בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
חשן משפט · סימן א
נשאלתי מהרבנים מו"צ דק' אמנאשטירשציזנא מו' נתן נטע ומ' יהודה סג"ל. בשנים שנתעצמו בדין כ"א תובע מחבירו ונתחייבו שבועה לעמוד כל אחד בשלו. והביא אחד משולח שלו העוסק בעסקיו והוא בביתו והעיד כדבריו ונסתפקו אם הוא כשר להעיד כי הכנה"ג בסי' ל"ז בשם הרדב"ז נסתפק בזה גם העטרת צבי בסי' ל"ג נראה כמסתפק אמנם האו"ת בסי' ל"ג מכשיר להדיא וכותב כן עמא דבר. ע"כ מבקשים לכתוב להם דעתי בזה ואיך הוא סוגיא דעלמא עתה. עוד מסתפקים אם גם השני יהפך שבועתו לזה שהביא העד אם יש לחלק בין מה שהוא מוחזק שיאמר קים לי. ובין מה שמוחזק השני אם יועיל העד גם לזה:
תשובה הנה מ"ש בנ"ד טעם קים לי. לכאורה ללא צורך הוא. דהא מודעת הכלל דלא שבקי' אפי' פשיטותא דקמא משום ספיקא דבתרא כ"ש פשיטותי' דהאו"ת שהוא בתרא משום ספיקא דהרדב"ז שהוא קמא נגדו. ואי משום דאי סוגיא דעלמא אזלי עתה דלא מקבלין סהדותי' דבן בית אז צריכין לקים לי כמאן דמכשיר זה אינו. דהא סוגיא דעלמא בהלכה רופפת כמעט הלכתא היא ומפקינן נמי ממונא עי"ז לכתחילה והדן בהיפך מינה טועה עכ"פ מקרי. ודאי דלא מצי למימר קים לי נגד הסוגיא. ובלית כאן סוגיא דעלמא כשום חד מנייהו אז הוא דינא דלא מפקינן מהמוחזק משום קים לי כמבואר כ"ז בפוסקים בסוגיא דשיקול הדעת וא"כ ממ"נ. או דלא צריך או דלא מהני קים לי. וגם הבע"ד שכנגדו ג"כ ליכא לאשכוחי ביה טענת קים לי כלל ג"כ בממ"נ דאי סוגיא דעלמא למיפסלי. מה צורך לו בטענת קים לי. כיון דסוגיא דעלמא כוותי' אזלא. ואי סוגיא דעלמא לאכשורי'. א"כ הא לא מהני כלל טענת קים לי נגד הסוגיא כמש"ל. ואי דלית בה סוגיא דעלמא כשום חד מהמ"ד נ' ג"כ בעניותי ברור דלא מצי למימר קים לי כספיקא דהרדב"ז דלא מבעי' לדעת מהרי"ק בשרש קס"א ומקורו ברוך מהתו' בכתובות (ע"ו ב') בסד"ה על בעל החמור ע"ש [וע' תוס' ב"מ (ו' ב') ד"ה פוטר ובכתובות (כ' א') ד"ה ואוקי] דס"ל דטענת קים לי כעין וקרוב לברי הוא ע"ש ודאי דלא שייך לומר אספיקא אלא אפי' לדעת מהריב"ל ודעימי' דס"ל דהוא טענת שמא גמור וע' במל"מ בריש פכ"א מהל' מלוה בהתשובה שם בסד"ה תשובה עיני ראו כו' שכ' וז"ל ובטענת שמא דהא לדעת רובא דרבוותא לא מהני טענת קים לי אלא למישווי' מלתא בספיקא עכ"ל. וכן הדעת נוטה ודאי. ג"כ ברירא לי לקוצר דעתי דלא שייך לומר קים לי כספיקא דמ"ד פלוני ויש להביא לכאורה ראיה לזה מעובדא דקרובי' דר' יוחנן בכתובות (פ"ד ב') שהשיב ר' יוחנן מה אעשה שכנגדי חלוק עלי ע"ש ומשמע דקם דינא הכי כר"ל ואהדרו פרה ליתמי וכעובדא דלעיל מינה התם דדן דייני כר"ט ואהדרי ר"ל לעובדא מינייהו ולכאו' קשה דמ"מ הא מצי קרובי' למטען דקים להו כר"י. כיון דכבר ידעי דסבר ר"י עכ"פ דיעבד כר"ט [אבל הא לא קשיא דהא גם בלא טענת קים לי הא קי"ל כר"י לגבי ר"ל דנראה בכמה דוכתי דבימי ר"מ ור"ל גופייהו עדיין לא אתמר הך כללא. וה"נ משמע בסוגיא דהתם גופא וע' יבמות ל"ו א'] דאין לומר דר' יוחנן הי' להם מקרובים הפסולים לדון להם דמשמע דלא עמדו בדין לפניו עם אפוטרופוס דיתמי. רק באו לשאלו דרך שאלה בעלמא איך הדין בנדון כזה ותו דהא גם בעלמא בלאו עובדא ודינא דידהו ס"ל לר"י התם דיעבד כר"ט גם לל"ב דהתם [וכ"ש לאידך תרי לישני דהתם דסבר ר"מ דר"ט רבו דר"ע הוה וה' כר"ע מחבירו ולא מרבו הא ממילא קם דינא דהלכה כהרב נגד התלמיד מקמי אביי ורבא ומורינן גם לכתחילה כר"ט דמהני תפיסה לאח"מ] וע"כ צ"ל דהך עובדא דקרובי' אזלא לל"ב דס"ל לר"י דרק מטין כר"ע אתמר ובאמת מספקא לי' לר"י ה' אי כר"ע או כר"ט ולהכי לא מצי קרובי' למיטען קים לן כר"י משום דלא שייך למימר קים לי כמאן דמספקא לי' וכמש"ל אלא שראי' זו יש קצת מקום לדחותה ולומר דבאמת אולי לא קם דינא הכי כדא' לי' ר"ל ואפשר דטענו בתר הכי קים לי והש"ס לא אתי הכא אלא לאשמועינן דר"י גופי' לא העמיד על דעתו נגד ר"ל [אבל אין להכריח מזה ולומר דהא ע"כ דהא מצי למיטען קים לן. דגם בלא ספיקא דר"י הא תקשי לכלהו לישני דהתם דבאמת למה לא יטענו דקים להו כר"ט גופי' וע"כ דבאמת אולי דטענו כן בתר הכי וא"כ ממילא ג"כ י"ל דאולי באמת דטענו קים לן כר"י משום דגם אי מספקא לי' מצי טעין קים לן כוותי' הא ליתא דבלאו ספיקא דר"י כיון דלכולהו לישני דהתם סבר ר"ל דה' כר"ע לגבי ר"ט תו ודאי דלא מצו טעין קים לן כר"ט נגד הלכה מפורשת דהיכא דאתמר בהדיא הלכתא כאיזה מ"ד בלא שום חולק כלל ע"ז אי דן דיינא היפך מינה טעה בדבר משנה מקרי והדר דיני'] ועכ"ז לפום שיעורא דילי ברירא לי מפשטי' דהש"ס דקם דינא דהך עובדא כר"ט והדרו פרה ליתמי וע"כ היינו משום דלא מצי למיטען קים לי כמאן דמספקא לי' וכנ"ל ואי דנקטו כבודם בנ"ד טענת קים לי לנפקותא דגם אי משכחינן למי מהמחברים דסברי דמשרת וב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו וסוגיין דעלמא לית בה אז מצי אותו שהביא העד למטען קים לי כהאו"ת דמכשיר לי' א"כ ברור ופשוט לענ"ד ספיקייהו דגם אם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דודאי דעל מה שמוחזק שכנגדו לא יועיל העד הלז דהא גם איהו מצי למטען קים לי כאותו מחבר דפוסלו סוף דבר שלענ"ד או דלא מהני או דל"צ טענת קים לי או דמפשט ספיקיי' בפשיטות בענין היפוך שבועה הנ"ל באם לית בי' סוגיא דעלמא כלל וכמו שכתבתי בס"ד:
תו אמינא דגם לבר מן כל דין יש מקום מרווח לומר דלא שייך כלל בנ"ד טענת קים לי דיש אתי להוכיח לכאורה בס"ד דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה אך מאשר עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד לזאת הנחתיו לע"ע:
ובעיקר הדין אי משרת ובן בית כשר להעיד להבע"ה שלו הוא באמת דין חדש לכאורה לפוסלו וכנראה דלא אשתמיט חד מהפוסקים להעיר בזה רק הרדב"ז ומ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' עדות סוף ה"ד שתלוי בדעת הדיין ועוצם בינתו וכו' וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל. והובא כן גם בש"ע בסי' ל"ז סכ"א יש לפרש דכוונתו רק באם יש לו שום צד הנאה רחוקה בעיקר הענין והעסק עצמו שמעיד עליו כעין דמיירי הרמב"ם שם באותה הלכה גופא לעיל מינה מפני שהוא רוצה להעמידן בפני ב"ח שיטרפם ע"ש ע"ז כ' שאפי' אם אותה צד הנאה הוא בדרך רחוקה ונפלאה ע"י דבר הגורם לדבר ודבר לדבר ה"ז לא יעיד בה משא"כ במשרת וב"ב שצד ההנאה שאפשר לו בעולם להוולד ובזה הוא דבר מן הצד וענין אחר לגמרי שאינו שייך כלל לאותו ענין והעסק שמעיד לו עליו היינו שלא יתרגז עליו הבעה"ב וידיחהו מביתו ומעסקיו אם לא יעיד ככה [ולדעת האו"ת בד' הרמב"ם דס"ל דשכירו ולקיטו כשר להעיד לו ע"כ דצ"ל כן דלא לסתרו ד' הרמב"ם אהדדי] והסמך שהביא האו"ת לפוסלו מהך דב"ב (כ"ט א') בקל יש לדחותה וכנראה גם מדבריו עצמו שם וגם דהא כל עיקר סמך זה תלוי על קוטב דבעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות והא רוה"פ ס"ל וכן הוקבע בשו"ע להלכה בסי' ל"ג סט"ו דבפסול נגיעה דממון לא בעינן שיהא תחילה וסוף בכשרות וא"כ גם אי נימא דב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו תקשי ודאי לפי"ז דאכתי לסהדו עתה משרתו וב"ב שהי' לו אז ונסתלק עתה מעליו וע"כ צ"ל לדידהו דחדא ותרי מתלת שינויי נקטי וכיו"ב והגם שגם הראי' שהביא האו"ת להכשיר מד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה ה"ז לא מכרעא כ"כ כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ע"ש אך לכאורה מאין הרגלים לפסלם בהחלט דמשום ההנאה העברה שהי"ל מהבעה"ב ודאי דאין טעם כלל לפסלם והוי רק בכלל אוהב דאפי' שושבינו כשר דאלת"ה ע"כ דתפסול גם מכירי כהונה ועני המקבל קצבת פרס מבעה"ב מהעיד עליו וזה לא אמר אדם מעולם ואי משום דאינו בביתו ודאי דלית נפקותא במה שהוא בתוך ביתו או לא ורק באם שהבעה"ב ידוע לרגזן שאם יעיד ב"ב האמת או יכבוש עדותו אפשר ויכול להיות שיסלקוהו מעסוק עוד בעסקיו הי' קצת מקום לדמותו לנוטל שכר להעיד וכולי האי ואולי דודאי לא דמיין לגמרי דהתם נוטל שכר ביחוד ובתנאי מפורש עבור הגדת עדותו זאת ממש והרי צד הנאתו מסתעף ונובע מעיקר העדות עכ"פ הגם שאינו נובע מעיקר הענין והעסק גופי' שמעיד לו עליו משא"כ במשרת וב"ב שאין צד הנאתו נובע כלל מעיקר העדות רק מצד וענין אחר לגמרי כנ"ל]:
ולכאורה עלה בדעתי לומר דהך דינא דנ"ד תליא בפלוגתא דרבוותא הסמ"ע והש"ך ברסי' ל"ז עם הע"ש בטעמא של פסול נוגע מחמת איזה הנאה דלהסמ"ע והש"ך דהטעם משום דחשדינן לי' למשקר בשביל ההנאה שיבוא לו מזה ברור דאין טעם לחלק בין הנאה להנאה שגם אם צד ההנאה אינה מהענין והעסק כלל שמעיד לו עליו ודאי דפסול ולדעת הע"ש דפסולו דנוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ור"ל ממונו והרי הוא כמעיד לעצמו לפי"ז מסתבר לי דדוקא כשצד הנאתו שיכול להיות לו עפ"י עדותו הוא בעיקר העסק שמעיד עליו או עכ"פ מסתעף ונובע מהעסק ממש משא"כ כשצד אפשרות הנאתו אינו שייך כלל להעסק שמעיד עליו הרי אינו נוגע ולא קרוב כלל לעיקר עדותו ואינו מעיד כלל לעצמו וממונו רק לאחרים לגמרי ואפשרות הנאתו שיכול להיות לו ע"י סיבת עדותו זאת היא מלתא באנפי נפשה ובעיקר ממון העדות לא מקרי קרוב כלל ואין לומר דהגם דבעיקר עדותו באמת לא מקרי קרוב כלל עכ"ז כיון שיש לו נפקותא מעדותו לענין הנאת ממון או מניעת הפסד ולאותו הממון ה"ה קרוב לעצמו א"כ הא הוי לכאורה דומה למי שמעיד לאחד שאינו קרובו ויש מזה נפקותא הנאת ממון גם לקרובו ה"ה פסול להעיד גם להרחוק כדאמרי' בפ"ק דמכות (ז' ריש ע"א) גבי אלעא וטובי' והוקבע בש"ע סי' ל"ג סי"ו. ובירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש שם לשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ע' בש"ע סי' נ"א ס"ו וש"ך שם סק"ח וה"נ דכוותה ולא פלגינן דיבורי' והו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הא ליתא חדא דל"ד כלל לדהתם דהתם באלעא וטובי' קרובי' הערבא הי' הנאת קרובם הערב בעיקר העסק ממש שהעידו עליו וכן בההיא דירושלמי הנ"ל בכותב נכסיו לשני ב"א ע"ש משא"כ כאן וה"ז כל דברינו עתה לחלק בזה ואיך נביא ראי' מזה ע"ז ותו דלענין עדות לעצמו לא מקרי עד כלל ואין עליו שם עד ולהכי לא שייך לומר בו עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולהכי עדותו לאחר שאינו קרובו כשר כמו שהביא הב"י בטור בססי' ל"ג בשם הריטב"א ומייתי ראי' ע"ז מהש"ס ע"ש. והיוצא מזה דלדעת הע"ש הנ"ל מהניא עדותו כשאפשרות הנאתו אינו שייך להעסק שמעיד עליו ולמשקר בשביל הנאה שעולה ע"ד להיות לו עי"ז הא ל"ח לדעת הע"ש ונוטל שכר להעיד שאני שעכ"פ צד הנאתו מסתעף בבירור מעיקר עדותו ממש וגם ההנאה ניכרת עתה להדיא מהעדות משא"כ כאן:
העולה מדברינו לנ"ד דלדעת הע"ש משולחו וב"ב של הבעה"ב כשר להעיד לו ולד' הסמ"ע והש"ך הוא פסול ולהלכה נ' ודאי כהסמ"ע והש"ך דבתראי אינון נגד הע"ש ואנן בתריי' גררינן בכ"מ ששניה' מסכימים נגד הע"ש. ובפרט שהגאון בעל נו"ב ז"ל במ"ק בחלק אה"ע בסי' כ"ז הכריע כמות' עש"ה וגם נראה ברור שהע"ש לא ראתה עינו ד' הרמב"ן בשם הר"י מיג"ש שהביא הש"ך שם בסוף דבריו שכותב להדיא דטעם פסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה למשקר דאלו ראם לא היה חולק בפשיטות כ"כ מסברא דנפשי' היפך מדברי גדולי הראשוני' לכה"פ הי' מביא דבריהם ולישא וליתן בדעתם ומעתה הלא מודעת הכלל שבמקום שהבתרא לא ראה ד' הקמא אין הלכה כבתרא נגדו ויש ראיה ע"ז מש"ס ערוך בב"ב וכ"ש הכא שהסמ"ע והש"ך דהוו בתראי טפי מיני' קמו ג"כ כדעת הראשונים ז"ל. וגם דפשטי' דלישנא דהרמב"ם שהבאתי לעיל שכ' וידע דבר הגורם לד"א כו' משמעין שאפי' אם צד אפשרות הנאתו הוא מצד אחר לגמרי שלא מהענין והעסק שמעיד עליו ג"כ פסול הוא. וד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה שהביא האו"ת להוכיח ממנו דס"ל ז"ל דשכירו ולקיטו כשר להעידו כבר כתבנו דלא מכרעא כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ולפענ"ד יש לפרש עוד דבריו ז"ל דלהכי נקט ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה. היינו אפי' אם השכירו ולקיטו של הבעה"ב כבר נסתלק מהבעה"ב. והרמב"ם הוא מהכת הסוברין דבפסול ממון לא בעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות כדכ' הוא ז"ל להדיא בריש פט"ו מה"ע וא"כ אחר שנסתלק השכירו ולקיטו מעליו ה"ה כשר להעיד. ומעתה הוה הבעה"ב טוענו ברי עפ"י עד כשר והיה מזקיק להגזלן לישבע. רק מפני שחשוד הוא על השבועה אינו נשבע ומעתה אין שום הכרע כלל בדברי הרמב"ם דפ"ד מה' גזילה דב"ב כשר להעיד וממילא הדרן לקמייתא כפי שמטין ונראין ד' הרמב"ם דפי"ו מה"ע הנ"ל דכל שאפשרי שתהי' לו איזה צד הנאה מחמת עדותו כשכירו ולקיטו ומשרתו ומשולחו וכיו"ב ה"ה פסול להעיד בה:
אך כ"ז באם נראה להדיינים שהבעה"ב בר הכי הוא שיתרגז על ב"ב ושכירו אם לא יעיד כדבריו ויכול להיות באפשרי שיסלקו מעסקיו עבור זה אבל אם לפי ראות לאו בר הכי הוא ג"כ ברור בהיפך דכשר להעידו דלא הוה אלא כאוהבו ושושבינו והרשות נתונה לדיין לסמוך בזה על השערתו ואומדנא דילי' וכעין שכ' הרמב"ם הנ"ל שדברים אלו תלוין בדעת הדיין וכו' ויעמיק לראות אם ימצא וכו'. ועדיף טובא מהך שכ' הסמ"ע בסי' ל"ז ססקכ"ד ע"ש שאפי' הש"ך שחוכך שם בזה ע"ש בסקי"א בנ"ד יודה ודאי דאפשר למיקם עלה דמלתא [ודעת לנבון נקל ההפרש הרב שביניהם] וסוגיא דעלמא עתה במדינת ליטא הנהוג שמפשרין בנדון כזה. ובמדינת רייסין זה שנים לא כבירים שנעתקתי למדינה זו אינני יודע סוגיא דעלמא בזה היכי אזלא:
ולפמ"ש אין מקום כלל לספיקייהו באם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דאם נראה שהבעה"ב לאו קפדנא הוא בזה כ"כ ה"ה כשר להעידו בודאי וא"כ המביאו נפטר משבועתו מטעם עד המסייעו ושכנגדו מתחייב עי"ז שד"א ובדאורייתא הא לא מפכינן. ואם נראה דקפדנא ורגזנא הוא בכזה וכיו"ב ה"ה פסול גמור להעידו וא"כ אפס מקום בזה לטענת קים לי ואם יהפכנה ישבע זה ויטול ולנדון אחר בעלמא אם הי' יכול לטעון קים לי ברור לדעתי שאם הי' שכנגדו מהפך שבועתו ע"ז דטעין קים לי. לא מצי טעין קים לי במה שחבירו מוחזק והיה צריך לישבע הנלע"ד ברור כתבתי וה' ינחנו בדרך אמת בתורה דכתיב בה אמת. למען חותמו אמת. ואל יצל מפינו דבר אמת. עד הוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. ברחמי אל אמת. ושלום על דייני ישראל כנפשם ונפש אחד אחוז באהבתם הדו"ש: