם הוא מהמכה. טהורה היא. וא"כ הוא הדין גם אם א"י אם מכתה מוציאה דם כלל ג"כ תולה בה ואפי' בשעת וסתה מהך טעמא גופי' שכ' הרשב"א משום דא"א למיקם עלה דמלתא ווסתות עיקרם דרבנן והיכא דא"א למיקם עלה דמלתא לא אסרו והרי הרשב"א הביא ראי' לדבריו מהתוספתא גופה שהביא הש"ס (בדס"ו) שלא הוזכר בה כלל אלו התיבות שממנה הדם שותת ויורד והש"ס הוא דהוסיף אלו התיבות ור"ל דאנן תלינן שמהמכה שותת ויורד אבל היא עצמה א"צ שתדע זה ע"ש]. ואשר הקשה עליהם הגאון ח"צ ז"ל ממתני' דפ' הרואה כתם (נ"ח ב') ע"ש ואחריו החזיק דבריו הגאון בעל נו"ב ז"ל וכ' ע"ז שהיא קושיא עצומה ובס"ד הצדקתי את הצדיקים דמעיקרא ואמינא דאפי' התחלת קושיא אין כאן דאדרבה הא מתני' דייקא בלשונה אם יכולה להגלע וכו' ור"ל ואע"ג דריעותא לפנינו שנתרפאה המכה וחיתה ונראה בבירור שעתה אינה מוציאה דם כלל אפ"ה הקילו בכתמים שבאם עכ"פ באפשרי לה להגלע ולהוציא דם תולה בה ואמרי' שנתגלעה והוציאה דם וכדמייתי עלה עובדא דאשה שבאתה לפני ר"ע שאעפ"י שאמרה לו שחיתה אמר לה שמא יכולה היא להגלע וכו' וכ"כ הרמב"ם והרא"ש בכתמים דוקא וחיתה וכו' ולא כ"כ ברואה וכמ"ש ר"ע ע"ז לתלמידיו דם ולא כתם וכ"כ הרשב"א גופי' בשער הכתמים אמתני' הנ"ל והובא בב"י בסי' ק"צ וז"ל שאעפ"י שעכשיו עלה עליו קרום ואינה מטפטפת אפ"ה תולה בה שמא גלעה שלא מדעתה וכ"כ הב"י בש"ע שם סכ"ב ובזה אזדו שלשה קושיות הראשונות דהח"צ ז"ל ואשר הקשה עוד שם דהגם דאשה בחזקת טהרה עומדת היינו רק בספק השקול אבל היכי אתי ספק דם המכה ומוציא מידי ודאי דם המקור שודאי דרכו להוציא דם עכ"פ בשעת וסתה והרשב"א ז"ל הא מטהרה התם אף בשעת וסתה ע"ש ג"כ לק"מ דדמיא להך דאמרינן בפ' החולץ (ל"ז א') רוב נשים ילדן לתשעה ורוב היולדות לתשעה [במסקנא שם] עוברה ניכר לשליש ימי' והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימי' איתרע לה רובא. ובן בפ' האשה שנתארמלה (כ"ז א') ופ' המוכר פירות (צ"ב ב') רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאת בתולה י"ל קול וזו הואיל וא"ל קול איתרע לה רובא וי"ל ה"נ דכוותה דאע"ג דרוב דמים ממקור אתו וכמעט ודאי גמור יחשב אמנם רוב דמי המקור אינם יוצאים כלל בשעת תשמיש כמ"ש הרשב"א גופי' בתה"א בסוף שער ד' הביאו הב"י סי' קפ"ז בד"ה אבל בהגמ"י וכו' וכן הביא שם בשם הרמב"ם וכ"כ בסי' קצ"א בשם הר"ם מרוטנבורג ז"ל ע"ש דאין דרכה של אשה להיות ראייתה בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה כשיש לה מכה באו"מ אמרי' דבחזקת טהרה עומדת ע"ש וזו ראתה בשעת תשמיש איתרע לה רובא והוי ספק השקול ואשה בחזקת טהרה עומדת אלא דבליכא כלל במה למיתלי אסורה משום דהא ע"כ היא ממיעוטא דמיעוטא דרואות מ"ח אבל בדאיכא מכה למיתלי בה תלינן בה הגם אם הוא ספק אם מוציאה דם. ודוק כי קצרתי בכ"ז ומעתה אתי נמי שפיר כפשטי' בדיקת השפופרת שהזכיר הרשב"א ז"ל בזה אשר הח"צ ז"ל נדחק בו מאד ע"ש ודו"ק:

תו אמינא. דאפי' לדעת הרמ"א בסעי' ה' שלא סמך להלכה למעשה ע"ד הרשב"א לחוד אלא בצירוף דעת המרדכי בפי' ואם י"ל וסת וכו'. ואינו מתיר בשאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אלא בי"ל וסת קבוע ושלא בשעת וסתה. ע' ביאורי הגר"א ז"ל שפי' כן דעת הרמ"א וכן פי' הב"ח ז"ל בת' בישנות בסי' פ"ד אבל באין לה וסת קבוע אינה תולה במכתה אא"כ יודעת שדרך מכתה להוציא דם. ברור אצלי. דמודה הרמ"א דבראתה מ"ת אחר לידה וי"ל מכה תולה בה אעפ"י שאינה יודעת אם מוציאה דם גם אפי' אם לא היה לה וסת קבוע קודם ימי מניקותה ולא עוד אלא אפי' בשעת וסתה באם הי' לה תחילה וסת קבוע ג"כ תולה במכה כזו דהא קי"ל דבימי מניקתה מותרת היא לבעלה אפי' בשעת וסתה בלא בדיקה כלל כמבואר בסי' קפ"ד ס"ז ובססי' קפ"ט וע' ש"ך שם משום שהיא אז בחזקת מסולקת דמים לגמרי וכ"ש שהיא בחזקת מסולקת דמים אז יותר משלא בימי מניקתה שלא בשעת וסתה. שהרי שלא בשעת וסתה יכולה היא לקבוע וסת אחר ואלו בימי מניקתה אינה קובעת וסת כלל כמ"ש בסי' קפ"ט סל"ג וע' ש"ך שם [ועכ"ז כתבתי בריש דברי שתזהר מלשמש בוסת דיום החדש. ולחוש לוסת ההפלגה כדי לחוש לדעת הרמב"ן דס"ל הכי דאע"ג דלא קבעה וסת בימי מניקתה מ"מ מיחש חיישת. וסתם כן בש"ע שם] וכן אם לבשה בימי מניקת' חלוק שכבר לבשתו היא עצמה קודם ימי מניקתה ולא בדקה החלוק בינתיים ואח"כ מצאה עליו כתם הרי קי"ל דתולה הכתם בהימים שקודם ימי מניקתה כמ"ש בסי' ק"צ סמ"ה ומדלא חילקו משמע ודאי דאפי' אם מצאה הכתם בשעת וסתה דימי מניקתה. והחלוק היתה לבושה בה תחילה בימים דשלא שעת וסתה תולה היא בהימים דקודם יניקה הרי להדיא שבימי מניקתה היא בחזקת יותר מסולקת דמים מבהימים דשלא בשעת וסתה כשאינן ימי הנקה וא"כ כיון דס"ל להרמ"א דביש לה וסת תולה במכתה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם כ"ש דתולה לדעתו ז"ל במכה כזו בימי מניקתה אפי' באין לה וסת. דהא כל חומר דא"ל וסת הוא משום דחיישינן שמא עתה הוא וסתה. והא בימי מניקתה אפי' בשעת וסתה ממש שרי והא נ"ד בימי מניקתה היא ודאי דיכולה לתלות בראתה מ"ת גם במכה שא"י אם מוציאה דם:

ואכתי פש גבן לברורי אם כאב דינו כמכה בזה וכבר דברו האחרונים ז"ל בזה הרבה ע' ט"ז בסי' קפ"ז סק"י וסקט"ו ובסי' קצ"א סק"ד והגאון ח"צ ז"ל בת' בסי' ע"ג הקשה עליו מהמשנה דחוששת בפי כריסה כו' הרי דהא דחוששת בפי"כ זהו גופי' סימן לעקירת דם המקור ומאין הרגלים לחלקי והנה זה משך כמה שנים שכתבו אלי הרבנים המפורסמים מו"צ דק"ק מהלין להקשות על ד' הח"צ אלו דמה זו ראי' ממיחוש לכאב שהרי תלמוד ערוך הוא בעבוד' כוכבי' (כ"ח א') כל מכה שמחללין עלי' את השבת וכו' בעי ר"א ככי ושיני מאי וכו' ת"ש החושש בשיניו וכו' חושש אין כאיב לי' טובא לא והכי איפסקא הלכתא בין הפוסקים הראשונים ואחרונים ז"ל ואנכי השבתי להם דשגו בזה ולפי דעתם גדולה מזו הי' להם להפליא על ד' הח"צ ז"ל דהא החכם בי ז"ל גופי' כ' שם ע"ז צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עלי' את השבת ולדעתם הי' להם להפליא דהא ראייתו זו אדרבה סתירה היא לדבריו אך באמת נהפוך הוא ממה שכותבים מע"ל והכי איפסקא הלכתא בין הפוסקים הראשונים ואחרונים ז"ל. שהרי הוקבע להלכה בש"ע או"ח סו' שכ"ח ס"ג דדוקא כשנתקלקל וכו' מחמת מכה או בועה וכיו"ב אבל מיחושים אין נקראים מכה ומקורו מד' הר"ן פי"ד דשבת בשם הרשב"א שכ"כ בשם הר' יונה ז"ל והיינו כדדחי לי' הש"ס התם בע"ג דלמא תנא היכי דכאיב לי' טובא חושש נמי קרי לי' ואין לומר דמ"ש וכיו"ב ר"ל דגם כאב גדול יקרא מכה ודינו כן ולא אתא אלא לאפוקי מיחושים כדסיים שם אבל מיחושים אין נקראים מכה ומיחושים היינו כאב קטן וכה"ג והוא משום דפסקו כאביי משום דלא שבקינן פשיטותי' דאביי משום ספיקי' דסתמא דהש"ס דדחי בלשון ודלמא וכה"ג אשכחן טובא להפוסקים ז"ל דאאל"כ בד' הר"ן דהא הר"ן גופי' כ' שם בפי"ד דשבת על המימרא דעין שמרדה שבע"ג שם ע"ב וז"ל על הך דהחושש בשיניו וכו' ואמרי' נמי בפ' אין מעמידין דאפי' היכי דכייב לי' טובא חושש נמי קרי לי' לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עכ"ל ועבב"י בטור א"ח שם מש"ש ע"ז ודבריו ז"ל תמוהין וזה שכ' הח"צ צא ולמד מדין מכה של חלל וכו' ור"ל שמבואר בש"ע דאין מחללין עלי' את השבת אלא כשנתקלקל מחמת מכה או בועה והי' נראה דוחק להח"צ לומר כמ"ש הרשב"א וכיו"ב ר"ל כאב גדול דג"כ דינו כמכה ובועה משום דבדעת הר"ן שהביא ד' הרשב"א אלו להלכה הא ודאי דאאל"כ והט"ז לכאורה היינו מוכרחין לדחוק אליבי' ולומר דסובר בדעת רבינו יונה והרשב"א דמ"ש וכיו"ב ר"ל כאב גדול אך אאל"כ דהא בהגהת הרב רמ"א כ' ע"ז שם ומיהו מי שחושש בשינו ומצטע' להוציאו אומר לעובד כוכבי' להוציאו ושן שמצטער עליו להוציאו החוש יעיד עליו שהוא כאב גדול מאד וא"כ הלא הי' מותר גם לישראל להוציאו ולא עוד אלא דהט"ז גופי' חולק שם ע"ז ואוסר אפי' לומ' לעובד כוכבי' להוציאו משום דהישראל מסייעו ומעתה הא ודאי דאין לקרות זה הלכה פסוקה בין הראשונים ואחרונים ז"ל. דדעת הר"ן הא ודאי לא כן הוא ומסתבר שכ"ה כוונת הר' יונה והרשב"א וכ"ה ד' רמ"א ז"ל בדעתם שהרי אינו מתיר רק לומר לעו"ג להוציאו והוא מהא"ח ואו"ה כנרשם שם. וגם זה כ' המג"א ע"ז דדוקא כשהוא חולי כולל כל הגוף ותו דהא רומע"ל רוצים לתרץ בזה ד' הט"ז שביו"ד שם והא הט"ז ודאי לא ס"ל הכי מדאוסר כאן להוציאו משום סיוע הישראל:

אך לדידי ראיית הח"צ מהך דינא דמכה של חלל וכו' אינה ראי' לסתור מזה ד' הט"ז מטעם אחר פשוט והוא דודאי גם אם האשה מרגשת כאב גדול מאד אם היינו יודעים בבירור שאין לה שם מכה לא מצינן כלל למתלי בה אלא דדעת הט"ז נראה דס"ל דאנן אמרינן דכיון דמרגשת כאב גדול והמקום הוא בית הסתרים שא"א לה לראות ולידע זאת בבירור תלינן שיש שם מכה שעפ"י רוב כאב גדול הוא מחמת מכה וחבורה ודרך מכה וחבורה להוציא דם משא"כ בכואב בשיניו הא חזינן קמן דאין שם מכה אלא כאב ולכן אפי' הוא כאב גדול מאד אין מחללין עליו את השבת ע"י ישראל ולכן אוסר הט"ז הוצאת השן משום סיוע הישראל ומסייע זה יש בו ממש ע"ש והח"צ לא מסתבר לי' לומר דכאב גדול מורה על מכה וכמש"ש הח"צ וז"ל ואף שהכאב משונה אין זה כדאי להכריע ולא כל מקום הכואב יש לו מכה אלא שראייתו מדין מכה שמחללין עלי' את השבת לא מכרעא כלל כמ"ש ולפי"ז גם מהך דחוששת בפי כריסה וכו' אין סתירה לד' הט"ז דאשה מרגשת בחשישת שעת הוסת שהוא בטבע בריאותה ואינו מורה על מכה כלל משא"כ כאב גדול משונה שמרגשת שאינו טבע החשש של הוסת. ס"ל להט"ז שהוא מורה עפ"י רוב שיש שם מכה ולכן תלינן בה. כל זה השבתי להרבנים דק"ק מהלין:

אמנם אני תמה על עיקרו של ספק הזה דלא ידענא מאין היה פשוט להאחרונים בעלי התשובות ז"ל דמה שאמרה הברייתא דתולה במכתה פי' מורסא או אבעבוע. ויצאו לדון אם גם כאב דינו כמכה דמורסא ואבעבוע דאדרבה אמינא דמלבד מה שמצינו בכמה מקומות בש"ס לשון מכה גם על כאב ועל שום דבר מקולקל כגון מה שאמר לענין טריפות בנמצא קורט דם בבית הכוסות וכיו"ב אם אין שם מכה קורט דם מנין. הגם דודאי דאין להוכיח מזה לדינא לנ"ד וכיו"ב לומר כן גם כאן שמהדם היוצא מוכח שיש בה מכה שם. דזה הבל. דהתם חזינן על האבר קורט דם סריך ביה שאין בטבעו כלל כשהאבר הוא בבריאותו וא"כ קו"ד זה מנין ע"כ אמרי' דודאי בא מחמת שיש בהאבר מכה במקום זה. אבל כאן באשה הא טבעה להוציא דם מהמקור רק שאנו דנין על דם זה שיצא בשעת תשמיש אם הוא מהמקור כיון דאין דרך המקור להוציא דם בשע"ת ובאם א"ל מכה שם ע"כ לומר שהיא מהמיעוט נשים שהמקור מוציא דם בשע"ת מחמת חימום התשמיש שמעורר לפעמים את המקור מחמת רפיונו להוציא דם עי"ז. ורק כשיודעת שי"ל מכה שם אז אנו יכולין לדון ולומר שדם זה לא מחמת רפיון המקור בא. אלא ממכתה. אמנם עכ"ז הא ודאי מוכח מהך דקורט דם בבית הכוסות דהש"ס קרי לשון מכה על ענין קלקול בלבד דהא עינינו רואות שאין שום מכת מורסא וכיו"ב במקום הק"ד וע"כ דהקלקול קרי מכה. ואין לומר דר"ל שמהק"ד מוכח שהי' שם תחילה מורסא וכיו"ב אלא שחיתה [ועכ"ז טריפה משום דלא היתה יכולה לחיות יב"ח מחמת זה] דא"כ הי"ל לומר אם לא הי' שם מכה קו"ד זה מנין. אנא ודאי דר"ל אם אין שם עתה קלקול גדול בבשר ביה"כ וכיו"ב שדינו כנתמסמס וכמנוקב מעל"ע ק"ד זה מנין וה"נ משמע לי להדיא ממ"ש בפ"ב דע"ג (כ"ח א') דלאביי התם היכא דכאיב לי' טובא מקרי מכה. דהא אמר התם כל מכה של חלל מחללין עלי' את השבת. ובעי עלה ר"א בככי ושיני. היינו אמכה דככי ושיני ופשיט אביי ממתני' דהחושש בשיניו וכו' חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא ש"ד. והיל"ל הא מכה ש"ד ואפי' למאי דדחי התם דלמא תנא היכי דכאיב ליה טובא חושש נמי קרי ליה הא כוונתו רק דלא תפשוט מהך מתני' דככי ושיני הם בכלל חלל ולהכי אפי' כאיב ליה טובא נמי אסור דאלת"ה אכתי תפשוט מינה דככי ושיני הם כלפנים דהא מכה ממש ודאי דלא מקרי חושש. וא"כ הא אכתי איכא למידק מינה חושש הוא דלא הא מכה ש"ד וע"כ היינו משום דהוו כלפנים. והו"ל מכה של חלל אלא ע"כ ודאי דכאיב ליה טובא נמי מכה אקרי בין לאביי ובין לסתמא דהש"ס דדחי וה"נ מוכח עוד מכ"מ בש"ס דקרי מכה לכאב וקלקול גדול. וע"ע בס"פ מפנין (קכ"ט א') מאן דעביד מלתא וכו' אך גם מלבד כל זה הא חזינן דגם לענין דמי האשה קרי במכילתין מכה לצער וכאב והוא בר"פ תינוקת ובה"א עד שתחי' המכה. ובמתני' בפ' כל היד איזהו אדום כדם המכה. ולכל החמשה פירושים שפירשוהו התם בע"ב אין הפירוש מכה של מורסא ואבעבוע אלא כאב וצער או קלקול ע"ש:

ולזאת הדבר ברור לענ"ד שגם מ"ש בבריי' הכא דתולה במכתה ג"כ פירושו כאב וקלקול ברחם שהכאב שמרגשת מורה על קלקול בשר הרחם ולכן הוא מוציא דם ע"י שפשוף האבר במקום המקולקל אך דוקא בכאב גדול וכדמוכח מלישני' דאביי הא כאיב ליה טובא. וכאב קטן מקרי מיחוש בלבד וגם זה רק לענין שלא לאסרה לעולם על בעלה. אבל לענין ז' נקיים הגם דבמכת מורסא ואבעבוע נקטי' לפי פסק הרמ"א דבי"ל וסת וראתה בשע"ת שלא בשעת וסתה א"צ גם ז' נקיים כדמוכח דעת הפוסקים וע' ש"ך שם ס"ק כ"ה מ"מ בכאב גדול מסתפינא להקל כ"כ שלא להצריכה גם ז' נקיים. ואל תשיבני ממ"ש הריצב"א בת' שהובא בסוף ה' א"ב ברסי' ג' שכ' שהיתה מצטערת בשע"ת וקשה לה עד מאוד משמע שהיה כאב גדול. ועכ"ז לא התיר אלא בבדיקת השפופרת. רק שצירף זה להקל בבדיקה לבעל ראשון. אולי שם הי' המעשה בא"ל וסת. ונ"ד שהיא בימי מניקתה קיל טובא מינה וכמש"ל דקיל גם מי"ל וסת ושלא בשעת וסתה:

עוד יש צירוף להקל לענין שתהא מותרת לשמש עוד פ"א והוא דיש לספק ולומר דדלמא הדמים שנמצאו בהכתנות שלהם למחרת ושל ליל טבילה הראשונה הי' מהתשמיש הראשון של אותה הלילה ובהתשמיש השני אולי לא יצא דם [ומהכאב אין שום הוכחה כמש"ל] ובאם שכן הי' הרי הי' תשמיש היתר בינתיים ומותרת מעתה לשמש עכ"פ עוד פעם א'. וה' אלהים אמת ינחנו בדרך אמת בתורה דכתיב בה אמת. ושלום כנפשו ונפש ידידו הד"ש:

תוכן העניינים

בנין של שמחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה