אור ברסלב
בנין של שמחה יורה דעה

בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

נשאלת ממורה א' וז"ל עובדא אירע בקהילה הסמוך לעירנו שהשו"ב דשם נתפס שעבר על ח' חכירת הבשר. ואכל בלא תשלומין להחוכר. גם גנב מעות מהחכירה ופסקו לו העברה וקבלת ד"ח ואח"כ השיבוהו לאומנתו כי אחיו שלא הגיע להוראה מינוהו בעלי משפחתו למו"ץ שלא ברצון טובי העיר ואחיו השו"ב אחר שהחזירוהו לאומנתו שחט עשרה בר אווזות ונבדקו שלשה מהם ושלחו אלי אחת מהם והטרפתי'. כי הי' רק מיעוט הקנה שחוט והוושט לא נשחט כלל:

ובשנים האחרים יש עדים שבאחת נשחט רק מיעוט הקנה ובשני' הוושט לא נשחט כלל ובקנה הי' ספק אם נשחט רובו ושאלתי להשו"ב ע"ז ואמר לי כי בדק כולם והי' שחוט רוב הקנה ומאשר הבעה"ב הוא שונא לאחי עשתה זאת זוגתו באחרות להקניטני. אך יש עדים שהן הן הב"א ששחט רק מאשר בעלי משפחתו הם אלמים נגבו שלא בפניו ושלחו להמורים ד"ק באריסאוו ופסלו את השו"ב עד שיעמוד בפני מורים מובהקים וגם הבשר שנשחט על ידו מעת קלקלתו הם בחזקת ספק טריפה. ועכ"ז עמד אחיו המ"ץ ומשפחתם וצוה לו לשחוט ונסעתי אנכי לשם ואסרתי (א) דכיון שלא בדק בסימנים לאח"ש ה"ה נבלה לרוה"פ (ב') כיון שהוציא טריפה מתח"י אפי' רק פ"א מעבירין אותו אם יש עדים ע"ז כמ"ש הש"ך בסי' ב' וגם לד' הפר"ח בסי' א' וקי"ט דבפעם ראשון וב' אין מעבירין אותו:

עכ"פ בעי' העברה על איזה זמן וקד"ח ואחרי שאנו דנין כעת על הבשר לא בעי' גביית העדות בפניו דוקא ע"כ. ישיבני מעכ"ת בזה בהקדם. כי בני עירי נוסעים כל יום לשם ושואלים אותי אם מותרים לאכול שם:

תשובה הנה מ"ש רומע"ל טעמו ונימוקו וז"ל הא' ודאי דלא בדק בסימנים לאח"ש וסבירא לי' לרוה"פ שהיא נבלה עכ"ל שלא בדקדוק כ' כן אגב שיטפי' דלא ידענא מאן נינהו מיעוט הפוסקים דלא סברי הכי חפשתי ולא מצאתי מי שיפסוק כר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר"י (חולין ט' א') דטריפה הוה ולא נבלה רק במרדכי ריש חולין וגם מאי נ"מ לענין כשרות השוחט בזה דא"נ טריפה הוה הרי הוציא טריפה מתח"י [כפי האמת לדינא כמשי"ת להלן בס"ד] ואולי כוונתו דלרוה"פ סבירא להו שהיא נבלה ודאי דאורייתא ולא דרבנן שהוא מחלוקת הרמב"ם והתוס' שם וגם בהרמב"ם גופי' פליגי האחרונים ז"ל בכוונתו אמנם עדיין לא ידענא מאי נ"מ בזה לענין הכשר השוחט וכמ"ש גם א"צ בנ"ד לאיסורא דעבר אתקנתא דרבנן דלא בדק בסימנים (לדעת התוס' ולדסברי הכי בדעת הרמב"ם) ואפי' להסוברים שהוא דאורייתא ג"כ לא הי' צריך להזכיר איסורא דלא בדק בסימנים אשר יש מקום לדון דאם שחט אחד בפנינו וראינו שלא בדק בסימנים לאח"ש. וגם לא ראם בשעת שחיטה אם נשחטו כהוגן ואמר השוחט לנו שהשחיטה כשירה והלך לו. וקודם זמן חשש התרחבות החתך (המבואר באחרונים) בדקנו הסימנים ונמצאו שחוטין רובן וכ"ש כולן (עש"ך ואחרונים) הגם דודאי השוחט פשע במזיד שלא בדקן והלך לו ולא ידע אם נבדוק אנן עכ"ז יש מקום לומר דלא מקרי הוציא טריפה מתח"י כיון שנמצא שחוט יפה ולא עבר אלא אתקנתא דרבנן שיבדוק דוקא או יראה להדיא וכדמוכח מד' התוס' שם ד"ה ואסורה באכילה דאפי' להמתניתא דהיא נבלה הוא רק מדרבנן דהחמירו לה הלא בנ"ד כפי שכותב כבודו הרי כבודו ואחרים עמו ראו בעליל בשני אווזים שלא הי' רק מיעוט הקנה שחוט ואי דכ' כן אפי' לדבריו דהשוחט שאמר ששחט כולן כהוגן והמקולקלין בשחיטה אחרינא נינהו הלא לדבריו הא אמר בפירוש שגם בדקם תיכף אחר השחיטה כדין כמ"ש כבודו בעצמו בשמו זה כתבתי רק שכבודו לא הי' צריך לזה בנ"ד. אבל באמת להלכה ברור לפענ"ד דגם אם בדקנום תיכף להליכת השוחט מלפנינו ונמצא שחוט כהוגן עכ"ז מקרי הוציא טריפה מתח"י אפי' לפמ"ש התוס' דהוי רק חומרא דרבנן הגם דבנ"ד א"צ לזה כנ"ל אך הואיל ואתא לידן הך דינא נבארהו קצת כפי ענ"ד הקלושה בא"י למדני חקיך:

א הנה לכאורה דמיא הך לדין טבח דלא סר סכינו קמי' חכם לדינא דהש"ס (שם י"ח א') בימיהם דגם בנמצאת יפה עכ"פ משמתי' לי' לכו"ע וא"כ יהא תליא הך בפלוגתייהו דרש"י והר"ן ז"ל עם הרמב"ם ז"ל התם בטעמא דמלתא דלרש"י והר"ן ז"ל דס"ל התם טעם השמתא משום כבוד החכם לחוד א"כ הכא לכאו' גם לא משמתינן לי' ולהרמב"ם שכ' בפ"א מה"ש הכ"ו הטעם לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה א"כ ה"נ אפי' אם אמר השוחט ברי לי והרגשתי בדרך שחיטתי ששחטתי רובם ובדקנו ונמצא כדבריו אפ"ה ודאי דמשמתי' לי' מזה הטעם עצמו כדהתם שמא יסמוך פעם אחרת על הרגשתו והשערתו לבד ולא יבדקם ובאמת לא ישחוט רוב:

והגם שלכאורה דעת הרמב"ם בזה תמוהין דשבק טעמא דר' יוחנן דבש"ס וכ' טעם אחר מדעתו וכבר עמדו בזה הש"ך בסי' י"ח סקכ"ח וע' לח"מ שם וכו"פ מ"ש בזה שינויי דחיקי ורחיקי בכוונתו והנלפענ"ד פשוט בירור כוונתו ואדרבה אמינא שפירושו הוא המחוור לפי פשטי' דהש"ס. דאי כפירושם דכל עיקרא דמלתא משום כבוד החכם לחוד נגעו בה לפי"ז גם טבח חכם אם יש בעיר חכם גדול ממנו ודאי דחייב להראות לו סכינו וא"כ אמאי נקיט הש"ס סתמא כדי ביקור טבח חכם וערש"י שם שפי' באמת ואין מופלא בעיר ממנו ולשיטתו אזיל אבל להרמב"ם הי' נראה זה דחוק לפר כן. דהש"ס סתמא נקיט. וא"כ אכתי קשה דנתת דבריך לשיעורין וגם הי' נראה לו דוחק שנחייב שמתא רק על שב ואל תעשה אע"ג דלא זלזלו בדברים ולא עביד לי' מידי (ע' לח"מ שם) [הגם דאשכחן לכאורה כה"ג גבי סבי דנזוניא בפ"ק דקדושין (כ"ה א) דעת לנבון נקל החילוק שביניהם] וזה ודאי דלא דמי למ"ש מהרי"ק בשרש א' שהביא הב"י ביו"ד ססי' של"ד ובהגהת הש"ע שם סמ"ה דהתם בביזוהו בדברים אלא שמתרץ עצמו שלא היתה כוונתו לבזותו אלא לד"א ע"ז הביא ראי' מעובדא דנדרים (נ' ב') זוטא ורב כריסי' וכו' שאם יש אומדנות המוכיחות שכיון לבזות חייב נידוי וביותר קשה באמת לפענ"ד לדעת רש"י והר"ן שרבא ב"ח שם דשמתי' ועברי' ואכריז אבישרי' דההוא טבחא ולא בדק סכיני' כלל אולי תמצא יפה. ע"כ משום דס"ל דגם בנמצאת יפה דינא הכי וערש"י שם ואי משום כבוד החכם לחוד לכל היותר תסגי בשמתא לחוד בנמצאת יפה. ודוחק לומר דבאמת פליג רבא ב"ח אר' יוחנן וס"ל הטעם משום חשש לכן מכל הלין טעמי הי' נ"ל להרמב"ם דוודאי דעיקרא דמלתא הוא משום דלא הימנוהו רבנן לסתם טבחים על בדיקת הסכין דהא דרוב מצויים א"ש מומחין ומוחזקין הן הוא רק בענין דיני שחיטה ואימון ידים שלא יתעלף אבל לענין בדיקת הסכין שצריך זהירות יתירה וישוב הדעת וי"ש לא הימנוהו רבנן ולא אמרי' בזה ע"א נאמן באיסורין [אם לא שאוכל בעצמו דאז אמרי' דאינו חשוד לאכול נבלה ע' בהג"א פ"ק דחולין בסי' י"ד בד"ה וכ"כ בא"ז] וכעין שאמרו בבריי' בפ' התכלת (מ"ב סוף ע"ב) בתכלת ותפילין דאין ניקחין אלא מן המומחה ערש"י ותוס' שם ורא"ש שם ובתוס' פ"ג דע"ג וכן קרבי דגים (ע"ג מ' א') שהטעם משום דבהו בעי זהירות או בקיאות יתירתא וכן במכילתין ר"פ ג"ה דלר"מ אין הטבחים נאמנים על ג"ה משום דס"ל דבעי חטיטה ואיכא טרחא יתירתא [ולל"ק דהתם (צ"ג ב') א"ש בפשיטות וגם לאיכא דמתני דהתם י"ל ג"כ דחטיטה דגיד לא הוי טירחותא כ"כ ע"ש] וא"כ ה"ה וכ"ש בענין בדיקת הסכין דבעי זהירות ובקיאות יתירתא טפי וגם אית בי' טורח לא הימנוהו רבנן לסתם טבחים אלא דמשום הא לחוד הוה סגי שיראה סכינו לאדם כשר הבקי בהרגשת הסכין וזהיר וזריז במצות אמנם כיון דהצריכוהו להראות סכינו לאחר דוקא משום חלוקת כבוד לחכם אצרכוהו רבנן שיראהו לחכם דוקא ולא לסתם אדם כשר וי"ש וז"ש ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם דווקא ולא לסתם אדם כשר אלא מפני כבודו של חכם ולכן אי לא סר סכיני' ק"ח וסמך על עצמו לבד משמתינן לי' אפי' נמצאת יפה משום שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת ותהי' פגומה כי לא הימנוהו רבנן ע"ז ורבא ב"ח סבירא לי' דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דלא הימנוהו ועבר ובדק לעצמו ובפרט דאית בי' טורח רב חיישי' לה טפי שלא יטריח עצמו גם מכאן ולהבא לכן אחמור בה טפי ולכן אם הטבח בעצמו חכם שבקי הטיב בבדיקת הסכין וזהיר טובא במצות לא צריך כלל להראות סכיני' גם אפי' למופלא ממנו כיון דלא שייך בי' עיקר הטעם דחסרון נאמנות הנ"ל ולכן אמר סתם כדי ביקור טבח חכם ויצא לנו מזה ג"כ דמנהגנו עתה שאין מראין סכין לחכם דלכאורה לטעם הרמב"ם קשה טובא דהא לא שייך לפי"ז לא טעם מחילת כבוד שכ' הרא"ש ולא טעם לפי שאין בזמנינו ת"ח שכ' האגודה (עש"ך שם וע' כו"פ שדחק בזה) אבל לפמ"ש בס"ד אדרבה לטעם הרמב"ם א"ש טפי דלרש"י והר"נ הוא רק מסברת עצמנו דמשום דממנין אנשים זריזים וכו' ולכן מחלו להן החכמים כבודם אבל לדעת הרמב"ם לפמ"ש בכונתו הנה מנהגנו הוא ג"כ דין מפורש להדיא בש"ס ממ"ש כדי ביקור טבח חכם וכמש"ל וחכם שאמרו כאן ודאי ל"ד אלא ר"ל זהיר וזריז טובא ומשום דסתם חכם הוא זהיר וזריז במצות נקיט חכם:

ולכאורה יש להקשות לפי מ"ש בכוונת ד' הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בפ' הדר (ס"ג א') צורבא מרבנן חזי לנפשי' דוקא אבל לצורך אחרים אסור כמ"ש רבינא שם אנא מזבין זבין ע"ש י"ל דהתם משו' כבוד רבו נגעו בה ומאי מהני ע"ז נאמנותו כיון דהוי אפקירו' נגד כבוד רבו ליטול כבוד לעצמו כמו בהוראה דהא ג"כ י"ל נאמנות ועכ"ז אסור לו להורות אלא שבהוראה אחמרו טפי דאפי' לנפשי' אסור גם נ"ל עוד לומר דהרמב"ם מפרש מ"ש צו"מ חזי לנפשי' לא כפי' רש"י שם שהוא גם שוחטה לעצמו אלא מפרש דלנפשי' היינו בהמה שלא לצורך אכילת עצמו אבל אחר שוחט וכן נראה מעובדא דרבינא דמייתי התם דמשמע ודאי דהאושפזיכנא הי' השוחט והראה סכינו לרבינא והי' סבור האושפזיכנא דהא דאמר רבא צו"מ חזי לנפשי' ר"ל רק לצורך אכילת עצמו ואפי' בבהמת חבירו. והודיעו רבינא דדוקא בבהמת עצמו דהצו"מ אמרה רבא אבל כשהצו"מ עצמו הוא השוחט באמת שא"צ להראות הסכין גם אפי' לרבו לדעת הרמב"ם לפמ"ש בס"ד אפי' אם הוא שוחט לצורך אחרים [ורבינא מסתמא לא הי' מכיר הטיב את האושפזיכנא אם הוא אדם כשר כראוי ולכן א"ל אמטיי' לרבא] ועובדא דר"א מהגרוניא ור"א ב"ת דאיקלעו לבי רב אחא ברי' דר"א דמייתי תו התם דא' ר"א לר"א ב"ת ור"א ברי' דר"א הכי א' רב צו"מ חזי לנפשי' ולכאורה לפי מ"ש בד' הרמב"ם הלא ר"א ברי' דר"א אפי' אי לא לנפשי' לא הי' צריך להראות סכינו כלל מעיקר הדין י"ל דר"א ברי' דר"א לא הוא עצמו הי' השוחט אלא אחר הי' השוחט ורש"י שפי' אהא דצו"מ חזי לנפשי' לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו לשיטתו אזיל בפירושו הנ"ל על מ"ש ר"י אלא מפני כבודו של חכם דמשום כבוד החכם לחוד הוא דנגעו בה ולפי זה ודאי דגם אם הצו"מ בעצמו שוחט אם שוחט שלא לצורך אכילת עצמו או שלא בבהמת עצמו וקונה הבשר בדמים מחוייב הוא להראות סכינו לרבו או לגדול ממנו וכפי' רש"י גופו אהא דכדי ביקור טבח חכם שכ' ואין מופלא בעיר ממנו וכמש"ל אך מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל ולא כ' הך דינא דצו"מ חזי לנפשי' וגם מ"ש שם בסוגיא דהיכא דאתחילו בכבודו דהרב או דמופלג בחכמה וזקנה גם צו"מ אסור למיחזי אפי' לנפשי' ג"כ השמיטו הרמב"ם כל זה טעמא בעי והב"י ביו"ד סי' רמ"ב כ' הטעם שהשמיטו זה הרי"ף והרמב"ם משום דהאידנא לא נהגו להראות סכין לחכם שחכמים מחלו על כבודם בזה עכ"ל הנה זה הטעם הוא מספיק קצת על הרי"ף לבד אבל לא על הרמב"ם דלפי טעמו הא ודאי דלא מהני וגם לא שייך כלל מחילת החכם ולפי מה שכתבנו כאן בתירוצנו הראשון דל"ק לפירושנו בכוונת הרמב"ם ממ"ש צו"מ חזי לנפשי' דוקא דהתם משום כבוד רבו אתינן עלה ודאי צ"ע למה השמיט הרמב"ם הך דינא והך דאתחילו בכבודו ודאיפלג והי"ל לכתבם בפ"ה מה' ת"ת שכ' שם כל דיני כיבוד ומורא רבו וגם לתירוצנו השני הנ"ל הגם דלפי זה מתיישב לכאורה טעם להשמטתו דינים אלו משום דהאידנא כבר הוקבע והונהג שממנים אנשים כשירים וזהירים במצות והם פטורים גם מעיקר הדין מלהראות סכינם לחכם וכמ"ש עכ"ז אין דעתי נוחה בזה לומר שמטעם זה השמיטם דמודעת דרכו ז"ל שמביא כל הדינים שהוזכרו בפירוש בתלמוד ותוספתות אפי' אם בטל הטעם שהוזכר בפירוש בתלמוד מחמת שכבר הוקבע המנהג באופן אחר אמנם הא מעתה ממילא לא קשה על פירושי הנ"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל במה שכתב שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת וכו' מהך דצו"מ חזי לנפשי' דוקא דאיך שיהי' טעמו של הרמב"ם בהשמטתו דינים אלו הא חזינן עכ"פ מדהשמיטם ע"כ דלא סבר לון ודחאם מהלכה:

אמנם לכאורה עומד לנגדי סוגיא מפורשת במכילתין (י' ב') דפריך עמ"ש שם רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם ומשני עלה עד א' נאמן באיסורין ופריך א"ה מעיקרא נמי לא ומשני הא אר"י לא אמרו להראות כו' אלא מפני כבודו של חכם ולכאורה נסתר בזה כל דברי הנ"ל אך שבתי וראיתי דגם הא לא תברא והוא דהא כל עיקר דברינו דלא הימנוהו להטבח בזה הוא משום דצריך ישוב גדול וזהירות יתירה בבדיקת הסכין להרגיש בפגימה כל שהוא וכל דברינו הם אליבא דהרמב"ם ז"ל ליישב דבריו והנה הרמב"ם שפוסק בהדי' ששיעור הפגימה כ"ש אפי' היא קטנה ביותר ולא הזכיר כלל שיעור חגירת ציפורן כ' הב"י בכ"מ ובביתו על הטור. (וכ"ה דעת הטור גופי' בד' הרמב"ם) דס"ל ודאי דהני אמוראי (בד' י"ז) דבדקו בשמשא ובמיא ובלישנא ובבישרא ובשערי כלהו פליגי ארב חסדא דס"ל התם כדי חגירת ציפורן דוקא ופסק כהאמוראי הנ"ל ומעתה י"ל דרב חסדא הגם שא"א לומר דפליג לגמרי אמימרא דר' יוחנן דלא אמרו כו' אלא מפני כבודו של חכם משום דרב חסדא גופי' אמר התם (י"ז) מנין לבדיקת סכין מה"ת ופריך הש"ס עלה ומשני לחכם קאמרי' ופריך תו עלה והאר"י כו' ומשני מדרבנן כו' ולא משני דל"ל דר"י אמנם עכ"ז י"ל ברווחא דלרב חסדא כיון דס"ל דשיעור פגימה כדי חגירת ציפורן דוקא לא טריחא מלתא כולי האי והימנוהו רבנן עלה להטבחים ככל האיסורין דע"א נאמן ולדידי' ע"כ דהא דאר"י אלא מפני כבודו ש"ח ר"ל כל עיקרא דמלתא שצריך להראותו לחכם הוא רק מפני כבודו של חכם לחוד והנה הסוגיא (דדף י') הנ"ל קאי התם אליבא דרב חסדא דפליג התם ארב הונא כדקאמר לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא ולדידי' ודאי שפיר משני ע"א נאמן באיסורין וכן הא דמשני אמאי דפריך אי הכי מעיקרא נמי לא ומשני הא אר"י וכו' וכמש"ל:

ונראה שזה ג"כ דעת ר"ח שהביא הב"י בסי' א' שכ' המרדכי בפ' א"ט בשמו שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן בי' שמא יאכיל נבלות וטריפות לישראל עכ"ל ר"ח וכ' המרדכי ע"ז שלא ידע מנין לו זה ור"ל דהא קי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא כדכ' הב"י ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם י"ל שזה ג"כ דעת ר"ח וכוונתו דבסתם אדם חיישינן לכתחילה שמא לא יזהר כ"כ בענין בדיקת הסכין שצריך זהירות ובקיאות גדולה וישוב דעת וע' בד"מ שם כ' דמשמע במרדכי בפ"ק דטעמי' דר"ח הוא משום דבלא"ה אין עד אחד נאמן באיסורין ור"ל שדעת ר"ח הוא כד' הר"א ממיץ שהביא המרדכי בפ"ק דמשום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין עד אחד מהריקים נאמן בזה כמו בלא אתחזק איסורא דנאמן בזה עד אחד מי שהוא דומיא דשנים שהאמינה תורה מי שהן. לכן צריך שיהא השוחט ידוע לנאמן. ולענ"ד יש מקום לומר שדעת ר"ח הוא כמ"ש בדעת הרמב"ם:

ואין להקשות על מ"ש בדעת הרמב"ם דהא בהדיא אמר רבא דמומר אוכל נבלות לתיאבון הוא דבעינן דלבדוק לו אחר סכינו ואפי' למה דס"ל להרמב"ם דלאו דוקא מומר לנבלות אלא דה"ה במומר לשאר עבירות דינא הכי כמ"ש בפ"ד מה"ש הי"ד. עכ"ז הוא רק במומר דינא הכי אבל בסתם ישראל הא יהא מוכח מזה בפירוש דלא בעינן דלבדוק לו אחר סכינו ורבא גופי' הא סבר להך דינא דצריך להראות הסכין לחכם במכילתין (י"ח א') ובפ' הדר (ס"ג א') ולדעת רש"י והר"ן בפירושא דמימרא דר' יוחנן ודאי דלא קשה הך דהחילוק מבואר דבסתם ישראל דמשום כבוד החכם לחוד נגעו בה הרשות להחכם למחול על כבודו וכן אם אין שם חכם מותר לו לשחוט לכתחילה עפ"י בדיקתו לחוד אבל במומר דבעינן לבדוק לו סכינו מחמת ספק קלקול בשחיטה ממש לא מהני ולא שייך בזה מחילת החכם וכן אם אין מי שיבדוק לו סכינו אסור לסמוך על בדיקת המומר את הסכין ואסור אפי' דיעבד אם שחט ע"י בדיקתו ונאבד הסכין או ששיבר בו עצמות אחר השחיטה ונמצא פגום והוה ספק נבלה אבל לד' הרמב"ם לפמ"ש בכוונתו לכאו' קשה הך אבל באמת לק"מ דגם לדעת הרמב"ם ע"כ דבסתם ישראל ששחט ע"י בדיקתו את הסכין ונאבד הסכין או שיבר בו עצמות ונמצא פגום שחיטתו כשירה דיעבד כדמוכח מההיא דאבדו לו גדייו וכו' בבית מותר ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מה"ש ה"ח ומ"ש הש"ס במכילתין (י"ח א') ול"פ כאן בנמצאת סכינו יפה ע"כ דלאו דוקא אלא ה"ה בנאבד הסכין וא"א לבודקו כדמוכח להדיא מדין דאבדו לו גדייו ולא אתי אלא לאפוקי כשנבדק ולא נמצא יפה כדא' כאן בלא נמצאת וכו' [וממילא דשרי גם ליתן לו לכתחילה לשחוט ע"י בדיקת עצמו על סמך שיבדוק החכם את סכינו לאחר שחיטה] אבל מומר ששחט בלא בדיקת חכם או ישראל כשר את הסכין קודם שחיטה ונאבד הסכין או שיבר בו עצמות ונמצא פגום הרי שחיטתו ספק נבלה [וממילא דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט בבדיקת עצמו את הסכין על סמך שיבדוק חכם או ישראל כשר סכינו אחר השחיטה דדלמא משתלי ולא בדיק לי' וקאכיל איסורא]:

אמנם אכתי קשה טובא דהא אפי' מי שהוא פסול לעדות בעבירה של תורה [וכפי שפירשו דבריו הב"י והרמ"א והאחרונים ז"ל דהיינו כשעבר עלי' רק פ"א או ב"פ] רק שאינו מומר להעבירה [דהיינו בעבר עלי' ג"פ לפירושם] כ' הרמב"ם גופי' שם בה' ט"ו שמותר לו לשחוט בינו לבין עצמו אם הי' מומחה וכ' הב"י בסי' ב' דר"ל דאין צריך שיבדוק לו אחר סכינו כלל [וא"כ כ"ש דבסתם ישראל לא מצריך הרמב"ם שיבדוק לו אחר כלל הסכין תחילה] ולפמש"ל בכוונת ד' הרמב"ם ז"ל בהך דר"י דלא אמרו להראות סכין לחכם כו' דלאו משום כבודו של חכם נגעו בה אלא גם בנאמנות השוחט בהכשר השחיטה עצמה קשיא טובא וכי עדיף הפסול לעדות מסתם ישראל דאסור לשחוט בלי שיבדוק לו ישראל כשר וירא שמים עכ"פ סכינו תחילה אבל אי נימא דמפני כבודו של חכם לחוד אתינן עלה א"ש דמיירי במחל על כבודו או דליכא חכם אך כבר העיר הרב בעל תורה אור ודרך חיים בסי' ב' על דברי הב"י בביתו ובכ"מ שפירש דהרמב"ם מחלק בין עבר עלי' רק פעם א' או ב"פ לעבר ג' פעמים ונמשכו אחר פירושו זה האחרונים ז"ל כאלו הוא מפורש בד' הרמב"ם והרבה הרב הנ"ל להשיב זה מכח כמה קושיות וגמגומים שיש ע"ז ולפי פירושנו בס"ד בד' הרמב"ם בדין החיוב להראות הסכין לחכם עוד יקשה שד' הרמב"ם יסתרו ד' עצמו וכמש"ל גם יקשה לפי פירושם דהא הרמב"ם גופי' ספ"ו מה"ש פסק בשוחט בשבת וביוה"כ כאוקימתא דרב שם (י"ד) דבשוגג מיירי ור' יהודה היא הא במזיד שחיטתו פסולה וסתמא תני במתני' דמשמע דאפי' בפ"א והרמב"ם פי' כן והסביר דבריו בפי' המשנה שם וז"ל ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' היא שתהיה אסורה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול הרי להדיא גדולה מזו ס"ל להרמב"ם דאפי' באותה שחיטה עצמה שעבר בה עבירה במזיד שחיטתו זו עצמה פסולה דלא כהתוס' שם (י"ד א') ע"ש אבל האמת הברור כמו שפי' הרב הנ"ל שם ותוכן דבריו דפסול לעדות היינו מומר לתיאבון ולא כ' הרמב"ם רק דמותר לו לשחוט בינו לבין עצמו. ר"ל בלא עומד ע"ג ולאפוקי מאלו הצדוקים כו' ומומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות בפרהסיא שכ' שם אח"ז אבל ודאי דצריך שיבדוק לו אחר דוקא את סכינו ע"ש שהסביר דבריו ודבריו נכונים בזה ומעתה קמה וגם נצבה פירושנו הנ"ל בד' הרמב"ם ז"ל בהא דלהראות הסכין לחכם בלא שום קושי' וגמגום כלל ואדרבה פירוש זה מוכרע ומוכרח בראיות ברורות בס"ד:

ובהכי מתיישב נמי טפי גם מה שהצריך הרמב"ם שיבדוק אחר את הסכין גם במומר לאחת משאר עבירות ומדסתם דבריו משמע ודאי דאפי' במומר לעבירה דלא חמיר לאינשי כאיסור נבלות והרי הלכה פסוקה במתני' ובגמ' בפ"ד דבכורות (ל' א') דהחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור לבני אדם ופסק כן הרמב"ם גופי' בפ"ח מה' שמיטה ויובל ולפמ"ש ניחא בפשיטות משום דבדיקת הסכין אית בי' טורח רב וזהירות יתירה וישוב דעת מאד משו"ה בעינן שיהא מוחזק לנאמן ואדם כשר כמ"ש ר"ח כנ"ל ונלמד במכ"ש מקנית תכלת ותפילין וקרבי דגים דאין ניקחין אלא מן המומחה וכן במכ"ש דניקור גיד הנשה דאין סתם טבחים נאמנים עליו כמש"ל וכמו שהוכחתי שם גם מסוגיא דמכילתין וזהו ברור בס"ד:

והואיל ואתא לידן הך סוגיא דמכילתין (יח א) בטבח דלא סר סכיני' קמי' חכם אימא בי' מלתא דהנה הרא"ש ז"ל שם בסי' כ"ד תמה על הרי"ף שלא הביא הך דרבינא דהוא בתרא והב"י ז"ל בסי' י"ח כ' ע"ז וז"ל שהרי"ף מפרש כבעל העיטור דרבינא ס"ל דבנמצאת יפה פליגי דהיכא דלא נמצאת יפה לא אמר רבא דמכריזין דטריפה הוא דהא אפי' לעובד כוכבים לא מיזדבין וכו' וכיון דהפסד ממון דטבח הוא פסק להקל כל"ק עכ"ל ופליאה דעת ממני דבריו ז"ל בזה אמת דבלא נמצאת סכינו יפה לא נ"מ רק לענין הפסד ממון לחוד לענין מכירה לעובד כוכבים אך בנמצאת סכינו יפה הרי נ"מ גם לענין או"ה אי בשרי' טריפה ואסור באכילה או לא והו"ל לפי"ז לפסוק דנמצאת יפה ולא נמצאת יפה חד דינא אית להו ואין לומר דא"כ יהא דלא כמאן דכה"ג אשכחן טובא בש"ס דפסקו מסברת עצמן בחד מלתא מספיקא בממונא להקל ובאיסורא להחמיר וה"נ כיון דהוא משום דמספקינן במלתא דרבא ניזיל באיסורא לחומרא ובממונא לקולא ותו דהא רבא ב"ח ע"כ דבאמת הכי ס"ל כמ"ש בסמוך וגם עבד עובדא. והמע"מ תירץ משום דל"ק סתמא דהש"ס אמרו וכה"ג אשכחן בפ"ק דשבת גבי דברים האסורים סמוך למנחה. ותירוצו יותר תמוה דאדרבה לפי דבריו הלא יסתרו ד' הרי"ף אהדדי דבסמוך למנחה פסק התם כראב"י נגד סתמא דהש"ס וכ"ש דהו"ל למפסק הכא כרבינא דהוא בתראה טפי וגם מארי דתלמודא טפי מראב"י והנלענ"ד פשוט דס"ל להרי"ף דרבינא וגם כל אינך אמוראי דהתם כולהו אליבא דרבא פליגי [וכ"נ להדיא ד' רש"י שם ד"ה ואכשרי' ע'ש] וא"כ הרי מר זוטרא ורב אשי דאכשרו התם הטבח משום דנמצאת סכינו יפה פליגי ארבינא וס"ל ג"כ כל"ק דהש"ס ורבינא ורב אשי הלכה כר"א וכ"ש הכא דגם מ"ז וסתמא דהש"ס ס"ל הכי ובפרט מעשה רב וגם רבא ב"ח נמי ע"כ הכי ס"ל מדרק אכריז אבישרי' דטריפה הוא ולא בדק סכינו תחילה אולי לא תמצא יפה ויאסר למזבן גם לעובדי כוכבי' והרא"ש ס"ל דרבינ' לא לפרש מלתא דרבא אתי אלא לאיפלוגי עלי' בלא נמצאת סכינו יפה לחוד וא"כ ליכא דפליג עלי' דרבינא בהא רק רבא ב"ח (וסתמא דהש"ס רק מפרש מילתי' דרבא) אבל ודאי דאין לתמוה משום זה אהרי"ף שמפרש כמ"ש:

עוד אחת אזכיר בזה דהרמב"ם כ' שם בנמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין כו' וכן סתמו כל הפוסקים והנה על הפוסקים לא קשיא מנ"ל הא דדלמא סבר רבא דרק מעבירין ומכריזין דלטעמייהו דהשמתא הוא מפני כבוד החכם לחוד א"כ כ"ש בנמצאת פגומה דלא יגרע כבוד החכם אבל לטעם הרמב"ם שם שכתבתי לעיל לכאורה מנ"ל הך וראיתי להלח"מ שם שכ' ע"ז וז"ל וסובר רבינו שרבא שאמר מעברינן לי' מוסיף ארב וכו' כלומר על הנידוי נוסף מעברי' לי' עכ"ל ויש להפליא עליו שלא מצא מקור לזה רק מסברא בעלמא והלא הוא מפורש במקומו דרבא ב"ח שמתי' ועברי' ואכריז אבישרי' וכו' וע"כ דס"ל כמש"ל דנמצאת יפה ונמצאת פגומה חד דינא אית להו וע' רש"י שם וא"כ הרי עכ"פ בנמצאת פגומה לא אשכחן מאן דפליג עלי' ולמה לנו לחלק השוין ולעשות מדנפשין פלוגתא חדשה ולומר דרבא ב"ח פליג ארבא בהך וכן בעובדא דפ' ז"ב (כ"ד א') גרסת הרי"ף והרא"ש שם שמתי' ר"נ ועברי' וכו' וכ"ה ע"כ גם גי' הרמב"ם. מדמנה בפ"י מה' ת"ת הי"ד טבח שיצא טריפה מתחי' בהכ"ד דברים שמנדין עליהם ומבואר בפוסקים ובת' הרשב"א ז"ל שנמצאת סכינו פגומה חד דינא אית לי' בכל עם דין דטבח שהוציא טריפה מתח"י ומטעם זה לא עמדתי על דעת הב"י ובסי' י"ח) שהשמיט דין דנמצאת פגומה ונראה דס"ל דגם בנמצאת פגומה לא קנסי' לי' אלא משום כבודו ש"ח רק דקנסינן לי' טפי מבנמצאת יפה וכן מוכח בבירור דעתו זאת ממש"ש טעם להטור שהשמיט תמיהת הרא"ש הנ"ל אהרי"ף דאפשר דכיון דבזה"ז אין נוהגין להראות סכין לחכם לא רצה להזכיר פרטי הדין וכו' עכ"ל ולכן השמיטו בש"ע ג"כ כנ"ל ולא הבינותי בעניי מה שייך נמצאת פגומה לכבוד החכם ומחילת כבודו גם דעת הרמ"א ז"ל לא זכיתי להבין דהוא ז"ל כ' גם דין דנמצאת פגומה וכשיטתי' שכתב בד"מ שם בשם שחיטות ישנים בשם מהרא"ק על דין דנמצאת פגומה דאפי' האידנא דינא הכי הוא אך עדיין לא ידעתי מפני מה לא כ' רק דמנדין ומעבירין ולא כ' גם דמכריזין אבישרי':

ב נחזור לעניננו דאי נדמה דין דלא בדק בסימנים לאח"ש ובדקנום אנן ונמצאו שחוטים כהוגן לדין לא סר סכיני' קמי' חכם ונמצאת יפה יהא תליא לכאורה אי נשמתי' או לא בפלוגתייהו דרש"י והר"ן ז"ל עם הרמב"ם ז"ל בטעמי' ש"ד התם וכמש"ל אמנם באמת נראה דלא דמיין להדדי דאפי' לפרש"י והר"ן שם הכא גרע טפי דלא מבעי' אם לא בדקם והלך לו ולא אמר לנו כלום ובדקנום אח"כ ונמצאו שחוטים שפיר דמסתבר לפענ"ד דיש לו ודאי דין הוציא טריפה מתח"י דהא אי לא הוה בדקינן להו אנן או אם נאבדו או נחתכו קודם בדיקה ה"ה טריפה או נבלה לכל חד כדאי' לי' במכילתין (ט' א') וא"כ השוחט שלא בדקן והלך לו והניחם שנאכלהו על סמך שמסתמא בדקם הוא. הרי הוציא טריפה או נבלה מתח"י דהא לא ידע שנבדקם אנן אלא אפי' אם השוחט לפנינו ואומר הגם שלא בדקתים וגם לא ראיתים להדיא שחוטין כהוגן אבל עכ"ז ברי לי ששחטתים יפה דבזה מסתבר דהבשר כשר בודאי גם אם נאבדו או נחתכו הסימנים בלא בדיקה ודפליגי בלא בדקם אי טריפה הוי או נבלה היינו כשאין גם השוחט עצמו יודע כלל אם שחט רובן או דליתא קמן והסימנים נאבדו עכ"ז לא דמיא ללא סר סכיני' ק"ח דהתם לפירושם משום כבוד החכם לחוד נגעו בה. ולא שייך כלל לעיקר השחיט' ולה"נ אי מחל החכם ש"ד אבל הכא כיון דתקנו חכמים דאסור לו לסמוך בשום אופן על השערתו והרגשתו בעת השחיטה אלא מחוייב לבדוק או לראותן להדיא דוקא הגם דעכ"ז הבשר כשר כנ"ל אמנם הרי עכ"פ עבר בזדון על תקנת חכמים וה"ה חייב נדוי כדין המזלזל בד"א מד"ס המבואר במשנה ו' פ"ה דעדיות ובשארי מקומות התלמוד:

ג והגם שלפי מ"ש הר"ן בפ' מקום שנהגו והוכיח דלא משמתינן לעובר על ד"ס אלא בדבר שעיקרו מד"ס כנט"י ויו"ט שני ש"ג וכיו"ב דעקר לכולי' מצוה. אבל במצוה שעיקרה דאוריי' העובר על שבות ממנה. דלא עקר עיקר המצוה רק מנגדי' לי' מכת מרדות וא"כ לפי"ז לא משמתי' בכה"ג בהך דלא בדק בסימנים אמנם לפענ"ד דהרמב"ם לא ס"ל בהא כהר"ן לפמ"ש כאן דהשמתא בנמצאת יפה הוא משום שמא ישחוט פעם אחרת בפגומה אע"ג דהא עיקרה דאורייתא ועבר רק אד"ס שבה וע' במג"א סי' תצ"ו הביא בשם הב"י דכ' ברסי' תקכ"ד (כצ"ל) בשם רי"ו שכ' בשם גאון שמלקין ומנדין וצו"מ אין מנדין נראה שהמג"א מפרש דמ"ש מלקין ומנדין ר"ל תרווייהו ע"ש ולדעתי הקלושה לישנא דהש"ס בפ' מקום שנהגו (נ"ב א') לא משמע הכי דא"כ אביי דא"ל לר"י שם ולינגדי' מר הכי הו"ל למימר ולינגדי' נמי מר וכן באיכא דאמרי הול"ל ונשמתי' נמי מר וגם לישנא דעדיפא מיני' ובא"ד דטבא לי' מ' ג"כ שבמקום נגידה שמתי' או שבמקום השמתא נגדי' ולא דעבד לי' פלגא מהחיוב ותו קשה טובא דלפי"ז מאי השיבו ר"י לל"ק דעדיפא מיני' עבדי לי'. ר"ל שהחמיר עליו הלא אדרבה הקיל עליו בשמתא לחוד בלא מכת מרדות עמו אלא ברור דמ"ש הגאון מלקין ומנדין או או קאמר וכן ראיתי להפר"ח פי' כן בסי' תצ"ו בפשיטות בלא שום הוכחה לזה ולפענ"ד הלא הוא מוכרח מהש"ס כמ"ש וע' בפר"ח שם שהרבה להשיב על החילוק הנ"ל של הר"ן ואף שקושייתו מההיא דפ' הדר (ס"ג א') דשמתי' רבינא לההוא גברא לדעתי הקלושה י"ל דהתם כיון דרמא בי' קלא ולא אשגח בי' הרי חילל במזיד ויד רמה וחוצפא כלפי שמיא ולכן אחמיר עלי' ושמתי'. אמנם ראיותיו ז"ל שם משארי מקומות בתלמוד נכונים מאד לזאת המחוור באמת כדהוכיח שם הפר"ח ז"ל במישור שתלוי בזה הכל לפי ראות עיני הדיין לפי המקו' והזמן והענין אם לנדות או להכות מכת מרדות וכדאמר הגאון שמלקין או מנדין וכ"כ להדיא הרמב"ם ז"ל בסוף ה' סנהדרין הביאוהו הטוש"ע ח"מ סי' כ"ז וז"ל ואם חרף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו עכ"ל והפר"ח שם לא הביאו וע' בספ"ב דכתובות (כ"ח א') ורמב"ם פכ"א מה' א"ב וטוש"ע אה"ע סי' ו' וססי' קי"ט ובגיטין (י"ט א') ונגדי' רב כהנא ובב"י ח"מ רסי' מ"ה ולפמ"ש קושייתו ז"ל שם לק"מ וע' ת' פנים מאירות ח"א סי' צ' א"כ בנ"ד שכתבנו ודאי הרשות ביד ב"ד לנדותו או להלקותו ולא עוד אלא דנראה דגם אפי' מעבירין אותו אפי' בכה"ג שכתבתי דאומר ברי לי ששחטתי יפה דדמיא להך דכ' הרשב"א בת' סי' תר"ך המובא בב"י ובש"ע ססי' י"ח בטבח שנמצא פגימה בראש סכינו דהא גם התם הוא אמר שנזהר הי' תמיד בעת שחיטתו שלא יגע בהפגימה כלל ועכ"ז השיב הוא ז"ל שמעבירין אותו ושקרוב לומר שאם כך נהג משך זמן שהכלים אסורים וכ' הטעם מפני שחשוד ופושע הוא ומעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום. ועוד שעובר על גזירת חכמים שאסרו אפי' במגל יד מלשחוט לכתחילה בצידו הא' משום צדו השני כ"ש בסכין פגום באותו צד וא"כ דכוותה ממש גם נדון זה דג"כ הרי מעיד על עצמו שאינו מקפיד לראות בבירור גמור אם נשחטו רובן ועבר ג"כ על גזירת חכמים ותקנתן שתקנו שיראה או יבדוק להדיא דוקא אם נשחטו רובן גזירה שמא פעמים לא יושחט רובן ולא מסתבר לחלק גם בזה בין פ"א לנדון דהרשב"א שהי' כמה פעמים:

ד היוצא לנו מכ"ז דאי לא בדק בסימנים לאח"ש כדין באיזה אופן שיהי' רק אם לא הי' אנוס אפי' אם אומר שעכ"ז ברי לי לפי השערתי בעת השחיטה ששחטתי רובן לכולהו פירושי בדין לא סר סכיני' ק"ח מעברי' לי' מדינא או עכ"פ משמתי' לי' והיכי דלא מצינן לשמותי' ודאי דמחייבי' למיעבד עכ"פ מה דמצינן למיעבד להעבירו על איזה זמן עכ"פ ויתחרט על מעשיו וע' תוס' יבמות (כ"ב ב') ד"ה כשעשה תשובה הוכיחו בראי' ברורה דהמחוייב נידוי אעפ"י שעשה תשובה לא מיפטר בהא מנדוי וכבר כתבתי שבנ"ד אין צורך לכ"ז כלל דהרי כולם ראו שלא נשחט רק מיעוט הקנה ויש עדים שהן הן אותם הבר אווזות ששחט הוא:

ה ובנדון אי מעברינן לי' אפי' בפ"א שהוציא טריפה מתח"י כבר דברו בו האחרונים ז"ל וג"כ אין נ"מ מכל דבריהם ז"ל לנ"ד דנראה לפענ"ד דגם אי נימא כדעת הרמ"א בהג"ה סי' ב' בשם מהרי"ק דבפ"א לא מעברינן לי' הוא רק אם עכ"פ הוא מודה שנכשל. אלא שמתנצל ואומר ששוגג או מוטעה הי' משא"כ בנ"ד שהעיז גם להעמיד שקרו בדחוי דחוק ורחוק לית בה ספיקא כלל דמעברינן לי' תיכף. וכדכ' נמי מהרי"ק שם שהכל לפי מה שהוא אדם וגם לענין אי בעי דווקא תשובה דז"ב ג"כ אין נ"מ בזה"ז שכבר כ' רש"ל בפ' גה"נ סי' ט"ז והסכימו עמו האחרונים ז"ל שבזה"ז א"א להעמיד דבר זה על עיקר הדין וכ"ש בדורותינו ותלוי ענין חומר תשובתו וקבלות ד"ח כפי ראות הב"ד לפי הענין:

אך גם אתי יש בזה דברים בגו שנתחדש לי בס"ד. ואומר דהאמת הברור כדעת הש"ך ופר"ח דגם בפ"א מעברינן לי' וכמ"ש להדיא הרשב"א בתשו' סי' תרי"ט המובא בש"ע סי' י"ח דהך דלא סר סכיני' ק"ח והך דנמצא אחריו חלב (צ"ג ב') אפי' בפ"א משמע ע"ש [וקצת יש לתמוה על הרמ"א שלא הגיה כלום על המחבר בסי' י"ח שם לפי שיטתו בסי' ב' ואע"ג דהא סיים רמ"א שם והכל לפי מה שהוא אדם הא הרשב"א לא כ' שם שאם נראה שהוא כעין שגגה ושהוא אדם כשר כו' אלא לענין להחזירו אחר ההעברה וג"ז בקבלת ד"ח ע"ש. וי"ל]. וה"נ מוכח לענ"ד מעובדא דפ' ז"ב דלישנא דאשתכח דנפקא וכו' ודאי חד זימנא משמע גם לפי הכלל המונח באחרונים ז"ל ומקורו מהתוס' במכילתין (י"ד א') ד"ה השוחט וכו' לחד תירוצא שם החילוק שבין מומר לחשוד דחשוד מקרי בפ"א וב' ומומר היינו בג' פעמים דוקא. וכן הי' נראה להוכיח גם מלישנא דרב אידי בר אבין בפ' ז"ב שם דנקיט לישנא דהחשוד על הטריפות א"ל תקנה עד וכו' וממילא יהא מוכח נמי גם דמחמרינן בתשובתו אפי' בפעם אחד. אלא שיש לדחות דבאוכל בעצמו דבר איסור מג"פ ואילך נקרא מומר אבל המוכר ומאכיל דבר איסור לאחרים אפי' מפ"ג ואילך שייך טפי לישנא דחשוד ממומר שחשוד לישנא דספיקא נמי משמע ור"ל דחשדי' לי' דאולי גם מה שמוכר עתה הוא ג"כ דבר איסור והכי משמע להמעיין במשנה וסוגיא דבכורות א"נ לישנא דהחשוד מ' נמי מזיד להכשיל אחרים. לכן לא מהני בהו להחזירן לאומנתן ע"י קד"ח לבד כמו אותן שאין בהן חשש חימוד ממון דתלינן שאינן מזידין גמורים דאין אדם חוטא ולא לו אלא תלינן בפשיעה וחסרון זהירות לכן סגי להחזירן לאומנתן ע"י קד"ח לבד להכי קאמר ראב"א דדוקא החשוד על הטריפות הוא דא"ל תקנה עד וכו' ותירוץ זה למדתי מד' הר"ן ז"ל שכ' בפ' ג"ה גבי טבח שנמצא אחריו חלב וז"ל ומיהו אע"ג דמעברינן לי' אין דינו כחשוד שהחשודין חזרתן קשה כדאי' בסנהד' מפני שהן מזידין אבל הכא לא חשבינן לי' מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקד"ח כו' סגי לי' וסיים שם שיסוד דברים אלו ביארם בס' איסור משהו להראב"ד ז"ל וכ"ה מבואר בלשון הראב"ד ז"ל שהעתיק בת' הרא"ם ז"ל יותר להדיא החילוק שכתבתי שחשודין נקראין דווקא רק במזידין להכשיל דוקא עש"ב ולפי"ז אין ראי' מלישני' דרב אידי בר אבין להעבירו מפ"א אבל מ"מ האמת לדינא דגם בפ"א משמתי' ומעברינן לי' כנ"ל וביותר מוכח כן מעובדא דרב"ח בטבחא דלא סר סכיני' קמי' דמשמע ודאי דפעם ראשון הוה:

ו ואבוהון דכולהו הוא מדמני בפ' המקבל (ק"ט) טבחא מהנהו דמותרין ועומדין ואפי' בפעם אחד שקלקל לד' הרמב"ם וכה"פ שם. והכי משמע ודאי פשטי' דלישנא דמותרין ועומדין והגם דהתם לענין ממון מיירי ומשום שהפסיד לאחרים ולא משום איסורא כדאמר שם כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי ודומיא דשתלי ואומנא וספר דלאו לענין איסורא הוא נ"ל ברור דכ"ש משום איסורא שרצה להחטיא אחרי' אין לך פסידא דלא הדר יותר מזה (ולא מסתבר לחלק דהתם כבר הפסיד הממון והכא רק רצה להחטיאו ועוד דאאל"כ כדמוכח מד' הראב"ד דבסמוך) שהרי אמרו גדול המחטיאו יותר מההורגו שזה בעוה"ז כו' וכ"ש דגדול הוא מהמפסידו ממון דקיל מההורגו כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (קי"ז ב') לחד מ"ד שם (קי"ט א') לא יהא ממונו חמיר מגופו [וגם למ"ד הב' הוא רק דלמא הו"ל זרעא מעליא ול"ד למ"ש] וה"נ אמרי' בפ' מי שמתו (י"ט ב') איסורא מממונא לא ילפי' משום דממונא קל מאיסורא כמו שפרש"י התם ואדרבה אפי' הראב"ד שכ' הרשב"א בשמו הובא במג"מ ספ"י מה' שכירות ובש"ע ח"מ ססי' ש"ו בהג"ה דס"ל התם דלא מסלקינן לי' עד שיוחזק כתב הוא בעצמו לענין איסורא בטבח דאפי' בפ"א מסלקינן לי' כדהביא הפר"ח בשמו בסי' קי"ט סקכ"ח וא"כ יסתרו ד' הראב"ד ז"ל אהדדי וע"כ דמחלק בין איסורא לממונא דאיסורא חמיר טפי וה' היודע ועד שאחר כתבי כן מסברא דנפשאי ראיתי מידי עברי בעיון בד' הפר"ח שם שהעתיק בשם ת' הרא"ם ז"ל קוטב זה החילוק בין הפסד ממון לאיסורא והשגתי גם ת' הרא"ם גופי' וכ' כן אלא שקיצר מאד בדבר וכן מצאתי אח"כ גם בת' הריב"ש סי' קי"ג ע"ש וג"כ קיצר בדבריו ומוכח גם מדבריו ז"ל שם בבירור דגם בפ"א מעברינן לי' ע"ש) אך מה שהביא הרא"ם ז"ל שם ראי' מד' הרמב"ם ז"ל על החילוק שעשה שם בין הטבחים (מנקרי הבשר) שיש בהן חשש חימוד ממון באלו בעי תשובה דפ' ז"ב ואותן המושכרין לשנה באופן שאין לחוש בהן לחימוד ממון סגי להו להחזירן לאומנתן בקבלת ד"ח והוכיח זה מהרמב"ם שבענין מנקרי הבשר כ' בפ"ז מהמ"א רק דין אם נמצא אחריו חלב כשעורה כו' ובדין חזרתן לא דבר כלום ואלו בפ"ח שם כ' שהטבחים הנאמנים למכור בשר ויצא טריפה מתח"י וכו' א"ל תקנה וכו' עד שילכו למקום שאין מכירין אותו וכו' אחר נשיקת קדושת עפר רגליו אומר שאין מזה שום ראי' כלל כי מודעת דרכו בקדש של הרמב"ם ז"ל שאינו מביא רק הדינים המבוארים להדיא בשני התלמודים או במכילתא וספרי ותוספתא וגם באותו ענין ואופן ממש המבוארים ולא להוסיף עליהם כלל ובמקומות מועטים מאד גם מדברי הגאונים ובתלמוד הא לא הזכיר כלל אופן החזרה במנקר משום דלא מיירי התם אלא בענין השיעור כמה ימצא שיתחייב עליו העברה או מלקות ובענין חזרתו נראה שסמך הש"ס על המבואר גבי הוציא טריפה מתח"י והרמב"ם ז"ל רק לישני' דהש"ס נקיט כדרכו ז"ל כמש"ל:

ז תבנן לדינא דמוכח מכל הנ"ל דאפי' בפ"א מעברי' ומשמתי' לי' עד שיעשה תשובה המוטלת עליו כל חד כדיני' אך מ"ש הש"ך בסי' ב' סקי"א בהשגתו על ד' רמ"א שם שכן מוכח גם מד' מהרי"ק גופי' שם שכ' וז"ל ולכל הפחות כו' ויעשה תשובה וכו' הרי דס"ל דאם יהי' אמת כדברי העד אינו נכשר אלא בעשות תשובה המוטלת עליו אי משום הא לא אריא. דאדרבה פשטי' דלישנא דמהרי"ק מראין להדיא שכ' זאת רק לרווחא דמלתא ועיקר טעמו הוא מ"ש דאין מוחלט לפסול עולמית בשביל כך והוא האמת להלכה ומה שהקשו הפר"ח בססי' א' והמשנה למלך בפ"א מה"ש הכ"ו אמהרי"ק דכיון דלפי דברי העד כפי שיודע שוחט זה רשע הוא וחשוד לאו"ד. כל מה שישחוט מכאן ולהבא בלא קבלת ד"ח שחיטתו פסולה לפי דברי העד א"כ הרי מעתה שוי' אנפשי' חד"א לכל מה שישחוט מעתה ואלו באו שני עדים לפנינו ע"ז לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה"נ לגבי העד עצמו כשני עדים לפנינו דמי ע"ש ושם והמל"מ הוסיף עוד להביא ראי' לסברא זו מהך דשני שטרות היוצאים בזה אח"ז בכתובות (מ"ד א') דלמ"ד אודויי אודי לי' פסולים העדים לפרש"י שם ולפי מה שפי' הר"ן שם דבריו דהיינו לגבי דידי' ואי אית לי' סהדותא אחריני והביא הלוקח אלו העדים פסולים לו הרי דאע"ג דלא נפסלו בשביל זה לכל העולם שוינא לנפשיי' לרשעים וחד"א לעדות אחרת ע"ש ולפענ"ד הדין עם מהרי"ק דודאי מדאוריי' גם אם נתברר בעדים גמורים ששחט בפסול והוציא טריפה מתח"י כל שלא הי' להכעיס ה"ה בר זביחה ושחיטתו כשירה מכאן ולהבא מדאוריי' ודמשמתינן ומעברינן לי' ומכריזין אבישרי' דטריפה היא כולם הם קנסות דרבנן לבד [וגם אפי' במומר להכעיס לשחיטה יש לדון הרבה בזה אי מקרי בר זביחה כשישראל כשר עומד ע"ג עכ"פ הגם שבש"ע סתם דהוי כעובד כוכבים] ולא תקנו הקנס אלא בנתברר בשני עדים ובע"א נשאר אדינא דאו' ולכן ודאי דאפי' העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא כמו גם בב' עדים לדינא דאוריי' ולא שייך לומר דשויא אנפשי' חד"א לדידי' דהא מדאוריי' חתיכה דהתירא הוא באמת אפי' לדברי העד משא"כ התם בשני שטרות דאי הוו מיפסלי עפ"י שני עדים הוו מיפסלי לגמרי מדאוריי'. להכי אמרינן נמי דעכ"פ השתא לדידי' שיודע האמת הם פסולים לו מדאוריי' ושוי' להו אנפשי' חד"א:

ח שוב ראיתי בת' שארית יוסף סי' כ"ב שנשאל על נדון כזה ודחק שם לכנס בפתח היתר להכשיר השוחט מטעם שאין הבהמות שלו ואחר בקשת המחילה הראוי' מכבוד תורתו אמינא שכל דבריו ז"ל שם דחויים ראייתו הא' ממ"ש הב"י בסי' ס"ד בשם תה"ד וז"ל כל טבח המנקר בשר ומוכר בשר לאחרים בחזקת מנוקר אם נמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו וכו' עכ"ל תה"ד וכ' ע"ז הב"י וז"ל ונראה מדבריו שאם אינו מוכר אלא שבעלי הבשר נותנים לו לנקר אין מחמירין עליו כ"כ עכ"ל הב"י לפענ"ד פשוט דאדרבה מדלא הזכירו אח"כ הב"י גופי' חילוק זה להלכה בשלחנו הטהור אפי' בשם יש מי שאומר הגם שהביאו אל ביתו על הטור או דלא נראה לו ד' תה"ד אלו להלכה כלל משום דיחידאי הוא בזה שלא נמצא בשום פוסק אחר מקמאי ובתראי שיחלק בזה וגם התה"ד גופי' אינו מביא מקור לזה מהש"ס דהגם דסתם טבח דבש"ס הוא המוכר בשר שלו לאחרים כפי המנהג שבימיהם אבל מנ"ל לחלק ולומר דהוא דוקא בכה"ג וגם השא"י עצמו שם דחק עצמו מאד למצוא איזה טעם לחילוק זה וסיים בעצמו שדחוק הוא ע"ש או דשוב הדר בי' הב"י גופי' ומסתבר לי' טפי דהתה"ד גופי' לא כיון כלל במ"ש ומוכר לאחרים לאפוקי המנקר בשר של אחרים אלא אשגרתא דלישנא הוא כי היכי דלא נשוי' להתה"ד חולק על כה"פ ובאמת שאין כדאי להוציא מדיוק קל כזה דין חדש נגד כה"פ ובלא שום מקור מהש"ס.

עוד הביא ראי' מת' הריב"ש סי' קי"ג הביאו הב"י בסי' קי"ט בנדון אחד מבודקי הקהל שנתק הסירכות ע"ש והשיב לסלק הטבח כדין עשית הואיל שמעשיו מוכיחין שבכוונה הי' רוצה להאכיל טריפות מסלקין אותו מיד עכ"ל הרי שלא הסכים לסלקו רק מפני שמעשיו מוכיחין שהי' רוצה להאכיל בכוונה. הא לא"ה לא עכ"ל השא"י. ולפענ"ד הא הריב"ש מביא שם ראי' לדינו ממ"ש הרשב"א בת' דטבח שיצתה טריפה מתח"י א"ל התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן עכ"ל וא"כ למה הוצרך הריב"ש לדייק ולומר דוקא הואיל שמעשיו מוכיחין כו' הא גם בסתם ג"כ אינו יכול לומר שוגג הייתי והגם שכ' השא"י דהרשב"א מיירי כשהבשר שלו ודחק לדייק זה מדכ' הרשב"א דא"כ לעולם יאמר כן ואם אין הבשר שלו למה יאמר כן לעולם הלא אין אדם חוטא ולא לו ד' תימא הן לפענ"ד דהא איירי' בהתנצלותו על מעשהו העבר א"כ הלא גם אם אין הבשר שלו כשיתעצל מלהטריח עצמו לחטט הטיב למיעוט הקפדתו בזה וימצא אחריו חלב יתנצל ויאמר שדקדקתי וחטטתי הטיב אלא ששוגג הייתי וגם דלפי פירושו בד' הרשב"א צ"ל דראיית הריב"ש לדינו מד' הרשב"א הוא. דכמו דכ' הרשב"א דבבשר שלו א"ל התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"כ גם בבשר של אחרים אם מוכח שבכוונה עשהו ג"כ א"ל התנצלות והוא דחוק מאד וגם אינו במשמעות ד' הריב"ש כלל לכל מעיי הישר וגם דברי הרשב"א גופיי' דחוק מאד לפרשם בבשר שלו דוקא דבימי הרשב"א כבר הונהג למנות טבחים ידועים על השחיטה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו והי' בזמן אחד עם הרשב"א ומוכרי הבשר שלהם נקראו גם בימיהם קצבים כמו בדורותינו וע"ש בת' סי' תשפ"ב אלא ברור דהריב"ש שכ' הואיל ומעשיו מוכיחין שבכוונה הי' רוצה כו' לאו לאפוקי בסתם כשאין ידוע כוונתו אלא לאפוקי היכי כו' היכי שניכר ומוכח להדיא ששוגג הי' ומחמת שבנדון דידי' מעשה כך הי' שהי' מוכח שעשהו בכוונה כתב כן וכן מוכח עוד יותר להמעיין בגוף התשובה:

ט עוד הביא הש"י ראי' מת' מהרי"ק הנ"ל וכ' הוא ע"ז וז"ל והנה יש לדקדק מזה שכתב שלכה"פ אם ילבש שחורים וכו' חוזר לכשרותו דמשמע שאין הדין פשוט שיעבירוהו וכ' שלכה"פ הוא כשר וחוזר לכשרותו ולא כ' להדיא שמעבירין אותו עכ"ל נראה שסבר בדעת מהרי"ק כדסבר הרמ"א בדעתו בסי' ב' וכבר השיגוהו שם כל האחרונים. וכ"ש לפמש"ל א"ז בד' מהרי"ק והוא האמת הברור בכוונתו לפענ"ד אין מקום כלל לאלו ד' השא"י בד' מהרי"ק ע"ש:

גם מ"ש עוד דיש לדקדק ממ"ש מהרי"ק שם ואם הוא אותו שוחט שכבר נכשל וכו' וא"כ למה לא העבירוהו בפעם ראשון לפחות אלא ודאי דפעם ראשון כשאינו שלו אינו מן הדין להעבירו עכ"ל תמה אני איך אפשר להביא ראי' לדינא ממעשה שהי' אשר לא פורש איך ומה הי' המעשה ומה היו הטעמים והסיבות לדבר ואולי בפ"ר הוה מחזי להון בבירור ששגגה גמורה היתה וכההיא דת' מהרי"ו דבסמוך אות יו"ד. ועי' ביש"ש פ' גה"נ סי' ט"ז או מאיזה סיבה אחרת מי יודע מהו. גם מש"ש עוד היתר משום דלא הכריזו עליו בפ"ר ואמר בפ' ז"ב (כ"ו ב') דכל פסולי עדות מדרבנן אין נפסלין עד שיכריזו עליהם בב"ד עכ"ל בעניותי דלכאורה לא אשכחינן הכרזה דפסולים רק לענין עדות בלבד וכ"מ קצת מד' רש"י שם וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ע ה"ו שכ' הטעם ע"ז כדי שלא לאבד זכות העם שלא ידעו שהוא פסול וכו' משמע דרק לענין דבר שבממון בלבד דינא הכי מפני תיקון העולם ולא מצינו לחד מקמאי ובתראי שיכתוב דין ההכרזה בש"ד רק לענין עדות בלבד ובנ"ד א"צ כלל לכ"ז דהא הוה גם הכרזה גמורה שנתפרסם מהב"ד דבאריסאוו:

י גם מש"ש לראי' ברורה לכל הנ"ל מה שבטור ח"מ סי' ל"ד דייק לשון הרמב"ם שכ' בפי"ב שם טבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים וכו' וכתב הטור ע"ז יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל כו'. הרי שמדקדק הטור מלשון הרמב"ם הואיל וכתב ומוכר לאחרים שהוא דוקא שלו ולא אם הי' של אחרים וא"כ יפה הדקדוק שדקדקתי מלשון תה"ד שכ' ג"כ ומוכר לאחרים וכו' עכ"ל שא"י כבר כתבנו לעיל באות ח' שא"א לדייק כן בת"ה ומש"ש עוד ע"ז וז"ל וגם ראי' שיש חילוק לענין עדות וה"ה לנ"ד עכ"ל. הנה כבר השיגו הב"י בזה על הטור בכ"מ שם ובב"י שם והוכיח שלא כיון הרמב"ם [וגם לא הרא"ש] אלא על ענין חומר התשובה לענין חזרתו לכשרותו אבל לא לענין ההעברה מתחילה וכדמחלק הרא"ם בת' שהביא הפר"ח בסי' קי"ט וכן הסכים שם הפר"ח להב"י בזה (וד' הסמ"ע שם סקט"ז צ"ע וכבר תמה עליו שם בעל נתיבות המשפט ע"ש) ומש"ש בשם מהרי"ו בת' סי' צ"ז שכ"כ בהדיא וז"ל שבכולא תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר כו' ומשו"ה מחמרי' אבל היכא דא"ל הנאה א"א חוטא כו' עכ"ל הנה המעיין שם במהרי"ו בגוף התשובה יראה בעיניו דלהכי טרח בכל כחו להמציא לו פתחי היתר משום שכ' שם שהי' מכירו ומוחזק בגוי' שהי' י"ש וזך וישר פעלו ורגיל ופרקו נאה ועולה לא נמצא בו מעולם והשתבח מאד במדותיו ולכן הי' ברור לו דודאי משגה הוא. ולזאת הפך בזכותו בכל כוחו (ומחלק בין ד' הרשב"א בת' סי' תרי"ט שהבאתי באות ה' שכ' רק שאם נראה שהי' כעין שגגה משא"כ בשגגה גמורה ברורה) וג"ז בצירוף עוד טעמים שם וגם בצירוף שכבר סבל בשת וחרפה גדולה וכפי הנראה שם מלשון מהרי"ו כבר העבירוהו איזה זמן ולא כ' מהרי"ו דבריו שם רק שלא לדחותו לגמרי ולהחזירו לכשרותו בלא תשובה מפורסמת וקבלת ד"ח מחמת שבלא"ה הי' נזהר בפרישות וי"ש גדול וכמדומני שגם השא"י כאן שנכנס בפתחי היתר כאלו הוא ג"כ מחמת שהי' מוחזק בו ומכירו לירא ה' כמו שרמז שם בדבריו שכ' ויותר בקל יש לדונו בשוגג שקרוב לאונס ולא בשוגג שקרוב לפשיעה באשר פרקו נאה במעשים הגונים וטובים וכו' ע"ש:

יא והנה מה שהסכימו האחרונים ז"ל שהמחוייב העברה ושחט בלא קבלת ד"ח או תשובה הראויה לכל חד כדיניה שחיטתו פסולה לא הביאו מקור לזה מהש"ס ולא מהראשונים ז"ל ומהא דאמרי' במכילתין (י"ח א') ומכרזי' אבישרי' דטריפה היא לא מכרעא מלתא כ"כ. די"ל דר"ל אבישרא דההיא שחיטה לחודא וכ"מ לכאורה והואיל ופטטיא דאורייתא טבין אמינא לכאורה טעמא עלה דהא כ' המרדכי ריש חולין והובא בהג"א שם סי' י"ד בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין ע"א נאמן באיסורין היכי דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחז"א עומדת וגם אינו עתה בידו היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים אבל במהימן וכשר סמכינן עלי' וא"כ כיון שנפסל מד"א וכ"ש באו"ד שיצאה טריפה מתח"י ה"ה בכלל אנשים ריקים ופוחזים אבל אי לא הוה איתחזק איסורא הוה מהימן בשל חבירו כדפסק הרמב"ם בפי"א מה"ע ה"ז וז"ל עד א' נאמן באיסורין אעפ"י שהוא פסול לשאר עדות והטעם כדכ' התוס' בגיטין שם דילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה אע"ג דפסולה לעדות אבל אין להביא ראי' ממתני' רפ"ג דזבחים דנשים ועבדים שוחטין לכתחילה דדלמא התם בעע"ג דוקא וקמ"ל רק דבני זביחה נינהו [אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שסובר כד' ר"ת דבסמוך דאפי' אינו עתה בידו אלא שכבר הי' בידו לא מקרי אתחזק איסורא לכן כ' בפ"ד מה"ש הט"ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה ה"ז שוחט בינו לבין עצמו וכו' וכן בה' עדות שם סיים שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי] ומ"ש בש"ע ס"ב ס"ו בהג"ה בשם הרמב"ם והב"י מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבלות לתיאבון וכו' כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל בזה ואפי' לדעת ר"ת שכתב במרדכי שם והוא בתוס' ריש גיטין ד"ה ע"א כו' דהא דאמר בהאשה רבה (פ"ח א') דדבר שבידו נאמן היינו אע"ג דעתה אינו בידו רק אם כבר מתחילה הי' בידו ולהכי מהימן כל שוחט אשחיטתו. מ"מ לא מהימן בכה"ג דאע"ג דפסקינן בפ' בתרא דיומא (ע"ח ב') ובבכורות (ל"ה ב') כרשב"ג דהחשוד לד"א נאמן הוא על של חבירו אפי' באו"ד מ"מ בחשוד להאכיל טריפה לאחרים ודאי דלא מהימן אשחיטה דהא מבואר בברייתא עבודת כוכבים (ל"ט ב') דימ"ח מח"ג אין לוקחין בסוריא אלא מן המומחה ופרש"י שם משום דחנוני סוריא חשידי ולא קפדי אלפני עור ומזבני וכו' והוקבע להלכה בש"ע סי' קי"ט ס"ב:

וא"כ ה"נ הא חזינן דלא קפיד אלפני עור והוציא טריפה מתח"י לאכילת אחרים ואין לחלק דהתם במזידין שיודעין שהוא איסור ומוכרין משא"כ הכא כשהי' רק בפשיעה ומיעוט הקפדה דהא כבר כתב הרשב"א בת' הובא לעיל באות ח' דטבח א"ל התנצלות לומר שוגג הייתי ורק בענין חומר תשובתו להחזירו לכשרותו הוא דמחלקינן בין החשודין היינו מזידין שחזרתן קשה ובין הפושעים למיעוט הקפדתן בזה דסגי להו בקבלת ד"ח אבל לענין נאמנות ודאי דאין לחלק בזה דהא כיון דחזינן דהוא גברא דלא קפיד לידע אי מה שמוציא מתח"י להאכיל אחרים היא טריפה או כשרה איך נסמוך עליו באו"ד עצמו מכאן ולהבא דלמא גם עתה לא יקפיד לידע אם שחט כהוגן. והרי נשארה בחזקת איסור שבחייה עד שיקבל עליו ד"ח והקפדה באיסורין מכאן ולהבא אמנם לפי מ"ש כאן דמשום חסרון נאמנות לחוד הוא דאתינן עלה א"כ הוה כשר לשחוט בכשר עומד ע"ג ומסתימת דבריהם ז"ל משמע שקודם קבלת ד"ח או תשובה פסול לגמרי לשחוט אפי' בעומדין ע"ג וצ"ל הטעם ע"כ דהוא משום דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שיעבירוהו לכן פסלו שחיטתן לגמרי עד שיקבל דינו ותשובה המוטלת עליו:

יב אך אחת היא וגדולה היא מאד שלא הוגבה בנ"ד העדות בפניו ועתה טרידנא וא"א להכניס עצמי עתה לעומקא דדינא בעיון בזה אך כבר פסק גדול האחרונים ז"ל מהרא"י בפסקיו סי' קע"ה והובא בש"ע ח"מ סי' כ"ח דבידעינן שיתעכב קבלת העדות ע"י כחות ואלמות מקבלין שלא בפניו [ונפלאת בעיני מ"ש בד"מ שם אות י"ט ע"ז וז"ל בקצרה וצ"ע מפרק המפקיד ופ"ב דכתובות בעובדא דמרי בר איסק וכו' ואפשר דשם היו יראים להגיד אפי' שלא בפניו עכ"ל דהא מבואר להדיא קושיא זו ותירוץ זה בד' מהרא"י גופי' שם ברסי' קע"ו ע"ש שהוכיח זה דיראים היו להגיד אפי' שלא בפניו] והסכים לזה הרמ"א ז"ל בת' סי' י"ד וגם למה שהביא הוא בעצמו בד"מ ובהגהת הש"ע שם תקנת הגאונים שבמקום קטטות ומריבות מקבלין שלא בפניו גם נראה הדין עם סברת כבודו שכ' שהרי אין אנחנו דנין על השוחט אלא על בשר שחיטתו:

אמנם עדן אינני מחליטו בבירור לדינא כי צ"ע רב בזה ויעיין בת' האחרונה של השא"י הנ"ל:

אמנם אתרי טעמי הנ"ל דתקנת הגאונים ופסקי מהרא"י ז"ל יש לסמוך וכ"ש בדיעבד דגם ד' ראב"ן וראבי"ה בשם ר' מנחם הארוך להכשיר בדיעבד:

אמנם מה שיש לדון בזה פתח היתר על נ"ד דמאחר דכפי שכותב כבודו השוחט הלז ואחיו שנתמנה למ"ץ שם יש בעיר כמה מנגדים עליהם. קרוב הדבר מאד שעידי חובתו הראשונים הם מאנשי מנגדיו ונוגעים מצד איזה טובה והנאה שיוכל לבוא להם מזה ובהדיא כ' הרמב"ם בפט"ו מה' עדות ה"ד והובא בש"ע ססי' ל"ז שצריך עוצם בינה והעמקה בדבר הגורם לדבר אם ימצא להעד צד הנאה בדבר עדות זה אפי' בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד ולזאת צריך דרישה וחקירה עצומה בנ"ד בענין העדים אם אינם נוגעים בדבר כלל וה' ירים מכשול מדרך עמו:

יג ונדון הכלים דלהון כבר כ' הגאון בעל כו"פ בסי' א' בפליתי סק"ח להתיר בכלים שאחר מעל"ע בדבר שהוא חומרא דרבנן וא"כ הרי סתם כלים אינן ב"י. ויש לצרף עוד דמודעת דגם טעם כעיקר דעת רש"י וסייעתו דהוא מדרבנן וגם בהא דהסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל המצויין אתנו דבכולא כלי משערינן ואין במה שבכלי ס' נגד כל הכלי הנה נמצא בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני ז"ל המובא פעמים רבות בפסקי הרא"ש והר"ן והוא זקנו של ריא"ז כ' שם בסי' ס"ט והוכיח בראיות ברורות דלא משערינן בכלה איסורין רק במאי דנפיק מיני' והא דאמרינן בפ' גה"נ גבי כחל פשיטא דבדידי' משערינן וכו' הוא רק בכחל הדין כן כמו שחילק שם בסברא נכונה מאד והטיח שם מאד על המורים היפך זה וע' בב"י בסי' צ"ד ובסי' צ"ח ובבדה"ב שם ושם והגם דחלילה להקל בזה נגד כל הפוסקים אמנם לסניף בעלמא יש לצרפו:

ובענין חקירת העדים הנ"ל הגם שגם האמתלאה של השוחט הוא ג"כ בדרך רחוקה ונפלאה מאד כי קשה להאמין לדבריו שהבעלת אכסני' שחטה השני בר אווזות כדי לפסלו ועוד שהרי לזה למה היתה צריכה להפסיד לעצמה שני בר אווזות הלא הי' די לה לענין זה באחת אך מודעת שהרבה מחלוקת עושה וכיון שכבר נכנסו מאז למחלוקת אפשר וקרוב להאמין גם דברים וענינים אשר לא יאומן ולא יקובל אל הדעת כלל בלתי זה וגם לכאורה יש פנים וסברה עצומה לאמת דברי אמתלאתו הנ"ל דאל"כ מה זאת ומה דקמן דעתה פעם זה בדקו אחריו הסימנין ששחט יותר מבשארי פעמים לזאת יודיעני נא כבודו יותר בבירור פרטות גופא דעובדא היכי הוה כי זה קושיא עצומה לכאורה וה' שלום ישפות שלום המחזיק ברכה וידבר שלום אל עמו ויתברכו באור פניו ית"ש כולם כאחד חברים ושלום כנפשו ונפש ידידו הד"ש כו"ח יום ה' ז"ך שבט תקצ"ד לפ"ק:

סימן ב

ב"ה יום ג' א' דהגבלה תרי"ז לפ"ק מסטיסלאוו להמופלג שנון מ' מרדכי שו"ב נ"י מקריטשוב

אשר מסתפק מע"ל אם צריך גם בחי' שיהוי ח' ימים שיצא מספק נפל מדלא אשתמיט חד מהפוסקים להזכיר בדין זה גם חי' וכותב שאולי י"ל כי התוס' בחולין (י"א ב' וי"ב א') כתבו [וכ"כ התו' בבכורו' כ' וכ"א] דאיסור זה מדרבנן שגזרו בהמה אטו אדם וא"כ אכ"ל דבחי' דהוא מלתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן עכ"ד ידע מע"ל כי מעת שנחתם התלמוד הקדוש אין בידינו לומר כן מדנפשין גם מאן יימר שבימי החכמים הראשונים שגזרו ע"ז ובמדינתם לא היו מצויים גם איל וצבי ובר מן דין הרי דע' הרמב"ם ז"ל שהוא מדאו' שהרי כתב בפ"ד מהל' מ"א דרק אין לוקין עליו והיינו משום שהוא ספק נבלה ואין לוקין מספק. מוכח בבירור דס"ל ז"ל שאיסורו ד"ת [ואישתמיטתי' להגאון בעל ת"ש ז"ל לפי שעה דברי הרמב"ם אלו] דאי מדרבנן פשיטא שאין לוקין אדרבנן והגם דבפ"א מה' יבום כ' הרמב"ם גופי' שאם יצא הולד חי אפי' מת בשעה שנולד פטורה מד"ת מחליצה ומיבום רק מד"ס בעי' שיודע שכלו לו חדשיו וכ"ה בטוש"ע התם בדגמרו לו שערו וציפרנו ע' במ"מ ובלח"מ שם ובבהמה לא מהני סימנים אלו ולפי"ז הא כלל מסור בידינו דחיה בכלל בהמה כמבואר בפ' בהמה המקשה (ע"א א):

אך עדיין יש לדון בזה דהגם דחיה בכלל בהמה היינו רק כשכ' בתורה סתם תיבת בהמה ולא פרט שום מין שהרי חלב חיה מותר משום שפרט הכתוב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת וכן בפג"ה (ק"ב א') מפרש הש"ס טעמי' דר"מ דסבר אמה"ח אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד משום דא"ק וזבחת מבקרך ומצאנך וכתיב בתרי' אמה"ח ויותר מבואר זה בזבחים (ל"ד א') אלו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חי' בכלל בהמה וכו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' וא"כ הא הכא נמי כ' להדיא שור או כשב או עז וגו' ומיום השמיני והלאה וגו' והגם דעיקר קרא בקרבן כתיב ומשו"ה לא הוה מצי למכתב בהמה משום דהו"א דגם חי' בכלל עכ"ז מנ"ל למימר מהך דלהדיוט גם בחי' הדין כן אלא שי"ל בפשיטות דממילא מוכח זה דהא הטעם גבי קרבן כדי שיצא מספק נפל וא"כ ה"ה בחי' ממילא וקרא משום דבקרבן מיירי לכן פרט שור וגו' והגם דבקרבן גם בדידעינן שכלו לו חדשיו הוא מחוסר זמן עד יום ח' כמו שהוכיחו התו' בב"ק (י"א ב') ד"ה בכור והמל"מ בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ד וע"כ דגזה"כ הוא. כבר יישב זה המל"מ שם בטו"ט ע"ש מעתה קם דינא לענ"ד דבין להרמב"ם שסובר שאיסורו מד"ת ובין להתו' דסברי שאיסורו מדרבנן גם בחי' הדין כן שצריך שיהוי ח' ימים ויעיין בתב"ש ססק"ג שכ' וחדשי חי' לא נאמרו מוכח דגם דעתו ז"ל שגם בחי' הדין כן. ד' ידידו הד"ש:

סימן ג

להרב המופלג השנון ירא ה' מ' יוסף אליעזר נ"י מק"ק שומייא"ץ

אשר שאל ידידי לבאר לו כוונת רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד סי' כ"ט סק"א שכ' בתוך ד"ק שם וז"ל ואע"ג דאמרי' שם לאפוקי לקותא כו' וערש"י שם ואנן קי"ל כרכיש דז"ש שם (נ"ה ב') הלכת' כרכיש לאפוקי מעולא וכבר הרגישו בזה ב"י וד"מ ע"ש ושם לק"מ דמ"מ בכלל חסורה היא לפי' הרי"ף שהוא כמו נתמסמס ואע"ג דניטל הכוליא כשירה לקתה גרוע כמו כוליא שהקטינה ואע"ג דא' לאפוקי לקותא היינו למערבא דאמרי כל הפוסל בריאה כשר בכוליא וע"כ לאו בכלל חסורה היא דא"כ גם בריאה יפסול כמו ניקבה אבל למסקנא דגם בריאה פסולה בכלל חסורה היא כמו לקותא דריאה וכן כל התמסמסה דטריפות עכ"ל רבי' ז"ל והנה סוף דבריו שכ' היינו למערבא וכו' אבל למסקנא וכו' סתומים קצת:

לענ"ד נ"ל כונת רבינו ז"ל כי הבני מערבא (נ"ה ב') אמרו כל הפוסל בריאה כשר בכוליא וכללא כיילו שאין לך דבר הפוסל בריאה שיפסול גם בכוליא וא"כ א"א לפרש לקתה דרכיש נתמסמסה דהא המסמסא פוסל בריאה כדאמרינן (נ"ג ב') בהאי ריאה דנפלה תלהי תלהי וטריפנא לה מדר"ה ברי' דר"י וע"כ לקתה דרכיש היינו מוגלא כפרש"י וא"כ לפי"ז ודאי דלאו בכלל חסורה היא דאי בכלל חסורה הא גם בריאה הוה טריפה כדתנן במתני' הריאה שחסרה וכיון דבריאה קי"ל דמוגלא כשר ע"כ דבכוליא נמי כשרה לעולא דלא בכלל חסורה היא לכן א' לאפוקי לקותא דרכיש אבל להמסקנא דיש פסול בזה ובזה והיינו לקותא א"כ לקתה דרכיש היינו נתמסמסה ובכלל חסורה היא כמו לקותא המסמסה דריאה דבכלל חסורה היא וכן כל התמסמסה דטריפות דהוא משום דרואין אותו כאלו אינו כמש"ש (נ"ג ב'):

חזר וכתב אלי הרב הנ"ל ע"ז וז"ל

קשה לי טובא עדיין לפי פי' מעכת"ה ד' הגר"א ז"ל חדא הא למסקנא (בדנ"ה ב') ג"כ קי"ל דמוגלא פסול בכוליא וכשר בריאה וא"כ אכתי קשה באיזה סוג מהשמונה טריפות נכלל מוגלא דהא א"א לו' דבכלל חסורה היא דא"כ בריאה נמי יפסול לפי ד' הגר"א ז"ל בלא דברי הגר"א הי' אפשר לומר דלעולם מוגלא דכוליא הוא בכלל חסורה ול"ק דא"כ גם בריאה יפסול דסוגים דעולא יותר כוללים מסוגים דמתני' כמ"ש האחרונים וחסרה דמתני' אינו כולל רק נתמסמסה דפסול בריאה וסוג חסורה דעולא כולל גם מוגלא דכוליא ותו דלשון הגר"א במ"ש כמו ניקבה מיותר לפי ד' מעכ"ת וידוע דלשון הגר"א לשון הזהב ותו דאיך אפשר לומר דבני מערבא פליגי ארכיש ולא ס"ל כלל לקותא שלו הא אינהו מפרשי דברי רכיש וקאמרי והוא דמטיא לקותא למקום חריץ ודוחק גדול לומר דאינהו מפרשי ד' רכיש ולהו לא ס"ל דברי המצפה לתשובתו יוסף אליעזר משומייאץ:

וזה אשר השבתי לו שנית

קבלתי דבריו החביבים לי אשר הקשה בדברי רבינו ז"ל לפי פירושי הנ"ל ואבאר דברי. הנה להמסקנא ודאי דגם מוגלא בכוליא בכלל חסורה היא דהכי אגמרי' רחמנא למשה דמוגלת הכוליא כאיב לה כ"כ עד שבסוף תחסר הכוליא מחמת זה לגמרי וכללא הוא בטריפות דכל העומד לינקב או ליחסר כנקוב וחסר לפנינו דמיא אבל בריאה אגמרי' דלא תחסר לעולם מחמת המוגלא ואין מדמין בטריפות. אבל להס"ד דהש"ס בדברי הבני מערבא הא ע"כ דמוגלא כשר גם בכוליא דהא מדייק דכל הכשר בריאה כ"ש דכשר בכולי' ובאמת היינו דפריך עלה ר' תנחומ' והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וע"כ הא דקים לי' לר"ת דמוגלא פסול בכוליא היינו משום דגמירי למשה מסיני דלקתה הכוליא פסול וסבר ר"ת דהיינו מליא מוגלא והיינו דרב מתנא דאמר מליא מוגלא טריפה בכוליא ומשני אלא אי אתמר הכי אתמר [לגי' הרי"ף] ור"ל דבני מערבא הכי אמרו. דבאמת יש כשר בזה ופסול בזה וכן להיפוך וגם יש עוד פסול בזה ובזה ולקותא דגמירי דפסול בכוליא לא כדסברת דהיינו מוגלא אלא המסמסה ופסול בשניהם ומעתה לק"מ מה דבני מערבא גופיי' פרשי להא דרכיש והיינו לקושטא דמלתא שאמרו הבני מערבא ומה שמדייק ידידי לפי מה שפרשתי דברי רבינו ז"ל לישנא דכמו ניקבה שכתב רבינו דקדוק קלוש הוא מאד דכוונתו ז"ל מבואר דמשום דהבני מערבא אמרו כל הפוסל וכו' שהרי נקב פסול בריאה וכו' לכן נקט גם רבינו ז"ל בלשונו דא"כ גם בריאה יפסול כמו ניקבה וגם משום דהא באמת גם פסול דחסרון בריאה לפי מה דקי"ל דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון וע"כ דחסר היינו מבחוץ וע"כ דמטעם פסול ניקבה הוא דאתינן עלה וכדקאמר (בדמ"ז ב') מאי חסרה אלימא מבחוץ היינו ניקבה וכו' ותו לא מידי:

סימן ד

ב"ה יום ג' כ"ו אדר שני ת"ר לפ"ק:

להרב המובהק שנון ירא ה' מ' יהודא ליב אלי' הכהן נ"י מו"ץ דק' האטימקס:

מכתבו הגיעני ואשר שאל כענין על מה סומכים העולם שטוחנין קטניות על גרש בלא בדיקה תחילה מהתולעים שהרי שני צדדי ההיתר של התה"ד בחטים מתולעים לטחנם שעל פיו פסק בש"ע סי' פ"ד להיתר לא שייכים בקטניות הנטחנין על גרש כשטוחנן ברחיים של יד וגם אם טוחנן ברחיים של מים עכ"פ לא שייך טעם הב' דמהרא"י משום דבטחינה לגרש אין מדביקין אבן על אבן ותו דהא התה"ד גופי' כ' שם שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה יזרקנו ובנ"ד הא אין דרך לרקד כלל וגם אם ירקד קרוב הדבר שלא יראה שום תולע דדרך הנקבים שיצא הגרש ודאי שגם התולעים יצאו ותו דהא רוב האחרונים פסקו כהש"ך דבעינן שיבררו קודם הטחינה ואח"כ כ' ידידי שאין לומר שסמכו על מה שקודם הטחינה מייבשים אותם בתנור דא"כ הי' צריך ליזהר שתהא התנור חם מאד שיוכלו לשרוף בו התולעים. והעולם אין נזהרין בזה ע"כ תוכן דבריו ד' פי חכם:

ודרכו ישרה בדרכי המו"מ בהוראה יחזקהו ה' ויצליחהו בתורתו ויראתו:

ובעיקר דין זה אומר הנה הגם שמהרא"י בנדון דידי' כ' שני צדדי היתר וכ' שגם אם אין הטעם הראשון ברור מ"מ אין להחמיר משום שאם יטחנו התולעים הם בטלים בששים בהקמח ולטעם הא' לבד אין להתיר ברחיים דיד כמ"ש הש"ך אמנם לענ"ד ברור הטעם השני דמהרא"י ורק שצריך לדון בזה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה והנה התה"ד כ' שם עוד וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דס' הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוין לבטל עכ"ל נראה מדבריו שעיקר סמיכתו הוא משום דס' הוא אם יתערב שום איסור כלל ור"ל מטעם הראשון שכ' משום דהתולעים בורחים מפני קול ונדנוד הרחיים ורק משום דאולי אין דבר זה ברור כמ"ש הוא ז"ל לעיל לכן כ' לרווחא דמלתא וגם אינו מכוין לבטל ולדידי ברירא מלתא דבנדון דידי' שרי לגמרי גם רק מטעם דאינו מכוין לבטל לחוד דהנה הפר"ח ובביאורי הגר"א ז"ל שם סק"מ הביא דברי הירושלמי אמתניתין דספ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן וכו' ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה מותר אמרו ע"ז בירושלמי שם תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר ואמר שם מתני' דר' יוסי בל' שאלה והשיב ע"ז ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן. פי' והרי אינו נראה כמכוין לבטל האיסור כיון שדרכן בכך ואתי אפילו לרבנן דר' יוסי הרי להדיא דדבר שדרכו לטחנו אין זה כמבטל איסור לכתחילה ואין לחלק ולומר דאכתי אין ראי' מהתם לאיסור דאורייתא שנתערב לבטלו ע"י טחינה בששים דהתם הגם דעיקר איסורו דאורייתא אמנם הא מיירי דנפל רק לפחות ממאה אבל ודאי דרוב איכא ומין במינו מדאורייתא ברובא בטיל ורבנן הוא דאצרכו בתרומה מאה ועוד ויש לומר דאיסור דאורייתא ושיעורו דרבנן דמי לאיסור דרבנן ושיעור דאוריי' ודוגמא לזה מ"ש הרא"ש בפ"ב דפסחים והר"ן בפ"ק שם בשם ר"ת אמימרא דרב גידל התם (כ"א ב') כ' התם שמדמה חמץ דאורייתא ושעות דרבנן לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא והי' אפשר לומר לפי"ז דה"ה שיעור דרבנן וכנ"ל ובאיסור דרבנן שנתערב אמרו בפ"ק דביצה (ד' ב') דיכול להוסיף עליו היתר ולבטלו ויש דיעות שם דגם בלא קלי איסורי' מותר להוסיף ולבטל איסור דרבנן ע"ש אמנם באמת הא ליתא דהא בהדיא תני בסיפא דהך מתני' הנ"ל סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור הרי מוכח דגם להסוברים דבאיסור דרבנן מוסיף ומבטל ע"כ לומר דבשיעור דרבנן כיון דהאיסור עצמו הוא דאורייתא אסור לבטל דאם לא כן תקשי להו הך מתני' א"כ הרי מוכח דמ"ש בירושלמי אף טוחן הוא בתחילה ומתיר בדבר **(הגה"ה וד' הר"ש שם במשנה שהביא גם תחילה ד' הירושלמי שם שאמר ולא סוף דבר שפחתה התרומה אלא אפי' פחתו חילין ותרומה בעינה טוחן ומתיר ומפ' הר"ש [וכ"פ ר"א פולדא בפי' הירושלמי שם] דהטעם הוא משום דהואיל וכבר נתבטלה קודם הטחינה אינה חוזרת ואוסרה [וד' הר"ש שם נתהפכו בדפוס וכצ"ל לא אמרינן כו' ואסור שאפי' הי' כך תו לא מתסר' כיון שנתבטל' וגם בד' התוי"ט שם נפל טעות בדפוס בהציון שעל ד' הרע"ב ע"ש] ודברים אלו תמוהים בעיני התרוטות ולא זכיתי להבינם. דא"כ אמאי צ"ל בירושלמי ותרומה בעינה הא לפי"ז הטעם גם אם בידוע שהותירה התרומה אחר הטחינה [גם אם הותירה עד שגם הקמח וטינופת דחולין אין בהם מאה נגד הקמח לבד דתרומה] ותו דא"כ ק' טובא אמאי צ"ל כלל במתני' כך פחתה התרומה הגם שהר"ש גופי' הרגיש בזה וכ' ע"ז רק קצת ק' לכאורה קו' עצומה היא:

ולענ"ד בתחילת עיוני בד' הירושלמי הנ"ל טרם ראותי ד' הר"ש לא ישרו בעיני ד' המפרש. ואמרתי שברור דהא דמייתי הירושלמי שם תיכף לזה תני אין טינופת של תרומ' מצטרפת עם התרומ' לאסור את החולין אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה הוא לנתינת טעם על דבריו שאמר שאפי' פחתו חולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר ואומר הטעם לזה משום דטנופת דתרומה לא מצטרפת עם התרומה וטינופת דחולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה. ומעתה א"ש הא דא' במתני' כך פחתה התרומה דר"ל דהא ודאי דע"י טחינה נתפרדו הטינופת דהיינו הסובין והמורסן מהקמח. וא"כ הא ממילא פחתה התרומ' מכמות שהי' תחי' ושריא. דהא פחת החולין מצטרף לקמח החולין ופחת התרומה לא מצטרף להתרומה וסתמא דמלתא אינו מצוי כ"כ שהתרומ' שקודם טחינה היתה אחת)** **(ממאה נגד החולין ואחר הטחינה יותיר כ"כ בריבוי גדול עד שהקמח דחולין בצירוף הסובין ומורסן לא יהא מאה נגד קמח התרומה בלא הסובין ומורסן וא"ש נמי מ"ש בירושלמי אלא וכו' ותרומה בעינא דוקא ור"ל שעתה אחר הטחינה ג"כ התרומ' הוא א' ממאה מהחולין היינו הקמחא דתרומה. והיינו שהיא בעינה בשיעורה א' ממאה כמו שהיתה קודם הטחינה שהיתה א' ממאה. ומ"ש לא סוף דבר שפחתה ר"ל לא תהא סבור שפחתה היינו פחתה ממש משעורה דוקא אלא אפי' אם היא עתה בשיעורה בעינא בקמחה והחולין פחתו ממש הקמח משיעורה עכ"ז שרי. ונותן טעם לבר תני אין טינופת וכו' וכמש"ל. ואח"כ עיינתי בר"ש ור"מ:

וראיתי שהר"מ ז"ל מפרש כך. אלא שקיצר בדבר מאוד כדרכו בקדש. וברור בעיני שהוא ז"ל מפרש ד' הירושלמי הנ"ל כמ"ש:)** שדרכו בכך הוא גם באיסור דאורייתא:

אמנם כל דברינו אלה הוא רק בנדון של התה"ד דקרוב לודאי שיטחנו התולעים ואז שרי לענ"ד כמ"ש בס"ד אבל בנדון דשאלת מע"ל בקטניות הנטחנים שאין מדביקין אבן על אבן ודאי יפה כ' מע"ל דלא דמי לנדון דהתה"ד. ותו דהא התה"ד גופי' סיים דברי קדשו שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה יזרקנו וכמ"ש מע"ל:

ודאי הכי חיובא רמי' עלי' כל היכא דאיכא לברורי:

אך אומר אני שבנ"ד אדרבה אין צריך לגמרי לכל זה דהא אחר שנידושו וניטלו הקטניות מהשרביטין אין נמצא בהם כלל התולעים עצמן לא מהן ולא מקצתן והחוש יעיד ע"ז וכל בדיקתנו את הקטניות הוא רק לברר המנוקבים מהתולעים בעודן בשרביטן ומעיקר הדין אין בהם בית מיחוש כ"כ רק כבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם והנהיגו לאסרם ואיסורם הוא משום אל תטוש תורת אמך והגם דודאי חלילה וחלילה לפרוץ גדרן של אבותינו שעפ"י רבותינו הקדושים הראשונים ז"ל אמנם מי שירצה לחתוך ולקלוף מכל גרגיר קטניות רק המקום המנוקב לבד ודאי דהשאר שבאותו הגרגיר יהא מותר ומעתה ודאי דמותר לטחנן על גרש ולבטלן. דהא אותה הקליפה הדקה לא מינכר כלל וכלל אחר הטחינה ובטלה לגמרי ולא מקרי מבטל איסור לכתחילה כמש"ל וכ"ש בזה שעיקר איסורו הוא רק מטעם שכבר נהגו כך י"ל דלכ"ע שרי לבטלו עכ"פ ע"י טחינה גם אם לא הי' דרכו לטחנו ותו דכיון דאיסורו הוא משום דכבר קבלו והנהיגו כך וחזינן עמא דבר לטחנן נימא דמסתמא הכי קבלו עלייהו מעיקרא שלא לאסרם רק בעינם אבל לא אחר ביטולם בטחינה וגם אותן הקטניות שיש בהם נקודה שחורה שאסרה הרשב"א משום דהוא ריקום התולע והזכירו הרמ"א בסי' פ"ד ס"ו כנראה שמסתמא יש ס' בהקטניות נגד אותן לבד שיש בהן נקודה ובפרט שלשיטת הרא"ש ודעימי' שריין לגמרי אותן שיש בהן נקודה משום דס"ל דבעינן ריחוש דוקא וכוותייהו סתם הב"י בש"ע שם. וכן תפסו רוב האחרונים מעיקר הדין ולדעתי רק בתורת חומרא הזכירו הרמ"א לזאת עכ"פ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסרם רק בעין ולא לאסור לבטלם בטחינה ומעתה לפום שיעורא דילי אמינא שברור אצלי שמותר לטחון לכתחילה קטניות על גרש בלא שום בדיקה לא בתחילה ולא בסוף והנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן ועיני נשואות לו ית"ש יאר עינינו כתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כחפץ נפשו ונפש ידידו הדו"ש:

סימן ה

שאלה צנון שחתכו בסכין של בשר ב"י ואח"כ חתכו בתוך הכדי נטילה בסכין חולבת ב"י מה דינו של הסכין חולבת:

תשובה הנה לא פורש בדבריו אם היו הסכינים מקונחים ונקיים בבירור או לא דבאינם מקונחים ודאי אסור ובמקונח יפה באנו בזה למחלוקת בין הראשונים ז"ל בדין דגים שעלו בקערה של בשר (חולין קי"א ב') אי פירושו עלו רותחים בקערה צוננת או איפכא או דר"ל נתבשלו או אפי' נצלו דהנה התו' שם ד"ה הלכתא הוכיחו מפרש"י שם דגם נתבשלו שרי ע"ש וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בחי' הרשב"א שם (ד"ה הלכתא) והסכים עמו הרשב"א שם ובתורת הבית וכ"ה דעת הרמב"ם ור"ת ור"י ורא"ש ור"ן והטור בסימן צ"ה **(הגה"ה ואשר כתב הטור שם על הרמב"ם שאינו מבין דבריו במ"ש שם וז"ל דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב עכ"ל ותמה עליו הטור ע"ש הנה ודאי שדברי הרמב"ם מובנים ומבוארים מאד כמו שפירשוהו בהגמ"י שם והב"י ע"ש אך דנא נכוויני' לרבן ומאורן של ישראל רבי' הטור ז"ל לטועה ח"ו בדבר זה. להצלה פורתא אומר שהגי' מוטעת בנזדמנה להטור בדברי הרמב"ם שם גרמה לו זה. כנראה וניכר בבירור ממה שהעתיק הטור ל' הרמב"ם בתחי' דין קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים מותר לאוכלן בחלב ואח"ז תיכף לו כ' דין דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ודין פת שאפאה עם הצלי נראה ברור לפי ההעתק הלז שלא הי' כלל בגי' הטור בד' הרמב"ם. ולפי"ז מ' לכאו' פשטי' דלישנא דהרמב"ם דמ"ש דגים שצלויין וכו' אדסמוך קודם לו קאי ומחלק בין בישול לצני' ולכן יש לכאו' מקום תימא עליו אבל לפי גירסתנו האמיתית בד' הרמב"ם שכולל בבבא אחת וכ' וז"ל פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ואח"כ כ' דין קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו' וכתבו בבבא ב"ע ודאי ל' זה מורה באצבע בבירור כמו שפי' הגמ"י והב"י דבריו ואין מקום כלל לטעות בדבריו:)** ופסק כן הב"י בש"ע להלכה וכן הביאה המרדכי שם בשם ראבי"ה וזקנו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ובשם ריב"ן חתנו של רש"י הביאו התוס' שם שכ' בשם רש"י דנתבשלו אסור:

וכ"כ הרשב"א ור"ן בשם י"מ כן והביאו התו' והי"מ שם ושם ראי' לפירושם זה מהך בצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ונתבשלו ודאי לא גרע מחורפי' דצנון ע"ש ולשיטת הסוברי' דגם נתבשלו ונצלו שרי. כתבו דטעמא דאיסור הצנון הוא על כרחך משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש עליו והוי נ"ט הבא מן הממש. עיין תוס' ורשב"א ורא"ש ור"ן שם והן הן התרי לישני ברש"י שם (קי"ב א') ד"ה קישות ע"ש:

וע' הג"א שם ברסי' ל"א כ' על טעם השני שברש"י שם שכ' דמשום חורפא דצנון בלע טפי וכו' דהך טעמא הוא עיקר דהש"ס קאמר לי' עכ"ל ודבריהם תמוהים מאד דהא גם לטעם הראשון משום דסכין פעמים שמנוניתו קרוש עליו צריך ג"כ הש"ס לומר הטעם בצנון דאגב חורפי' בלע דאל"כ אע"ג דשמנונית קרוש עליו מ"מ הא צונן בצונן הוא ולסגי בהדחה או בגרידה עכ"פ והחילוק בין תרי טעמי אלו הוא רק כמ"ש דלטעם הא' ס"ל דשרי נ"ט בר נ"ט גם בבישול וצלי. וא"כ תקשי אמאי אסור בצנון דאע"ג דאגב חורפי' בלע הא מ"מ לא עדיף מצלי לכן צ"ל החילוק בין סכין לקערה. משום דסכין שמנונית קרוש עליו. והטעם הב' ס"ל דבישול וצלי באמת אסור ולכן סגי בסברת חורפי' דצנון לחוד. ואמרי' דחורפי' שוה לבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין נקי והוא ברור] ולא סתרי אהדדי כלל לפי"ז פירש"י שלפנינו (קי"א ב') ד"ה נ"ט בנ"ט הוא עם מ"ש הריב"ן חתנו בשמו. ועכ"ז נראה יותר נטיית דעת רש"י דנתבשלו נמי שרי מדסתם הכי בד"ה נ"ט בר נ"ט. ובד"ה קישות פי' תחילה הטעם משום דסכין לפעמים השמנונית קרוש עליו. גם נראה דעתו דגם בנצלו שרי. דאל"כ ע"כ דמחלק בין בישול לצלי כדמחלק ביניהם בס' התרומה שהביאו הרא"ש והר"ן והפוסקים משום דבבישול יש מים והוה ב' נ"ט. וא"כ לא הי' צריך רש"י לחלק בין קערה לסכין משום דסכין קרוש ע"פ הלא חילוק זה עצמו שמחלק בין בישול לצלי הוא ג"כ ממילא בין קערה לסכין [והגם שיש לדחות זה מ"מ האמת יורה דרכו לפענ"ד כמ"ש] אלא ע"כ דלהך לישנא דשרי בבישול שרי לדידי' גם בצלי. וכ"נ גם דעת הרמב"ם דגם ניצלו שרי כמ"ש הב"י וכ"כ בהג"א בשם ר"ת ור"י להדיא וכ"כ להדיא הרשב"א והר"ן וראבי"ה ע"ש בב"י:

ולכן מאז ראיתי כן תמהתי על הב"י שפסק בש"ע רסי' צ"ה דאפי' נתבשלו וניצלו שרי נ"ט בנ"ט. וא"כ לפי"ז צ"ל הטעם בסכין שחתך בה צנון משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו וכמש"ל. וא"כ אמאי פסק ברסי' צ"ו דבסכין ב"י אפי' הוא מקונח אסור וגם על הרמ"א יש לדקדק שבסי' צ"ה כ' שהמנהג להתיר בדיעבד נ"ט בנ"ט גם בבישול וצלי וכנראה שכן דעתו ובסי' צ"ו סתם כהמחבר ולא הגיה עליו דבדיעבד שרי בסכין מקונח יפה ולא עוד אלא שבהג"ה בסי' צ"ה ס"ב כ' להדיא דתבלין שנידוכו במדוכה של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפי' בדיעבד עד דאיכא ס' וכו'. אח"כ ראיתי להפר"ח שעמד בזה בסי' צ"ו על המחבר לבדו. ופוסק באמת להלכה דבסכין מקונח יפה שרי הצנון לאכלו בכותח. וכ"ה נטיית דעת הכו"פ שם. אך כנראה מרמיזת ד' הש"ך שם סק"ב דס"ל בדעת המחבר משום דחורפי' דצנון ודוחקא דסכינא מפליט גוף הטעם טפי גם מבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין מקונח יפה ולכאורה יש להפליא עליו דהא אדרבה התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן פשיטא להו בפשיטות גמור דנתבשלו ועכ"פ ניצלו לא גרע ודאי מחורפא דצנון והסכימו כולם בפשיטות דלפי"ז בסכין הטעם הוא משום השמנונית שעליו אמנם כן ראיתי להפמ"ג בש"ד סק"ב הביא ד' הפר"ח וכו"פ וכ' עליהם שהמעיין בפוסקים יראה כמה דעות סוברים כן דאף למ"ד ניצלו שרי מ"מ חורפי' דצנון ודוחקי' פליט טפי ולכן כ' שאין לזוז מפסק הש"ע. ובעניותי הסוברים כן הם נגד דעת הראשונים ז"ל הנ"ל ורוב האחרונים ז"ל והנה הב"י גופי' כ' בכ"מ פ"ח מהמ"א דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דקילחא דליפתא ודסילקא והא דאי פתך בהו דליפתא ההכרח לומר דס"ל דהטעם דהצנון אסור הוא משום דסתם סכין שמנונית קרוש עליו. אבל בסכין מקונח שרי ע"ש והרי הב"י פוסק תמיד כהרי"ף והרמב"ם ואיך פסק כאן בש"ע דאפילו מקונח אסור אמת שזה יש לדחות כי לא כ' זה שם אלא באם הי' גירסת הרי"ף והרמב"ם בש"ס כגירסתנו. אבל אפשר שלא הי' כתוב כלל בגרסתם בש"ס הך דקילחא דליפתא וכו' ע"ש בכ"מ [וכן נלפענ"ד ברור שלא היה כן בגירסתם כלל] ולפי"ז א"כ אין הכרח לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם באיסור הסכין משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו ואפשר דס"ל הטעם כנ"ל משום דחורפי' דצנון ודוחקא פליט טפי עיקר הממש גם מניצלו אמנם מי מכריחנו לחלק עלינו את השוין לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא כהסכמת הראשונים ז"ל הנ"ל אחר שברווחא יש מקום לפרש כן גם דעתם ז"ל ובפרט דלישני' דהרמב"ם נוטין יותר לזה.. מדכ' סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכו' ולא כ' בקצרה וכלשון הש"ס צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר נראה דעתו דר"ל שבעוד השמנונית של הבשר עליו חתך בו הצנון וכעין שדייק שם בכ"מ מזה לענינו דמיירי בלא הפסיק ביניהם בחתיכת דבר אחר ומודעת שרובא דרובא הרי"ף והרמב"ם תלמיד תלמידי' בחדא שיטתא קיימו ודאי שיש מקום לומר שגם הרי"ף סובר כן. ולזאת ד' המחבר בסי' צ"ו צ"ע לענ"ד:

תוכן העניינים

בנין של שמחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה