בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
חשן משפט
סימן א
נשאלתי מהרבנים מו"צ דק' אמנאשטירשציזנא מו' נתן נטע ומ' יהודה סג"ל. בשנים שנתעצמו בדין כ"א תובע מחבירו ונתחייבו שבועה לעמוד כל אחד בשלו. והביא אחד משולח שלו העוסק בעסקיו והוא בביתו והעיד כדבריו ונסתפקו אם הוא כשר להעיד כי הכנה"ג בסי' ל"ז בשם הרדב"ז נסתפק בזה גם העטרת צבי בסי' ל"ג נראה כמסתפק אמנם האו"ת בסי' ל"ג מכשיר להדיא וכותב כן עמא דבר. ע"כ מבקשים לכתוב להם דעתי בזה ואיך הוא סוגיא דעלמא עתה. עוד מסתפקים אם גם השני יהפך שבועתו לזה שהביא העד אם יש לחלק בין מה שהוא מוחזק שיאמר קים לי. ובין מה שמוחזק השני אם יועיל העד גם לזה:
תשובה הנה מ"ש בנ"ד טעם קים לי. לכאורה ללא צורך הוא. דהא מודעת הכלל דלא שבקי' אפי' פשיטותא דקמא משום ספיקא דבתרא כ"ש פשיטותי' דהאו"ת שהוא בתרא משום ספיקא דהרדב"ז שהוא קמא נגדו. ואי משום דאי סוגיא דעלמא אזלי עתה דלא מקבלין סהדותי' דבן בית אז צריכין לקים לי כמאן דמכשיר זה אינו. דהא סוגיא דעלמא בהלכה רופפת כמעט הלכתא היא ומפקינן נמי ממונא עי"ז לכתחילה והדן בהיפך מינה טועה עכ"פ מקרי. ודאי דלא מצי למימר קים לי נגד הסוגיא. ובלית כאן סוגיא דעלמא כשום חד מנייהו אז הוא דינא דלא מפקינן מהמוחזק משום קים לי כמבואר כ"ז בפוסקים בסוגיא דשיקול הדעת וא"כ ממ"נ. או דלא צריך או דלא מהני קים לי. וגם הבע"ד שכנגדו ג"כ ליכא לאשכוחי ביה טענת קים לי כלל ג"כ בממ"נ דאי סוגיא דעלמא למיפסלי. מה צורך לו בטענת קים לי. כיון דסוגיא דעלמא כוותי' אזלא. ואי סוגיא דעלמא לאכשורי'. א"כ הא לא מהני כלל טענת קים לי נגד הסוגיא כמש"ל. ואי דלית בה סוגיא דעלמא כשום חד מהמ"ד נ' ג"כ בעניותי ברור דלא מצי למימר קים לי כספיקא דהרדב"ז דלא מבעי' לדעת מהרי"ק בשרש קס"א ומקורו ברוך מהתו' בכתובות (ע"ו ב') בסד"ה על בעל החמור ע"ש [וע' תוס' ב"מ (ו' ב') ד"ה פוטר ובכתובות (כ' א') ד"ה ואוקי] דס"ל דטענת קים לי כעין וקרוב לברי הוא ע"ש ודאי דלא שייך לומר אספיקא אלא אפי' לדעת מהריב"ל ודעימי' דס"ל דהוא טענת שמא גמור וע' במל"מ בריש פכ"א מהל' מלוה בהתשובה שם בסד"ה תשובה עיני ראו כו' שכ' וז"ל ובטענת שמא דהא לדעת רובא דרבוותא לא מהני טענת קים לי אלא למישווי' מלתא בספיקא עכ"ל. וכן הדעת נוטה ודאי. ג"כ ברירא לי לקוצר דעתי דלא שייך לומר קים לי כספיקא דמ"ד פלוני ויש להביא לכאורה ראיה לזה מעובדא דקרובי' דר' יוחנן בכתובות (פ"ד ב') שהשיב ר' יוחנן מה אעשה שכנגדי חלוק עלי ע"ש ומשמע דקם דינא הכי כר"ל ואהדרו פרה ליתמי וכעובדא דלעיל מינה התם דדן דייני כר"ט ואהדרי ר"ל לעובדא מינייהו ולכאו' קשה דמ"מ הא מצי קרובי' למטען דקים להו כר"י. כיון דכבר ידעי דסבר ר"י עכ"פ דיעבד כר"ט [אבל הא לא קשיא דהא גם בלא טענת קים לי הא קי"ל כר"י לגבי ר"ל דנראה בכמה דוכתי דבימי ר"מ ור"ל גופייהו עדיין לא אתמר הך כללא. וה"נ משמע בסוגיא דהתם גופא וע' יבמות ל"ו א'] דאין לומר דר' יוחנן הי' להם מקרובים הפסולים לדון להם דמשמע דלא עמדו בדין לפניו עם אפוטרופוס דיתמי. רק באו לשאלו דרך שאלה בעלמא איך הדין בנדון כזה ותו דהא גם בעלמא בלאו עובדא ודינא דידהו ס"ל לר"י התם דיעבד כר"ט גם לל"ב דהתם [וכ"ש לאידך תרי לישני דהתם דסבר ר"מ דר"ט רבו דר"ע הוה וה' כר"ע מחבירו ולא מרבו הא ממילא קם דינא דהלכה כהרב נגד התלמיד מקמי אביי ורבא ומורינן גם לכתחילה כר"ט דמהני תפיסה לאח"מ] וע"כ צ"ל דהך עובדא דקרובי' אזלא לל"ב דס"ל לר"י דרק מטין כר"ע אתמר ובאמת מספקא לי' לר"י ה' אי כר"ע או כר"ט ולהכי לא מצי קרובי' למיטען קים לן כר"י משום דלא שייך למימר קים לי כמאן דמספקא לי' וכמש"ל אלא שראי' זו יש קצת מקום לדחותה ולומר דבאמת אולי לא קם דינא הכי כדא' לי' ר"ל ואפשר דטענו בתר הכי קים לי והש"ס לא אתי הכא אלא לאשמועינן דר"י גופי' לא העמיד על דעתו נגד ר"ל [אבל אין להכריח מזה ולומר דהא ע"כ דהא מצי למיטען קים לן. דגם בלא ספיקא דר"י הא תקשי לכלהו לישני דהתם דבאמת למה לא יטענו דקים להו כר"ט גופי' וע"כ דבאמת אולי דטענו כן בתר הכי וא"כ ממילא ג"כ י"ל דאולי באמת דטענו קים לן כר"י משום דגם אי מספקא לי' מצי טעין קים לן כוותי' הא ליתא דבלאו ספיקא דר"י כיון דלכולהו לישני דהתם סבר ר"ל דה' כר"ע לגבי ר"ט תו ודאי דלא מצו טעין קים לן כר"ט נגד הלכה מפורשת דהיכא דאתמר בהדיא הלכתא כאיזה מ"ד בלא שום חולק כלל ע"ז אי דן דיינא היפך מינה טעה בדבר משנה מקרי והדר דיני'] ועכ"ז לפום שיעורא דילי ברירא לי מפשטי' דהש"ס דקם דינא דהך עובדא כר"ט והדרו פרה ליתמי וע"כ היינו משום דלא מצי למיטען קים לי כמאן דמספקא לי' וכנ"ל ואי דנקטו כבודם בנ"ד טענת קים לי לנפקותא דגם אי משכחינן למי מהמחברים דסברי דמשרת וב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו וסוגיין דעלמא לית בה אז מצי אותו שהביא העד למטען קים לי כהאו"ת דמכשיר לי' א"כ ברור ופשוט לענ"ד ספיקייהו דגם אם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דודאי דעל מה שמוחזק שכנגדו לא יועיל העד הלז דהא גם איהו מצי למטען קים לי כאותו מחבר דפוסלו סוף דבר שלענ"ד או דלא מהני או דל"צ טענת קים לי או דמפשט ספיקיי' בפשיטות בענין היפוך שבועה הנ"ל באם לית בי' סוגיא דעלמא כלל וכמו שכתבתי בס"ד:
תו אמינא דגם לבר מן כל דין יש מקום מרווח לומר דלא שייך כלל בנ"ד טענת קים לי דיש אתי להוכיח לכאורה בס"ד דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה אך מאשר עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד לזאת הנחתיו לע"ע:
ובעיקר הדין אי משרת ובן בית כשר להעיד להבע"ה שלו הוא באמת דין חדש לכאורה לפוסלו וכנראה דלא אשתמיט חד מהפוסקים להעיר בזה רק הרדב"ז ומ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' עדות סוף ה"ד שתלוי בדעת הדיין ועוצם בינתו וכו' וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל. והובא כן גם בש"ע בסי' ל"ז סכ"א יש לפרש דכוונתו רק באם יש לו שום צד הנאה רחוקה בעיקר הענין והעסק עצמו שמעיד עליו כעין דמיירי הרמב"ם שם באותה הלכה גופא לעיל מינה מפני שהוא רוצה להעמידן בפני ב"ח שיטרפם ע"ש ע"ז כ' שאפי' אם אותה צד הנאה הוא בדרך רחוקה ונפלאה ע"י דבר הגורם לדבר ודבר לדבר ה"ז לא יעיד בה משא"כ במשרת וב"ב שצד ההנאה שאפשר לו בעולם להוולד ובזה הוא דבר מן הצד וענין אחר לגמרי שאינו שייך כלל לאותו ענין והעסק שמעיד לו עליו היינו שלא יתרגז עליו הבעה"ב וידיחהו מביתו ומעסקיו אם לא יעיד ככה [ולדעת האו"ת בד' הרמב"ם דס"ל דשכירו ולקיטו כשר להעיד לו ע"כ דצ"ל כן דלא לסתרו ד' הרמב"ם אהדדי] והסמך שהביא האו"ת לפוסלו מהך דב"ב (כ"ט א') בקל יש לדחותה וכנראה גם מדבריו עצמו שם וגם דהא כל עיקר סמך זה תלוי על קוטב דבעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות והא רוה"פ ס"ל וכן הוקבע בשו"ע להלכה בסי' ל"ג סט"ו דבפסול נגיעה דממון לא בעינן שיהא תחילה וסוף בכשרות וא"כ גם אי נימא דב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו תקשי ודאי לפי"ז דאכתי לסהדו עתה משרתו וב"ב שהי' לו אז ונסתלק עתה מעליו וע"כ צ"ל לדידהו דחדא ותרי מתלת שינויי נקטי וכיו"ב והגם שגם הראי' שהביא האו"ת להכשיר מד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה ה"ז לא מכרעא כ"כ כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ע"ש אך לכאורה מאין הרגלים לפסלם בהחלט דמשום ההנאה העברה שהי"ל מהבעה"ב ודאי דאין טעם כלל לפסלם והוי רק בכלל אוהב דאפי' שושבינו כשר דאלת"ה ע"כ דתפסול גם מכירי כהונה ועני המקבל קצבת פרס מבעה"ב מהעיד עליו וזה לא אמר אדם מעולם ואי משום דאינו בביתו ודאי דלית נפקותא במה שהוא בתוך ביתו או לא ורק באם שהבעה"ב ידוע לרגזן שאם יעיד ב"ב האמת או יכבוש עדותו אפשר ויכול להיות שיסלקוהו מעסוק עוד בעסקיו הי' קצת מקום לדמותו לנוטל שכר להעיד וכולי האי ואולי דודאי לא דמיין לגמרי דהתם נוטל שכר ביחוד ובתנאי מפורש עבור הגדת עדותו זאת ממש והרי צד הנאתו מסתעף ונובע מעיקר העדות עכ"פ הגם שאינו נובע מעיקר הענין והעסק גופי' שמעיד לו עליו משא"כ במשרת וב"ב שאין צד הנאתו נובע כלל מעיקר העדות רק מצד וענין אחר לגמרי כנ"ל]:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דהך דינא דנ"ד תליא בפלוגתא דרבוותא הסמ"ע והש"ך ברסי' ל"ז עם הע"ש בטעמא של פסול נוגע מחמת איזה הנאה דלהסמ"ע והש"ך דהטעם משום דחשדינן לי' למשקר בשביל ההנאה שיבוא לו מזה ברור דאין טעם לחלק בין הנאה להנאה שגם אם צד ההנאה אינה מהענין והעסק כלל שמעיד לו עליו ודאי דפסול ולדעת הע"ש דפסולו דנוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ור"ל ממונו והרי הוא כמעיד לעצמו לפי"ז מסתבר לי דדוקא כשצד הנאתו שיכול להיות לו עפ"י עדותו הוא בעיקר העסק שמעיד עליו או עכ"פ מסתעף ונובע מהעסק ממש משא"כ כשצד אפשרות הנאתו אינו שייך כלל להעסק שמעיד עליו הרי אינו נוגע ולא קרוב כלל לעיקר עדותו ואינו מעיד כלל לעצמו וממונו רק לאחרים לגמרי ואפשרות הנאתו שיכול להיות לו ע"י סיבת עדותו זאת היא מלתא באנפי נפשה ובעיקר ממון העדות לא מקרי קרוב כלל ואין לומר דהגם דבעיקר עדותו באמת לא מקרי קרוב כלל עכ"ז כיון שיש לו נפקותא מעדותו לענין הנאת ממון או מניעת הפסד ולאותו הממון ה"ה קרוב לעצמו א"כ הא הוי לכאורה דומה למי שמעיד לאחד שאינו קרובו ויש מזה נפקותא הנאת ממון גם לקרובו ה"ה פסול להעיד גם להרחוק כדאמרי' בפ"ק דמכות (ז' ריש ע"א) גבי אלעא וטובי' והוקבע בש"ע סי' ל"ג סי"ו. ובירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש שם לשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ע' בש"ע סי' נ"א ס"ו וש"ך שם סק"ח וה"נ דכוותה ולא פלגינן דיבורי' והו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הא ליתא חדא דל"ד כלל לדהתם דהתם באלעא וטובי' קרובי' הערבא הי' הנאת קרובם הערב בעיקר העסק ממש שהעידו עליו וכן בההיא דירושלמי הנ"ל בכותב נכסיו לשני ב"א ע"ש משא"כ כאן וה"ז כל דברינו עתה לחלק בזה ואיך נביא ראי' מזה ע"ז ותו דלענין עדות לעצמו לא מקרי עד כלל ואין עליו שם עד ולהכי לא שייך לומר בו עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולהכי עדותו לאחר שאינו קרובו כשר כמו שהביא הב"י בטור בססי' ל"ג בשם הריטב"א ומייתי ראי' ע"ז מהש"ס ע"ש. והיוצא מזה דלדעת הע"ש הנ"ל מהניא עדותו כשאפשרות הנאתו אינו שייך להעסק שמעיד עליו ולמשקר בשביל הנאה שעולה ע"ד להיות לו עי"ז הא ל"ח לדעת הע"ש ונוטל שכר להעיד שאני שעכ"פ צד הנאתו מסתעף בבירור מעיקר עדותו ממש וגם ההנאה ניכרת עתה להדיא מהעדות משא"כ כאן:
העולה מדברינו לנ"ד דלדעת הע"ש משולחו וב"ב של הבעה"ב כשר להעיד לו ולד' הסמ"ע והש"ך הוא פסול ולהלכה נ' ודאי כהסמ"ע והש"ך דבתראי אינון נגד הע"ש ואנן בתריי' גררינן בכ"מ ששניה' מסכימים נגד הע"ש. ובפרט שהגאון בעל נו"ב ז"ל במ"ק בחלק אה"ע בסי' כ"ז הכריע כמות' עש"ה וגם נראה ברור שהע"ש לא ראתה עינו ד' הרמב"ן בשם הר"י מיג"ש שהביא הש"ך שם בסוף דבריו שכותב להדיא דטעם פסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה למשקר דאלו ראם לא היה חולק בפשיטות כ"כ מסברא דנפשי' היפך מדברי גדולי הראשוני' לכה"פ הי' מביא דבריהם ולישא וליתן בדעתם ומעתה הלא מודעת הכלל שבמקום שהבתרא לא ראה ד' הקמא אין הלכה כבתרא נגדו ויש ראיה ע"ז מש"ס ערוך בב"ב וכ"ש הכא שהסמ"ע והש"ך דהוו בתראי טפי מיני' קמו ג"כ כדעת הראשונים ז"ל. וגם דפשטי' דלישנא דהרמב"ם שהבאתי לעיל שכ' וידע דבר הגורם לד"א כו' משמעין שאפי' אם צד אפשרות הנאתו הוא מצד אחר לגמרי שלא מהענין והעסק שמעיד עליו ג"כ פסול הוא. וד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה שהביא האו"ת להוכיח ממנו דס"ל ז"ל דשכירו ולקיטו כשר להעידו כבר כתבנו דלא מכרעא כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ולפענ"ד יש לפרש עוד דבריו ז"ל דלהכי נקט ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה. היינו אפי' אם השכירו ולקיטו של הבעה"ב כבר נסתלק מהבעה"ב. והרמב"ם הוא מהכת הסוברין דבפסול ממון לא בעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות כדכ' הוא ז"ל להדיא בריש פט"ו מה"ע וא"כ אחר שנסתלק השכירו ולקיטו מעליו ה"ה כשר להעיד. ומעתה הוה הבעה"ב טוענו ברי עפ"י עד כשר והיה מזקיק להגזלן לישבע. רק מפני שחשוד הוא על השבועה אינו נשבע ומעתה אין שום הכרע כלל בדברי הרמב"ם דפ"ד מה' גזילה דב"ב כשר להעיד וממילא הדרן לקמייתא כפי שמטין ונראין ד' הרמב"ם דפי"ו מה"ע הנ"ל דכל שאפשרי שתהי' לו איזה צד הנאה מחמת עדותו כשכירו ולקיטו ומשרתו ומשולחו וכיו"ב ה"ה פסול להעיד בה:
אך כ"ז באם נראה להדיינים שהבעה"ב בר הכי הוא שיתרגז על ב"ב ושכירו אם לא יעיד כדבריו ויכול להיות באפשרי שיסלקו מעסקיו עבור זה אבל אם לפי ראות לאו בר הכי הוא ג"כ ברור בהיפך דכשר להעידו דלא הוה אלא כאוהבו ושושבינו והרשות נתונה לדיין לסמוך בזה על השערתו ואומדנא דילי' וכעין שכ' הרמב"ם הנ"ל שדברים אלו תלוין בדעת הדיין וכו' ויעמיק לראות אם ימצא וכו'. ועדיף טובא מהך שכ' הסמ"ע בסי' ל"ז ססקכ"ד ע"ש שאפי' הש"ך שחוכך שם בזה ע"ש בסקי"א בנ"ד יודה ודאי דאפשר למיקם עלה דמלתא [ודעת לנבון נקל ההפרש הרב שביניהם] וסוגיא דעלמא עתה במדינת ליטא הנהוג שמפשרין בנדון כזה. ובמדינת רייסין זה שנים לא כבירים שנעתקתי למדינה זו אינני יודע סוגיא דעלמא בזה היכי אזלא:
ולפמ"ש אין מקום כלל לספיקייהו באם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דאם נראה שהבעה"ב לאו קפדנא הוא בזה כ"כ ה"ה כשר להעידו בודאי וא"כ המביאו נפטר משבועתו מטעם עד המסייעו ושכנגדו מתחייב עי"ז שד"א ובדאורייתא הא לא מפכינן. ואם נראה דקפדנא ורגזנא הוא בכזה וכיו"ב ה"ה פסול גמור להעידו וא"כ אפס מקום בזה לטענת קים לי ואם יהפכנה ישבע זה ויטול ולנדון אחר בעלמא אם הי' יכול לטעון קים לי ברור לדעתי שאם הי' שכנגדו מהפך שבועתו ע"ז דטעין קים לי. לא מצי טעין קים לי במה שחבירו מוחזק והיה צריך לישבע הנלע"ד ברור כתבתי וה' ינחנו בדרך אמת בתורה דכתיב בה אמת. למען חותמו אמת. ואל יצל מפינו דבר אמת. עד הוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. ברחמי אל אמת. ושלום על דייני ישראל כנפשם ונפש אחד אחוז באהבתם הדו"ש:
סימן ב
עובדא הוה שהלכה סחורתו של הרב הגאון מו' דוד לוריא ז"ל מק"ק ביחאב ישן דרך ק' סלוצק ועכבה כלת אחותו את הסחורה הנ"ל. וטענה ע"י המורשא שלה לפני הבד"צ דסלוצק. שלוותה לאחותו חמותה מאה ועשרים רובל כסף והמרגליות של חמותה הי' אצלה. וקודם נסיעתה מחמותה בקשה חמותה מאתה ליתן לה המרגליות שלה. ולא רצתה ליתן לה עד שתסלק לה החוב הנ"ל. כי מסרה לה חמותה המרגליות בתורת משכון על חוב הנ"ל. אח"כ בא אחי חמותה הרב רד"ל הנ' ואמר לה. תחזיר המרגליות לחמותך ולא יהי' לך על חמותך שום תביעה כי אנכי אסלק לך. וממני תתבע ועפ"י דיבורו זה נתנה המרגליות הממושכנים אצלה לחמותה בחזרה. כ"ז טען המורשא של האשה הנ"ל לפני הבד"צ דשם. גם הביאה ע"ז ע"א שהי' אז בשעת מעשה והעיד כן בב"ד דשם. והב"ד שלחו טענות אלו בכתב לק"ק ביחאב ישן להרב הגאון מוהרד"ל הנ"ל שישיב ע"ז:
וזהו מה שהשיב וטען ע"ז הגאון רד"ל הנ"ל.
ע"ד הטענות של המורשא ששלחו לידי בכ"י הסו"ד דקהילתם חדת היא לי שנהוג בקהילתם ליתן רשות לאשה נתבעת להעמיד מורשא. ולא החזיקו הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל לחלוק כבוד לנשים יקרות רק לשלוח סופרי הדיינים לביתם לשמוע טענותיהם מפיהם וכמה גדולים ד' מרן הרשב"א ז"ל בת' שחשש באם שיעמיד הנתבע מורשא ילמדו לשקר וכן עלתה לנו פה בנ"ד שבתחילה השיבה במכתבה אלי [ששלחתי לחזרה ליד המורשא שלי להראותו לפני ב"ד] שאני הבטחתי לה אז שחותנתה תשלם בודאי ולא הזכירה אז שום לשון ערבות וכ"ש קבלנות ולא ענין המשכון של המרגליות. ועתה התחכם המורשא ואגמרה טענתא בלשון קבלנות שלא תהי' לה שום תביעה על חותנתה רק עלי וגם בדה לה ענין המשכון [ויש מקום לבע"ד לטעון. דהא דכ' הפוסקים ז"ל שאחרי שכ' טענותיהם בשטר א"י לחזור ולטעון כיון שתלו הדבר בטעמא דכיון שכתבו דייקו שפיר. א"כ י"ל דל"ד שטרי טענתא שכותבין בב"ד טענותיהם כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון. אלא אפי' כ' הבע"ד בעצמו טענותיו בכתב שלא בב"ד. אע"ג דבעלמא אמרינן דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בב"ד ויכול לחזור ולטעון הכא כיון דכתב ודאי דקדק יפה וכבר מצאנו למהר"י אדרבי ז"ל בת' דברי ריבות סי' ת"ה שפסק אם כתב לחבירו באגרת כמה מגיע ממנו שוב א"י לטעון טעיתי בחשבון. דכיון דכ' ודאי דקדק יפה. ומקום לומר דכתיבה אפי' חוץ לב"ד. כיון דיכול חבירו להביא הכתב לפני בית דין מדייק בה שפיר כאלו טוען לפני בית דין אך להלכה לא נראה כן]:
והנה אחותי חותנתה טוענת שמעולם לא נתנה לה המרגליות בתורת משכון. והדבר ידוע גם לכלתה בעצמה שהמרגליות אינן שלה כלל רק שאולים בידה והאיך תעלה על דעתה ליתנם לה בתורת משכון. ונחזי אנן ודאי הדבר ברור. מרגליות בנ"ד להשאיל חמות לכלתה להתקשט בהם פשיטא דהוי דבר העשוי להשאיל שאורח ארעא הוא וגם ראו בידה המרגליות. ומעתה א"ל נאמנות לטעון שבמשכון באו לידה. ואף אם רוצה היא בעצמה להחזיק בם בתורת משכון. מ"מ אין לב"ד להחשיבו כמשכון לענין זה לחייב האומר לה להחזיר המשכון לחמותה כדין ערב בשעת מתן מעות. וכמ"ש בכה"ג הגהות ב"י אות ט' בשם הגאון ר"ש יונה [בעל שי למורא] בחידושיו על הטור דאם תפס המלוה מהלוה שלא כדין החזרה עפ"י הערב אינו כלום והדבר מוכרח בעצמו לדעת הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה דהחוטף משכון מחבירו הוי כגזלן וכן הכריע הרשב"ש בת' סי' ש"פ וסי' ר"ד מהירושלמי [ועיין בד' האחרונים בח"מ סי' ד' בזה]:
ולא עוד אין לנו להאמין לדבריה דלשם משכון היו בידה ולשווי' נפשא רשיעא שא"כ איך היתה מתקשטת בהם. הא אסור משום רבית [אם לא שימציא לה המורשא כעת לטעון שהתנית תחילה ע"ז ובנכייתא] ויש לנו לתלות שהיו שלא בתורת משכון. עיין ברא"ש פ' א"נ סי' נ"ה עכ"ל הרב מו' דוד לוריא הנ"ל:
והנה קודם ששלח הרב הנ"ל טענותיו הנ"ל לק"ק סלוצק שלח אלי טענת המורשא וטענותיו הנ"ל ובקשני לעיין בזה ולהודיעו דעתי בזה:
וזה אשר השבתי לו:
בענין אשר הביא כת"ר מת' דברי ריבות הן מודעת לכת"ר דברי הרא"ש ספ"ק דגיטין בעובד דגינאי בשם ר"ח ורי"ף ור"י והגם דהתם עובדא הוה דקני מיני' וכן הראי' שהביא הרא"ש וכן התוספות שם מר"פ שבועת הדיינים מנה לי בידך וכו' הא איירי בהודה לו מעיקרא בב"ד וכן הקושיא שהקשה שם מההיא דפ' ג"פ שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני וכו' נמי י"ל משום דתנו דשכ"מ כקנין בבריא הוא ולכן ודאי דייק ואינו נאמן לומר טעיתי אמנם לפענ"ד ברור מלשון הרא"ש שם דא"נ לומר טעיתי אפי' כשהודה בלא קנין כמש"ש וז"ל דאין דרך אדם להודות עד שיכוין חשבונו יפה ושם בסמוך וז"ל אבל אינש אחריני א"נ לומר שטעה ואפי' במיגו מאחר שהודה עכ"ל ולא הזכיר קנין כלל וכן סתמו דבריהם הטור והמחבר בסי' קכ"ו סי"ג וגם משמע נמי להדיא דאפי' לא אמר אתם עדי אינו נאמן ונפלאתי לכאו' על מהרי"ק שרש ס"ה שדייק מד' הר"ן בשם הראב"ד דדוקא אם קנו מיני' בפני עדים הוא דא"נ לומר טעיתי ולא הזכיר כלל ד' הרא"ש הנ"ל שמוכח מדבריו הפכו כנ"ל:
וא"כ לכאורה דלא תקשי ע"ז מההיא דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בבי דינא בפ' חזקת (ל"א א') צריך לחלק בין עניני חשבון דבי דרך האדם לדייק הטיב נכוונו יפה אפי' חוץ לב"ד ובין שארי טענות דאינו מדייק בהם חוץ לב"ד אם לא באמר אתם עדי או בקנו מיני' ודוקא בחשבונות שאדם כותב על פנקסו בינו לבין עצמו הוא דכ' מהרי"ק שם דאינו רגיל לדקדק ורושם לפעמים גם כפי שעולה על לבו לפום ריהטא והטעם כמש"ש משום דחושב בלבו שיוכל לתקנו אח"כ וכו' ע"ש [ומצאתי אח"כ גם בת' דברי ריבות הנ"ל ובש"ך סי' פ"א סוף סקס"א כדברי בחילוק זה] וא"כ ממילא מוכח דכשכותב ומוסר חשבונותיו לבעל דינו שלא יוכל לתקן מעתה דא"נ לומר טעיתי וכ"ש היכא דל"ל מיגו וכ"מ קצת מלשון הרא"ש שם שכ' דאין דרך להודות עד שיכוין חשבונו יפה ולא כ' עד שיכוין דבריו יפה אלא שמהרי"ק עצמו בשרש קצ"ג ענף ד' למד מד' ר"ח ורי"ף ורא"ש אלו גם לש"ד שאינם חשבונות דג"כ א"נ לומר טעיתי ובטלה דעתי נגדו אמנם א"כ לכאורה יהי' ד' מהרי"ק שבשרש ס"ה שכ' דאפי' בהודאה בפני עדים אי לא קנו מיני' יכול לומר טעיתי סותרים דברי עצמו שבשרש קצ"ג הנ"ל דבכת"י לחוד ג"כ לא יוכל לומר טעיתי גם בלא קנין וע"כ לפענ"ד לחלק בין כתב ידו [ומסרו להבע"ד כנ"ל] ובין הודאה ע"פ ואלים לי' לענין זה כת"י דעביד דדייק בי' טובא כמו בהודאה בפני עדים ואמר אתם עדי או בקנין ועתה ראיתי להש"ך ז"ל בסי' קכ"ו סקס"א שדחק עצמו מאד בפי' ד' מהרי"ק שבשרש קצ"ג הנ"ל ולפענ"ד הי' נראה כמ"ש:
אלא שהרמ"א ז"ל שם בסי' קכ"ו סי"ג פסק דגם בכת"י נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי דלא כמהרי"ק אמנם הרי כ' שם בד"מ הטעם דכת"י אינו כמודה בעדים משום דהי' יכול לומר עליו אמנה הוא או חתמתי אמגילתא בב"ד כדי לקיים חתימתי ומצא זה וכתב עליו השטר וזה אינו שייך כלל בנ"ד. ועוד דנ"ד הא לכאורה ל"ל מיגו דפרעתי אלא שיש מקום לבע"ד לחלוק בין כת"י לאגרת אבל לפענ"ד לא מסתבר זה נ"ד באגרת שכתבה להבע"ד בקובלנא או התנצלות דודאי מידק דייקא:
אמנם האמת נראה לחלק שאם תטעון טעיתי באגרת לא מהימנא אכן אם תטעון לא רציתי לגלות חוץ לב"ד וכ"ש לבע"ד בעצמו טענותי האמיתים כדי שלא יהא לו שהות להתחכם בשינונו להשיב כהלכה על טענותי נ"ל ברור דמהימנא בזה וכ"ש אם אולי תוכל לתרץ דבריה בטענותיה עתה באופן שנוכל לסבול לשונה שבאגרת הנ"ל [ואולי אפי' גם באופן רחוק קצת ונראה לפענ"ד כמעט ראי' ברורה לזה מההיא דפ' חזקת (ל"א א') זה אומר של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי כו' והאי כו' והאי דאמרית לך דאהבתי דסמיך לי עלה כדאהבתי ואפסקא הלכתא שם דחוזר וטוען] ודאי דמהימנא ג"כ ואפי' אם כבר יצא מב"ד עש"ך סי' פ' סק"ג ועכ"פ איך שיהי' נפלענ"ד שנוכל לקרותו על ידי אגרתה הנ"ל דין מרומה עכ"פ באם שתטען עליו טעיתי ולא תתרץ דבריה:
וגם שבאם לא יסכימו הב"ד דשם על טענות כת"ר אלו שאינה נאמנת לומר שבאו המרגליות לידה בתורת משכון או שיפסקו שהיתה יכולה להחזיקם אח"כ בתורת משכון כשיכתבו לכת"ר טעמם ונימוקם ע"ז ולא יחזיקו תפיסתה עתה את הסחורה לתפיסה עפ"י ד"ת. מכמה טעמים שי"ל בזה ולזאת א"כ יחייבו לכת"ר שבועה להכחיש העד ר' זאב אם יקבלוהו לעד כשר דלא ככנה"ג [ע' בסי' שלפני זה] נ"ל להמציא עוד לכנות עכ"פ האגרת שלה ככת"י התובע המסייע להנתבע שפוטר עי"ז את הנתבע משבועתו כמ"ש מהרי"ק בשרש קצ"ג:
והוקבע כן בש"ע סי' פ"ז להלכה:
ונידון אשר העיר כת"ר ממ"ש הרשב"ש בת' בשם הירו' הנה לכאורה ש"ס ערוך הוא בבבלי פ' המקבל (קי"ג) דדוקא שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק אבל לא הבע"ד בעצמו אמנם הרשב"ש חידש מהירושלמי שגם בעבר והשכין שלא ברשות חייב להחזיר תחילה המשכון ואח"כ לדון עמו שזה לא נשמע מש"ס דילן אמנם ברור דהרשב"ש מיירי דוקא בתפיסה בעדים כדדייק לכתוב בהדיא בסי' ר"ד וז"ל וכל העם יודעים שלא נטלם ממנו אלא ביד חזקה. וכן בירוש' גופי' דייק משו"ה לומר דחד ב"נ קם עם חברי' בשוקא וארים וכו' וכן י"ל דעובדא שהביא שם בסי' ש"פ נמי הכי מיירי כי בלא"ה אינו מבואר שם כ"כ איך הי' המעשה בבירור אבל תפיסה שלא בעדים ורוצה לירד עמו אח"כ לדין אלא שתופסו כדי שיהא נאמן במיגו דלא תפסתי אפשר דשרי אפי' בחוב [וכ"ש אם מגיע לו בשביל שגזלו האיך דלאו למימרא בעי דשרי] ומ"ש דדוקא שליח ב"ד הוא דמנתח נתוחי אבל לא הבע"ד בעצמו היינו כשאין התופס רוצה לירד עמו לדין תיכף ואם כן נידון דידן לפי מה שלקחה אזני מגופא דעובדא הי' התפיסה שלא בעדים יש מקום לחייב האומר לה להחזיר המשכון וערב לה כערב בשעת מתן מעות כיון דהתפיסה הי' ברשות אמנם באמת הוא דוחק ועוד י"ל דנ"ד הוי כהך עובדא דעזי דאכלי חושלא וכו' בפ' חזקת (לו א') כיון דמתחילה ברשות באו לידה ע' לשון הרשב"ש שם בסי' ש"פ דהא ברשותה היו אמנם באמת אאל"כ כיון דמתחילה לפ"ד חמותה אמרה לה בפירוש דרך שאלה הוי ממש כנידון עובדא שנשאל עלה הרשב"ש שם אמנם אם חמותה טוענת שנתנתם לה בסתם להתקשט לא בפירוש דרך שאלה נלפענ"ד דדמי לתפיס' דעיזי דאכלי חושלא כ"מ מהרשב"ש שם והגם דהם דבר העשוי להשאיל עכ"ז היתה רשאה להחזיק בהם אח"כ בתורת משכון וד' האחרונים בענין החילוקי דינים בדין עביד אינש דינא לנפשיה הלא ידועים לכת"ר:
אך אחת היא אשר נפלענ"ד לחדש בזה בדרך אפשרי לחוד דהא רב יהודה ורב נחמן דפליגי בעביד אינש דינא לנפשי' תרווייהו תלמידייהו דשמואל הוו ותרוויי' אליבא דשמואל פליגי ועובדא דהירוש' הנ"ל אמרו שם דשמואל הוא דפסק הכי ואנן קי"ל כר"נ אליבא דשמואל דעביד אינש דינא לנפשי' הגם דמעשה רב וא"כ היה לנו לפסוק כרב יהודה משמיה דשמואל מהך דירושלמי מ"מ כיון דפרכינן התם בסוגיא כמה פירכות ממשניות וברייתות לרב יהודה וכלהו שנינהו בשינויי דחיקי:
נקטינן כר"נ וכמש"ש הרא"ש וכל הראשונים ז"ל הך סברא לחד מתרי טעמי דפסקינן משו"ה כר"נ ולא כר"י וכ"ש אי נימא דרב נחמן משמי' דנפשי' אמרה ורב יהודה דס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' משמואל הוא דקבלה דבפי' שמיע לי מיני' הכי או אפשר מכללא דהך עובדא דבירוש' וליכא למפרך ע"ז דא"כ הו"ל לר"י למימר מלתי' בהדיא משמי' דשמואל דהא אשכחינן דוכתי טובי בש"ס דרב יהודה אמר דינים בסתם ובתר הכי אמר אביי או מאן דהוא הא דר"י דרב הוא או דשמואל הוא והדר בעי עלה הש"ס בפי' שמיע לי' מיני' או מכללא ולא פשיט הש"ס בפשיטות דודאי מכללא הוא דאי בפירוש אמאי לא אמר בהדיא משמי' דרבי':
ונידון האיסור ריבית דבמשכנתא דנ"ד יש לרצות בזה ג"כ מלבד מה שהערתי מדין הלואה בריבית לבניו וב"ב דהא ודאי מפרך לכאורה מכשותא בכרמא בפ' תולין (קל"ט) ועכ"ז עדיין צריך אני להתלמד בזה לעת הפנאי בעז"ה דחביב עלאי משום דהיא מלתא חדתא שלא נזכר בשום מקום לכאורה:
סימן ג
ב"ה יום עש"ק י"ו אדר ראשון ת"ר לפ"ק
נשאלתי מהרב המופלג מ' יהודה ליב אלי' הכהן נ"י מו"ץ דק"ק חאטימסק וז"ל איש אחד עשה חליפין שנתן ג' עזים בעד בהמה אחת ועוד יתן אחר ג' חדשים עשרה רו"כ והחליפין הי' בעת שעמד על הדרך ליסע לעסקיו וצוה לבעל הבהמה שימסור הבהמה לאשתו ולקבל העזים ועשה כן ואחר ג' ימים רצתה אשת המחליף להחזיר הבהמה לבעלי' מחמת אונאתה כי אינה עומדת לחליבה ולא רצה בעל הבהמה לקבלה ואחר שבא בעל העזים מדרכו אחר ב' חדשים תבע ממנו בעל הבהמה העשרה רו"כ הנ"ל ולא רצה ליתן מחמת האונאה עכ"ל השאלה והרב הנ"ל האריך קצת בזה ויובן מתוך תשובתי:
תשובה אשר כתב מע"ל שבעל העזים יכול לחזור גם אחר שיעור כדי שיראה כו' מטעם שהי' אנוס כמבואר בש"ע סי' רכ"ז ס"ז ולכן הגם דבנ"ד שהא אחר בואו מדרכו יותר משיעור כדי שיראה עכ"ז יכול לחזור כמ"ש הסמ"ע שם סקי"ז אני אומר שבנ"ד אין שייך כלל שיעור כדי שיראה כו' כיון שהאונאה הוא בענין החלב שנותנת מעט מאד א"צ לזה לא תגר ולא קרוב כי הוא דבר הנראה בחוש להקונה עצמו וכיון שבעל הבהמה עצמו יודע שבעל העזים צריך הבהמה לחליבה ולא לשחיטה הגם שודאי גם אם אשת בעל העזים לא חזרה משך רב מ"מ הי' יכול בעלה לחזור בבואו לביתו אמנם בבואו לביתו כיון ששהה משך לפי ראות עיני הדיין לפי הענין ולא חזר ודאי דלא יכול לחזור דהא טעמא דהסמ"ע דגם בשהא אחר שעבר האונס הוא משום דיכול להתנצל ולומר שאחר שעבר האונס לא עלה על דעתו לחקור עד עתה וזה לא שייך כלל בנ"ד לפמ"ש דמה חקירה מאחרים הי' צריך כלל בנ"ד שהרי הוא דבר הנראה וניכר כל יום בעת החליבה [מלבד מה שדחה הט"ז כל עיקר סברת הסמ"ע ע"ש והדין עמו בזה] אלא שבאמת אני אומר דאדרבה א"צ כלל בנ"ד גם לסברת הסמ"ע דהא באמת הא חזרה אשת בעל העזים אחר ג' ימים ראשונים ונ"ד שהיתה החזרה מחמת שאינה ראוי' לחליבה לפי ערך הדמים שהי' בזה יותר משיעור אונאה כמ"ש מע"ל ברור לענ"ד שהיתה יכולה לחזור אחר ג' ימים כי כל ג' ימים הראשונים בחנה חליבתה וסברה אולי מקרה הוא ב' וג"פ או אולי מחמת שינוי מקום וכיו"ב שיארע ג"כ לפעמים שמתמעט החלב מאד ב' וג' פעמים הראשונים ואחר שראתה שכבר עברו ג' ימים ולא אשתנית למעליותא הרי הודיעה לבעל הבהמה שהיא חוזרת ופשוט ודאי שהאשה היא כבעלה בזה והיתה יכולה לחזור כ"ז שאין ניכר שבעלה מוותר ע"ז ואינו רוצה לחזור וכ"ש בנ"ד שכ' שבעל העזים מסר הענין לאשתו קודם נסיעתו:
ואשר כ' עוד שבנ"ד נראה לו שיכול לחזור משום דדמי לדין חזרת מוכר שיכול לחזור לעולם כדקי"ל שם סעי' ח' דבריו נכונים בזה בגוף הענין אלא דאי משום הך לחוד הי' מהצורך לחקור הטיב עכ"פ אולי ידוע הוא שכבר ידע בעל העזים שיווי עזיו ע"י שכבר בא לידו כמותם או ע"י איזה אופן שיהי'. ומסתמא חקר ע"ז אבל לפמש"ל א"צ כלל בנ"ד לזה שהרי חזרה אשתו תיכף אחר שלשה ימים כנ"ל:
גם מ"ש עוד דיכול לחזור גם מטעם המבואר בש"ך שם סק"ד דבלא נתן עדיין המעות נאמן לומר לא נתרציתי במיגו דנתתי גם בזה דבריו נכונים אלא דהש"ך גופי' הניחו בצ"ע עכ"ז לסניף ודאי דיש לצרפו.
אמנם כ"ז אם הי' הדבר מכר גמור אבל נ"ד שהי' דרך חליפין הרי מבואר שם בסעי' כ' והוא לשון הרמב"ם רפי"ג מה' מכירה דאין בחליפין דין אונאה וכמ"ש גם מע"ל.
אלא שבעיקר דין אונאה בחליפין הגם שבש"ע סתם לגמרי כהרמב"ם ורש"י בב"מ (מ"ז א') ד"ה דמכור והרשב"א שא"ל אונאה הנה המעיין בד' הראשונים ז"ל יראה שכמה מגדוליהם חולקים ע"ז דהנה הראב"ד שם השיג על הרמב"ם בזה ודחאו בשתי ידים. והרמב"ן כפי שהביא הה"מ שם משמו [ומהתימא על הנמ"י שהביא משמו דגם באינו מקפיד יש אונאה גם בחליפין] מחלק בחליפין בין מקפיד על שיווי החפץ דאז י"ל אונאה ובין אינו מקפיד דאז הוא דא"ל אונאה והנה הב"י כתב בשם הרשב"א הטעם דאין אונאה בחליפין משום דממכר כתיב וכנראה ברור דר"ל דגזה"כ הוא ושמעתי מפה קדוש דודי מו"ר הגאון החסיד מ' חיים ז"ל מוואלאזין שהקשה ע"ז מהבריי' דפ' מרובה (ע"ט א) דמני התם גם גנב והחליף דמשלם תשלומי ד' וה':
והא התם נמי או מכרו כתיב כך הקשה הוא ז"ל ונחזי אנן דלענ"ד נראה דזה הוי קשיתי' להרמב"ן ז"ל דמסוגיא דפ' הזהב שם גבי מכור לי באלו כו' לפי פי' רש"י ז"ל שם מוכח להדיא דאין אונאה לחליפין וא"כ תקשי מהך דפ' מרובה הנ"ל ולכן ס"ל להרמב"ן ז"ל דודאי גם חליפין ממכר אקרי היכי דלא שייך לחלק בין מקפיד לאינו מקפיד ר"ל בין נישומו ללא נישומו כגון לענין תשלומי ד' וה' אבל לענין אונאה יש חילוק בין אם הוא מקפיד על שיוויו ממש לאינו מקפיד דבמקפיד ממש היינו ממכר דמה לי מקפיד על מעות שיוויו ומ"ל מקפיד על שיווי החפץ שנוטל עבור חפצו שיהא כשיווי חפצו ממש ובאינו מקפיד אמדו חז"ל דעתו דמסתמא רצונו יותר הרבה באותו החפץ מבחפצו וחפצו זיל בעינו שכן דרך ב"א לפעמים בעסק חליפי סחורות וכלים ובהמות וחפצים:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמסוף ד' הרמב"ם הנ"ל ממה שכ' בדין פירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין ששמו אותם אחר מכירה י"ל אונאה מוכח דיש חסרון הניכר בריש דבריו וכצ"ל המחליף כלים וכו' או טלה בסוס אם שמו אותם קודם מכירה יש לו אונאה ואם שמו אותם אחר המכירה אין להם אונאה ולענ"ד הוציא כן מהירושלמי שהביא המגדול עוז שם וסמך גדול לדברי אלו דמודעת שהרמב"ם ז"ל ברובי דבריו הוא הולך בשיטות רבי' הר"י ן' מיגש ז"ל ומצאתי בש"מ ב"מ בסוגיא דמכור לי באלו הביא ת' אחת בשם הר"י מיגש כ' וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שהעיקר בידינו חליפין א"ל אונאה עכ"ל הרי הגם שכ' שהעיקר דחליפין א"ל אונאה עכ"ז דקדק בדבריו דדוקא מבלתי שישומו אותם בדמים כלל ומעתה כדי שיהיו ד' הרמב"ם ז"ל בשיטת רבי' הר"י ן' מיגש ז"ל הי' נלענ"ד. דיש חסרון בדבריו ז"ל אמנם עכ"ז לא מלאני לבי להחליט זה בבירור נגד דעת רבותינו האחרונים ז"ל הנמצאים אתנו שלא כתבו זאת:
אך עכ"פ איך שיהי' דעת הרמב"ם ז"ל הנה לפנינו דעת הראב"ד וגם הר"ן הביא הנמ"י בשמו סוברים דבכל גוונא יש אונאה לחליפין וכ"כ הריטב"א בשם מורו הובאו דבריו בש"מ שם ופירשו הר"ן והריטב"א ד' הש"ס גבי מכור לי באלו דאין להוכיח מזה כלל דלא ליהוי דין אונאה בחליפין ובשמו אותם הנה לפנינו גם דעת הר"י מיג"ש והרמב"ן גם כפי שהביא הה"מ בשמו וכ"ש כפי מה שהביא בשמו הנמ"י הא סובר דגם בלא שמו יש בו אונאה] כולם סוברים די"ל אונאה ולא נשאר מעתה רק דעת הרמב"ם כפי מה שתפסו רבותיו האחרונים ז"ל ודעת הרשב"א שהביא הב"י שסוברים דגם בשמו אותם אין אונאה בחליפין ויחידאין אינון נגד הרבה מהראשונים ז"ל הנ"ל דבזה כולה שוים דבשמו אותם ודאי די"ל אונאה וגם אם נרצה לדחוק קצת יש מקום לפרש גם ד' הרשב"א שם כשיטת הרבים וכ"ש דהברייתא דפ' מרובה מכרעא טובא ומוכח בבירור דא"א לומר דגזה"כ הוא בממכר דוקא אבל לא בחליפין כלל גם אם שמו ומקפיד על שיוויו ממש וכמש"ל מכל הלין אמינא דעכ"פ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא חליפין בחליפין ממש אבל נ"ד שהי' חליפין חפץ בחפץ ומעות שיש מקום לומר ברווחא דגם להרמב"ם יש בזה דין אונאה עפ"י החילוק שכותב מע"ל דההיא דסי' ר"ג ס"י וההיא דסי' רכ"ז ס"ל הם דברים מחולקים שדבריו נכונים בזה גם לענ"ד ובפרט דהוא להוציא ממון מיד בעליו לזאת אני אומר שבנ"ד הייתי מורה בטח דיש לו עליו אונאה ויקבל שלום וברכה ויצליחהו ה' בתורתו כנפשו ונפש ידידו הד"ש:
סימן ד
עוד להרב הנ"ל
אשר שאל מע"ל בא' שמכר לחבירו סוס ונמצא שאינו יכול לעמוד מחמת כחישותו אם זה הוי בכלל מום דאפי' בכ"ש מבטל המקח כדקי"ל בסי' רל"ב ס"ד או נימא כיון דאם יאכילוה דברים הטובים לה תחזור לקדמותה הוה מום עובר וינכה לו מן הדמים ורוצה מע"ל לדמות ד"ז להא דמבואר שם ס"ה לענין ראובן שמכר בתים כו' ונכנסו עובדי כוכבים וקלקלו קצת כו' דהדין דראובן ינכה מן הדמים כדי שיחזור הבית לקדמותה עכ"ד הנה אם הקונה משך כדין הרי ראה ומחיל ודאי כוונתו בלא משך ולענין מי שפרע. לענ"ד יש לדמותו למ"ש בסי' ר"ד סס"ב וי"א דה"ה כו' ומקורו מהש"ס ב"מ (מ"ט ב') מעובדא דחמרא דבעי וכו' והך דסי' רל"ב ס"ה מקורו מת' הרא"ש נ' דשם היה קנין גמור. וגם דשם היה הקלקול רק דבר מועט לפי ערך הבתים ע' טור שם ס"ה שבגוף השאלה מבואר שם כן. והגם שזה היה רק טענת הבע"ד ובגוף הת' לא נזכר שם שהוא מטעם שהקלקול הוא דבר מועט הנה המעיין בגוף ת' הרא"ש בספרו יראה שכ' וז"ל אם אירע בו קלקול קצת מום עובר הוא ובטור נשמט תי' קצת. ובפרע שבנ"ד הנפקותא הוא רק לענין מש"פ אין לדמותו להך דת' הרא"ש כלל. אלא להך דסי' ר"ד וגם די"ל דנ"ד עדיף מהך עובדא דבעו למינסבי דבי פרזק רופילא הנ"ל דהתם רק בעו למנסבי' ואולי דהי' אפשר להעריקו לאגמא או שארי תחבולות כיו"ב להצילו מידם. משא"כ כאן דהריעותא גדולה לעין ומי יודע אם תחזור לקדמותה גם ע"י אכילת דברים המועילים לה. ולא ניחא ליה למיקם עמי' אח"כ בדינא ודיינא. ואולי דגם החולקים התם ע' בב"י מודים בנ"ד. ותו דבנדון דת' הרא"ש היה המעשה שגם המוכר לא ידע בעת גמר המקח מקלקול ביתו כי הי' בעיר אחרת. ובנ"ד באם שלפי ענין המעשה ידע המוכר מזה בעת המכירה הרי אינה אותו בעת המכירה במזיד ביתר משתות לפי הנראה ויקבל שלום וברכה ארוכה כנפשו ונפש ידידו הד"ש:
סימן ה
ב"ה יום א' י"א כסלו רני ושמחי לפ"ק מסטיסלאוו. אדברה שלום וברכה לכבוד רחימאי הרב הגדול קנקן חדש מלא ישן ומוכתר ביראת ה' כ"ש מו' אברהם דוד נ"י מו"צ דק' טשאווס יצ"ו:
בדבר שאלתו כהוגן. באחד שהלוה לחבירו בהיתר עסקא והפסיד הלוה ונתחייב שבועה ע"ז ורצה להפך השבועה על המלוה אם חושד אותו בזה כדעת הי"א בסי' פ"ז סי"א ונסתפק ידידי בנדון זה אם יכול להפך משום שהלוה כ' בפירוש בהשט"ע שלא יהא נאמן כ"א בשבועה וכל תנאי שבממון קיים מה"ת אולי הוא שד"א ועוד שכ' בפירוש ואין אני נאמן כ"א בשד"א. הנה מה שעלה ע"ד כבוד ידידי שגם אם התנה וקיבל ע"ע שבועה סתם אולי הוא שד"א מחמת שכל תנאי שבממון קיים הוא מה"ת הוא בעיני דבר זר ומתמיה שהגם שגם אם לא היה מקבל ע"ע שבועה ג"כ חייב שבועה דרבנן ולא הי' צריך לכתוב בהשטר שקיבל ע"ע שבועה. עכ"ז הוא רק לשופרא דשטרי וגם דלאו כו"ע דינא גמירי אבל ודאי דהכוונה בסתם שבועה הוא רק שבועה דרבנן אך נ"ד שכ' בפירוש שאינו נאמן כ"א בש"ח דאו' ודאי יש מקום לדון שא"י להפך אך נסתפק מע"ל על עיקר הדבר אם יכול אדם לחייב א"ע שבועה אפי' אם קנו מידו ע"ז משום שאולי הוא קנין דברים וכדעת הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ח. ולפי"ז אם כ' לו זה בשטר ג"כ אינו כלום ע"ש בסי' רמ"ה אך ק' ליה לידידי מהך דפ"ק דב"מ (י"ז א') דמוכח משם להדיא שיכול לחייב א"ע שבועה והוקבע כן להלכה בטוש"ע סי' פ"ז סכ"ז ועכ"פ בקנו מידו ע"ז ודאי אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הש"ך גופי' התם בס"ק ס"ב וגם שכ"ה להדי' בסי' כ"ב ס"ג דאם קנו מידו שישבע אינו יכול לחזור בו. בזה דבריו נכונים נגד ד' הש"ך שבסי' ס"ו. וגם אנכי פסקתי למעשה מאז בעובדא דאתא לידי שא"י לחזור בקנו מידו שישבע מטעם שד' הש"ך שבסי' ס"ו סתורין ומופרכין וכמ"ש גם כבוד ידידי ואשר כ' הש"ך שם שהד"מ לא ירד לדעת הב"י אני אומר אדרבה הש"ך לא ירד לכוונת הד"מ בזה. כי באמת גם הד"מ הבין בכוונת הב"י כמו שמפרש הש"ך ד' הב"י כי ד' הב"י מורין כרגע לכל מעיין כפי' הש"ך. אלא כוונת הד"מ לחלוק על עיקר החילוק של הב"י בזה בין שו"ש לש"ח ודברי הב"י והש"ך בזה הם צע"ג. ותו אמינא בר מן כל דין. דבנ"ד לא היה קנין דברים גם לד' הב"י והש"ך בסי' ס"ו דכ"ש הוא מדין שבסי' רמ"ה ס"ג והיא בריי' מפורשת בפ' השולח (מ' ב'). שאם כ' לו בשטר (כדמפרש ר"י שם וכולן בשטר) שדה פ' תהא נתונה לך או תהא שלך קנה כ"ש בנ"ד שהקנין או הכתיבה של החיוב בשטר חל על המעות שמקבל עתה ומחוייב לשלם שלא יהא יכול ליפטר מהתשלומין כ"א בשבועה דאורייתא:
ובדבר אם יכול להפך בנ"ד הנה בתחילה עלה בדעתי שאפשר לפרש סוף לשון השטר בזה שהלוה בא להקל ע"ע דהא אם לא היה הלוה כותב רק שאינו נאמן נגד המלוה ולא היה מזכיר שבועה כלל. הרי ממילא שהאמין עליו את המלוה נאמנות סתם ולא הי' נפטר גם בשד"א אא"כ הי' מברר בעדים. רק שהתנה עמו שאם ירצה לישבע שד"א לא יהא צריך לברר בעדים ולפי"ז הא לא חייב ע"ע לישבע שד"א. אלא אדרבה התנה עמו להקל ע"ע שלא יהא צריך לברר בעדים דוקא. וכל תנאי שבממון קיים. ואם נפרש הלשון כך הא ודאי שא"י להפך. דכיון דמטעם תנאי שביניהם הוא דאתינן עלה הא זה לא הודבר ולא הותנה ביניהם שאם לא ירצה הלוה לישבע ולא לברר בעדים שישבע המלוה. אך באמת לבי מהסס בזה כי לשון השטר לא משמע כן כלל לומר דפלגי' דיבורי' ולפרש כן. וכלל לשון זה מורה בפשיטות שבא להחמיר ע"ע שלא יהי' נאמן בשבועה דרבנן אלא בשבועה דאורייתא דוקא. אמנם א"צ לזה דבלא"ה ברור לענ"ד שא"י להפך. ומ"ש מע"ל דהכא לענין שבועה דבלא"ה אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה עכ"ז אמרי' דרק אדעתא דרבנן מחייב א"ע [ר"ל ואינו משלם רק כסף מדינה להנך דסברי הכי] ולכן גם מ"ש שחד"א איכא למימר דהוא רק לענין נק"ח ובשם ולא לשאר מילי ויד בעה"ש על התחתונה עכ"ד ידידי אני אומר דנ"ד לא דמי כלל לכתובה. דהתם חכמים תקנו שיכתוב דוקא שטר כתובה דהא אפי' אם יחד לה מעות או מטלטלי לכתובתה ונתנם בידה אסור לו להתייחד עמה ודאי אמרי' שכתב לה הכתובה ומחייב עצמו רק אדעתא דרבנן שתקנו שיכתוב דוקא ושיהא כפי הסך שתקנו דהא אינו מזכיר בהכתובה שהוא מחייב עצמו יותר ממה שחייבוהו חכמים אבל נ"ד הא גם אם לא הזכיר שבועה כלל בשטר הוא ג"כ חייב שבועה דרבנן והוא רוצה ליפות כחו של המלוה ומקבל ע"ע שבועה חמורה דאורייתא מה שייך בזה לומר שאעפ"כ לא חייב עצמו רק אדעתא דרבנן אף שכותב בפירוש שהוא חייב עצמו יותר ממה שחייבוהו חכמים וא"כ מנין לנו לחלק מדנפשין בפירושו שלא התחייב עצמו רק לקצת דברים של דיני שד"א ולא לכולם גם מה שהביא ידידי סמך לדבריו ממ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ה דהא דכותב בכתובתה דחזי ליכי מדאו' הוא רק לענין לגבות בכסף צורי אבל לכל מילי הוי כתובה דרבנן עכ"ל. ג"כ ליתא דבכתובה תקנת חכמים בתחילה כך היתה שיתן לה מאתים כסף צורי דוקא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
ובדבר קושייתו לדעת הרשב"א שהביא הש"ך בסי' ל"ט דאפי' אם שיעבודא לאו דאורייתא. מ"מ אם שיעבדו בפירוש הוא דאורייתא. והקשה ידידי דא"כ מאי פריך הש"ס בפ' שום היתומים ארב פפא דא' שפריעת חוב רק מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ממתני' דשום היתומים וכו' לישני דמיירי כששיעבד אביהם בפירוש ודאי קושיא היא. והנה כה"ג איכא לאקשויי על ד' התוס' בקידושין (י"ג ב') ובב"ב (קע"ו א') דר"פ סובר במלוה הכתובה בתורה כגון נזיקין וערכין וקרבן דשיעבודא דאורייתא ובמלוה שאינה כתובה בתורה סובר שיעבודא לאו דאורייתא אמאי לא משני דמתני' דשום היתומים מיירי במלוה הכתובה בתורה. וההכרח לומר בזה לענ"ד דקים ליה לסתמא דהש"ס דגם אי שיעבודא דאורייתא מ"מ ביתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהם מתקנת חכמים מטעם הפקר ב"ד ורק בכתובה משום חינא הניחו הדבר על עיקרו ויקבל כבודו שלום וברכה:
סליק חלק חשן משפט למלאות העמוד אדפיס גם כאן איזו חידושים בס"ד מאתי המלב"ה הצעיר חיים יוסף בן הגאון המחבר זללה"ה
מ"ק (כ' ע"ב) דתניא מי שמת חמיו או חמותו כו' וכן היא וכו' הרמב"ם ז"ל השמיט הא דאין אשה כוחלת ופוקסת בימי אבלה וצריך טעם למה. והלא ברייתא מפורשת היא כאן ובפ"ק דכתובות. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמברייתא אין הכרע לאיסור. אלא דקאמר דאם היא רוצה להחמיר ע"ע בכיחול ופיקוס אינו יכול לכופה וכן בסיפא במת חמי' וחמותה. י"ל דבאבילות דידי' שנוהגת עמו מחמרי' עלה טפי. שלא יהא נראה דאינה חוששת לצערו ואבלו. וכיון דאין הכרע ע"כ השמיט ד"ז. ואע"ג דבתענית (י"ג ב) מוקי לברייתא דאין הבוגרת כו' בכיחול ופיקוס. היינו לאוקימתא דרבא שם דס"ל דרחיצה בצונן שרי. אבל למאי דמסיק הלכתא דרחיצה בצונן אסור י"ל דברייתא איירי ברחיצה בצונן ועפי"ז יש לתמוה על הרמב"ן וטוש"ע יו"ד סי' שפ"א ס"ו שתפסו במוחלט לחלק בין נערה לבוגרת. דמנ"ל הא דהא לפום מאי דמסקי' לאסור רחיצה בצונן הא איכא לאוקמה בריית' ברחיצה וכיחול ופיקוס בכל גווני אסור לפי מה שהבינו ברייתא דמ"ק ודכתובות כפשטא וצ"ע:
שבועות (ה' ע"א) תוס' ד"ה שתים. ונראה כמ"ש בקונ' במס' שבת כו'. דבריהם ז"ל נפלאו ממני דלכאו' נראה דדבריו ז"ל כאן עיקר דלפי' דהתם ק' הא ע"כ דעריב פטורי דעני ודבעה"ב יחד דהא לגבי עני ליכא הוצאה דפטור. ולגבי בעה"ב ליכא הכנסה דפטור לפי' דהתם דעקירות קחשיב אבל לפירושו דכאן א"ש דלא מהדר אלא למיחשב ההכנסות בפ"ע וההוצאות בפ"ע ואה"נ דעריב פטורי הוצאה והכנסה דשניהם. וגם דכפי' דהכא מ' פשטי' דסוגיין דקאמר הכא דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות ל"ת. התם וכו' תנא אבות ותולדות. והיינו משום הכא לא קתני רק חדא זימנא ב' שהן ד' והיינו הוצאות ובמס' שבת קתני תרתי זימני. וחד קאי אהכנסות שהן התולדות והיינו בפנים דקאמר ואידך קאי אהוצאות שהן האבות. והיינו בחוץ דקא'. אבל לפי' דהתם קשיא מא האי דקאמר הכא וכו' אבות תני תולדות ל"ת. הא אע"ג דל"ת הכא רק חדא זימנא ב' שהן ד' ע"כ דתני נמי תולדות שכן הוא פי' דב' שהן ד' והכי הול"ל התם דעיקר שבת הוא תני של עני ושל בעה"ב הכא דלאו עיק"ש הוא תנא רק חדא מיניי' או דעני או דבעה"ב. ותו לא הוה קשיא מאי נינהו וכו' וכ"ת מהן וכו' אלא דהא דומיא דמראות נגעים קתני ולפי' דהכא א"ש. ואע"ג דמסיק הש"ס דשתים שהן ארבע דהכא אבות ותולדות וכלהו לחיובא היינו משום דהכא לא תני מלת בחוץ אבל במס' שבת נקט בפנים ובחוץ לכל חד. ע"כ לפרש דחד קאי אהכנסות לחוד ואידך אהוצאות לחוד:
שם (ז' ב) תוס' ד"ה וכפר ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי לא הבינותי דהא כ' בעצמם לעיל מינה ד"ה אתיא דתרומה ליכא לדמויי למקדש דלא דמי ליה בשום גווני דמקדש לאו מידי דאכילה הוא וזדונו כרת וצ"ע:
שם (ח' ע"א) תו' ד"ה ואימא יולדות אבל ק' דהא בר קרבן הוא. ק"ל דהא שפיר י"ל דפירכת הש"ס היא בשפגעה יוה"כ קודם מלאת דאכתי לאו בת קרבן היא. כמו בטומאת מקדש וקדשיו דאכתי לא אתידע לה ידיעה בתריי' המביאה לידי קרבן. ומ"ל מחוסר זמן למחוסר ידיעה סוף סוף לאו בת קרבן היא השתא. וכן במצורע טמא בכה"ג הוא דפריך ומעתה אין אנו צריכין לדחוק דכולהו פירכי מיירו בספק וצ"ע: