אור ברסלב
בנין של שמחה אורח חיים

בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו

אורח חיים

סימן א

יבואר בארוכה שיטות רש"י ור"ת ז"ל בדין התחלת זמן ק"ש של ערבית גם יבואר כמה דיני סמיכת גאול"ת דשחרית ודערבית ודיני הזכרת יצי"מ דלילה. בעזר החונן דעת ית"ש:

א הנה רש"י ז"ל במשנה קמייתא דמס' ברכות ד"ה עד סוף כו' כ' דמקמי צה"כ לא נפיק י"ח ק"ש של ערבית משום דלאו זמן שכיבה הוא והא דקורין אותה בבהכ"נ הוא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת והכי איתא בירושלמי והתוס' שם ד"ה מאימתי הרבו להקשות עליו ולענ"ד נראה ליישב כל קושיותיהם אחת לאחת הנה מ"ש תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה וא"כ שלש פרשיות הי"ל לקרות עכ"ל כבר כתב הרשב"א בחידושיו ע"ז דס"ל לרש"י שפרשה ראשונה בלבד היא מדאוריי' וביאר הגאון שאג"א ז"ל בת' סי' ג' הדבר יותר ע"ש וקוטב דבריו דבשאר הפרשיות שהן מדרבנן סמכינן שפיר מפני דוחק הציבור אהני תנאי דמקדמי זק"ש קודם צה"כ ע"ש [וכדאמרינן במכילתין ט' א' ובפ' כירה מ"ה א' ובפ' המביא תניין י"ט א' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ובפ"ק דנדה ו' ב' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד וע' בפ"א דעדיות משנה ה' לפי' ראשון דהראב"ד שם ובתוספתא שהביא הראב"ד שם שמא תצטרך עליהם שעה ויסמכו עליו (כצ"ל) ר"ל על ד' היחיד נגד המרובים ובפ' מי שהוציאוהו מ"ו א' וע' עוד בת' הרשב"א ח"א סי' רנ"ו וברשב"ץ בפסקיו לנדה שם]:

אמנם לענ"ד עדיין צ"ע בזה בדבר חיוב הזכרת יציאת מצרים בלילה דהנה הרמב"ם ז"ל פסק כבן זומא שכ' בפ"א מה' ק"ש ה"ג וז"ל אעפ"י שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור וגו' כל ימי חייך וכן תפסו כל הפוסקים ולכאורה הי' נראה לפסוק כחכמים ומפרשי הרמב"ם ציינו ע"ז רק ד' ב"ז שבמשנה ולא העירו כלום אמאי פסק כב"ז נגד חכמים והשאג"א ז"ל ברסי' י"א העיר ע"ז וכ' דאין לומר הטעם משום דסתם לן תנא ברישא כב"ז. דהא קי"ל דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם וכ' עוד וז"ל ומ"מ הדבר ברור דה' כב"ז בהא דסתמא דגמ' בפ' הי' קורא אזלא כוותי' דפריך התם על הני אמוראי דס"ל דאין אומרים פ' ציצית בלילה והא בעי לאדכורי יצי"מ ומשני דאמר הכי מודים וכו' אלמא דסתמא דגמ' ס"ל כב"ז עכ"ל אמנם הרשב"א בחי' הביא בשם הראב"ד שהקשה וז"ל תמה אני בתחילה שלא היו מזכירין יצי"מ בלילות נמצא שלא היו אומרים לא פ' ציצית ולא אמת ואמונה א"כ שתים לאחריה היכי משכחת לה וכ' ונ"ל כי מ"ש ולא זכיתי מה"ת קאמר ולעולם היו קוראין פ' ציצית ואו"א מדרבנן עכ"ל:

וכן משמעין ד' הרמב"ם שם בפי' המשנה שכ' וז"ל ולא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב פ' ציצית בלילה עד שדרשה ב"ז ולפי ד' הראב"ד אלו אין ראיית הש"א ראי' כלל דקו' הש"ס והא בעי לאדכורי יצי"מ י"ל דר"ל מדרבנן והגם שהרשב"א שם תמה על קו' הראב"ד ותירוצו ע"ש אמת שמחמת קושיית הראב"ד אין שום הכרע לומר שהיו אומרים פ' ציצית ואו"א מחיובא דרבנן אמנם נ"ל להכריח פי' הראב"ד מצד אחר דאלת"ה מאי פריך הש"ס כ"כ בפשיטות והא בעי לאדכורי יצי"מ כיון דחכמים דב"ז ס"ל דא"צ להזכירה גם יש להקשות כדפריך בפ' אין עומדין ל"ג א' גבי הבדלה מכדי אנשי כנה"ג תקנו וכו' נחזי וכו' וכן הקשה זה בירוש' שם שמעון בר ווא בעי קומי ר"י דבר שהוא נוהג ובא חכמים חולקים עליו אלא ע"כ כפי' הראב"ד שלא נחלקו חכמים וב"ז אלא אם חיובו מה"ת [ולדעת הראב"ד בזה א"ש טפי גם לישנא דמתניתין שסתמה תחילה מזכירין יצי"מ בלילות ור"ל שחיוב הזכרת יצי"מ בלילות מדרבנן הוא אליבא דכ"ע אראב"ע וכו' ולא זכיתי כו' ור"ל שתהא החיוב מה"ת עד שדרשה ב"ז מקרא וחכ"א כו' ס"ל שאין החיוב מה"ת אלא מדרבנן] ומעתה אין ראיית השאג"א ראי' כלל והנה מד' הרמב"ם בחיבורו בפ"א מה' ק"ש ה"ג שהביא הדרש דב"ז מקרא נראה ברור שפוסק כב"ז שחיובו מה"ת עדיין צ"ע אמאי פסק כב"ז נגד חכמים ולפי מה שפי' הרע"ב שמ"ש ראב"ע ולא זכיתי פירושו ולא ניצחתי הוה א"ש דמשמע מזה להדיא דכיון שדרשה ב"ז מקרא נצח ראב"ע לחכמים והודו לב"ז אך הרמב"ם בפי' המשנה שם הא מפרש תיבת זכיתי לשון זכי' שהרי כ' שם וז"ל לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב וכו' עד וכו' אכתי קשה ואולי בחיבורו חזר בו מפירושו במשנה והכי אשכחן בדוכתי טובא שע"כ לומר שבחבורו חזר בו מפירושו במשנה:

ב ועלה בדעתי לומר דזה תליא בפלוגתא דראב"ע ור"ע (במכילתין ט' א') בדין זמן אכילת הפסח ולפי"ז אזיל ראב"ע לשיטתו שם דלדידי' הוא חפזון דמצרים שהי' בלילה ומודעת שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל אי הלכה כראב"ע או כר"ע ואנא אשכחנא בס"ד ראי' ברורה דהלכה כראב"ע בדין זמן אכילת הפסח ממ"ש רבא ר"ה כ' ב' חצות לילה איכא בינייהו ערש"י שם שכתב וחצות לילה ראשון חלוק מהם ונמשך עם הפסח הנשחט בי"ד שהמצה נאכלת עמו חובה ומעתה טפי מסתבר לומר דמ"ש רבא גופי' בשלהי פ' ע"פ אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח הוא משום שפוסק כוותי' דראב"ע:

[אחר כותבי זאת מצאתי בת' משכנות יעקב בסי' קנ"א שהעיר ג"כ מד' רבא דר"ה הנ"ל אמנם הוא ז"ל פוסק שם להלכה כר"ע מחמת ראיות אחרות שהביא שם ע"ש:

ולענ"ד אין הכרע מראיותיו ואין להאריך] ולשיטתי' אזיל וה' כרבא דבתראה הוא ולפי"ז יהא מוכרח ממילא לכאן דה' כב"ז אמנם גם זה עולה רק לדעת הפוסקי' שם כראב"ע אבל הרמב"ם שפסק להדיא בה' פסולי המוקדשין ובה' ק"פ כר"ע והגם שלפמ"ש פסקו זה תמוה קצת מחמת ד' רבא בר"ה הנ"ל אך אי נימא דפלוגתיי' דב"ז וחכמים תליא בפלוגתיי' דראב"ע ור"ע וב"ז סבר כראב"ע הלא גם יסתרו הני תרי פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי וע"כ לומר דדעת הרמב"ם ז"ל דלא תליין הני תרי פלוגתות אהדדי ודעת לנבון נקל לחלק ביניהם א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כב"ז נגד חכמים לפי פירושו בלשון ולא זכיתי כמש"ל:

ועלה עוד בדעתי לומר בזה דפלוגתייהו דב"ז וחכמים יהא תלוי בפלוגתייהו דר"י וריב"ל בענין סמיכת גאולת"ע במכילתין (דף ד' ע"ב) וב"ז כר"י דסבר גאולה מאורתא נמי הוה והרמב"ם פסק שם כר"י משום דהבריי' מסייע לי' ולכן פסק ג"כ כב"ז:

עכ"פ איך שיהי' טעמו של הרמב"ם ז"ל מה שפסק כב"ז הא עכ"פ פסק להדיא כב"ז שחיוב הזכרת יצי"מ בלילה הוא מדאו' ובדאורייתא הא לא סמכינן גם בשעת הדחק איחיד נגד רבים או נגד מי שהלכה כמותו דהא דא' בפ' כירה ובפ' המביא תניין ובפ"ק דנדה כדאי הוא כו' לסמוך עליו בשעה"ד כולהו באיסורי דרבנן נינהו וכן מוכח בפ' מי שהוציאוהו מ"ו א' ע"ש אבל באיסור דאוריי' לא אשכחן בכולא תלמודא דלימא הכי ומ"ש במכילתין ט' א' בההוא זוגא דרבנן שא' ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד אע"ג דק"ש הא דאוריי' היא [ודוחק לומר דריב"ל סובר כשמואל דק"ש דרבנן] התם דיעבד הוה:

ומאי הוה להו למיעבד ותו דהא ק"ש לכה"פ תהוי כקורא בתורה והנפקותא הוא רק לענין ברכת אמת ואמונה והא הברכות הן מדרבנן א"כ אכתי קשיא טובא איך יוצאין ידי חובת הזכרת יציאת מצרים דלילה מבעוד יום והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא ואדם שאוכל בלילה פת ומברך ברהמ"ז י"ל שיוצא י"ח בהזכרת יצי"מ שבברהמ"ז אבל מי שאינו אוכל בלילה כת אכתי במאי נפיק י"ח הזכרה זו וגם אפי' מי שאוכל פת בלילה עדיין לא פלטינן מקושיא דאיך רשאי לאכול פת קודם הזכרת יציאת מצרים דאוריי' ואולי י"ל בדוחק דמשום דנפיק י"ח בזה בהזכרה קצרה בעלמא לא חיישינן בהא דלמא משתלי לה:

ג עוד הקשו התוס' ע"ד רש"י דהא צריך לברך שתים לפניה ולאחריה יישבתי זה מאז עפ"י מ"ש הרשב"א בת' ח"א סי' מ"ז וס"ט ושי"ט והביא גם בש' הגאוני' דברכות ק"ש לאו אק"ש דוקא נתקנו ע"ש ושם שהוכיח זה בראיות מכריחות ולהכי לא חשו כ"כ שיאמרו הברכות אעיקר הק"ש בזמנה שעל מטתו והברכות עצמן הן מדרבנן ושרי לאומרן גם קודם הלילה כשיחשוך ובא ואח"כ מצאתי גם להשאג"א ז"ל שיישב כן קושיא זו אח"ז ראיתי שהרשב"א בחי' ג"כ כ"כ אך הרא"ש נשמר קצת מזה ודבריו בזה יותר מדוקדקים ע"ש ועכ"ז אינה קושיא כ"כ לפי דעת הגאונים והרשב"א הנ"ל ואיכא למימר דגם רש"י הכי ס"ל [ועי' תוס' ר"ה ל"ג א' בהא דר' יהודה דפוטר סומא מכל המצות שכתבו דע"כ לומר דעכ"פ הוא חייב במצות מדרבנן. דאלת"ה הרי הפסיד כל הברכות וברכות ק"ש הרי דחשבי' ברכות ק"ש ברכות מצות ק"ש ונתקנו אק"ש ממש ככל ברכות המצות:

ולכאורה כן נראה גם דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"א מה' ברכות הי"ז ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו' למען לא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר כבירך עליו עכ"ל משמע דס"ל שנתקנו אק"ש ממש וכ"כ תר"י בר"פ ג' שאכלו בשם הר"מ והרמ"ה והרמב"ן ז"ל שאין לענות אמן אחר הבוחר וכו' באהבה מטעם זה שכ' הרמב"ם אך אכתי יש לדחות כ"ז די"ל דהגם שמעיקר התקנה לאו אק"ש דווקא נתקנו ורשאי לאומרם גם בלא ק"ש וכדהוכיח הרשב"א ז"ל מהש"ס עכ"ז כשאומרם עם הק"ש הם ברכות מצות ק"ש ככל ברכות המצות ואסור להפסיק בינם לק"ש באמן וכן יש לדייק זה מלשון התר"י שם בשם הר"מ שכ' וז"ל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו ועיין בבית יוסף סוף סי' נ"ט]:

ואשר הקשו עוד התוס' על דעת רש"י מהא דואם ת"ח הוא א"צ לקרות על מטתו לכאורה אפי' התחלת קושיא אין כאן די"ל בפשיטות דהוא באם כבר קראה בזמנה בצה"כ וכן תירץ הרא"ש וכן תירץ השאג"א אבל הנלע"ד דאין כוונת התוס' להקשות דכיון דהת"ח אינו קוראה על מטתו במה יצא י"ח ק"ש בזמנה כדסברי הרא"ש והשאג"א בכוונתם אלא כוונתם כמ"ש התר"י בזה שאותה שעל מטתו מתוך שחושב שאינה אלא להבריח המזיקין בלבד פעמים שאינו חושש ואינו קוראה כלל ועוד שאינו מכוין לצאת בה י"ח מה"ת דצריך לכתחילה אפילו למ"ד מצות א"צ כוונה ועוד שעכ"פ צריך כוונת קבלת עמ"ש עליו במורא ואין דרך לכוונה כ"כ באותה שעל מטתו ע"ש בתר"י ולזה כוונו גם התוס' בזה ומה שסיימו דבריהם הך דואם ת"ח הוא א"צ כוונתם בזה רק לראי' מזה דלא נתקנה לחיוב גמור אלא להבריח המזיקין ולכן ת"ח שתורתו משמרתו א"צ לה דאי הוה חיוב גמור איך הי' הת"ח רשאי להפטר ממנה וכיון דהיא רק מפני המזיקין קשה להו דמתוך שאדם יודע שעיקר תקנתה היא רק מפני המזיקין היא קלה בעיניו ולא זהיר בה כ"כ ולכן גם אם לא קראה בזמנה לא מסיק כ"כ אדעתי' דעתה קריאתה הוא חיוב גמור עליו מה"ת ופעמים שאינו חושש לה ואינו קוראה כלל מחמת הרגלו מעודו במיעוט זהירות בה או שעכ"פ לא יכוין בה כ"כ כנ"ל ברור כוונתם ז"ל בזה אך אינה קושיא כ"כ על רש"י שאינו חושש לשמא לא יקראנה או שלא יכוין בה כ"כ:

ד עוד הקשו התוס' על ד' רש"י ז"ל דא"כ פסקינן כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ואנן קי"ל כר' יוחנן דבעי סמיכת גאולת"ע כ' ע"ז השאג"א ז"ל שם וז"ל כבר תירצתי למעלה יפה וכוונתו מבואר להמעיין שם דלפי מה שהביא שם למעלה ד' הרשב"א והגאונים דברכות לאו אק"ש נתקנו אם כן ל"ק הך לשיטת רש"י דהא אנן אמרינן הברכות בבית הכנסת קודם התפלה אם כן הא מקיימין גם סגאול"ת ואף ע"ג דלפי"ז הא אין הברכות אק"ש כלל כיון שעדיין לא הגיע זמן ק"ש כיון דלאו אק"ש דוקא נתקנו לא איכפת לן בזה ועכ"פ מקיימינן בזה מצות סגאול"ת וממילא נדחה בזה גם ראיית ר"ת מהא דרב צלי של שבת בע"ש עש"ה ולענ"ד יש להשיב על דבריו אלו דנראה ברור ומוכרח דאפי' לדעת הרשב"א היכי דעדיין לא הגיע זמן ק"ש לא מצי נפיק אז גם י"ח סגאול"ת. דאלת"ה בבריי' דבפ' תה"ש (ל' א') הביאה השאג"א גופי' שם לענין אחר דקתני השכים וכו' ומתפלל וכשיגיע זק"ש קורא ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאול"ת ומפרש הש"ס התם דת"ק סבר תפלה מעומד עדיף ורשב"א סבר מסמך גאול"ת עדיף ואי נימא דסגאול"ת אפשר לקיימה שפיר גם אם עדיין לא הגיע זק"ש א"כ גם לר' שמעון ב"א הא מצי שפיר לומר הברכות דק"ש ולהתפלל בביתו מעומד והוה מקיים תרוויי' סגאול"ת וגם תפלה מעומד ולמשבק ק"ש לחוד בלא הברכות לזק"ש וכן לת"ק ע"כ הא דקאמר וכשיגיע זק"ש קורא היינו עם הברכות מדא' הש"ס דסבר הפלה מעומד עדיף מסגאול"ת הרי דמפרש הש"ס דלת"ק ע"כ דאינו סומך גאול"ת. ולדעת השאג"א בשי' הרשב"א הא אפשר לו לקיים גם סגאול"ת כשיאמר בביתו גם הברכות ק"ש ולסמוך להם התפלה וק"ש לחודה יקרא בזמנה ואין לומר דמיירי באין לו שהות ופנאי כ"כ קודם צאתו לדרך לומר גם הברכות עם התפלה ואי אפשר לו לסמוך גאול"ת ופליגי רק אם מחוייב עכ"פ להתפלל בביתו מעומד או שיתפלל דוקא אח"כ בקרון כדי שיסמוך גאול"ת. אבל אם יש לו שהות לומר בביתו גם הברכות ק"ש עם התפלה לכ"ע צריך שיאמרם וגם יתפלל בביתו מעומד. הא ליתא דא"כ אמאי נקטה הברייתא הך דינא בגוונא דעדיין לא הגיע זק"ש כדא' ולכשיגיע זק"ש קורא הא הוה מצי לאשמועינן הך דינא ופלוגתייהו הנ"ל בפשיטות גם בהגיע זק"ש אלא דנחוץ לדרכו ואין לו שהות כ"כ. אי מחוייב הוא להתפלל בביתו מעומד או שמחוייב דוקא לסמוך גאול"ת. אלא ע"כ דמיירי גם ביש לו שהות ומשים דא"א לו לקיים אז גם סגאול"ת משום דעדיין לא הגיע זמן ק"ש פליגי ת"ק ורשב"א הי מנייהו עדיף הרי מוכח בבירור דאפי' לדעת הרשב"א הנ"ל ע"כ לומר דהיכי דעדיין לא הגיע זק"ש א"א לקיים אז גם מצות סגאול"ת וכ"ש דעדיף טובא הך דינא דעסקינן בי' מדינא דהבריי' הנ"ל דהברייתא הא מיירי אחר שהגיע זק"ש לדינא אפי' לכתחילה לכמה מהראשונים למי שהוא אנוס [כמ"ש התוס' שם דעובדא דאבוה דשמואל ולוי הי' אחר שעלה עה"ש] כדתני בברייתא דרשב"י ח' ב' שפסקוהו הפוסקים להלכה דשרי הכי גם לכתחילה במי שהוא אנוס ודיעבד אפי' בלא אונס יי"ח ק"ש מעה"ש לדעת הרי"ף והרמב"ם וש"פ והוקבע כן להלכה בטוש"ע סי' נ"ח ס"ג ואפ"ה הני ברייתא הנ"ל דבפ' תה"ש ל' א' בד' ת"ק [לגי' הרא"ש שם והיא העיקרית ע' במפרשים וכ"ה להדיא בתוספתא] שמתפלל בביתו וכשיגיע ז"ק בדרך קורא והיינו עם הברכות כמש"ל וע"כ הוא רק משום דעדיין לא הגיע עיקר זק"ש שהוא סמוך לנה"ח לא אפשר לקיים אז גם מצות סגאול"ת. כ"ש בדין דעסקינן בי' בק"ש של ערבית מבעו"י דעדיין לא הגיע זק"ש כלל אפי' לענין לצאת י"ח בדיעבד לשיטת רש"י דאיירינן בי' כדהביא מהירוש' דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח ודאי דלא נפיק אז גם מצות סגאול"ת והרשב"א שאמר דהברכות לאו אק"ש דוקא נתקנו לא אמר אלא לענין דמשו"ה שרי למימר הברכות אע"ג דעדיין לא הגיע זק"ש ולית בי' משום לא תשא וגם יצא י"ח הברכות עכ"פ אבל לומר שמש"ה יצא אז גם י"ח מצות סגאול"ת. זה לא נמצא בד' הרשב"א בת' שם ע"ש בסי' מ"ז ובסי' ס"ט ולא בחידושיו וכן נראה להדיא דעת רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו בססי' מ"ו שעל מ"ש הטור וטוב לומר בשחרית שמע ישראל ובשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה כ' ע"ז רבינו ול"נ שאין נכון וכו' וגם מפני זה לא יסמוך גאול"ת עכ"ל ע"ש והכי מוכח לכאורה מת' רב האי ז"ל שהביאו הרא"ש ותר"י בריש מכילתין שהשיב דתפלה בציבור עדיף מסגאול"ת ואי נימא כדעת השאג"א הנ"ל הרי יכולים לומר אז גם ברכות ק"ש כדי לקיים אז גם מצות סגאל"ת ולמשבק ק"ש לחודה בלא הברכו' לצה"כ. אך זה יש לדחות כי נראה דעת רב האי ז"ל שסובר שהברכות עיקרם אק"ש דוקא נתקנו ע' מ"ש בשמו התוס' בר"פ הי' קורא והרא"ש שם ובחידושי הרשב"א שם]:

מעתה עדן לא עלתה ארוכה לקושיית התוס' על פרש"י דהא בעי למסמך גאולת"ע כר"י דקי"ל כוותי' אח"כ ראיתי בס' תמים דעים להראב"ד ז"ל שכ' ג"כ בסי' ר"מ שהיו יוצאין י"ח סגאול"ת בהברכות שאמרו עם הק"ש קודם צה"כ וי"ח ק"ש לא יצאו אז והיו החברים קורין ק"ש שנית בעונתה בצה"כ כל השלשה פרשיות וההמון היו יוצאים י"ח ק"ש בעונתה בפרשה ראשונה שקראו על מטתם וגם עליו תקשי קושייתנו זו]:

ה הן אמת שיש מקום אתי לחלק בין סגאול"ת דשחרית לסגאול"ת דערבית והוא די"ל דהא דלא יצא י"ח סגאול"ת דשחרית עד נה"ח אין הטעם משום דתליא בהגעת זק"ש דוקא אלא הטעם משום דגאולה מעלייתא דהוה בצפרא במצרים [שכנגדה תקנו סגאול"ת דשחרית כמ"ש במכילתין ד' ב' ט' א'] בנה"ח הוה לפרש"י גופי' בכ"מ שפי' דהא דאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו' היינו בזריחת החמה [ערש"י ריש פסחים ותעני' י' ב' וב"ק ס' ב'] ויליף לה בב"ק שם מקרא דלא תצאו וגו' עד בקר ולפרש"י בקר דהתם היינו נה"ח זמן יציאה אבל סגאול"ת דערבית שהיא נגד התחלת הגאולה שהי' להם מבערב כמ"ש שם ושם היתה מזמן שחיטת הפסח לעיני המצריים אלוה שלהם ושתקו ואע"ג דזמן שחיטת פסח הוא מחצות היום ואילך עכ"ז כל זמן דלא מישלם זמן תפלת המנחה לא הגיע עדיין גם זמן אמירת הברכות שנתקנו לת"ע לכן ע"כ מתחיל זמנם ג"כ מזמן התחלה ח"ע [אך ק"ק לפי"ז דא"כ באמת אמאי לא תקנו הסגאול"ת דאורתא בתפלת המנחה וי"ל משום דהפסח הי' נשחט אחר התמיד שנגדו נתקן תפלת מנחה]. כן יש מקום לכאורה לחלק ביניהם מסברא לפרש"י גופי' ויתיישב בזה קושיית התוס' הנ"ל אפרש"י דהכא דהא בעי לסמוך גאול"ה כתירוץ השאג"א הנ"ל דיוצאין י"ח סגאול"ת גם קודם הגעת ק"ש וקושייתנו על ד' השאג"א בעובדא דאבוה דשמואל ולוי לק"מ לפי"ז אמנם הגם שיש מקום לחלק כן מ"מ מנ"ל לחלק כן מדנפשין בסברא בעלמא בלא שום ראי' ע"ז מהש"ס ותו יש גם להקשות על חילוק זה דאי כדאמרי' דהאזהרה דלא תצאו וגו' עד בקר היינו עד נה"ח דוקא א"כ תקשי דהא לתרוויי' תנאי בין לר"א ובין לר"י דבמכילתין ט' א' פירושו דקרא מועד צאתך ממצרים היינו עה"ש דהא לכ"ע מעה"ש נעשה נותר וא"כ לר"א דדריש מועד צאתך ממצרים אתה שורף היינו עה"ש וכן לק"ש ולר"י דדריש דאוכל והולך עד צאתך ממצרים היינו ג"כ עד עה"ש ותו דהא בכל התורה בקר [ר"ל התחלת הבקר] הוא עה"ש ע' יומא כ' ב' וריש פסחים וש"מ וא"כ מנ"ל לומר דהך בקר דבקרא דלא תצאו פירושו נה"ח. וגם הא התם גופי' כ' בהך ענינא ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר והנ' עד בקר הא לכ"ע פירושו ע"ה ואמאי נימא דהך בקר דבקרא דלא תצאו היינו נה"ח אלא ודאי דבאמת גם הך בקר נמי עה"ש קאמר וכדמסתבר נמי דהא טעמא הוה התם משום מזיקין כמש"ש ולא יתן המשחית וגו' ולא יהי' בכם נגף למשחית בהכותי וגו' ומשמע ביומא כ"א א' דעכ"פ משעלה עה"ש ליכא לשום מזיקין ואפי' מקרות הגבר שהוא קודם ע"ה ליכא משום מזיקין ע"ש [אלא שי"ל דקריאה ג' דתרנגול הוא בע"ה] ומעתה הדרן לקמייתא דקו' התוס' על רש"י שכ' שיי"ח ק"ש של ערבית בקריאה שעל מטתו חזרה למקומה דהא בעי למסמך גאול"ת דאין לומר כתירוץ השאג"א מחמת קושייתנו ע"ז מברייתא דהשכים לצאת וכו' ומעובדא דאבוה דשמואל ולוי הא מוכח להדיא דהיכי דעדיין לא מטא זק"ש לא יצא אז י"ח סגאול"ת וכן מוכח גם מהרא"ש ותר"י מדהוצרך לדחוק בדחייתו ראיית ר"ת מרב ולומר דדלמא ס"ל לרב כריב"ל דלא כהלכתא והתר"י כ' דדלמא משום מצות הוספה מחול עה"ק לא חייש לסגאול"ת ולא דחו ראייתו בפשיטות דבאמת אמר רב הברכות קודם התפלה וסמך גאול"ת. אך זה יש לדחות די"ל דהרא"ש ותר"י לא סברי בהא כהרשב"א וסברי דברכות אק"ש דוקא נתקנו ולכן ודאי דא"א לקרותם בלא ק"ש או בלא הגיע זק"ש אבל קושייתי הנ"ל מהש"ס במכילתין ל' ע"א על השאג"א ודאי קשה טובא וחזרה קושיית התוס' אפרש"י למקומה כנ"ל:

ו גם אין לתרץ קושיית התוס' ולומר דרש"י לשיטתי' שכ' בפ' תה"ש שם אעובדא דרב אשי בד"ה וליעבד מר וז"ל ומשום מסמך גאול"ת כיון דמצלי קודם ק"ש לא קפדי עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דכשמתפלל קודם שהגיע זק"ש לא בעי כלל למסמך גאול"ת וכעין שרצה השאג"א שם לדחות בזה ראיית ר"ת מרב דצלי ש"ש בע"ש דכבר דחאה השאג"א גופי' שם מהמבואר בהך סוגיא ופירושו שם ע"ש וממילא נדחה עפי"ז גם הך שכתבנו אלא דלפי"ז הוה ק' לי' להשאג"א שם דא"כ למה ליה לרש"י לפרש כלל דמשום דעדיין לא הגיע זק"ש ל"ח לסגאול"ת ומנ"ל לרש"י דלא סגי בהך טעמא לחוד משום דתפלה מעומד עדיף אע"ג דכבר רמיא עלי' מצות סגאול"ת וכ' שם ע"ז שכבר יישב זאת במ"א ולענ"ד דיש מקום להסב ד' רש"י אלו בדרך אחרת לא כדסבר השאג"א בכוונתו וה"נ יש לדקדק מלישני' דרש"י דאי כדסבר איהו ז"ל בכוונתו הו"ל לרש"י למכתב כיון דמצלי קודם זמן ק"ש כו' אמנם מאחר שאין מוכרח כ"כ לומר כן בד' רש"י ז"ל בטלה דעתי נגד דעת השאגת ארי' ז"ל:

והנה כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהר"ר אלעזר משה הלוי נ"י הורווי"ץ אב"ד דק"ק פינסק בהגיע לידו קונטרסי הלז כתב אלי בתוך שאר דבריו וז"ל ודברי רש"י ז"ל בפ' תה"ש הם ולשונם ומקומם עדים נאמנים על מחשבתו ז"ל שלא כד' השאג"א ז"ל בכוונתו ורוח ענוה יתירה אלבישתי' לכת"ר שביטל דעתו בזה מפני מיעוט ההכרח ולדעתי הכרח גדול הוא דכיון דבגמ' אמרו בטעמא דידהו משום תפלה מעומד עדיף למה לי' לרש"י ז"ל לאוסופי מ"ט דכיון דמצלו קודם ק"ש ועוד דאי בעי למימר הכי הול"ל אמילתייהו גופי' ואמאי נטר עד השתא וגם לישנא דרש"י בדיבור זה ושאחריו מוכיח דמשום דתפלה קודמת לק"ש קאמר ולא משום שלא הגיע זק"ש וכמ"ש גם כת"ר אלא דהוה קשה לי' לרש"י ז"ל אדמקשו לי' לרב אשי דליעבד כדאבד"ש ולוי לקשו למה לך לתפלה דמיושב דהא אבד"ש ולוי לא הוו מצלו בתר ק"ש כלל ומה ענין דרב אשי לדידהו:

דאינהו הוו מקדמי משום אורחא אבל ר"א דמצלי בתר הדרשה ל"ל לאקדומי תפלה אלא דכל שלא התפלל קודם ק"ש אסור להפסיק בין גאול"ת שדומה לאוהבו של מלך שדפק על פתחו והפליג ממנו כמ"ש רש"י ז"ל ד"ד בשם הירוש' והפלוגתא דת"ק ורשב"א אינו אלא בבא להקדים התפלה ז"ש רש"י ז"ל כיון דמצלי קודם ק"ש לא קפדי ר"ל במקום תפלה מעומד וכן ד' רש"י ז"ל בדיבור שאח"ז על אופן הלז יסובו ואולי גם כוונת כת"ר כן ואי איהו בטיל אנן לא מבטלינן עכ"ל הרב הנ"ל:

ז אמנם לענ"ד דיש לתרץ קו' התוס' הנ"ל אפרש"י בפשיטות דרש"י ז"ל יפסוק כריב"ל ולא כר' יוחנן כדעת הסדר תנאים ואמוראים שפוסק בכל מקום כריב"ל נגד ר' יוחנן וכ"כ התוס' בפ' ואלו נאמרין ל"ט ריש ע"א בשם ר"ח וכ"כ בת' הרשב"א ח"א סי' תס"ד בסוף ד' השואל ובתשובתו שם כ' דהוא פלוגתא וכן הביא הרא"ש בפ' לולב וערבה פלוגתא בזה [וע' הגמ"י פ"ט מה' גירושין מב"ה] ואע"ג דהכא הא בריי' דקורא ק"ש ומתפלל מסייע לי' לר' יוחנן י"ל דרש"י ס"ל כרב עמרם שהביאו התוס' והרא"ש בד"ד ע"ב דר"י וריב"ל פליגי רק למ"ד תע"ח וכן הבריי' דמסייע לר"י אמרינן התם לחד שינוייא דס"ל תע"ח וי"ל דגם שינוייא הלז לא לאיפלוגי אתי על האיבעיא אלא הוסיף עוד טעם דאיכא נמי אונס שינה ולפי"ז למאי דקי"ל דת"ע רשות א"צ לסמוך גאול"ת ערבית ומה שהקשו התוס' והרא"ש על רב עמרם דא"כ הא צריכין למיפסק דתע"ח דהא רב ור' יוחנן ה' כר"י הנה לגירסתנו בפ' תה"ש כ"ז ב' ורבא אמר ה' כדברי האומר רשות לק"מ דא"כ ודאי ה' כרבא דבתראה הוא וי"ל דכן הי' הגירסא גם לפני רש"י ז"ל והשתא דאתינן להכי תו לא צריכינן למימר דרש"י ז"ל פוסק כריב"ל לגבי ר"י. כי הקשה לי ע"ז ידידי הרב הגדול מ' חיים ברלין נ"י משקלאב נכד דודי הרב הגאון החסיד מ' חיים ז"ל מוולאזין מעובד דמר זוטרא שבקדושין כ"ג א' דמוכח דפסיק כר' יוחנן לגבי ריב"ל [והגם שאינה קושיא דהא רש"י ז"ל כפי הגירסא שהי' לפניו ודלא כאבא שאול הוכרח לפרש כן ונימא דמר זוטרא סבר כר"מ דאין הלכה כאבא שאול ע"ש היטב] ומעתה א"ש גם אי יסבור רש"י ז"ל שבכ"מ ה' כר"י לגבי ריב"ל דהכא משום דלרבא לא בעי למסמך גאולת"ע גם לר' יוחנן וכן הביא הב"י בסי' ס"ט בשם ס' המנהיג שלמ"ד תע"ר א"צ לסמוך גאולת"ע ע"ש וכן פ' הרשב"א בחידושיו שם ואע"ג דהאידנא קבעוה חובה לת"ע כמ"ש הראשונים ז"ל י"ל דאדעתא דהכי קבלוה חובה דלא למסמך בה גאול"ת. דהא ע"כ צ"ל כן לד' הרשב"א בחי' י"ל כן גם לדעת רש"י ז"ל:

אלא דלפי"ז אכתי תקשי דמנ"ל להש"ס להוכיח בפ' תה"ש כ"ז א' דמדר"ה ורבנן לא צלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר' יהודה דלמא אינהו נמי כר"י ס"ל כרבם רב ודלא מצלו עד אורתא הוא משום דס"ל תע"ח וס"ל נמי כר' יוחנן ורצו לסגאולת"ע וק"ש בזמן שכיבה תליא דהוא מצה"כ דוקא אח"כ ראיתי שגם השאג"א ז"ל כ' זה ליישב בזה דחיית הרא"ש ראייה ר"ת ע"ש ולפמ"ש בדעת רש"י תקשי הך טובא לפי האמת וכמ"ש [וע' מ"ש בזה עוד לקמן בדברי בס"ד בשיטת ר"ת ז"ל]:

ח והנה לפמ"ש ההג"א מא"ז בפ"ק דמכילתין סי' יו"ד בשבת א"צ לסגאול"ת משום דשבת לאו יום צרה הוא הי' נראה לכאורה ליישב קו' זו. והוא דהא דא' דר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ר"ל דגם בליל שבת לא הוו מצלי עד אורתא בהך גווני ממש כרב דצלי ש"ש בע"ש ומשו"ה ליכא למימר דמשום סגאול"ת אחרו התפלה של ערבית עד אורתא דהא בשבת לכ"ע לא בעי כלל למסמך גאול"ת ולכן שפיר מוכיח הש"ס דע"כ היינו משום דס"ל לר"ה ורבנן דאין ה' כר' יהודה אלא כרבנן דזמן ת"ע גופי' ג"כ הוא בצה"כ דוקא. אך באמת זה לא תעלה ארוכה לקושיא זו. דנראה ברור דגם אי נימא דבשבת לא בעי כלל למסמך גאול"ת היינו רק דרשאי להפסיק ביניהם. ואין צריך להתכיפם אבל מ"מ ודאי בעי לר' יוחנן לעולם ק"ש ואח"כ תפלה מקרא דובשכבך ובקומך לפום מאי דדריש לה איהו דבענין ההיקש שכיבה לקימה מה שייך כלל לחלק בין חול לשבת. ותדע דע"כ עיקר אהקישא דקרא דובשכבך ובקומך סמיך ר' יוחנן דאי מסברא לחוד א"כ לריב"ל דסבר משום דגאולה דבאורתא לא הוה גאולה מעלייתא הא ודאי אי בעי אינש מצי גם לכתחילה לקרוא ק"ש ואח"כ תפלה והיכי דבעי מצי עביד ולישני' דריב"ל דא' תפלות באמצע תקנום הא מ' דעכ"פ לכתחילה בעי לדידי' ת"ע ואח"כ ק"ש דווקא ותו דאלת"ה מאי קא' הש"ס סייעתא לר"י מהברייתא דתני בה קורא ק"ש ומתפלל הא גם לריב"ל שרי למיעבד גם הכי אפי' לכתחילה וע"כ צ"ל לריב"ל דגם להסברא עיקרו אהקישא דקרא סמיך לפום מאי דדריש לי' איהו ומעתה הרי הדרה קושייתי הנ"ל על מ"ש לשי' רש"י לדוכתה דגם אי נימא דר"ה ורבנן לא מצלו גם ת"ע דשבת עד אורתא אכתי תקשי דמנ"ל להש"ס להוכיח מזה דס"ל לר"ה ורבנן דאין ה' כר"י דלמא אינהו נמי כר"י ס"ל ודלא צלו עד אורתא הוא משום דס"ל כר' יוחנן וכדי להקדים ק"ש לתפלה משו"ה אחרוה עד צה"כ ומשום דזק"ש תלוי בצה"כ דוקא:

ט לזאת נלענ"ד לומר לשי' רש"י דר"י וריב"ל תרוויי' ל"פ אלא למ"ד תע"ח כדעת רב עמרם וכמש"ל באות (חית) אבל למ"ד תע"ר מלבד דלא בעי אליבי' למסמך גאול"ת וכד' רב עמרם הנ"ל וכמש"ל שם דלגירסתינו בדכ"ז ב' ורבא א' ה' כד' האומר רשות לק"מ קו' התוס' שם על ר"ע אלא דלא קפדי' נמי אליבי' להקדים ק"ש לתפלה והי מנייהו דבעי מקדים והטעם בזה י"ל כעין שכ' הרמב"ם בפ"ג מה' תפלה ה"ז שלפי שתע"ר אין מדקדקין כ"כ בזמנה ולכן רשאין להתפלל שבת בע"ש ושל מ"ש בשבת ה"נ נימ' אנן מדנפשין כה"ג לשי' רש"י דלמ"ד תע"ר אין מדקדקין כ"כ בהקדמת ק"ש לתפלה והי מנייהו דבעי מקדים. והשתא דאתינן להך סברא הנה בירוש' פתה"ש אמרי' ר' אבא ורב הונא בשם רב תפלת נעילה פוטרת של ערב וא' שם דלמ"ד תע"ר נעילה פוטרתה והביאוהו התוס' בפ' יוה"כ פ"ז ב' והרא"ש בר"פ תה"ש ע"ש. והגם שסוגיית הירוש' שם חולקת אסוגיא דש"ס דילן שבפ' יוה"כ שם כמ"ש התוס' והרא"ש שם מ"מ למדנו מד' הירוש' דר"ה ס"ל תע"ר דבהא לא מצינו בבבלי חולק אליבא דר"ה ומעתה א"ש הוכחת הש"ס מדר"ה ורבנן תלמידיו [דמסתמא סברי נמי כוותי' דתע"ר] לא הוו מצלו עד אורתא ש"מ דאין ה' כר"י דל"ל דאיחרוה משום סגאול"ת או משום קדימת ק"ש לתפלה דהא אינהו ס"ל דתע"ר כנ"ל ולדידהו הא לא בעי כלל למסמך גאול"ת ולא להקדים ק"ש לתפלה אפי' לכתחילה כמ"ש [ועיין מ"ש עוד בזה להלן בדברי בשי' ר"ת ז"ל]:

י אך עדיין ק' טובא לשי' רש"י ז"ל דאכתי איך שרי למיכל סעודת הלילה קודם ק"ש בזמנה. דאסרוה חכמים כמ"ש בבריי' ד"ד ע"ב במכילתין. וכדהקשה עלה תר"י בריש מכילתין [ועיין בתמים דעים להראב"ד בסי' קי"ח ובסי' ר"מ] ועב"י בסי' רס"ז שתירץ ע"ז דכיון דאיכא רבוותא דפסקי דמפלהמ"נ ואילך הוי זק"ש אע"ג דמשום דאיכא מאן דס"ל דלא הוי זמנה עד צה"כ חוזר לקרותה משתחשך מ"מ לא מקרי אוכל קודם ק"ש עכ"ל עדיין אין תירוצו מספיק אלא לדידן דלדידן פלוגתא דרבוותא היא רש"י ור"ת אך לד' רש"י גופי' דס"ל דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח כדהביא מהירוש' אכתי הקושיא באתרה קיימה לדידי' איך כ' שסומכין על הק"ש שעהמ"ט דעכ"ז איך מותר לעבור על ד' חכמים לאכול סעודת הלילה קודם ק"ש ואדרבה הי' מקום לו' דגרע טפי לענין זה אי קראה קודם זמנה בבהכנ"ס מאם לא הי' קוראה כלל קודם זמנה דאם עדיין לא קראה כלל עכ"פ הוא יודע בנפשו דחיובא רמיא עלי' וכ"ע ידעי לה האידנא משא"כ כשכבר קראה בבהכנ"ס הא לאו כ"ע דינא גמירי למידע דלא נפיק כלל בקריאה זו וסביר דכבר נפיק י"ח ולא יזהר כ"כ להקפיד לקרוא על מטתו שעיקרה אינו חיוב כ"כ ונתקנה רק מפני המזיקין אלא שכבר כתבנו בריש דברינו באות א' דע"כ דרש"י לא חייש להך חששא דשמא לא יזהר ויקפיד כ"כ בק"ש שעל המטה כי היכי דלא תקשי עליו קושיא הראשונה של התוס' כמש"ש אך איך שיהי' עכ"פ ודאי דלא קיל הך מאם לא קראה כלל. ואולי י"ל דכיון דסמכי' אק"ש שעה"מ שרי למיכל תחילה ולא חיישי' שמא ישכח מלקרותה. כיון שי"ל עת מוגבל ורגיל תמיד לקרותה עמ"ט לא חיישי' לשכחה וכן ראיתי אח"כ בט"ז בסי' רל"ה סק"ג כ' כן ונ"ל להוסיף עוד בזה ולומר דדמי ממש למ"ש הרא"ש בפ"ק דמכילתין רסי' ז' על מ"ש רש"י שגם ללמוד קודם התפלה אסור כ' ע"ז הרא"ש דאפשר דמיירי רק באדם המתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכנ"ס דאיכא למיחש דלמא מיטרד בגירסי' ויעבור זמן תפלה וק"ש ע"כ אבל מי שרגיל לילך לבהכנ"ס לא חיישינן דלמא מטרדת גירסתו ישכח רגילותו וא"כ ה"נ דכוותה כיון שהוא רגיל לקרותה עמ"ט ואין לדחות זה ולומר דא"כ תקשי באמת אמאי אפרו כלל אכילה ושתי' קודם ק"ש כיון דמסתמא ודאי יישן אח"כ וקודם השינה הא ודאי יקרא ק"ש עמ"ט:

אלא ע"כ דהיינו משום אונס שינה חיישינן שמא תחטפנו שינה פתאום ולא יקראנה וכדדייק לישנא דבריי' דתני בה וחוטפתו שינה וא"כ ה"נ דאיכא למיחש לה בשקראה בבהכנ"ס קודם זמנה הא לא תברא חדא דהא הבריי' מיירי שלא התפלל ג"כ עדיין כדקתני בה וקורא ק"ש ומתפלל וא"כ אסרוה לאכילה ושתי' משום קודם תפלה ותו דגם אפי' אם כבר התפלל אלא שעדיין לא קרא ק"ש ג"כ לא תברא דמשמע דבימי התנאים עדן לא פשטה מצות ק"ש שעל המטה בין המון עמי הארץ והא דאמר בפ' הרואה (ס' ב') הנכנס לישן עמ"ט אומר משמע ישראל עד והי' א"ש נראה דלאו ברייתא היא אלא סתמא דהש"ס קא' לה כדמשמע מלישני' דריב"ל ד' ב' שהוא הוא שחידש הך מלתא דאעפ"י שקראה בבהכנ"ס מצוה לקרותה עמ"ט ואפילו אי הוה הך דפ' הרואה ברייתא ע"כ דלאו כו"ע הוו ידעי לה מדאיצטריך ריב"ל לאשמועי' לה וגם הוא לא ידע להך ברייתא דאלה"כ לא הוה לי' למימרה מימרא דנפשי' כך נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל:

יא ומעתה אבוא בס"ד לשיטת ר"ת ז"ל שהביאו התוס' בריש מכילתין שכ' דאדרבה ק"ש של בהכנ"ס עיקר והא דאנו קורין כ"כ מבעו"י היינו משום דקי"ל כר' יהודה דא' בפ' תה"ש דזמן תהמ"נ הוא עד פלג המנחה ומתחיל מיד זת"ע עכ"ל הא דקיבלי' לר"ת דלר"י מתחיל זת"ע תיכף מפלגה"מ ואילך ודאי הכי מוכח בבירור בפ' תה"ש פ"ז א' דמוכיח רב חסדא מדצלי רב ש"ש בע"ש ש"מ ה' כר"י ואי נימא דגם ר' יהודה אע"ג דזמן תפלת המנחה מישלם בפלגה"מ מ"מ לא מתחלא זת"ע עד צה"כ א"כ הא אדרבה ק' על רב גופי' הא עבד דלא כמאן וכן ק' לפי"ז מה דקאמ' הש"ס אדרבה מדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין ה' כר"י מאי מוכח לפי"ז דאין ה' כר"י הא גם לר"י דינא הכי אלא ודאי דלר"י תיכף דמישלם זמן תפלת המנחה בפלגהמ"נ מתחיל אז זמן ת"ע [ומוכח להדיא דעת ר"ת דסובר דהא דאמרי רבנן דר"י תפהמ"נ עד הערב היינו צה"כ דלא כתר"י שם בר"פ תה"ש דהיינו עד תחילת השקיעה ע"ש ומשם ואילך מתחיל זמן ק"ש ות"ע כנ"ל דאלתה"כ מתניתין דתני בה משעה שהכהנים וכו' והירוש' שהביא רש"י דהקורא קודם צה"כ ל"י י"ח יהי' דלא כמאן לא כרבנן ולא כר"י וכן שארי תנאי שבהברייתא דריש מכילתין דמקדמי זק"ש רק זמן מועט קודם צה"כ. הא ע"כ דסברי כרבנן דר"י רק דסברי הני תנאי דהיינו ערב דאמרי רבנן דר"י ולא צה"כ ממש ומתניתין וחכמים דבברייתא שם ס"ל דערב דאמרי רבנן דר"י היינו צה"כ ממש אבל דנימא דערב דאמרי רבנן דר"י היינו תחילת השקיעה לא אישתכח שום תנא דסבר הכי וכ"ז לדעת ר"ת שסובר דזק"ש ש"ע תליא בזמן ת"ע אבל לדעת הרא"ש וש"פ דסברי דזק"ש לא תליא כלל בזת"ע לק"מ מהא על התר"י] וע' מ"ש אי"ה להלן ודו"ק:

יב אמנם בעיקר ד' ר"ת שסמך לומר דעבדינן כר"י משום דאמרי' בפ' תה"ש דהשתא דלא אתמר ה' לא כמר ולא כמר דעבד כמ"ע ודעבד כמ"ע יש לעיין בזה דהנה כבר הקשה עליו השאג"א ז"ל ברסי' ג' וז"ל בקיצור ואני תמה דהרי הא דקא' השתא דל"א ה' וכו' דעבד כמר עבד וכו' היינו משום דכיון דתפלה דרבנן אזלי' בספיקו להקל אבל ק"ש דהוה מה"ת הא ספיקא דאורייתא לחומרא ודלמא הלכה כרבנן ואין מתחיל זמן ק"ש ש"ע אלא מצה"כ ע"ש וכ' שם דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דהלכה כמ"ד ק"ש דרבנן כמ"ש הוא ז"ל בשמם בסי' א' וה"נ ס"ל לר"ת וכן הקשה ותירץ קו' זו ותירוץ זה בריש ס' מים חיים לבעל הפר"ח ז"ל [והוא מד' התוס' פ' התכלת מ"ג ב' ד"ה ואיזו ובר"פ ואלו נאמרין ד"ה ק"ש וע' עוד בד' התוס' סוכה י"א א' בד"ה דרב עמרם ובב"ק פ"ז א' ד"ה וכן הי' וכו'] ודבריהם ז"ל אלו צריכים ביאור דמ"ש דהא דאמרו דעבד כמ"ע ודעבד כמ"ע היינו משום דתפלה דרבנן הנה כוונתם ז"ל ע"כ אשעת הדחק לבד דאז שרי למסמך גם איחיד נגד רבים במילי דרבנן כדא' בפ"ק דנדה ו' ב' וכמ"ש השאג"א ז"ל בעצמו להלן בסי' הנ"ל בישוב שי' רש"י [וע' בפ"א דעדיות משנה ה' לפי' ראשון דהראב"ד שם ובעירובין מ"ו א' ובתוספתא שהביא הראב"ד בעדיות שם. וע' בת' הרשב"א ח"א סי' רנ"ג ורשב"ן בפסקיו לנדה שם ולענ"ד נראה דאי כוונת הש"ס דקא' והשתא דלא אתמר ה' דלא כמר וכו' דעבד כו' הוא רק אשעה"ד דוקא הו"ל להש"ס לפרושי הך בהדיא וכדא' בנדה שם כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד וכן במכילתין ט' א' ובפ' כירה מ"ה א' ובפ' המביא תניין י"ט א' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד ותו מדקאמר הש"ס אתרווייהו אדר"י ורבנן דעבד כמ"ע ודעבד כמ"ע [רק שלא יעשה התרי קולי דסתרי אהדדי] והא אמאן דעבד כרבנן ודאי דשפיר עבד לכהחילה ממש גם שלא בשעה"ד דהא רבים נינהו מ' דבהך גוונא ממש הוא גם הא דקא' דעבד כר"י עבד דהא בחד לישנא אמרה הש"ס [וע' בסוף הקונטרס מ"ש עוד בענין זה] וא"כ ע"כ דצ"ל הטעם דלהכי דעבד גם כר"י עבד ואפי' שלא בשעה"ד היינו משום דס"ל לסתמא דהש"ס הכא דתע"ר ולהכי אין מדקדקין כ"כ בזמנה גם אם עושה כיחיד נגד רבים וכן הרמב"ם בפ"ג מה' תפלה ה"ד כ' להדיא טעם זה כמש"ל אות ט' [ואין להקשות דלפי"ז עכ"פ השתא דשוינן עלן תע"ח מעתה אכתי איך שרי לן למסמך לענין זמנה אר' יהודה גם שלא בשעה"ד די"ל דכיון דמשום קבלתנו לחוד אתינן עלה אדעתא דהכי קבלנוה כחובה לכתחילה דתשרי לן למיעבד בה כר"י. ותו דלפמ"ש הרא"ש בפ' תה"ש ס"ב דאע"ג דהתפלל בשאר לילית לא מקרי משו"ה שוי' כחובה לאותו פעם שעדיין לא התפלל אותה לק"מ ופ' שם ס"ז ועוד דאפשר דבאמת משום שעה"ד היינו דוחקא דציבורא הוא דנהגו כר"י וכמ"ש אי"ה בסמוך בס"ד] וא"כ לענין ק"ש דאפילו למ"ד דהוא מדרבנן עכ"פ הא חובה היא ודאי:

עדיין לא שמעינן ממה דקאמר הש"ם לענין ת"ע דעבד כר"י עבדי דיהא שרי למיעבד הכי גם לענין ק"ש דחובה היא לכ"ע [ואין לומר דאי ק"ש דרבנן ממילא נשמע דכיון דלענין ת"ע מצלי אפילו שלא בשעה"ד מפלג"ה ואילך א"כ הא ע"כ דצריך אז לקרוא גם ק"ש משום סגאול"ת ומשום הקדמת ק"ש לתפלה כמש"ל אות ח' ז"א דסמיכת גאול"ת [או הקדמת ק"ש לתפלה] אינו מעכב גם לר' יוחנן כמ"ש הרמב"ן במלחמות בפירקין ח' ב' ולא קאמר הש"ס דעבד כר"י עבד אלא לענין דיוצא אז י"ח ת"ע וממצות סגאול"ת לא מיירי התם. וע"כ מוכרחין אנו לומר כן לפי מה דנקטי' דלא כר"ת ולא תלוי זק"ש בזת"ע אלא בזמן שכיבה וא"כ הלא תשאר לנו הקושיא באמת אהך גופי' דקאמר הש"ס דעבד כר"י עבד דהא לפי מה דפסקינן כר"י הא בעי למסמך גאול"ת וגם להקדים עכ"פ ק"ש לתפלה וע"כ צריך לומר כמ"ש דמשום דס"ל לסתמא דהש"ס הכא דתע"ר להכי אין מדקדקין כ"כ בה על סגאול"ת ולא על הקדמת ק"ש לתפלה]:

יג אלא שיש לומר שהש"ס דאמר דעבד כמר עבד ודעבד כמ"ע קאי ודאי רק אתפלה ולא אק"ש ואפילו שלא בשעת הדחק כדהוכחנו ומשום דת"ע רשות היא משו"ה סמכינן שפיר אר"י נגד רבנן וכדאסברינן לה בס"ד אלא דאנן נימא מדנפשין לדינ' מכח הך דפ"ק דנדה ו' ב' ודמכילתין ט' א' וש"מ הנ"ל למסמך בשעה"ד על ר"י לענין ק"ש ש"ע לדעת ר"ת דסבר ע"כ דק"ש דרבנן כמש"ל שם בשם השאג"א והפר"ח ולפי"ז יהא תליא הך בפלוגתיי' דהרשב"א בת' סי' רנ"ג הנ"ל עם הרשב"ץ בפסקיו לנדה שם אי שרי גם לדידן מדנפשין לסמוך בשעה"ד איחיד נגד רבים אע"ג דלא אתמר עלה בש"ס דכדאי הוא אותו יחיד לסמוך עליו באותו הדין בשעה"ד ויהא מוכח מד' ר"ת כאן דס"ל כדעת הרשב"א שם דגם לדידן שרי למסמך בשעה"ד גם איחיד נגד רבים ועבד"מ באה"ע סי' קכ"ז אות ג' מה שהביא בשם הרד"ך בת' בית ד' [וע' במאור ריש מכילתין שכ' ג"כ דכיון דנפישין פלוגתא דתנאי בהאי מלתא ולא איפסקא הלכתא בהדיא משום דוחקא דציבורא אם עשו כאחד מהם מה שעשו עשו וכדאי הוא אחד מן התנאים הנזכרים בענין זה לסמוך עליו בשעה הדחק עכ"ל וגם בדבריו ז"ל יש לדון כל מ"ש]:

יד עוד יש ליישב זה גם אי נימא דסובר ר"ת בהא כדעת הרשב"ץ דלא שרי לן למפסק מדנפשין אפילו משום שעה"ד כיחיד נגד רבים היכי דלא א' הכי בש"ס להדיא והוא דאע"ג דלא אתמר בפירוש הלכתא כמאן עכ"ז כיון דחזי' דרב צלי ש"ש בע"ש ש"מ דס"ל ה' כר"י ומדר"ה ורבנן לא צלו עד אורתא ש"מ דס"ל דה' כרבנן מעתה הוה פלוגתא דאמוראי ה' כמאן מצינן למסמך גם שלא בשעה"ד על רב דסובר דהלכתא כר' יהודה והגם דמקמי אביי ורבא אין הלכה כתלמידו במקום הרב ור"ה תלמיד דרב הוה והוה לן למיפסק לגמרי כרב אולי משום דגם רבנן תלמידי' דר"ה ג"כ סברי כר"ה משום הכי לא פסקינן לגמרי בהא הלכה כרב:

עוד יש ליישב זה בדרך חידוד והוא דהנה לכאורה תקשי מאי בעי רב חסדא מרב יצחק במכילתין כ"ז א' התם אמר רב כהנא ה' כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותי' הכא מאי שאין לו ביאור כלל לכאורה. מאי ס"ד דר"ח וכי משום דבתפלת השחר הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותי' יהא נמי הלכה כר' יהודה גם בתפלת המנחה אע"ג דלא תנן כוותיה בהא [וראיתי אח"ז שגם השאג"א התעורר ע"ז בסי' ו' ע"ש מה שתירץ ע"ז ואנכי נחני ה' לתרץ זה בדרך אחרת] דע"ז לא יועיל כלל גם אי נימא דתפלת ערבית רשות ולהכי אין מדקדקין בזמנה דזה לא מהני רק לענין דמצינן למסמך משו"ה איחיד במקום רבים גם שלא בשעת הדחק אבל לא דנימא דמשו"ה יהא הלכה כר' יהודה בבירור גם נגד רבים וזה פשוט [ודוחק לומר דמשו"ה מספקא לי' לרב חסדא דלמא הלכה כר' יהודה בהא משום דידע עובדא דרב דצלי ש"ש בע"ש דמייתי לה איהו גופי' בסמוך דעכ"ז לא מתיישב מה דתני לה במה דחזינן דהלכתא בהא דזמן תפלת השחר משום דתנן בהא כוותי' ולזאת נלע"ד לומר דרב חסדא מספקא לי' בטעמיי' דרבנן דר' יהודה כמו שאבאר בס"ד. והוא דהא ודאי דמדאורייתא לכ"ע זמן הקרבת תמיד ש"ע הוא עד הערב ממש כדאמר רבא בר"פ ת"נ שם. ערש"י שם ד"ה אלא כו' דמדאוריי' כל שש שעות אחרונות כשרות וכו' וא"כ גם לר' יהודה דא' בברייתא דרשת"ה שהרי תמיד של בין הערבים הי' קרב והולך עד פלג"ה ע"כ דר"ל שכן הי' דרך ומנהג הקרבתו לפי מה שקבעו לו חכמים זמנו ואמר בירוש' רפתה"ש א"ר יוסי לא הוקשה הפהמ"נ לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת מהטעם הכון תפלתי קטרת וגו' מנחת ערב [וע' בתוס' פ' תה"ש כ"ו ב' ד"ה עד פלגהמ"נ שכ' דר' יהודה ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנוה ומהתימא שכ' זה מסברת עצמם ולא הזכירו שהוא מפורש בירוש'] גם מה שכתבו דר' יהודה ס"ל דכנגד קטרת תקנוה ג"כ מגומגם דאמאי לא נימא דגם רבנן הכי סברי וכן נ' פשטי דדברי הירוש' הנ"ל דמסיים עלה דהך דלא הוקשה וכו' אלא לקטרת צא שעה אחת לעיסוקו ואת עביד מנחה שתי שעות ומחצה והיינו כרבנן דסברי דזמן תהמ"נ הוא כל השתי שעות ומחצה עד הערב ממש הגם די"ל זה בדוחק גם לר"י אבל לא נהירא כלל ונראה בכוונת התוס' דלר"י ע"כ דמוכרחין אנו לומר דזמן תפה"מ לא תליא בזמן היתר הקרב' התמיד מדאוריי' כמש"ל דמדאורייתא לכ"ע זמנה עד הערב ממש דא"כ אמאי קאמ' עד פלגה"מ וע"כ דס"ל דזמן תהמ"נ תליא בזמן שהי' דרכן להקריב ואי ס"ל לר"י דנגד תמיד גופי' נתקנה הפהמ"נ הא תנן בר"פ ת"נ דקרב בט' ומחצה ולא פליג ר"י עלה והיינו גמר הקרבתו כדאמר ריב"ל שם ושעה אחת לעשייתו ובהא לא אשכחן דלפלוג רבא עלי' התם ע"ש [וכ"ה בירוש' שם צא שעה אחת לעיסוקו] וכן פרש"י להדיא שם במתני' בד"ה וקרב בט' ומחצה ע"ש [וצ"ע לפי"ז מ"ש רש"י במכילתין בר"פ תה"ש ד"ה מנחה קטנה מט' ומחצה ולמעלה וי"ל קצת ואכמ"ל] ולכן ע"כ דס"ל לר"י דנגד קטרת תקנוה ולא הי' דרכו להתמשך זמן הקטרתו יותר מן עד שעה ורביע קודם הלילה ודקאמר ר"י בברייתא דרפתה"ש שהרי תמיד של בה"ע קרב והולך עד פלג"ה ע"כ דר"ל מנחת התמיד וקטרת ששייכים ג"כ לתמיד. אבל לרבנן לא צריכינן לדחוקי בדבריהם בברייתא הנ"ל ולומר דנגד קטרת ומנחת התמיד קאמרי ומפרשינן להו כפשטן דמה שאמרו שהרי תמיד של בה"ע קרב והולך עד הערב היינו קרבן התמיד גופי' ולא משום דפליגי אמתני' דריש ת"נ דאמרה דקרב בט' ומחצה אלא משום דאזלי בתר שעת היתר הקרבתו מדאורייתא שהוא עד הערב כך מוכרח לו' סברת התוס' הנ"ל לפענ"ד:

טו אמנם ק' לי על סברא זו. דא"כ אכתי אמאי ס"ל לרבנן דזמן מנחה קטנה הוא מט' שעות ומחצה ומעלה עד הערב כיון דלדידהו נגד התמיד גופי' הוא דנתקנה הא אדרבה עיקרו הי' מן ח' ומחצה עד ט' ומחצה והגם דאמרינן דאינהו אזלי בתר שעת היתר הקרבתו מדאורייתא על כל פנים הי' צריך להיות לדידהו זמן התחלת מנחה קטנה מן ח' ומחצ' ואילך אלא דאי משו' הא לחוד עדיין הי' מקו' לומ' דרבנן ס"ל דתחילת הקרבתו הי' מן ט' ומחצה ואילך ושעה אחת לעשייתו דקא' בפ' ת"נ היינו הפשיטו וניתוחו לא הקרבתו והקרבה עיקר לכן מן תחילת זמן הקרבתו עד משך כ"ז היתר הקרבתו דאורייתא הוא זמן הפהמ"נ לרבנן [ולפי"ז יש קצת מקום גם לד' רש"י בפ' תה"ש הנ"ל [באות י"ד] שכ' מט' שעו' ומחצה ולמעלה ופי' כן לרבנן וברפת"נ כ' אליבא דר' יהודה ודוחק] אבל עדיין תקשי לרבנן אמאי קרי לה לפי"ז תפלת המנחה ובשלמא לר"י ניחא משום דקטרת אקרי מנחה בקרא תכון תפלתי קטרת וגו' מנחת ערב אבל לרבנן קשיא [וע' בתוס' פ' ק"ז א' ד"ה סמוך כו'] ועוד דלפי"ז לא מתיישב כ"כ לשון הברייתא דרפת"ה דלרבנן מפרשינן מה דאמרי שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב היינו קרבן התמיד גופי' ובדר"י מפרשינן הך לישנא אמנחת התמיד והקטרתה. והעולה על כל דעדיין הוא נגד דברי הירושלמי הנ"ל [אות י"ד] דמוכח מיני' בהדיא דגם לרבנן נמי נגד קטרת תקנוה כמש"ש וע' בט"ז סי' קל"ב סק"ג וסי' רל"ד סק"ב ודבריו הם נגד ד' הירושלמי הנ"ל]:

טז ולזאת נלענ"ד לומר דגם לרבנן ודאי דנגד קטרת ומנחת התמיד תקנוה כמ"ש בירוכלמי ולכן נקראת גם לדידהו תפלת המנחה דוקא ובהא פליגי ר"י סבר דזמנה רק עד משך דרך ומנהג זמן הקרבתם ולא הי' נמשך זמן הקרבתם יותר מן עד שעה ורביע אחר גמר הקרבת התמיד גופי' שהי' בט' ומחצה ורבנן ס"ל דזמנה עד משך זמן היתר הקרבתם דאורייתא והוא עד הערב אלא דרב חסדא הוה מספקא לי' בטעמיי' דרבנן דר"י איך סבירא להו אי כמש"ל אות י"ד לסברת התוס' משום דס"ל דתחילת הקרבת התמיד התחיל בט' ומחצה אך לא לגמרי כסברת התוס' דלדידהו רבנן לא סברי כלל דנתקנה נגד קטרת התמיד ולכן הוה ק' לן הנך קושיות דאקשינן לעיל אות ט"ו לסברתם אלא דסבר רב חסדא דאפשר דלרבנן ס"ל דתקנוה נגד שניהם היינו נגד הקרבת התמיד גופי' וגם נגד מנחתו וקטרת שלו [וי"ל זה בדוחק גם בכוונת התוס' ולא תקשי עליי' מש"ל] וטעמיי' לאו משום דאזלי בתר שעת היתר הקרבת התמיד. אלא דכיון דתחילת הקרבתו הי' בט' ומחצה הי' נמשך זמן הקרבתו שעה או שעה ומחצה ואח"כ הי' נמשך עסק הקרבת המנחה והקטרת כשעה או שעה ומחצה באם שהקרבת התמיד הי' רק שעה ולכן נקראת גם לדידהו הפלת המנחה משום דזמנה נמשך עד זמן גם גמר הקרבת מנחת התמיד והקטרת שנקרא ג"כ מנחה בקרא כמש"ל וסתמא דמתני' דר"פ ת"נ דתנן בה וקרב בט' ומחצה הוה פשיטא לי' לרב חסדא שפירושה גמר הקרבתו וא"כ ע"כ דאתיא כר"י ומעתה יכול להיות דהלכתא כר"י גם בדין זמן תפלת המנחה כמו בתפלת השחר דהלכתא כוותי' משום דתנן כוותי' דהא בהך נמי סתמא דמתני' דר"פ ה"נ כוותי' דר"י או דלמא טעמיי' דרבנן דר"י הוא כמש"ל דגם אינהו סברי דגם גמר הקרבת התמיד הי' בט' ומחצה ומשום דזמן תפהמ"נ הוא עד משך היתר הקרבת מנחת התמיד והקטרת שנקרא ג"כ מנחה כמש"ל לכן נקראת תפלת מנחה. ולפי"ז מהני' דר"פ ת"נ אתיא גם כרבנן והו"ל ר' יהודה יחיד נגד רבים והלכה כרבים [וע' בהגמ"י פ"ג מה' תפלה שכ' בשם ר"ח וז"ל ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד ערב וכר' יוסי דאמר בירושלמי לא הוקשה תפהמ"נ לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת עכ"ל ותמה ע"ז הפני משה בפי' הירוש' שם בתוספתו במראה הפנים וכ' וז"ל ואיני יודע מה למדנו מד' ר' יוסי דהכא לענין פלוגתיי' דר' יהודה ורבנן ע"ש שהאריך בזה ולי נראה ברור דלא כיון מעולם בעל ההגמ"י להביא ראי' מד' ר' יוסי שבירוש' לפסוק מש"ה כרבנן דר"י אלא כוונתו כמ"ש בפנים דהוקשה לו לבעל הגמ"י הא גם לרבנן לא הי' קרב אלא או עד ט' ומחצה אי נימא דמתני' דר"פ ת"נ אתי' גם כרבנן או עכ"פ רק עד שקיעת החמה וסבר בעל הגמ"י כפי' התוס' בזבחים דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת שקיעה. ע"ז הביא ד' ר' יוסי אלו דלא הוקשה תפהמ"נ לתמיד גופי' ולא לזמן זריקת דם התמיד אלא לקטרת שהיתה נקטרת אחר זריקת הדם עד חשיכה וכפרש"י שפי' דמה שאמר תפהמ"נ עד הערב היינו עד חשיכה ולא כהתר"י שפי' דהיינו עד שקה"ח] ולפי"ז ממילא נימא דגם הא דמסיק הש"ס השתא דל"א הלכתא וכו' דעבד גם כר"י עבד אין הטעם משום דתע"ר אלא דהוא ג"כ משום הך ספיקא גופי' דהוה מספקא לי' לרב חסדא דדלמא סתם מתני' דת"נ כר"י לחוד אתיא והלכתא כוותי' משום דסתם לן תנא כוותי' והוה לה סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם במתני' וא"כ לשיטת ר"ת דס"ל דזק"ש תליא ג"כ בזמן ה"ע ממילא תהוי הלכתא כר"י גם לענין ק"ש אי נימא דסתמא דת"נ אתיא כוותי' לחוד וא"כ אי נימא דס"ל לר"ה דק"ש דרבנן כמש"ל באות י"ב בשם השאג"א והפר"ח. אית לן ודאי למיזל לקולא אפי' שלא בשעה"ד ככל ספיקא דרבנן משום דלא ידעינן כמאן אתיא סתם מתני' דרפת"נ ונתישבה בס"ד קושייתנו הנ"ל באות י"ב:

יז והנה ר"ת הביא ראי' לשיטתו מרב דצלי ש"ש בע"ש [כן הוא ברשב"א וברא"ש ובתוס' כלנו הועתק בטעות ראי' זו לשיטת ר"י ואין לו ביאור וע' מהרש"א] ומסתמא גם הי' קורא ק"ש עכ"ל ור"ל דאל"כ הא לא סמך גאול"ת. והרא"ש דחה ראי' זו דדלמא רב כריב"ל ס"ל דתפלות באמצע תקנום ושמע הי' קורא אחר צה"כ ולענ"ד דהוה מצי למדחי דאפי' אי יסבור רב כר' יוחנן דבעי למסמך גאול"ת ג"כ אינה ראי' עפמ"ש הרא"ש גופי' ברפתה"ש שם אהך דרב צלי ש"ש בע"ש וז"ל ואעפ"י שלא הי' סומך גאול"ת כיון שהי' מכוין למצוה להוסיף מחול עה"ק לא חייש לסמיכה עכ"ל שם וצ"ע לכאורה על הרא"ש אחר שהוא ז"ל בעצמו כ' סברא זאת וכן מצאתי אח"כ בשאג"א ז"ל שתמה בזה על הרא"ש אמנם י"ל משום דהך סברא שכתב הרא"ש ברפת"ה היא סברא דנפשי' להכי דחי דחיה דעדיפא מינה כיון דסגאול"ת מחלוקת דר"י וריב"ל הוא א"כ דלמא רב כריב"ל ס"ל ומש"ש השאג"א עוד די"ל דר"ת ה"ק דא"א לומר דזמן ק"ש לא תליא בזמן ת"ע אלא בזמן שכיבה דוקא בצה"כ. ורב דצלי ש"ש בע"ש משום דכריב"ל ס"ל א"כ מאי מוכיח הש"ס דמדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין ה' כר"י דלמא גם אינהו סברי כר"י ודלא צלו עד אורתא הוא משום דס"ל כר' יוחנן ורצו לסמוך גאול"ת וע"כ מוכיח ר"ת דע"כ דזמן ק"ש תליא ג"כ בזמן ת"ע ואי הוה ס"ל לר"ה ורבנן דה' כר' יהודה אמאי לא קרו וצלו ג"כ מפלגהמ"נ והוו סמכי נמי גאול"ת אלא ודאי משום דסבירא להו דאין הלכה כר' יהודה עכ"ד בשינוי ל' קצת לכאורה דבריו נכונים מאוד בזה [ובר מזלי' אנא בקושיא זו שהקשיתי' לפמש"ל אות ה' בשי' רש"י ז"ל] וא"כ תקשי טובא קושיא זו לפי מה שדחה הרא"ש דבאמת דזק"ש לא תלי אלא בזמן שכיבה לא בזמן ת"ע א"כ מאי מוכיח הש"ס מדר"ה ורבנן מידי דלמא משום דסברי כר' יוחנן ורצו לסמוך גאול"ת הוכרחו לאחר זמן ת"ע עד זק"ש ואפי' למ"ש הרא"ש ברפתה"ש שהבאתי לעיל דרב משום מצות הוספה מחול עה"ק לא חשש לסגאול"ת אין לתרץ זה ולומר דהוכחת הש"ס מדר"ה ורבנן ר"ל דגם בליל שבת לא הוו מצלי עד אורתא בהאי גוונא ממש דרב דצלי ש"ש בע"ש וההוכחה הוא מדלא חיישי גם אינהו למצות הוספה מחועה"ק ש"מ אין ה' כר"י. ז"א דאכתי תקשי דלמא גם אינהו כר' יהודה ס"ל ומשום דסברי דמסמך גאול"ת עדיף ממצות הוספה מחול על הקודש הוא דאחרוה לת"ע עד צה"כ ופליגא בהך על רב ויתבאר אי"ה להלן בטוב טעם דלק"מ:

יח אמנם יש מקום לדחות דחיית הרא"ש ולקיים ראיית ר"ת דאי הא דצלי רב ש"ש בע"ש היינו רק ת"ע אבל ק"ש הוה קרי בצה"כ ומשום דס"ל כריב"ל דתפילות באמצע תקנום א"כ כי קאמר הש"ס התם ש"מ תלת וכו' וש"מ אסור לעבור כנגד המתפלל מסייע לי' לריב"ל דא' אסור לעבור כנגד המתפלל הול"ל ש"מ ארבע וכו' וש"מ נמי דתפלות באמצע תקנום ומסייע לי' לריב"ל גם בהך דא' תפלות באמצע תקנום והנה להרא"ש גופי' לא תקשי הך דהא איהו ס"ל דזק"ש תליא בזמן שכיבה ולדידי' ע"כ דרב קרי ק"ש בצה"כ וכריב"ל דתפלות באמצע תקנום די"ל ברווחא דלהכי לא אמר הש"ס ש"מ ד' משום די"ל דאה"נ דרב כר' יוחנן ס"ל ובחול קרי רב וצלי בצה"כ. ורק בשבת הוא דעבד הכי משום דמצות הוספה מחועה"ק אלימא לי' טפי מסגאול"ת כמש"ל באות י"ז בשם הרא"ש בעצמו. אבל לר"ת ודאי דע"כ דלית לי' הך סברא דאי אית לי' מאי ראי' מרב וכמש"ש. א"כ לפום מאי דסבר ר"ת שפיר הוכיח מרב דע"כ מדצלי ש"ש בע"ש הוה קרי אז גם ק"ש משום סגאול"ת דזק"ש תליא ג"כ בזמן ת"ע. דאי נימא דקרא ק"ש בצה"כ וכריב"ל א"כ אמאי לא אמר הש"ס ש"מ ד' אלא שיש לדחות ולומר דלא אמר הש"ס ש"מ רק על הדינים שנלמדו מהנהגות רב שהי' אז בגוף ענין התפלת י"ח ובשעת התפלה ממש ותדע דאלת"ה הא גם לדעת ר"ת דרב קרא אז גם ק"ש משום סגאול"ת ג"כ תקשי איפכא דאכתי לימא ש"מ ד' וכו' ומסייע לי' לר' יוחנן דאמר איזהו כו' זה הסומך גאול"ת ש"ע ולא כריב"ל וע"כ דצריך לומר כמ"ש:

יט והנה לפמ"ש ההג"א מא"ז בפ"ק דמכילתין סי' יו"ד דבשבת א"צ לסמוך גאול"ת משום דסמיכת גאול"ת נפקא לן בירושלמי מסמיכות יענך ה' ביום צרה לפסוק יהיו לרצון וגו' צורי וגואלי ושבת לאו יום צרה הוא לכאורה אין מקום כלל לראיית ר"ת מרב די"ל דק"ש קרי בצה"כ משום דבשבת לא בעי למסמך גאול"ת גם לר' יוחנן הגם דר"ת ע"כ דלא סבר בהא כהא"ז אך לדידן לדינא י"ל לכאורה דלפי"ז אין מקום לראייתו וגם יתיישב בזה נמי לדעת הרא"ש הא דהוכיח הש"ס מדר"ה ורבנן דאין ה' כר"י שלפי ד' השאג"א הנ"ל [באו' י"ז] עיקר הוכחת ר"ה הוא מזה דאי זק"ש לא תליא בזמן ת"ע מאי מוכיח הש"ס מידי מדר"ה ורבנן דלמא אינהו נמי כר"י ס"ל ורק משום דרצו לסמוך גאול"ת אחרו הצלותא עד אורתא ותקשי הך לדעת הרא"ש כנ"ל שם ולפי"ז יתיישב דלעולם זק"ש לא תליא בזת"ע והש"ס דקא' מדר"ה ורבנן לא צלו עד אורתא ר"ל שגם בליל שבת לא צלו עד אורתא וכעין ככ' למעלה בשיטת רש"י ז"ל באות ח' ע"ש] והרא"ש שלא דחה בזה ראיית ר"ת אי משום דהיא רק סברא דנפשין הא דבשבת לא בעי למסמך גאול"ת. להכי דחאה בדעדיף מינה כעין שכ' למעלה [באות י"ז] דלהכי נמי לא דחאה הרא"ש בסברת עצמו שכ' ברפתה"ש. אי משום דהרא"ש לא ס"ל בהא כהא"ז כמ"ש להדיא בפסקיו בפ"ק דתענית סי' ב' וז"ל לפי שאין יכול להפסיק בין גאול"ת ע"ש וכן מוכח גם מהא דכתב ברפתה"ש רסי' ו' שהבאתי לעיל שם מדאצטריך לומר שלכן לא חשש רב לסגאול"ת בש"ש בע"ש משום הוספה מחועה"ק ולא אמר בפשיטות טפי משום דבשבת לא בעינן כלל למסמך גאול"ת:

אמנם לפמש"ל בס"ד בשיטת רש"י ז"ל באות ח' דאפי' לסברת הא"ז מ"מ מחוייב הוא לכתחילה לר' יוחנן להקדים ק"ש לתפלה גם בשבת משום דגם להסברא ע"כ לומר דעיקרו אהקישא דקרא דושכבך ובקומך סמיך ע"ש [ובהכי א"ש נמי הא דמותיב התם מר ברי' דרבינא לר' יוחנן ממתניתין ושתים לאחריה ולא רמי מתני' ובריי' אהדדי] ומעתה ודאי אי משום הא לא אדחי ראיית ר"ת גם לדעת הא"ז מאחר דגם להא"ז מחוייב אליבא דר' יוחנן לקרוא שמע ואח"כ ת"ע גם בשבת. א"כ יש מקום לראייתו דמדצלי רב ש"ש בע"ש ע"כ דקרי ק"ש ברישא וא"כ ע"כ דזמן ק"ש הלוי בזמן ת"ע ולפי"ז עדיין לא נתיישב לדעת הרא"ש ז"ל הוכחת הש"ס מדר"ה ורבנן דאין ה' כר' יהודה גם אי נימא דר"ל דגם תפלת ליל שבת לא הוו צלו עד אורתא גם אפי' אי נימא דיסבור הרא"ש כהא"ז. דדלמא משום דרצו למקרי שמע והדר תפלה כדיני' לכתחילה לר' יוחנן איחרוה משום הכי לצלותו גם דליל שבת עד צאת הכוכבים זמן קריאת שמע ואז קרו והדר צלו ת"ע:

כ ולזאת הי' נלע"ד לומר בישוב קושיא זו לדעת הרא"ש ז"ל כפי שכתבתי בס"ד לעיל באות ט' לשיטת רש"י ז"ל דר"י וריב"ל ל"פ אלא למ"ד תע"ח אבל למ"ד תע"ר לא בעי למסמך גאול"ת וגם לא בעי להקדים ק"ש [דמ"ד תע"ר לא גמיר כלל הקישא דובשכבך ובקומך] והוכחנו שם מהירוש' פתה"ש דר"ה סבר תע"ר ע"ש ולפי"ז א"ש ההוכחה מר"ה ותלמידיו דאין ה' כר"י דל"ל דאיחרו ת"ע עד זמן ק"ש כדי להקדים ק"ש לתפלה ולפי"ז ליתא גם ראיית ר"ת מרב דהא רב נמי ס"ל בהדיא בשלהי מס' יומא דתע"ר. וכן ברפתה"ש לחד גי' גרסי' התם רב אמר ה' כד' האומר רשות וכן בירוש' הנ"ל ר"ה בשם רב אמרה ע"ש וא"כ איכא למימר דזק"ש לא תליא בזת"ע אלא בצה"כ דווקא ורב נמי שביק למקרי ק"ש בצה"כ משום דלדידי' דסבר תע"ר לא בעי סגאולת"ע ולא הקדמת ק"ש לת"ע כמ"ש:

[ור"ת צ"ל דס"ל כהתוס' ד' ב' דפליגי ארב עמרם וס"ל דסמיכת גאול"ת לא תליא בהא דתע"ר או חובה ויכול להיות לפ"ז דבעי סגאולת"ע גם אי תע"ר]:

אך כל זה י"ל רק לדידן לגרמין בישוב קו' זו אי נימא דנקטינן להלכה כד' הרא"ש ז"ל אבל הרא"ש גופי' דבריו בפירקין סי' ה' נוטין יותר שדעתו דגם אי תע"ר מ"מ קי"ל כר' יוחנן דבעי סגאולת"ע ע"ש וא"כ אכתי קו' זו באתרה קיימא לדעתו ז"ל מאי הוכיח הש"ס מר"ה ורבנן דאין ה' כר"י כמש"ל:

ע"כ הי' נלע"ד לומר לדעת הרא"ש דהא דא' הש"ס אדרבה מדר"ה ורבנן וכו' ש"מ אין ה' כר"י. אין ר"ל דש"מ דסברי בודאי דאין ה' כר"י דודאי איכא למימר דס"ל לר"ה ורבנן ג"כ כר"י ופליגי עם רב בפלוגתי', דר"י וריב"ל. דרב כריב"ל ור"ה ורבנן כר"י וכמש"ל או י"ל דפליגי אי מצות הוספה מחועה"ק עדיף ממצות סגאולת"ע או דסגאול"ת עדיף או י"ל דפליגי אי בעי סגאול"ת בשבת או לא ור"ה ורבנן סברי דגם בשבת בעי סגאול"ת. אלא דר"ל דאיכא לספוקי נמי דלמא משום דסברי ר"ה ורבנן כרבנן דר' יהודה משו"ה איחרוה לת"ע:

כא ובזה יש לעשות סמוכין לד' הב"י בסי' רס"ז שכ' על מ"ש הטור בסי' רצ"ג בשם רי"ץ גאות וז"ל וכיון שנהגו כל ישראל כרבנן שאין מתפללין ערבית אלא משחשיכה אין להתפלל ש"ש בע"ש וכו' וכ' ע"ז הב"י בסי' רס"ז וז"ל ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימין לדעת אחת הכי נקטי' ודלא כרי"ץ גיאות עכ"ל ותמה המג"א שם סק"א על הב"י שדבריו אלו הם נגד ד' הש"ס בפתה"ש שם דלרבנן אסור להתפלל ערבית מפלגהמ"נ מדדייק הש"ס מרב דהלכה כר"י ותירץ המג"א דאפשר לומר דלהמסקנא דא' דעבד כמר עבד וכו' רשאי להקדים בע"ש אעפ"י שבחול עושה כרבנן והוסיף לתת טעם ע"ז וכ' וז"ל דהא ת"ע נתקנה כנגד אברים ופדרים שמתעכלין בלילה ובשבת אסור ליתנן דאמרי' ולא עולת חול בשבת עכ"ל וטעמו זה תמוה אצלי דהנה נראה דעתו בבירור דהא דתפלת ערבית הוא נגד אברים ופדרים היינו נגד תחילת נתינתן על המזבח וכדדייק לישני' שכתב אסור ליתנן והכי מוכרח ודאי דעתו דאי ר"ל באברים ופדרים שכבר משלה בהן האור לא א"ש מ"ש דאמרי' ולא עולת חול בשבת הא במשלה בהן האור שרי להקריבן בשבת דנעשו לחמו של מזבח כמ"ש להדיא ביומא (מ"ו א') וכמ"ש התוספות בספ"ק דשבת ד"ה למשרי וביומא שם ד"ה אבל לא ע"ש וע"כ דכוונתו על תחילת נתינת האברים ופדרים על המזבח וא"כ דבריו סותרין ד' הברייתא דרפתה"ש שא' שם להדיא ומפני מה אמרו תפלת הערב א"ל קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעו"י קרבים והולכי' כל הלילה הרי שדייקה הברייתא למיתני שלא נתעכלו דוקא ור"ל אבל עכ"פ כבר משלה בהן האור מבעו"י רק שעדיין לא נתעכלו לגמרי [וכן העתיקו הרי"ף והרא"ש ל' ברייתא זו שלא נתעכלו מבעו"י הגם שבתוספתא דילן אין כ' בה אלו השלשה תיבות שלא נתעכלו מבעו"י ע"כ לומר דמשבשתא היא וצ"ל כגי' הרי"ף והרא"ש וכ"ה בברייתא בפ' טרף בקלפי (מ"ה א') ע"ש וכן העתיק הטור בסימן רל"ה וכל הפוסקים] ומה שהוכרחה הבריי' גופה לומר שהיא כנגד אותן שמשלה בהן האור דוקא ולא אמר שהוא נגד תחילת נתינתן על המזבח י"ל דהוא הוא בעצמו הטעם משום ת"ע דשבת דאי היתה נגד תחילת נתינתן לא הי' הדין נותן להתפלל ת"ע דשבת בלילה אלא מבעו"י דוקא משום ולא עולת חול בשבת ותו דלפ"ד המג"א אכתי תקשי מאי מוכיח הש"ס מדרב דה כר' יהודה דלמא בכל שבת גם רבנן מודו דאדרבה זמנה מבעו"י דוקא משום דולא עולת חול בשבת ועוד דודאי דגם רבנן דר"י הכי סברי לדעת התוס' בשבת שם וביומא שם ע"ש ואפי' לאינך אמוראי דפ' במה מדליקין (כ"ד ב) דנפיק להו איסור שריפת קדשים ביו"ט מקראי אחריני לא מקרא דעולת שב' בשבתו עכ"ז לית התם מ"ד דשרי לה בשבת עכ"פ וה"נ תקשי לפ"ז אר"ה ורבנן גופיי' דמשמע דאפי' של שבת לא הוו מצלי עד אורתא אמאי הא הוי לה כעולת חול בשבת ועוד דנראה מד' המג"א גופי' דעתו דלאו לעיכובא אמר דצריך להתפלל ש"ש מבעו"י דוקא אלא דר"ל דרשאים להתפלל אותה גם מבעו"י וגם משתחשך. ולפי טעמו הנ"ל. הלא תקשי היכי שרי להתפללה משתחשך:

האומנם כי יש מקום אתי ליישב איזה קושיות מהם והוא דנימא דס"ל להמג"א דת"ע נתקנה נגד כל אופני הקטרת האברים ופדרים בין נגד תחילת נתינתם להקטרה על המזבח ובין נגד אותן שכבר משלה בהן האור [וכן משמע מפרש"י ביומא מ"ה א'] ולהכי רשאי להתפלל ערבית ש"ש מבעו"י ואז הוא נגד תחילת נתינתם להקטרה שהי' מוכרח בש"ש להיות מבעו"י דוקא משום ולא עולת חול בשב' ושרי נמי להתפללה גם ש"ש משתחשך אם ירצה ואז הוא נגד הקטרתם אח' שמשלה בהן האור מבעו"י והבריי' דנקטה בלשונה שלא נתעכלו מבעו"י לאו למעוטי תחילת נתינתן להקטרה קאתי אלא ר"ל כלפי מה שאמרה אח"כ שקרבין והולכין כל הלילה ושלכן ת"ע זמנה כל הלילה ואי בנתעכלו והיינו שאין בהם ממש הא קי"ל בפ' המזבח מקדש (פ"ו א') דאפי' פקעו קודם חצות לא יחזיר וכן אפי' בשרירי הא א' התם דפקעו אחר חצות לא יחזיר ועל כרחך הא דשרי להחזירן כל הלילה הוא רק בלא נתעכלו והיינו ביש בהם ממש דא' התם דיחזיר אפי' אחר חצות ע"ש וגם שלפרש"י הנ"ל גם תחילת נתינתן נכלל בלשון שלא נתעכלו ומעתה יתיישב נמי ממילא הא דר"ה ורבנן דצלו גם של שבת בלילה וכן לפי הדין גם להמג"א גופי' דסבר עכ"פ דשרי להתפלל גם בלילה וכמש"ל אך גם לפי"ז עדיין במקומה עומדת קושייתנו הנ"ל על הוכחת הש"ס מדרב דה' כר"י דדלמא בת"ע דליל שבת גם רבנן דר"י מודו דעכ"פ דשרי להתפללה גם מבעו"י נגד התחלת הקטרתן שהי' מוכרח להיות מבעו"י דוקא [אבל אין להקשות דא"כ גם בחול לרבנן דר"י אמאי לא שרי להתפלל ת"ע מבעו"י נגד התחלת וגם סוף הקטרתן שהי' יכול להיות כולו קודם הלילה וע"כ דצ"ל משום דכ"ז הכשר זריקת דם התמיד שהו' עד הערב שנגדו נתקן תפהמ"נ לא מתחיל זת"ע שהוא נגד הקטרת האברי' דתמיד שהי' אחר זריקת דמו אעפ"י שהיו יכולים ליקטר מבעו"י אם זרק הדם תחילה וא"כ לכאורה ה"ה ת"ע דשבת נמי כיון דזמן זריקת הדם הי' כשר עד הערב לא מתחיל זת"ע עד צה"כ הא לאו קושיא היא די"ל ברווחא דבחול משום דשרי להתחיל הקטרת האברים גם בצה"כ לכן אמרינן דכ"ז הכשר זריקת הדם לא מתחיל זת"ע שהוא נגד אברים ופדרים שאחר זריקה אבל בע"ש כיון דע"כ הי' תחילת ההקטרה דהאברים מוכרח להיות מבעוד יום. לכן גם תפלת ערבית שכנגדה שרי להתפלל אותה מבעו"י]:

ותו קשיא טובא לפי מה דא' בירוש' ר"פ תה"ש א' ר' יוסי לא הוקשה הפלת המנחה לתמיד של בה"ע אלא לקטרת מה טעם תכון תפלתי קטרת וכו' מנחת ערב וכ"כ התוס' בפ' תה"ש ד"ה עד פלג. הגם שהם כתבו אליבא דר' יהודה כבר כ' לעיל באות י"ד דגם לרבנן דר"י מוכרח לומר כן ע"ש וא"כ הרי לבד מכל הקושיות הנ"ל א"א לומר כלל שת"ע היא נגד תחילת נתינת האברים על המזבח שהרי משנה שלימה שנינו ביומא (ל"א ב') קטרת של שחר וכו' ושל בה"ע בין אברים לנסכים הרי דזמן תפלת המנחה שהיא נגד הקטרת הקטורת הוא אחר תחילת נתינת האברים [והרמב"ם ז"ל שהשמיט חילוק זה כבר המה עליו המל"מ בזה בסוף פ"ו מה' תמידין ומוספין ע"ש] וע"כ לומר דת"ע היא נגד הקטרת האברים שכבר משלה בהן האור ופקעו מהמזבח קודם שנתעכלו שמחזירין להקטר ומעתה מדוייק שפיר לישנא דהברייתא דרפתה"ש שאמרה שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו דוקא [וע' ט"ז סי' קל"ב סק"ב כ' ג"כ מד' הטור הנ"ל שת"ע היא נגד אברים שכבר משלה בהן האור אלא שלא נתעכלו ע"ש אך מש"ש עוד דמוכח מינה שתפלת מנחה היא במקום אברים שנשרפין תחילה ביום הנך רואה שדבר זה הוא נגד ד' הירושלמי והתוס' הנ"ל] וא"כ הרי כיון שמשלה בהן האור מותר להחזירן בשבת מבכל מושבותיכ' כמבואר בספ"ק דשבת כנ"ל, וא"כ עדיין לא עלתה ארוכה לקושיית המג"א על הב"י הנזכר בריש אות זה וגם דטעמא של המג"א ליתא לפי"ז:

אבל לפמ"ש באות הקודם יש קצת מקום לדעת הב"י והוא כמש"ש דהא ע"כ הא דא' הש"ס אדרבה מדר"ה ורבנן וכו' ש"מ אין ה' כר"י אין פירושו דמוכח מזה בבירור דסברי דלא כר"י דהא אינו מוכרח כלל דהא איכא למימר בהנך תלתא אנפי הנז' שם ודכ"ע כר"י ס"ל וע"כ דר"ל כמש"ש היינו רק דאיכא לספוקי נמי דלמא סברי ר"ה ורבנן תלמידיו כרבנן דר"י ומעתה הלא יקשה לפי"ז אמאי קא' הש"ס והשתא דלא אתמר הלכתא וכו' דעבד כמ"ע ודעבד כמ"ע דלפמ"ש הא בדר"ה ורבנן מספקא לן כמאן סברי ורב הא ודאי כר"י ס"ל וא"כ הוה לן למפסק ה' כר"י אלא ע"כ מוכח מינה דגם הא דא' רב חסדא מדרב צלי ש"ש בע"ש ש"מ ה' כר"י ג"כ כוונתו דנראה יותר לומר דמשום דסבר ה' כר"י גם בחול עבד הכי אבל אין כוונתו שמוכרח לומר כן דהא איכא למימר דסבר כרבנן דר"י ורק בשבת משום מצות הוספה מחועה"ק עבד הכי משום דס"ל לרב דבזה גם רבנן מודו דשרי להתפלל ת"ע מבעו"י או אפשר דלרב גופי' נמי הוה מספקא לי' הלכתא כמאן משו"ה אע"ג דבתפלת ערבית דחול עבד כרבנן בת"ע דשבת משום מצות הוספה מחועה"ק סמך אדר"י ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דאפשר דתפלת מנחה התפלל אותה תמיד קודם פלג"ה או כיון דרק בע"ש עבד הכי לא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי:

כב והנה כל דברינו באות הקדום הולכים לפי שיטת התוס' בספ"ק דשבת (כ' א') ד"ה למשרי וביומא (מ"ו א') ד"ה אבל לא ע"ש ושם שכ' לחלק בין אברים דתמיד של בה"ע דע"ש שמשלה בהן האור מע"ש מבעו"י דבין לר"מ ובין לרבנן דמהני' שלהי פ' טרף בקלפי קרבין בליל שבת ונפקא לן הא מקרא דבכל מושבותיכם ואברים שלא משלה בהן האור מבעו"י דע"ש אסור להקריבן בליל שבת ונפקא לן הא בפ' ב"מ (כ"ד ב') מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשב' ע"ש ושם היטב וק' לי טובא על פי' התוס' בזה. חדא דלפירושם הוצרכו לפרש דמ"ש רב הונא ביומא שם דתמיד סופו אינו דוחה ופירש רבה דבריו שר"ל אינו דוחה שבת היינו רק לענין לשרפו במערכה בפ"ע. אבל במערכה גדולה על כרחך דנשרפין בשבת. וזה דוחק גדול דהא לישנא דאינו דוחה משמע דאינו דוחה כלל גם דחוק מאד לפירושם דהא הדרשא מקרא דבכל מושבותי' סתמא אמר' הש"ס וכן הדרשא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ג"כ סתמא אמרה הש"ס. והתוס' חילקו מסברא דנפשייהו בלי שום ראי' מהש"ס בין משלה בהם האור מבעו"י דע"ש ללא משלה גם הדוחק הגדול שהרגישו בעצמם לפי פירושם שמוכרחים לומר לל"ק שביומא שם דלאו דוקא פסולין אלא גם בכשרין בעינן משלה בהן האור מבעו"י דע"ש גם ק' לפירושם מ"ש ביומא שם ופליגא דר"ה ל"ל להש"ס לחלק בין השוין. הא איכא למימר ברווחא דלא פליגי ור"ה בלא משלה בהן האור מיירי וראיתי במל"מ בפ"א מה' תמידין ומוספין שהרגיש ג"כ בקושיא זו ותירץ משום דאינו דוחה לגמרי משמע ע"ש אבל תירוצו זה אינו עולה יפה דהא לפי' התוס' ע"כ לומר דהאי אינו דוחה לאו לגמרי קא' דהא אמערכה גדולה שרי לפירושם גם לר"ה א"כ אמאי לא נימא גם בזה דלאו בכל גווני קאמר דאינו דוחה אלא רק בלא משלה בהן האור מבעו"י] גם ק' לפירושם מש"ש רבה לאביי לרב חסדא ל"ק שבת דהותרה היא בציבור ולשון הותרה ודאי לגמרי משמע כמו בחול ואפי' לא משלה בהן האור כמו לענין טומאה לר"נ דא' ביומא (ו' ב') דהותרה היא בציבור אמר שם לחד לישנא דאפי' היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב סבר ר"נ דעבדי נמי טמאין דכל טומאה מת בציבור רחמנא שריא ואפי' לל"ק התם אליבא דר"נ סבר עכ"פ דלא צריך לאהדורי לאתויי טהורים מבית אב אחר כלל:

עוד ק' טובא לפירושם דמנ"ל להש"ס לומר ופליגא דר"ה [אדבר קפרא ורבא] כיון דלפירושם הא דמפרש רבה אליבא דר"ה דסופו אינו דוחה את השבת כונתו רק דלא למיעבד מערכה בפ"ע אבל דוחה לשרפן במערכה גדולה א"כ דלמא ר"ה אליבא דרבנן דר"מ הוא דאמר דהא ר"מ ורבנן כולהו ס"ל דדחי שבת ולא פליגי אלא בגוונא דחול כמה מערכות היו שם ולעולם בכל יום אפי' בשבת ס"ל לר"ה וכדהוה פשיטא לי' הכי לרבא וקרי למאן דלא אמר הכי לא חש לקימחי' גם רחוק מאד לפירושם דצ"ל דר"ה ורבה ור"ח כולהו אליבא דר"מ קיימו ולדידן דקיי"ל כרבנן לא נ"מ מידי בכל דבריהם [וע' במל"מ שם בסוף ד"ה ויש לחקור] גם דלפירושם נשארו בספ"ק דשבת שם בקושיא מה דהכא מפיק הא דדחי שבה מבכל מושבותיכם וביומא שם מפיק לה מבמועדו ואסי' בשבת:

כג ע"כ אומר אני שמקום הניחו לי רבותינו בעלי התוס' בזה כי האמת הברור לענ"ד דר"ח דאמר בשבת שם דקרא דבכל מושבותיכם למישרי אברים ופדרים הוא דאתא לטעמי' אזיל דס"ל ביומא שם דתמיד סופו נמי דוחה שבת [ע"ש ברש"י ד"ה סופו] ואפי' לא משלה בהן האור כמש"ל ואיהו לא דריש כלל מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואע"ג דר"ח גופי' נמי אמר בפ' ב"מ (כ"ג ב') דאין שורפין קדשים ביו"ט. לאו מעולת שבת בשבתו מפיק לה כאביי שם (כ"ד ב') אלא מאינך קראי דמפקי לה שאר אמוראי התם ואביי דמפיק לה מעולת שבת בשבתו בשיטת רבה רבי' אמרה דסבר ביומא שם דתמיד סופו אינו דוחה שבת ולל"ק התם אליבא דבר קפרא בכשרין אפי' לא משלה בהן האור דחי שבת דעלה קאי הא דאמר בר קפרא ואפי' בשבת ודקאמר הש"ס התם ופליגא דר"ה הוא לרבה אליבא דר"ה וכן פרש"י שם ע"ש. ולפי"ז האי ופליגא דר"ה היינו לל"ק אליבא דבר קפרא דבכשרין אפי' לא משלה בהן האור דוחה שבת ולר"ה גופי' לפי מה שמפרש רבה דבריו אינו דוחה שבת לגמרי אפי' משלה בהן האור מבעו"י מקרא דעולת שבת בשבתו ולא עו"ח בשבת וקרא סתמא כ' אפי' במשלה בהן האור מבעו"י ורב חסדא סובר דדחי שבת ואפי' לא משלה בהן האור מבעו"י וכדא' שבת דהותרה היא בציבור וכמש"ל דהותרה לגמרי משמע שדינו כמו בחול ממש וכדמפיק לה מקרא דבכל מושבותיכם דג"כ סתמא כתיב ומעתה לפמ"ש בס"ד א"ש דרב הונא ורבה ור"ח כולהו קיימי אליבא דרבנן דר"מ דהלכתא כוותייהו. ומתרצא נמי לדברינו קו' התוס' הנ"ל מה דבספ"ק דשבת מפיק ר"ח שריותא דאברים ופדרים מבכל מושבותיכם וביומא שם מפיק לה ר"ח גופי' מבמועדו ולפי דברינו תרוויי' צריכי לר"ח לשיטתי' דאי מבכל מושבותיכם הו"א דאפי' שאר קרבנות כולם לבר מתמיד נמי שרו. ואי מבמועדו לחוד הו"א דאתי רק לטומאה ולא למשרי גם בשבת משום דכתיב עולת שבת בשבתו והוה דרשינן ולא עו"ח בשבת כדדריש לי' ר"ה וגם יתיישב לפי"ז מה שהקשיתי לעיל לפירוש התוס' דמנ"ל להש"ס דפליגי דר"ה אדבר קפרא ודרבא [ע"ל אות כ"ב] ולפירושנו א"ש דכיון דאינו דוחה דקאמר ר"ה היינו לגמרי ואפילו אמערכ' גדולה נמי לא ע"כ דסבר ר"ה לפי מה שמפרש רבה דבריו דר"ע דא' פ' אלו קשרים (קי"ג) ולא של יוה"כ בשבת אתמיד נמי קאי וכ"ש דשל חול בשבת ויוה"כ לא הרי ע"כ דס"ל דמ"ש במתניתין ביומא שם בכל יום היינו לבר משבת דהא ר"מ ורבנן דילי' כלהו תלמידי ר"ע הוו [ודוחק גדול לומר דבהך גופא הוא דפליגי ר"מ ורבנן דילי' אי קאי ר"ע רק אשאר קרבנות או גם אתמיד] ודוק הטיב בכ"ז כי קצרתי כך עלה בדעתי בס"ד בעיוני בדהתוס' דשבת ודיומא שם אח"כ עיינתי בד' הרמב"ם בדינים אלו וראיתי שפוסק בפ"א מה' תו"מ ה"ז בסתם דסופו אינו דוחה שבת ע"ש:

ומשמע ודאי דעתו ז"ל דאפי' במשלה בהן האור מבעו"י ג"כ אינו דוחה וע' במל"מ שם ד"ה וראיתי לרבינו שפנה על כל הצדדין ליישב ד' הרמב"ם ז"ל שיהא עולה לפי סוגיית הש"ס ואחר כמה כרכורים עלה בידו דוחק גדול בדעתו ז"ל ע"ש ואני אומר שלדעתי ברור שכיון הרמב"ם ז"ל למה שפירשתי בס"ד שתי הסוגיות בשבת וביומא שם ולפי"ז ד' הרמב"ם עולים כהוגן בלא שום דוחק כלל ודוק היטב ופסק כר"ה וכפי שמפרש רבה דבריו משום דסתמא דהש"ס שאמרה ופליגא דר"ה ע"כ דסבר כרבה אליבא דרב הונא כמשכ"ת:

תבנן לדינא דלעיל הנה לפמ"ש כאן בס"ד ס"ל לר"ח דאברים ופדרים דתמיד דע"ש דוחה שבת לגמרי ואפי' לא משלה בהן האור מבעו"י דאיהו לא דריש כלל קרא דעולת שבת וגו' וכנ"ל ובמכילתין רב חסדא הוא דקאמר נחזי אנן מדרב צלי ש"ש בע"ש ש"מ ה' כר"י ולר"ח הא לא מצינן למימר כלל דלמא בת"ע דשבת גם רבנן דר"י מודו דמחוייב או רשאי עכ"פ להתפלל אותה מפלגהמ"נ דע"ש משום ולא עו"ח בשבת. דהא לר"ח הותרה בציבור לגמרי כחול ממש [וגם אפי' לפי מה שאכתוב להלן בהגה"ה דההכרח לכאור' לומר דר"ח מחלק בין משלה בהן האור מבעו"י ללא משלה בהן האור מבעו"י ג"כ א"ש כמש"ל דמלישנא דבריי' שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו וכו' פשטי' משמע דרק לא נתעכלו לגמרי אבל עכ"פ כבר משלה בהן האור מבעו"י ור"ח הא סבר דבמשלה בהן האור מבעו"י דחי שבת א"כ לרבנן דר"י גם ת"ע דשבת דינה כה"ע דחול דת"ע הא נתקנה נגד אברים שמשלה בהן האור מבעו"י דוקא כמבואר בהברייתא דבר"פ תה"ש]. וא"כ לר"ח ודאי דלרבנן דר"י אסור להתפלל ש"ש בע"ש כדינו בחול וישארו ד' הב"י הנ"ל באות כ"א תמוהין ואזדא לי' גם תירוצ' של המג"א על הב"י וטוב טעמו שם לגמרי וגם לא שייך כלל לומר דמשום מצות הוספה מחועה"ק עביד רב הכי ומעתה ע"כ הא דקאמר רב חסדא דמדצלי רב של שבת בע"ש ש"מ ה' כר"י היינו דהי' ברור לרב דה' כר"י וא"כ הרי הדרא קושייתנו הנ"ל לדוכתה דלפי"ז מאי קאמר הש"ס אדרבה מדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין ה' כר"י וכמו שהקשינו דלמא גם אינהו כר"י ס"ל ומשום חד מהני תלת אנפי הנ"ל איחרוה לצלותא עד צה"כ זמן ק"ש ומעתה ליכא נמי למימר כמש"ל באות כ' דר"ל דרק איכא למימר דס"ל דאין ה' כר"י דא"כ מאי אדרבה דקאמר דהא רב ע"כ דסובר דודאי ה' כר"י כדהוכחנו בס"ד ובדר"ה ורבנן מספקא לן כמאן סברי מעתה הא ודאי דאית לן למפסק כר"י [הגה"ה. אך צ"ע ליישב לפמ"ש לרב חסדא מתניתא דפ' אלו קשרים (קי"ג) דתני בה אבל לא של יוה"כ בשבת וכ"ה בברייתא התם (קי"ד א') ע"ש וההכרח לומר לכאורה מחמת קושיא זו דר"ח נמי מחלק בין משלה בהן האור מבעו"י ללא משלה וכו' כב"ק דמחלק בהכי אמנם לישנא דשבת דהותרה היא בציבור דקאמר ר"ח משמע דהותרה לגמרי כדהוכחנו לעיל מסוגיא דיומא ו' ב' וצע"ג ליישב הך מתניתין לפמ"ש אליבא דרב חסדא

] (כד

) ונלע"ד לומר בישוב קו' זו בדרך אחר דחדת היא לי דהנה הרא"ש הביא בריש מכילתין וכן הביאו הרשב"א וכל הראשונים ד' רב האי גאון ז"ל שנשאל אי תפלה בציבור עדיף או סגאול"ת עדיף והשיב שבא"י מתפללין הפלת י"ח בציבור ושבקין ק"ש לצה"כ. ומשום כדי להתפלל בציבור לא איכפת לן למסמך גאולת"ע ולא הביא רב האי שום ראי' ע"ז מהש"ס גם לא מצאתי לשום מי מהראשונים ולא מהאחרונים ז"ל שיביא ראי' לזה מהש"ס ולענ"ד להביא בס"ד ראי' מהברייתא דאבא בנימין במכילתין ה' ב' שאמר כל ימי הייתי מצטער על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו' ומסיק הש"ס אלא אימא סמוך למטתי ופרש"י שם שלא לעשות שום מלאכה ושלא לעסוק בתורה וכו' עד שאקרא ק"ש ואתפלל. והתוס' שם הקשו עליו דמנ"ל דאסור ללמוד קודם תפלה ואדרבה ראי' דשרי ללמוד מדאמרינן בפ"ב (י"ד ב') דרב הוה מקדים וכו' ומתני לן פרקין וקרי ק"ש וכו' והי' נראה ליישב קושיתם דודאי מדינא שרי ואין איסור בדבר ואב"ב רק זהירות יתירה הוא דעבד בזה וכמו בהך שתהא מטתו נתונה בצפל"ד שכ' רש"י לפיכך נכון הדבר להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות מ' להדיא דאין איסור בדבר רק שנכון הדבר לזהירות ומצוה וגם לשון מצטער הכי מ' וכן כ' הט"ז ועל הב' דברים ביחד אמר לכון הייתי מצטער דמ' רק זהירות בעלמא א"כ גם מניעת הלימוד קודם ק"ש ותפלה ג"כ רק משום זהירות יתירתא עבדה אב"ב כך הי' נראה לתרץ קושית התוס' אמנם הרי רש"י ז"ל כ' גם שלא לעשות מלאכה ומלאכה הא איסור גמור מדינא אית בה כדאמר לקמן (י"ד א') כל העושה חפציו קודם שיתפלל וכו' א"ל לא אסור קאמינא וכו' דא' ר"א וכו' אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל ואין לומר דמ"ש רש"י שלא לעשות מלאכה היינו אפי' קודם היום דאכתי לא מטי זק"ש ותפלה דאז אין בזה אלא זהירות ומצוה דא"כ אמאי כ' וגם שלא לעסוק בתורה דנראה ברור דבזה אפי' זהירות יתירתא לית בה ואדרבה ודאי דחייב ללמוד:

והנה בעיקר קו' התוס' על פרש"י יש מקום אתי בס"ד ליישב ויתבאר אי"ה להלן בסי' ג' אך איך שיהי' הנה מלבד קו' התוס' ד' רש"י בעצמם אינם מדוקדקים כאן דהא לפרש"י ע"כ לומר דאבא בנימין איירי בדמטא זק"ש כנ"ל וא"כ הלא איסור גמור יש במלאכה כמ"ש וגם דאינו דומיא דועל מטתי כו' בין צפל"ד שפרש"י רק נכון להסב וע"כ צ"ל לפרש"י דעשיית מלאכה ועסק התורה לאו בחדא גוונא מיירו אלא כל חד לפי ענינו והיינו מלאכה אפי' קודם אור היום הי' נזהר לזהירות בעלמא ומלעסוק בתורה היינו בדמטא זק"ש וג"כ משום זהירות בעלמא וגם לפי' התוס' שפירשוה לענין מלאכה לחוד ג"כ אינו מדוקדק לישנא דמצטער הגם די"ל ג"כ דר"ל קודם אור היום וכנ"ל לפרש"י מ"מ מאי מצטער דקאמר לא יעשה אז מלאכה וממ"ש מצטער מ' שלא הי' יכול להמלט מזה ולא הי' באפשרו ליזהר בזה וא"כ טעמא בעי אמאי גם יש לדקדק עוד בין לפרש"י ובין לפי' התוס' שלפירושן עכ"פ מיירי בק"ש דשחרית ופשטי' מ' התם דהבריי' מיירי בק"ש דערבית דאי בק"ש דשחרית הי"ל למסדר הש"ס לקבוע ברייתא זו אחר המתני' דמאימתי קורין את שמע בשחרית וכן מצאתי להרש"א בחי' אגדות שדקדק זה אלא שפירשה בדוחק גדול ע"ש:

תוכן העניינים

בנין של שמחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה