אור ברסלב
בנין של שמחה אורח חיים › סימן יב

בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו

אורח חיים · סימן יב

סימן יא

תשובה שני' לב"ד הרב הנ"ל להשיב על השגותיו על תשובתי הנ"ל אשר שלח אלי ויובנו מתוך תשובתי זו:

א אשר כ' כת"ר על מ"ש באות ג' להוכיח דעת הר"י ז"ל דד"ת על היין דוקא מהא דאין מקדשין בבהכנ"ס ביוה"כ להוציא האינם בקיאין י"ח דאורייתא עכ"פ וכ' כת"ר ע"ז דלא רצו לתקן לקדש ביוה"כ בשביל האינם בקיאין משום דיוכלו לצאת למחר בחזרת ש"ץ התפלה משא"כ בלילי שארי יו"ט משום דבעי למיכל בלילה ואסור לטעום כלום קודם שיקדש עכ"ד כמה דחק עצמו לכנוס בפרצה דחוקה מאד והרי לישנא דברייתא זכרהו וכו' בכניסתו דוקא לכתחילה ולעיקר המ"ע דאורייתא [וה"ה ליו"ט לפמ"ש] ואפי' אי לא בעי למיכל כלל בלילה [לפמ"ש דעל היין ובמק"ס הוא מד"ס] וגם איסור אכילה קודם קידוש מד"ס הוא וכ"א בבריי' אין לי אלא בלילה הרי דעיקר הקרא והמ"ע בלילה דוקא והנה מצינו דתקנו אנשי כנה"ג כמה ברכות טפויות למצוה מן המובחר בעלמא הגם שכל עיקרן הן מדבריהם כמו דלדעת ר"ע גאון הובא בש"ע או"ח סי' מ"ו אם קדם ובירך זוקף כפופים קודם מת"א לא יברך עוד מת"א. ולמה להם לתקן כלל ברכת מת"א ברכה נוספת וכ"ש הכא דלא יצא י"ח מ"ע דאורייתא עד למחר כדי להרוויח שלא יצטרך לומר ברכת קידוש בעיקר זמנו דאורייתא וידעתי שראי' זו יש לדחותה דהתם תרי מילי נינהו ישיבה וזקיפה אלא שישיבה נכללת בזקיפה אמנם עכ"ז באמת דלא מסתבר כלל לומר שהחמיצו עיקר זמן חיוב המ"ע והגבילוה לזמנו הטפל ובפרט לשנותו משארי לילי יו"ט:

ב ואשר תמה כת"ר דלפי מ"ש באות ד' על ד' המרכבת המשנה דתקנו הרמב"ם ז"ל במ"ש שכולם שבתות ה' הן א"כ נימא נמי דלענין חיובי מלאכות ג"כ שבת ויו"ט כי הדדי נינהו אמינא אי משום הא לא אירי' דלענין מלאכה הא אפיק קרא כל יום ויום מיו"ט להדיא מסקילה וכרת ללאו ואל ישיבני מהא דאצטריך לרבויי בבריי' דפ"ק דר"ה ודפרק יוה"כ תוספ' יו"ט מיתורי דשבתכם ולא נפיק ג"כ מתשביתו כשבת דלענין תוספת איסור מלאכה ודאי דבתר דחזינן דיו"ט קיל משבת ולית בה אלא ל"ת לא הוה אמרי' מסברא לאחמורי בה לענין תוספ' מחול כשבת משא"כ לענין הזכרת קדושת היום כיון דיו"ט נמי כ' בי' מקרא קדש כבשבת יש מקום לומר דממילא ידעינן דכיון דכתיב בשבת זכור אי"ה לקדשו גם יו"ט נמי בכלל כיון דאשכחן דאקרי נמי שבת אמנם האמת שגם לבי הי' מהסס בזה על הרמב"ם ז"ל מהא דעכ"ז עיקר הקרא דזכור וגו' על שבת נאמרה אלא שעכ"ז הי' נלפענ"ד וגם עתה נ"ל דדעת הרמב"ם גופי' נוטה יותר דהוא ד"ת מדלא כ' להדיא דהוא מד"ס כדכ' ומד"ס לקדש על היין והרמב"ם ז"ל ודאי דלא ממקרא קדש מפיק לה כהשאילתות כדמוכח לשונו שם:

ג ואשר תמה עלי על מ"ש באות ד' דהא מדאוריי' אפשר להטעימו לינוקא וכ' כת"ר ע"ז שאני סותר ד' עצמי במ"ש באות ג' דלא אפשר להטעימו אפי' לינוקא משום דלמא אתי למיסרך אמינא כד ניים ושכיב מכ"ת כתב להא דהא חשש דאתי למיסרך גזירה דרבנן היא ואנא בכוונת הקרא דמקרא קדש דיוה"כ איירינא והכי קאמינא דלפי מ"ש בכוונת רש"י ז"ל בהברייתא דשבועות שם יהא מוכח דסבירא לי' לרש"י ג"כ דיוצאין מד"ת בתפלה דיו"ט עכ"פ [דאית בה נמי הזכרת יציאת מצרים] דאין לומר דבשבת ושארי לילי יו"ט ד"ת עה"י ולטועמו רק ביוה"כ כיון דאסרה תורה אכילה ושתי' בו בכרת ע"כ ממילא דמקרא קדש דכ' ביוה"כ היינו הזכרה בלא יין ולכן נפיק גם בתפלה דאאל"כ דהא מדאורייתא אפשר להטעימו לינוקא אלא ודאי דאי כוונת רש"י ז"ל כמ"ש שפי' הברייתא לא קראו מקרא קדש היינו קה"י מוכח עכ"פ דסבירא לי' דיוצאין י"ח קידוש גם דלילי שארי יו"ט בתפלה מדאורייתא:

דהא מדאורייתא אין נ"מ בין יוה"כ לשארי יו"ט כיון דאפשר להטעים מדאורייתא לינוקא ועכ"ז פרש"י המקרא קדש דברייתא על הזכרה בתפלה לחוד בלא יין ודאי דיהא מוכח דיסבור רש"י כן גם בכל לילי יו"ט אך אשר כתב מכ"ת דאי הטעימה ג"כ ד"ת לא מסתבר שיועיל טעימת תינוק בזה נראה דהדין עמו:

ד ואשר כ' כת"ר ליישב תמיהתי על המ"ע באות י"א וכ' ע"ז וז"ל דר"ל דע"כ דקידוש והבדלה עצמן ד"ת מדפריך מאו היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא ואי הבדלה עצמה מד"ס. מהיכי תיתי נאמר דהכוס ד"ת עד שיאמר מאי היא קו"א והוצרך לומר וכי מושבע ועומד מה"ס הוא על הכוס א"ו דהן עצמן ד"ת הן אלא דסליק אדעתי' לומר דגם הכוס ד"ת. ע"כ אמר דאע"ג דהן עצמן ד"ת אבל וכי מושבע ועומד מה"ס הוא גם על כוס יין עכ"ל כת"ר לענ"ד דחוק מאד לומר כן בכוונתו דהא הש"ס לא פי' בהדיא וכי מושבע ועומד מה"ס הוא על כוס יין לקו"א דאז הי' מקום לדידן לומר דנשמע מינה דעיקר הבדלה עכ"פ ד"ת [הגם דאינו מוכרח כ"כ דיש לומר משום דלא הוה איכפת לי' למימר רק המוכרח לענין קושיתו לבד דפריך איין] דאל"ה מהיכי תיתי נאמר דהכוס ד"ת כמ"ש ידידי אבל כיון דהש"ס סתמא פריך וכי מושבע ועומד מה"ס הוא אמת דעיקר השייך לקושייתו הוא רק מכוס יין דקו"ה אמנם גם ודאי דלא משתמע מד' המקשן דעיקר הבדלה ד"ת. דהא גם אי עיקר הבדלה מד"ס כ"ש דפריך שפיר טפי בסתם וכי מושבע ועומד מה"ס הוא ואע"ג דקידוש הוא ד"ת לכ"ע וכי משום הא מוכרח לומר דגם הבדלה הוא ד"ת ופריך אקידוש אהכוס יין לחוד ואהבדלה ג"כ אהכוס ובמכ"ש מעיקר הבדלה. והא להפוסקים דסבירא להו דהבדלה מדרבנן ודאי דהכי מפרשי לה לקושייתו וכ"ז גם אפי' אי גרסינן סתמא מושבע ועומד מה"ס הוא דיש מקום לפרשו כפר"ת בלשון תמיהא אמנם הרי המ"ע כתב וז"ל עוד וכו' דמתמה וכו' והרי מושבע ועומד מה"ס הוא ומעתה לפי גרסתו זאת הא א"א כלל לפרשה כפר"ת אלא כפי' המפרש והרי הרמב"ם שכ' ומד"ס לקדש על היין ע"כ דמפרש לה כר"ת דוקא וא"כ איני יודע איך כ' המ"ע לפי גרסתו הנ"ל שמצא ראי' להרמב"ם. ולפי זה אין מקום אתי ליישבו כלל:

ה ואשר תמה על מ"ש באות י"א דאין למידין הלכה מדברי אגדה כשנאמרה דרך דרש ואסמכתא ורמז בעלמא אף דלא מצינו לה סתירה וכ' כת"ר ע"ז דמדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לא נראה כן דאהא דכ' הרב בהג"ה ביו"ד סי' רמ"ב סכ"ב דחייב בכבוד אבי אביו ודלא כמהרי"ק כ' רבינו ז"ל בביאוריו שם סקל"ד וז"ל ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בב"ר פ' צ"ד בני בנות כו' עכ"ל ור"ל דאיתא התם בנות בנים ה"ה כבנים ובני בנות אינם כבנים הרי שלמד רבינו ז"ל מן המדרש אף דלא לענין דין כיבוד אמרו כ"א דרך דרש ורמז בעלמא עכ"ד ידידי לענ"ד לא דמי כלל לדרשת ולהבדיל וקרוב לשמוע שכיון בזה המ"ר לענין דינא ממש דמדכ' קרא בהדיא ובנות בניו ושבק למכתב גם בני בנותיו ראי' אלימתא היא להוכיח מינה לדינא דבני בנות לא מחייבי בכבוד זקנם משום דאינם כבנים אמנם לפי האמת לא צריכנא גם לזה. דלפענ"ד טוהר כוונת רבינו הגר"א ז"ל בזה הוא בבירור כמו שאומר דתחילה כ' על ד' הרמ"א וז"ל ומגמ' דסוטה (מ"ט) ראי' למהרי"ק והיינו מעובדא דרב יעקב בר ברתי' דראב"י דא"ל לאו ברך אנא אך שלא יסתור זה להמד"ר ע"פ ויזבח זבחים שהביא הרמ"א ז"ל דמשמע התם להדיא דחייב עכ"פ מדינא גם בכבוד זקנם לכן חילק רבינו ז"ל בין אבי אביו לאבי אמו דעובדא דרב יעקב הי' בר ברתי' והביא ראי' לחילוק הלז ממ"ש בב"ר להדיא חילוק בזה בין בני בנות לבנות בנים. והגם דמהך לחוד אולי לא הוה קבעי' הלכה מהמדרשות אמנם ודאי דשפיר אית לאתויי ראי' מינה להחילוק הלז כדי שלא יסתרו עובדא דר"י עם הנאמר בב"ר שם בלשון חיוב ממש מדינא אבל עיקר ראיית רבינו ז"ל ברורה מעובדא דר"י הנ"ל כדהתחיל ומגמ' דסוטה ראי' למהרי"ק דהגם די"ל דהך עובדא הוה קודם שנסמך לרב עכ"ז ודאי דצורבא מרבנן הוה כי גדל ולא הוה עבר עלה ח"ו אי הוה חייב מדינא בכבודו כן נלפענ"ד ברור כוונתו ז"ל:

כ"ז כתבתי גם אפי' לדעת רבינו ז"ל אמנם עם כי מי יתנני עפר ואפר תחת קדושת כפות רגליו ז"ל עכ"ז תורה היא ובלתי אל האמת עינינו ולכאורה לפענ"ד דחוק מאד לישנא דהרי הן כבנים וכן אינן כבנים שיהא הכוונה בזה לענין חיוב כיבוד ותו דלפי דבריו ז"ל יצטרך לדחוק עצמו בהך דאמר במכות (י"ב א') שהביא רבינו שם בסקל"ג והא בבן בנו דלאו דוקא אלא דר"ל בבן בתו אבל בן בנו אינו נעשה גואל הדם. וזה דוחק עצום שיאמר הש"ס היפך הדין לגמרי בלאו דוקא וטפי מסתבר לומר דכוונת הב"ר בזה הוא לענין פטור מפו"ר. וכהאי לישנא ממש שבירושלמי פ' הבע"י על הך מתני' דלא יבטל אדם וכו' דאמר עלה התם ג"כ בני בנות אינם כבנים והגם דלענין בנות בנים א' בירושלמי התם דגם בת בן אין עולה פליג בהא המ"ד דבב"ר אמ"ד דירושלמי ומפיק מקרא דיעקב דבנות בנים כבנים ותרווייהו הנך מ"ד סברי דלא כדהוה סבר אביי למימר בבבלי שם (ס"ב ב') ולא כרבא שם דהירושלמי סובר בבנות בנים כאביי ובבני בנות דלא כוותי' והמ"ד דבב"ר סובר היפך לגמרי ממה דהוה סבר אביי ואין לומר דעכ"ז ממילא משמע נמי דכמו דלענין פטור פריה ורביה בני בנות אינם כבנים ה"ה לענין חיוב כיבוד אינם כבנים והא בהא תליא הא ליתא דא"כ לפי מה דקי"ל התם כרבא דכולהו מיחשבי כבנים ואפילו בת הבת הלא יהא מוכח איפכא דגם לאבי אמו חייב בכיבוד והא מעשה רב דרב יעקב סותר לזה אלא ודאי דלא תליין דא בדא כלל דהתם משום דשבת בעינן והא איכא ע"ש ולזאת עדיין צריך ישוב על סתירת עובדא דרב יעקב להך דבמד"ר ע"פ ויזבח זבחים וכו' וקשה מאד לחלק מסברת עצמינו אפי' בין בן הבן לבן הבת בלא שום ראי' וכ"ש בין בת הבן לבן הבת ואולי י"ל דאע"ג דמדינא ממש פטור מכיבוד גם לאבי אביו מ"מ כיון שמצד המוסר ראוי ודאי לכבדו יותר משארי אנשים. שייך שפיר ג"כ לומר ע"ז לישנא דיותר מכבוד זקינו:

ו ואשר הביא עוד כת"ר ראי' דלמדין מאגדה אף שנאמרה דרך דרש מד' רבינו הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד סי' רמ"ב סט"ו דעל מש"ש בהג"ה דמותר לומר ר' מורי פלוני הראה רבינו ז"ל מקור ע"ז מהספרי פ' דברים ותענו אותי הול"ל משה רבינו אע"ג דאמרוה שם אף לא דרך דרש ורמז וסמך כ"א לישנא בעלמא לענין אחר לדידי איפכא מסתברא דמדכלל הספרי ג"ז בלשון הי' להם לומר אי לאו דשרי מדינא למימר הכי ודאי דלא הי' כוללו הספרי בלשון היל"ל.

ומאשר אני עומד כעת במס' חגיגה (יז א) במשנה עצרת שח"ל בע"ש כו' אכתוב לכת"ר מה שנתחדש לי בה בס"ד דהנה הגאון בעל שאג"א ז"ל בספרו טורי אבן באבני השהם תמה על רש"י ותוס' שהם נגד תלמוד ערוך בבבלי ביצה (יט א) על הך מתני' גופא אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראי' ליקרב דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראי' לא הרי בהדיא דהא דאמרי ב"ש מביאין שלמים היינו שלמי חגיגה רק שאין סומכין עליהן ואין חולק ע"ז וכן במגילה (ה א) תנא חגיגה וכו' בשלמא חגיגה אי מיקלע בשבתא מאחרינן וכו' ומתרץ ר"א חגיגה בשבת ועולת ראי' אפי' ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין מני ב"ש כו' ואנכי אוסיף להפליא דלפי דבריהם ד' הירושלמי גופי' שהביאו התו' סותרין א"ע במקומו דהא אהך מתני' גופה ב"ש אומרים וכו' אמר שם א"ר זעירא כל עמא מודיי וכו' מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה וכו' הרי דמפרש להדיא דהא דאמרי ב"ש מביאין שלמים היינו חגיגה אלא שאין סומכין עליהן משום דעבדין לון כשלמי נדבה וא"כ איך אמרו תיכף אח"ז בהויכוח שבין ב"ש וב"ה דפליגי גם בחגיגה ותו דחגיגה מאן דכר שמה במתני' דאסור להקריבה שיהא שייך לומר ע"ז תאמרו בחגיגה וכו' ואדרבה פשטי' דמתני' משמע דכל מיני שלמים שרו ב"ש בין שלמי שמחה ובין שלמי חגיגה ולא הוציא אלא עולות דאסורין משום לכם ולא לגבוה ותו דהא עכ"פ הול"ל תאמרו בחגיגה ועולת ראי' וכו' ואמאי שבקו עולת ראי' לגמרי לזאת אני אומר שלפענ"ד האמת הברור שזה הויכוח דבירו' היא היא הבריי' גופה שהביא תלמודא דילן בביצה (כ' עב) זה הויכוח עצמו ממש בלא שום שינוי רק שבמקום שא' בירושלמי תאמרו בחגיגה וכו' אי' התם תאמר בעולת ראי' וכו' וכן כל הויכוח שם הוא רק בעולת ראי' ולזאת ברור שגם בירושלמי שם ט"ס הוא ובכל מקום שנזכר שם חגיגה צ"ל באותו ענין עולת ראי'. ומיושב הכל בס"ד:

תוכן העניינים

בנין של שמחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה