בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
חשן משפט · סימן ב
עובדא הוה שהלכה סחורתו של הרב הגאון מו' דוד לוריא ז"ל מק"ק ביחאב ישן דרך ק' סלוצק ועכבה כלת אחותו את הסחורה הנ"ל. וטענה ע"י המורשא שלה לפני הבד"צ דסלוצק. שלוותה לאחותו חמותה מאה ועשרים רובל כסף והמרגליות של חמותה הי' אצלה. וקודם נסיעתה מחמותה בקשה חמותה מאתה ליתן לה המרגליות שלה. ולא רצתה ליתן לה עד שתסלק לה החוב הנ"ל. כי מסרה לה חמותה המרגליות בתורת משכון על חוב הנ"ל. אח"כ בא אחי חמותה הרב רד"ל הנ' ואמר לה. תחזיר המרגליות לחמותך ולא יהי' לך על חמותך שום תביעה כי אנכי אסלק לך. וממני תתבע ועפ"י דיבורו זה נתנה המרגליות הממושכנים אצלה לחמותה בחזרה. כ"ז טען המורשא של האשה הנ"ל לפני הבד"צ דשם. גם הביאה ע"ז ע"א שהי' אז בשעת מעשה והעיד כן בב"ד דשם. והב"ד שלחו טענות אלו בכתב לק"ק ביחאב ישן להרב הגאון מוהרד"ל הנ"ל שישיב ע"ז:
וזהו מה שהשיב וטען ע"ז הגאון רד"ל הנ"ל.
ע"ד הטענות של המורשא ששלחו לידי בכ"י הסו"ד דקהילתם חדת היא לי שנהוג בקהילתם ליתן רשות לאשה נתבעת להעמיד מורשא. ולא החזיקו הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל לחלוק כבוד לנשים יקרות רק לשלוח סופרי הדיינים לביתם לשמוע טענותיהם מפיהם וכמה גדולים ד' מרן הרשב"א ז"ל בת' שחשש באם שיעמיד הנתבע מורשא ילמדו לשקר וכן עלתה לנו פה בנ"ד שבתחילה השיבה במכתבה אלי [ששלחתי לחזרה ליד המורשא שלי להראותו לפני ב"ד] שאני הבטחתי לה אז שחותנתה תשלם בודאי ולא הזכירה אז שום לשון ערבות וכ"ש קבלנות ולא ענין המשכון של המרגליות. ועתה התחכם המורשא ואגמרה טענתא בלשון קבלנות שלא תהי' לה שום תביעה על חותנתה רק עלי וגם בדה לה ענין המשכון [ויש מקום לבע"ד לטעון. דהא דכ' הפוסקים ז"ל שאחרי שכ' טענותיהם בשטר א"י לחזור ולטעון כיון שתלו הדבר בטעמא דכיון שכתבו דייקו שפיר. א"כ י"ל דל"ד שטרי טענתא שכותבין בב"ד טענותיהם כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון. אלא אפי' כ' הבע"ד בעצמו טענותיו בכתב שלא בב"ד. אע"ג דבעלמא אמרינן דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בב"ד ויכול לחזור ולטעון הכא כיון דכתב ודאי דקדק יפה וכבר מצאנו למהר"י אדרבי ז"ל בת' דברי ריבות סי' ת"ה שפסק אם כתב לחבירו באגרת כמה מגיע ממנו שוב א"י לטעון טעיתי בחשבון. דכיון דכ' ודאי דקדק יפה. ומקום לומר דכתיבה אפי' חוץ לב"ד. כיון דיכול חבירו להביא הכתב לפני בית דין מדייק בה שפיר כאלו טוען לפני בית דין אך להלכה לא נראה כן]:
והנה אחותי חותנתה טוענת שמעולם לא נתנה לה המרגליות בתורת משכון. והדבר ידוע גם לכלתה בעצמה שהמרגליות אינן שלה כלל רק שאולים בידה והאיך תעלה על דעתה ליתנם לה בתורת משכון. ונחזי אנן ודאי הדבר ברור. מרגליות בנ"ד להשאיל חמות לכלתה להתקשט בהם פשיטא דהוי דבר העשוי להשאיל שאורח ארעא הוא וגם ראו בידה המרגליות. ומעתה א"ל נאמנות לטעון שבמשכון באו לידה. ואף אם רוצה היא בעצמה להחזיק בם בתורת משכון. מ"מ אין לב"ד להחשיבו כמשכון לענין זה לחייב האומר לה להחזיר המשכון לחמותה כדין ערב בשעת מתן מעות. וכמ"ש בכה"ג הגהות ב"י אות ט' בשם הגאון ר"ש יונה [בעל שי למורא] בחידושיו על הטור דאם תפס המלוה מהלוה שלא כדין החזרה עפ"י הערב אינו כלום והדבר מוכרח בעצמו לדעת הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה דהחוטף משכון מחבירו הוי כגזלן וכן הכריע הרשב"ש בת' סי' ש"פ וסי' ר"ד מהירושלמי [ועיין בד' האחרונים בח"מ סי' ד' בזה]:
ולא עוד אין לנו להאמין לדבריה דלשם משכון היו בידה ולשווי' נפשא רשיעא שא"כ איך היתה מתקשטת בהם. הא אסור משום רבית [אם לא שימציא לה המורשא כעת לטעון שהתנית תחילה ע"ז ובנכייתא] ויש לנו לתלות שהיו שלא בתורת משכון. עיין ברא"ש פ' א"נ סי' נ"ה עכ"ל הרב מו' דוד לוריא הנ"ל:
והנה קודם ששלח הרב הנ"ל טענותיו הנ"ל לק"ק סלוצק שלח אלי טענת המורשא וטענותיו הנ"ל ובקשני לעיין בזה ולהודיעו דעתי בזה:
וזה אשר השבתי לו:
בענין אשר הביא כת"ר מת' דברי ריבות הן מודעת לכת"ר דברי הרא"ש ספ"ק דגיטין בעובד דגינאי בשם ר"ח ורי"ף ור"י והגם דהתם עובדא הוה דקני מיני' וכן הראי' שהביא הרא"ש וכן התוספות שם מר"פ שבועת הדיינים מנה לי בידך וכו' הא איירי בהודה לו מעיקרא בב"ד וכן הקושיא שהקשה שם מההיא דפ' ג"פ שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני וכו' נמי י"ל משום דתנו דשכ"מ כקנין בבריא הוא ולכן ודאי דייק ואינו נאמן לומר טעיתי אמנם לפענ"ד ברור מלשון הרא"ש שם דא"נ לומר טעיתי אפי' כשהודה בלא קנין כמש"ש וז"ל דאין דרך אדם להודות עד שיכוין חשבונו יפה ושם בסמוך וז"ל אבל אינש אחריני א"נ לומר שטעה ואפי' במיגו מאחר שהודה עכ"ל ולא הזכיר קנין כלל וכן סתמו דבריהם הטור והמחבר בסי' קכ"ו סי"ג וגם משמע נמי להדיא דאפי' לא אמר אתם עדי אינו נאמן ונפלאתי לכאו' על מהרי"ק שרש ס"ה שדייק מד' הר"ן בשם הראב"ד דדוקא אם קנו מיני' בפני עדים הוא דא"נ לומר טעיתי ולא הזכיר כלל ד' הרא"ש הנ"ל שמוכח מדבריו הפכו כנ"ל:
וא"כ לכאורה דלא תקשי ע"ז מההיא דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בבי דינא בפ' חזקת (ל"א א') צריך לחלק בין עניני חשבון דבי דרך האדם לדייק הטיב נכוונו יפה אפי' חוץ לב"ד ובין שארי טענות דאינו מדייק בהם חוץ לב"ד אם לא באמר אתם עדי או בקנו מיני' ודוקא בחשבונות שאדם כותב על פנקסו בינו לבין עצמו הוא דכ' מהרי"ק שם דאינו רגיל לדקדק ורושם לפעמים גם כפי שעולה על לבו לפום ריהטא והטעם כמש"ש משום דחושב בלבו שיוכל לתקנו אח"כ וכו' ע"ש [ומצאתי אח"כ גם בת' דברי ריבות הנ"ל ובש"ך סי' פ"א סוף סקס"א כדברי בחילוק זה] וא"כ ממילא מוכח דכשכותב ומוסר חשבונותיו לבעל דינו שלא יוכל לתקן מעתה דא"נ לומר טעיתי וכ"ש היכא דל"ל מיגו וכ"מ קצת מלשון הרא"ש שם שכ' דאין דרך להודות עד שיכוין חשבונו יפה ולא כ' עד שיכוין דבריו יפה אלא שמהרי"ק עצמו בשרש קצ"ג ענף ד' למד מד' ר"ח ורי"ף ורא"ש אלו גם לש"ד שאינם חשבונות דג"כ א"נ לומר טעיתי ובטלה דעתי נגדו אמנם א"כ לכאורה יהי' ד' מהרי"ק שבשרש ס"ה שכ' דאפי' בהודאה בפני עדים אי לא קנו מיני' יכול לומר טעיתי סותרים דברי עצמו שבשרש קצ"ג הנ"ל דבכת"י לחוד ג"כ לא יוכל לומר טעיתי גם בלא קנין וע"כ לפענ"ד לחלק בין כתב ידו [ומסרו להבע"ד כנ"ל] ובין הודאה ע"פ ואלים לי' לענין זה כת"י דעביד דדייק בי' טובא כמו בהודאה בפני עדים ואמר אתם עדי או בקנין ועתה ראיתי להש"ך ז"ל בסי' קכ"ו סקס"א שדחק עצמו מאד בפי' ד' מהרי"ק שבשרש קצ"ג הנ"ל ולפענ"ד הי' נראה כמ"ש:
אלא שהרמ"א ז"ל שם בסי' קכ"ו סי"ג פסק דגם בכת"י נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי דלא כמהרי"ק אמנם הרי כ' שם בד"מ הטעם דכת"י אינו כמודה בעדים משום דהי' יכול לומר עליו אמנה הוא או חתמתי אמגילתא בב"ד כדי לקיים חתימתי ומצא זה וכתב עליו השטר וזה אינו שייך כלל בנ"ד. ועוד דנ"ד הא לכאורה ל"ל מיגו דפרעתי אלא שיש מקום לבע"ד לחלוק בין כת"י לאגרת אבל לפענ"ד לא מסתבר זה נ"ד באגרת שכתבה להבע"ד בקובלנא או התנצלות דודאי מידק דייקא:
אמנם האמת נראה לחלק שאם תטעון טעיתי באגרת לא מהימנא אכן אם תטעון לא רציתי לגלות חוץ לב"ד וכ"ש לבע"ד בעצמו טענותי האמיתים כדי שלא יהא לו שהות להתחכם בשינונו להשיב כהלכה על טענותי נ"ל ברור דמהימנא בזה וכ"ש אם אולי תוכל לתרץ דבריה בטענותיה עתה באופן שנוכל לסבול לשונה שבאגרת הנ"ל [ואולי אפי' גם באופן רחוק קצת ונראה לפענ"ד כמעט ראי' ברורה לזה מההיא דפ' חזקת (ל"א א') זה אומר של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי כו' והאי כו' והאי דאמרית לך דאהבתי דסמיך לי עלה כדאהבתי ואפסקא הלכתא שם דחוזר וטוען] ודאי דמהימנא ג"כ ואפי' אם כבר יצא מב"ד עש"ך סי' פ' סק"ג ועכ"פ איך שיהי' נפלענ"ד שנוכל לקרותו על ידי אגרתה הנ"ל דין מרומה עכ"פ באם שתטען עליו טעיתי ולא תתרץ דבריה:
וגם שבאם לא יסכימו הב"ד דשם על טענות כת"ר אלו שאינה נאמנת לומר שבאו המרגליות לידה בתורת משכון או שיפסקו שהיתה יכולה להחזיקם אח"כ בתורת משכון כשיכתבו לכת"ר טעמם ונימוקם ע"ז ולא יחזיקו תפיסתה עתה את הסחורה לתפיסה עפ"י ד"ת. מכמה טעמים שי"ל בזה ולזאת א"כ יחייבו לכת"ר שבועה להכחיש העד ר' זאב אם יקבלוהו לעד כשר דלא ככנה"ג [ע' בסי' שלפני זה] נ"ל להמציא עוד לכנות עכ"פ האגרת שלה ככת"י התובע המסייע להנתבע שפוטר עי"ז את הנתבע משבועתו כמ"ש מהרי"ק בשרש קצ"ג:
והוקבע כן בש"ע סי' פ"ז להלכה:
ונידון אשר העיר כת"ר ממ"ש הרשב"ש בת' בשם הירו' הנה לכאורה ש"ס ערוך הוא בבבלי פ' המקבל (קי"ג) דדוקא שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק אבל לא הבע"ד בעצמו אמנם הרשב"ש חידש מהירושלמי שגם בעבר והשכין שלא ברשות חייב להחזיר תחילה המשכון ואח"כ לדון עמו שזה לא נשמע מש"ס דילן אמנם ברור דהרשב"ש מיירי דוקא בתפיסה בעדים כדדייק לכתוב בהדיא בסי' ר"ד וז"ל וכל העם יודעים שלא נטלם ממנו אלא ביד חזקה. וכן בירוש' גופי' דייק משו"ה לומר דחד ב"נ קם עם חברי' בשוקא וארים וכו' וכן י"ל דעובדא שהביא שם בסי' ש"פ נמי הכי מיירי כי בלא"ה אינו מבואר שם כ"כ איך הי' המעשה בבירור אבל תפיסה שלא בעדים ורוצה לירד עמו אח"כ לדין אלא שתופסו כדי שיהא נאמן במיגו דלא תפסתי אפשר דשרי אפי' בחוב [וכ"ש אם מגיע לו בשביל שגזלו האיך דלאו למימרא בעי דשרי] ומ"ש דדוקא שליח ב"ד הוא דמנתח נתוחי אבל לא הבע"ד בעצמו היינו כשאין התופס רוצה לירד עמו לדין תיכף ואם כן נידון דידן לפי מה שלקחה אזני מגופא דעובדא הי' התפיסה שלא בעדים יש מקום לחייב האומר לה להחזיר המשכון וערב לה כערב בשעת מתן מעות כיון דהתפיסה הי' ברשות אמנם באמת הוא דוחק ועוד י"ל דנ"ד הוי כהך עובדא דעזי דאכלי חושלא וכו' בפ' חזקת (לו א') כיון דמתחילה ברשות באו לידה ע' לשון הרשב"ש שם בסי' ש"פ דהא ברשותה היו אמנם באמת אאל"כ כיון דמתחילה לפ"ד חמותה אמרה לה בפירוש דרך שאלה הוי ממש כנידון עובדא שנשאל עלה הרשב"ש שם אמנם אם חמותה טוענת שנתנתם לה בסתם להתקשט לא בפירוש דרך שאלה נלפענ"ד דדמי לתפיס' דעיזי דאכלי חושלא כ"מ מהרשב"ש שם והגם דהם דבר העשוי להשאיל עכ"ז היתה רשאה להחזיק בהם אח"כ בתורת משכון וד' האחרונים בענין החילוקי דינים בדין עביד אינש דינא לנפשיה הלא ידועים לכת"ר:
אך אחת היא אשר נפלענ"ד לחדש בזה בדרך אפשרי לחוד דהא רב יהודה ורב נחמן דפליגי בעביד אינש דינא לנפשי' תרווייהו תלמידייהו דשמואל הוו ותרוויי' אליבא דשמואל פליגי ועובדא דהירוש' הנ"ל אמרו שם דשמואל הוא דפסק הכי ואנן קי"ל כר"נ אליבא דשמואל דעביד אינש דינא לנפשי' הגם דמעשה רב וא"כ היה לנו לפסוק כרב יהודה משמיה דשמואל מהך דירושלמי מ"מ כיון דפרכינן התם בסוגיא כמה פירכות ממשניות וברייתות לרב יהודה וכלהו שנינהו בשינויי דחיקי:
נקטינן כר"נ וכמש"ש הרא"ש וכל הראשונים ז"ל הך סברא לחד מתרי טעמי דפסקינן משו"ה כר"נ ולא כר"י וכ"ש אי נימא דרב נחמן משמי' דנפשי' אמרה ורב יהודה דס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' משמואל הוא דקבלה דבפי' שמיע לי מיני' הכי או אפשר מכללא דהך עובדא דבירוש' וליכא למפרך ע"ז דא"כ הו"ל לר"י למימר מלתי' בהדיא משמי' דשמואל דהא אשכחינן דוכתי טובי בש"ס דרב יהודה אמר דינים בסתם ובתר הכי אמר אביי או מאן דהוא הא דר"י דרב הוא או דשמואל הוא והדר בעי עלה הש"ס בפי' שמיע לי' מיני' או מכללא ולא פשיט הש"ס בפשיטות דודאי מכללא הוא דאי בפירוש אמאי לא אמר בהדיא משמי' דרבי':
ונידון האיסור ריבית דבמשכנתא דנ"ד יש לרצות בזה ג"כ מלבד מה שהערתי מדין הלואה בריבית לבניו וב"ב דהא ודאי מפרך לכאורה מכשותא בכרמא בפ' תולין (קל"ט) ועכ"ז עדיין צריך אני להתלמד בזה לעת הפנאי בעז"ה דחביב עלאי משום דהיא מלתא חדתא שלא נזכר בשום מקום לכאורה: