בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
אבן העזר · סימן ד
בענין שאילתא דשאילנא. ע"ד העיגונא מאמנאשטירשציזנ' שאישה ר' משה ב"ר יואל הלוי מפ"ק נטבע בנהר דניעפר שאצל עיר האראדושטעש הסמוך לק' קרעמענטשוק כפי הגב"ע דהב"ד דק"ק קרעמענטשוק שהובאה לפני וז"ל:
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינן ואתא לקדמנא ה' יעקב ב"ר יוסף ואמר לנו בתו"ע באליו"ע בזה"ל אנכי הלכתי עם ר' משה ב"ר יואל הלוי מק"ק מסטיסלאוו על הבאיידיק לק' קרעמענטשוק על נהר דניעפר בימות הקיץ דשנת תקצ"ג. עד שבאנו לק' האראדושטעש הסמוך לקרעמענטשוק. ובשלנו שם. ובא ר' משה הנ"ל ולקח הקדירה. והעמידה על המדרגה תחתונה שסמוך להמים לקררה. ואנכי חפשתי המדרגה העליונה. ותיכף שעמד ר' משה הנ"ל על המדרגה ונטה לנהר. הוחלקו רגליו מהמדריגה ונפל לנהר והמדריגה נשמטה מתחתיו ונפלה למרחוק ונגעה בי. הבטתי אנה ואנה. ושמעתי קול נפילת ר' משה הנ"ל במים אך הנפילה עצמה לא ראיתי. ותיכף נאבד ר' משה הנ"ל אח"כ עליתי על הבאיידעק. וראיתי שצף ר"מ הנ"ל על המים וראיתיו בפניו והכרתיו. ורציתי ליתן לו השאסט. ולא קיבל. אח"כ שט מהבאיידעק ערך שלשה קלאפטער ויותר. ואח"כ ירד לעומק הנהר ולא ראיתיו עוד. עמדתי אנכי ור' שמעון בעל הספינה ור' בנימין מקרעצים לערך א' שעה וחצי ויותר והבטנו על הנהר למרחוק לכל צד. ולא ראינוהו כל הנ"ל הי' בסוף חדש סיון. ואח"כ לערך ג' שבועות וחצי מצאוהו בקרילאוו. ושלחו לקרעמענטשוק שיבואו להכירו ונסעתי אני ולא הראוהו לי עד שאמרתי עליו סימנים. ואלו הן. בעת שרחצתי עמו בנהר ראיחי שהי' על רגלו אחת כמדומה לי על רגל שמאל פצעים שהתחילו להתרפאות וניכר מקומם ונמצאו כדברי על רגל שמאל ב) הי' עליו ארבע כנפות מן דומע (פאסקוואטע טונקלע). ג) הלך במכנסיי' מן (לייווינט פארשיננע) ארוכים ד) הלך בזילעט ממוקטאן שחור עם קנעפלעך שחורים ביינענע אך לא מצאו רק קנעפל אחד וכנראה שמחמת שנתנפח מחמת המים הי' צר עליו הזילעט ומחמת זה נפרדו הקנעפלעך מהזילעט. ה) בכיס של הזילעט הי' לו סכין קטן עם שני קלינגלעך. גם הי' לו בכיס הזילעט כיס קטן. כל הנ"ל הגדתי בקרילאוו ונמצא כדברי:
כל הנ"ל העיד ה' יעקב ב"ה יוסף הנ"ל ממסטיסלאוו בתו"ע באליונ"ע וע"ז באנו עה"ח יום ו' עש"ק יו"ד אדר שני תקצ"ד לפ"ק פ"ק קרעמענטשוק יצ"ו:
נאום פסח בר"מ סג"ל זללה"ה מ"צ דפ"ק קרעמענטשוק ונאום נחום נח במ' משה ז"ל מ"צ דפ"ק הנ"ל. ונאום אורי במ' דוב בער זצ"ל כל זה העתקתי מלה במלה מגוף הגב"ע שתח"י בח"י הב"ד הנ"ל:
ואשא לבבי אל כפים אל אל בשמים. טוב טעם ודעת למדני ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואשתעשע בחקיך תמיד. אמן כי"ר:
תשובה (א) הנה הסימן דהמכות של הרגל נראה ברור דעלה לחודה לא סמכינן כלל דאפי' אי נימא דעדיף קצת מארוך וגוץ דלא הוה סימן כלל לכו"ע כדאמרי' בהאשה בתרא (ק"כ ב') ובאלו מציאות (כ"ז ב') וגם אי נימא דסימנים דאורייתא וסמכינן אסי' אמצעי מ"מ סימן המצוי לא מקרי אפי' סי' אמצעי כדמוכח להדיא שם ושם דהברייתא דאין מעידין על השומא וכו' אוקמה רבא דכ"ע סימנים דאור' והכא בשומ' מצוי' בב"ג קמיפלגי. וכן להאיבע"א שם א' דכ"ע שומא אינה מצוי' בב"ג והכא וכו' הרי דלתרווי' לישני דהתם אי הוה מצוי בב"ג לא הוה סמכי' עלה. אע"ג דקיימינן התם למ"ד סימנים דאורייתא. ומכות ופצעים נראה שהוא מצוי בכמה אנשים וא"כ לא הוה אפי' סימן אמצעי ולא סמכינן עלה אפי' למ"ד סימנים דאורייתא [וע' בת' הר"ן סי' ע"א הביאו הב"י ומ"ש עליו הב"י בענין סי' צלקת ובתה"ד סי' רל"ט ובמ"ב סי' ס"ג ומ"ש עליהם הט"ז בסקל"א]. ואע"ג שמכוין העד באיזה אבר הם המכות. דכה"ג בשומא אי לאו משום ב"ג או משום דעשוי להשתנות לאח"מ הוה סי' אמצעי. דהא פרש"י ז"ל במציעא (כ"ז ב') בפלוגתא דשומא הנ"ל דמיירי שאמרו שומא הי' בו באבר פלוני [וע"כ דבב"ג היא מצוי' באותו אבר ממש] ובנ"ד הא א' העד שכמדומה לו שהמכות הם ברגל שמאל וכנראה שקרוב לודאי הי' לו זאת. וכן נמצא מ"מ נראה דמכות שכיחי טפי משומא בהרבה בני אדם. ולכן אפי' אם העיד באיזה אבר הם לא מקרי סימן אמצעי. ואפי' בצלקת כ' הט"ז שם דהוא שכיח בהרבה ב"א אלא שאם מצמצם ומכוין מקומו בפרטיות באותו האבר עצמו אז הוה אפי' סימן מובהק ביותר ע"ש. וכל שכן מכות בעלמא ודאי דמצוי טפי:
**(הגה"ה וסי' מובהק ביותר דסמכי' עליה אפי' אם סי' דרבנן כמ"ש הנמ"י ביבמות שם והתוס' (קט"ו ב') ד"ה וקאמרי ושם (ק"כ א') סד"ה אמר רבא וכמו שהוכיח הב"י בר"ס י"ז מהש"ס ע"ש. והוסכם כן מכל הפוסקי' הלכה רווחת [וע' ב"י שם ונוראות להפליא על שהוכרח שם להביא ממרחק להוכיח היכן ס"ל להרי"ף כן. דהלא כן מבואר להדי' במקומו מדהביא הרי"ף ל"ב דרבא שם ושם דכ"ע סי' דרבנן ובשומא ס"מ קמיפלגי וכו' ע"ש] הוא דוקא כשלא ימצא רק בא' מאלף והוא דבר זר ומופלג מאד כמו שכ' הב"ש ס"ק ע"ב בשם המ"ב. והסכימו כן כל האחרונים. ועיינתי בח' המ"ב בסי' ס"ג וראיתי שכ' זה רק מסברא דנפשי' ומהתימא שלא הביא ע"ז ראיה ברורה ומוכרחת מהש"ס במקומו וכמ"ש משום דאל"כ מאי איכא בין סי' אמצעים דהוו דרבנן להך ל"ב דלא מקרו סי' אלא כשאינם מצוים כנ"ל לס"מ ביותר דהוו דאו' גם להך לישנא. ולא עוד אלא שכ' שם וז"ל ולפיכך מוכרחים אנו לומר דסי' רושם וכה"ג דשכיחי הרבה חשובים סי' בינונים וכו' ע"ש והוא נגד הש"ס לגמרי דמוכח להדיא דבשכיח טובא לא הוי אפי' סי' בינוני וגם הוא סוחר בזה ד"ע שכ' שם למעלה מזה וז"ל אבל רושם שתחת העין לא שכיח כלל עכ"ל הרי שכ' בעצמו דלא שכיח כלל
:)** (ב
) ותו אמינא. דכיון דאמרי' התם (ק"כ ע"ב וקכ"א א') דמיא מרזו מכה. ופרש"י דמקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח. וכ"פ הפוסקים דאי איכא מכה בפנים [ועט"ז ס' קל"ג] משתנ' עי"ז במים צורת הפנים ואין מעידין. [ובעניותי נפלא בעיני על הרמב"ם בפי"ג מגירושין הכ"ב שלא הזכיר כלל הא דאם יש מכה בפנים אין מעידין. ומפרשיו לא העירו בזה כלום] וא"כ כ"ש הוא לפענ"ד שצורת וענין המכה עצמה משתנה במים והו"ל כההיא דאמרי' התם בדק"כ סע"א) ובאלו מציאות שם לחד לישנא דמ"ד אין מעידין על השומ' היינו משום דסב' דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה. וגם לל"ק התם דאמר דפליגי אי מצוי' בב"ג או לא. וכן לל"ב דפליגי אי הוה ס"מ או לא. לאו משום דס"ל דגם אי אשתנה לאחר מיתה לא חיישי' לה דזה אא"ל. דמשמע דר' אליעזר בן מהבאי לא פליג אמתני' דאין מעידין אלא עד ג' ימים. משום דאח"כ משתנה וחיישינן לה וא"כ מ"ט ס"ל בשומא דמעידין אלא ע"כ דגם התרי לישני הנ"ל ס"ל דאי הוה עשוי להשתנות לאח"מ הוה חיישי' לה אלא דס"ל דאין שומא עשוי' להשתנות לאח"מ [ולא אבין דעת הטור במ"ש ושומא לא הוה ס"מ וכו' לפי שעשוי להשתנות עכ"ל ותמוה דהא מוכח להדיא מדבריו שם שפוסק כל"ב דרבא דסימנים דרבנן. והך לישנא הא ע"כ ס"ל דאין שומא עשוי' להשתנות כמ"ש. ואין לומר דגם להך לישנא י"ל דבהא הוא דפליגי ראב"מ ורבנן דרבנן משו"ה ס"ל דלא הוה ס"מ משום דעשוי' להשתנות וראב"מ ס"ל דאין עשוי' להשתנות ולהכי הוה ס"מ. דא"כ מאי איצטריך לומר לרבנן דמשום דס"ל דסימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר לכן אין מעידין על השומא. הא כיון דס"ל דעשוי' להשתנות א"כ לא הוי אפי' סי' אמצעי כלל. וראיתי שהב"ש בס"ק ע' דיבר קצת מזה וכ' שהטור מפרש דגם לל"ב טעמיי' דרבנן דלא הוה ס"מ ביותר משום דנשתנית לפעמים. ומ"מ סימן אמצעי הוה משום דאין רגילה כ"כ להשתנות ולדבריו לא ידעתי מה הכריחו להטור לפרש הל"ב בדוחק כזה. ולא כפשטי' דמשו"ה לא הוה ס"מ ביותר משום דאינו דבר זר ומופלג כ"כ וגם המ"ב שם פי' דברי הטור בזה בדוחק גדול עיין שם וצ"ע].
ג וכיון דמוכח דלכולהו לישני דהתם דבר העשוי להשתנות ודאי דאין מעידין עליו לכ"ע מעתה מאחר שהוכחנו דמכה עשוי' להתנפח ולהשתנות במים וא"כ בנ"ד הגם שכך נמצא כדברי העד שהמכות התחילו להקרם עליהן עור איכא למיחש דלמא אינש אחרינא הוא ובחייו לא הוקרם המכה ומחמת המים הוא שנשתנה והתנפח והקרים עלי' עור. והגם שידוע שקירום עור על מכה הוא מחמת שמתחלת לחיות ולהתרפא [וע' נדה (נ"ח ב') במשנה. ומ"ש ע"ז הרשב"א בשער הכתמים הובא בב"י יו"ד סי' ק"צ ובש"ע סעי' כ"ב] ומיא הא אדרבה מקלקלין ומתפיחין המכה כמ"ש הש"ס שם ורש"י והפוסקי' וא"כ י"ל לכאורה בנ"ד דאי איתא שהמים קלקלו המכות לא הי' להם להמצא בקירום עור עליהם הא ליתא דמאן יימר לן שאחר המצאו הי' הקירום עור על אותו אופן וענין כמו שהיה בחייו. כי אין במשמע בדברי העד כלל כפי המבואר בכתב הגב"ע. ואכתי דלמא אחרינא הוא ובחייו הוקרם יותר מקירום המכות של משה הנטבע דנ"ד. ומחמת המים נתקלקל קצת הקירום ואף על גב דהח"מ כ' בס"ק נ' דבמכה שנתרפאת בחיים לא שייך לומר דמיא מרזו מכה. הא הביא התם הב"ש בס"ק פ"א דהמ"ב לא כ"כ וגם הח"מ גופי' אולי ר"ל בנתרפאה הרבה. ובנ"ד כפי המבואר בהגב"ע כנראה שרק התחילו עדיין להקרם:
ולל"ב דרבא דסימנים דרבנן ורק ס"מ ביותר הוא דאוריי' לסמוך עליו שפסקו רוב הפוסקים ככולם כוותי' הוה בעינן עכ"פ שיצמצם מקום המכה ברגל גופי' היכן כדא' אשי בפ"ק דמציעא (י"ח ב') ובפ"ג דגיטין (כ"ז ב') כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני וכו' אבל נקב בעלמא לא והביאו בשם העיטור וכן הביא המ"ב שם בשם הרא"ם דדוקא אות פלוני ממש אבל בצד, תיבה פלונית לא וכ"ש כאן בנ"ד ואע"ג שחילק המ"ב שם מסברא דנפשי' בין נקב ביריעה לרושם שתחת העין היינו משום דנקבים ביריעות שכיחי ורושם תחת עין ל"ש כלל כמ"ש שם [אלא שבלא"ה דבריו מגומגמים שם מאד בזה וסותרים ד"ע כמש"ל בהג"ה] ולכן א"צ לכוין אפי' תחת איזה עין הוא ע"ש אבל בנ"ד כיון דשכיח א"כ אפי' אי הוה א' שיודע בבירור שהמכות הם ברגל שמאלי נ' דלא הוה מהני אא"כ יצמצם ויכוין מקומם בראש הרגל או באמצעיתו או בסופו וכולי האי ואולי היינו יכולים לדמותו לנקב בצד א"פ אלא דאי משום הא הי' אפשר לומר דס"מ ביותר הוא דלא הוי משום הא אבל סי' אמצעי הוי וא"כ לפי מה שנכתוב לקמן אי"ה דבמים שאל"ס יש מקום לסמוך גם אסימן אמצעי אולי הי' אפשר לסמוך בנ"ד על סי' המכות אמנם כבר כתבתי לעיל דכיון דשכיח הוא לא מקרי אפי' סי' אמצעי:
ו ומעתה שריותא דאתתא דא תליא רק בסימני הבגדים בפרטיהם והכלים שנמצאו אצלו ולכאו' עדותו של ה' יעקב בהבגדים היינו המכנסיים. והא"כ והזילעט הי' רק על צבעם וא"כ ודאי דלא הי' מועיל כלל דהא לתרוויי' לישני דהתם. סימני חיורי וסומקי לא מהני אמנם באמת נ"ד עדיף מינה דהא העיד מאיזה מין צבע פרטי של אותו הצבע הי' כל בגד שעל הא"כ העיד איזה מין טונקלע הי' וכן על הזילעט שהי' דמוקטאן שחור והקנעפלאך שהי' של עצם ולפי"ז תליא מעתה בשני דברים היינו אי חיישי' לשאלה **(הגה"ה ולכאורה הי' מקום להתיר עפ"י עדותו על סימני הארנקי שלו שנמצאו כדבריו ואמרו בהאשה בתרא ובאלו מציאות דבארנקי לא חיישי' לשאלה. וכבר חלקו האחרונים ז"ל על הב"י בתשובה. ופסקו דל"ח לשאלה בכיס וארנקי וטבעת אמנם א"א לסמוך ע"ז בנ"ד כיון דלא מבואר בכתב הגב"ע איזה סימנים אמר על הארנקי ואולי הי' סימני חיורי וסומקי [והב"ד שקבלו עדותו הי' להם לחקור מאתו בפירוש מה היו סימניו בהארנקי ולפרש זה בהגב"ע ומה לעשות דדייני דלא גמירי נינהו ואלו פירשו זה בפירוש הי' באפשרי להתירה בפשיטות עי"ז בלבד מכיבול עיגונא] א"כ יש להסתפק אולי יקרא זה חסרון ידיעה בגופה של עדות דאין אנו מקילין בו לל"ק דבפ' יש בכור (מ"ו ב') ע"ש וע' במרדכי שלהי יבמות גבי ראוהו צף ע"ג המים. וכעין שנסתפק המהר"ם פאדווא בת' סי' ל"ו ע"ש ולפמ"ש להלן בס"ד באות ז' דנראה דעת כמה פוסקים דנקטו כהאבע"א דשם ובפרט במשאל"ס שאיסורו חומרא דרבנן יש מקום לסמוך ע"ז עכ"ז אין להתיר מחמת זה בלבד:)** וגם אי סמכינן אסימנים אמצעיים ויש אתי בזה הרצאת דברים הרבה בס"ד אדברה בקוצר דעתי וירווח לי דהנה בהאשה בתרא שם ובא"מ שם פריך להך לישנא דאמר רבא סי' דאוריי' ממתני' בהאשה בתרא שם אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ומשני אכליו משום דחיישי' לשאלה ואב"א כליו בחיורי וסומקי ואם כן לל"ק לא מהני בכלים אפי' ס"מ ביות ולהאב"א מ פשטי' דהסוגי' דהדר בי' משינוייא קמא ול"ח כלל לשאלה וכ"כ להדיא התוספות ביבמות שם סד"ה כליו ובד"ה ואבע"א וא"כ דינן כסימני הגוף ותליא אי סי' דאורייתא מהני גם סי' אמצעי ואי סי' דרבנן מהני עכ"פ ס"מ ביותר כמו בגופו וכ"כ הב"י בשם הר"ן שכ' בפ"ב דמציעא בשם יש מי שאומר דלמסקנא הדרינן מפירוקא קמא ול"ח כלל לשאלה ונראה שגם הר"ן ז"ל עצמו מסכים לזה וכנראה שפוסק כן להלכה כהאבע"א מדקרי לה בשם מסקנא וכן בתוס' הנ"ל קרי לה בשם מסקנא וכ"פ הנמ"י להלכה להדיא בשלהי יבמות ע"ש והגם דהב"י כ' עליהם דדברים אלו לאו דסמכא אינון משום דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והעיטור חולקים עליהם כבר עמדו בזה הש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו והגר"א ז"ל בביאוריו לאה"ע סי' י"ז ס"ק פ"ג שדבריו ז"ל תמוהין דהא אדרבה הרי"ף לא הביא כלל כל השקלא וטריא דהך סוגיא דקא' ולהך לישנא וכו' והביא רק הא"ד דרבא דסי' דרבנן וכו' ולא הזכיר כלל חשש שאלה לא כאן ולא בפ"ב דמציעא לענין אבידה וגם הרמב"ם לא הזכירה כלל לא בה' גירושין ולא בה' אבידה ולפענ"ד נ' עוד דאדרבה מדסתם הרמב"ם וכ' בפי"ג מגירושין הכ"א רק לשון המשנה ואעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו כייל כליו בהדי גופו וממילא משתמע דכמו דבגופו מהני עכ"פ ס"מ ביותר לכו"ע וכדפסק הוא ז"ל בעצמו בפי"ג מה' אבידה ה"ה ובפי"ג מגירושין הכ"א לפי מה שכתב הה"מ בפי"ג ופ"ג מגירושין והכ"מ בפי"ג מגירושין ובפי"ג מאבידה שם ה"ה דבכליו הני נמי עכ"פ ס"מ ביותר אלא שהרא"ש ז"ל הגם דבשלהי יבמות סי' ג' העתיק רק לשון הרי"ף ז"ל הנ"ל ולא הביא הך דבכלים חיישי' לשאלה. אמנם בפ"ק דמציעא סי' נ' ובת' שהובאה בטור ססי' קי"ח כ' דחיישי' לשאלה עכ"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל מדשתקו לגמרי מהך סוגיא והך דינא נראה דעתם בבירור דס"ל ג"כ כדעת התוס' והר"ן והנמ"י הנ"ל דלמסקנא באמת ל"ח כלל לשאלה וגם שהרי הר"ן והנמ"י הם מפרשי הרי"ף ז"ל ואי הוה רמיזא כלל בד' הרי"ף דס"ל דחיישי' לשאלה לא הוו שתקי מלאדכורי וכ"ש דלא הוו סתמי לפסוק להדיא היפך דעתו בסתם:
ה וכן נראה דעת הטור בסי' י"ז שכ' וז"ל ואם אין מכירין אותו בטב"ע אפי' י"ל סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקין משמע להדיא דאם הם מובהקים מהני גם בכלים ול"ח לשאלה והב"י שם דחק לפרש דהאי אם אינן מובהקין קאי רק אסימני גופו ולא אסימני כליו וכל מעיין ישפוט בצדק שהוא דחוק מאד וכי מי הכריחו להטור ז"ל למינקט כי הך לישנא ולסמוך שנפרש דבריו בפי' דחוק וגם מדשתק גם הוא ולא הביא הך דינא דחשש שאלה ש"מ דס"ל כהאבע"א ואין לומר דמשמע לי' להב"י דעת הטור כן ממ"ש הטור לעיל מזה בסמוך וז"ל כ' ר"ת וכו' או ע"י ס"מ שי"ל בגופו ומדלא הזכיר בזה כליו ג"כ משמע דס"ל דבכליו לא מהני אפי' ס"מ משום חשש שאלה אבל אין דקדוק קל כזה כדאי להוציא דבריו דכאן מפשטן ולדחוק בדבריו וגם באמת אינו דקדוק כלל דהא לא מיירי עדיין מכלים רק חילק בשם ר"ת בין כשאין שם אלא הראש לאם כל גופו שלם שאז יכולין להכירו ע"י סימנים מובהקים דגופו ומה לו להזכיר כאן כלים כיון דבכלים לא שייך חילוק זה.
אמנם יש להביא קצת סמך לפי' הב"י מדשינה הטור לישני' דמתני' דקתני בה בגופו ובכליו והוא ז"ל כ' בהיפך בכליו ובגופו והיינו לרמז דמה שמסיים אם אינן מובהקין קאי רק אגופו דסמיך לי' כפי' הב"י אבל ג"ז אינו כדאי להוציא הדברים מפשטן וגם דוחק לומר דבאמת האי אם אין מובהקין קאי ודאי גם אכלים אמנם כיון דחיישינן לשאלה א"כ ממילא אין הסימנים מובהקים וכסברת הב"ש בס"ק ס"ט מלבד שהסברא בעצמה דחוקה [וע' להלן אות ט' שהוכחנו מהש"ס שסברא זאת דחוי' לגמרי ואין לה מקום כלל] הלא בדברי הטור לא רמיזא זאת כלל אכן נראה מה שדחקו להב"י לדחוק בדברי הטור כאן הוא ממה שבסי' קל"ב כ' הטור להדיא ו ודע שלא השאילו לאחר וגם כדי שלא יחלוק הטור על אביו הרא"ש ועל הרי"ף והרמב"ם שסוברים כן לפ"ד הב"י ז"ל כנ"ל ועכ"ז ודאי דלישני' דהטור כאן מוכיחין דלא כפי' הב"י ובפרט מה שלא הזכיר כאן כלל חשש שאלה והזניחו עד סי' קל"ב:
ו והכי משמע נמי פשטי' דמתני' אעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו מדכיילינהו בהדדי משמע דחד דינא אית להו וכנ"ל **(הגה"ה וע' ב"ש סקס"ט הביא קושיית הגאון מהר"ל ז"נ מפראג דחי גם ללישנא דסימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה א"כ ממילא גם טכ"ע לח מהני בכנים וא"כ אמאי תני במתני' דסימני כלים לא מהני שהן מדרבנן תקשי לי' דאפי' טב"ע שהוא מדאוריי' נמי נא מהני ולא אבין זאת. דהא אי חיישי' לשאלה ע"כ דגופו וכליו לאו בחד גוונא מיירי בין ללישנא דסימנים דאוריי' ובין ללישנא דסימנים דרבנן לפי"ז י"ל דסימני כליו מיירי באמת גם בסי' מובהקים ביותר דהוו דחוריי'. ואפ"ה לא מהני ומאי עדיפיתא דטבע טפי מס"מ ביותר ואין לדחוק ולומר דנא סיימוהו קושי' וכוונת קו' הוא דהא לא הוי כלים דומי' דגופו דהא בכלים אפי' טבע שהיא דאיריי' לא מהני דא"כ בפשיטות הו"ל לאקשויי אסימנים גופיי' דגופו לא מיירי אלא בסימנים אמצעים וכליו מיירי אפי' בס"מ ביותר דהוו דאוריי' ואפ"ה לא מהני וגם אין לומר דקושייתו הוא דאמאי נקט מתני' לישנא דסימנים גם בכליו והניח מקום לטעות דכלים דומיא דגופו כפשטי' דמתניתין והיינו בסימנים מנים אמצעים אבל ס"מ מהני גם בכלים ול"ח לשאלה ליתני בכלים טב"ע ואפ"ה לא מהני וע"כ היינו משום דחיישי' לשאלה וממילא הוה ידעינן דמזה הטעם גם ס"מ ביותר לא מהני דמלבד שדחוק מאד להעמיד זאת בדבריו' יקשה עוד דא"כ הו"ל לאקשויי קושייתו זאת אסתמי' דהש"ס גם ללישנא דסי' דאורייתא ובכלים דלא מהני סימנים היינו משום דחיישינן לשאלה דא"כ אמאי נקט לישנא דסימנים גם בכלים והניח מקום לטעות וכנ"ל וכן יקשה זאת גם אם נימא דקושייתו הוא כמש"ל דאם כן לא הוה כלים דומיא דגופו דהוה לי' לאקשויי הכי אסתמי' דהש"ס לתרווייהו לישני וצ"ע:)** והגם שגם זה יש ליישב עפ"י סברת הב"ש סקס"ט הנ"ל שלפי"ז הוי גופו וכליו בחד גוונא דבתרוויי' בעינן ס"מ ביותר וממילא בכלים דלא מושלי אינשי באמת מהני ס"מ כמו בגופו ובכלים דמושלי הא לא משכחת ס"מ מחמת חשש שאלה אמנם באמת שסברתו זאת דחוקה מאד כמש"ל. ועוד תראה בד' התוס' יבמות שם ד"ה כליו דחיישי' וכו' כמה דחקו עצמם ללישנא דחיישינן לשאלה ולסוף נשארו בקושיא וכתבו שם דלמסקנא דלא חיישינן לשאלה א"ש ע"ש ועי' בקו"ע סעי' רכ"ו בשם ר' יואל דבכל פלוגתא דהתרה הלך אחר המיקל וכ"פ הט"ז גם בשם ת' מהר"מ מטראני [ע' ב"ש סקמ"ו וח"מ סקל"א] וא"כ גם כאן דאיכא תרי לישני אי חיישינן לשאלה י"ל הלכה כלישנא דמיקל. והגם דבפ' יש בכור (מו ב) אמרי' לחד לישנא דלא הקילו בעדות אשה אלא בסופה אבל לא בתחילתה בענין ההכרה ע"ש הנה נראה דעת כמה פוסקים שחתרו למצוא קולי קולות בעיגונא גם בענין ההכרה ע"כ דנקטו כהאיבע"א דשם דיש להקל גם בתחילתה ומד' הרא"ש בת' ריש כלל נ"א ובסי' ב' שם נראה דגם הוא תפס כשינוייא בתרא הנ"ל דגם לענין ההכרה הקילו עש"ה אח"כ מצאתי בס' תשובה גאוני בתראי שאלה י' לאא"ז הגאון בעל תוי"ט ז"ל שהעיר קצת מהקצת מזה ע"ש וכן הרמב"ם ז"ל לפמ"ש עליו הכ"מ בפי"ג מגירושין פוסק גם הוא כל"ב דרבא דסימנים דרבנן ודלא כמ"ש הה"מ בדעתו בפ"ג מהל' גזילה ואבידה ה"ה ע"ש וכן נפלענ"ד ברור כמ"ש אי"ה באורך להלן (אות ט"ו) בהג"ה הרי מוכח דגם הוא סובר דבפלוגתא דהתרה בענין ההכרה הלך אחר המחמיר אם האיסור הוא דאוריי' כל"ק דבכורות שם וא"כ הא התרי לישני דחשש שאלה נמי בענין ההכרה הוא והוה לן למינקט לחומרא אך עכ"ז לפענ"ד דפסקי' בהא כל"ב דל"ח לשאלה משום דהסוגיא מוכחת כל"ב וכמש"ל (אות ו') בשם התוס':
ח ועוד נראה לומר דגם לפמ"ש הב"י דחיישי' לשאלה יש לחלק ברווחא דדוקא כשמצאוהו הרוג או מת דמדאו' הוא בחזקת חי לגמרי ואזלי' בתרי' אפי' לקולא לענין גט כמ"ש במשנה גיטין (כ"ח א') דאפי' הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת חי וכן הנך תלתא דר"א בן פרטא דבמתני' שם ע"ב שהן בחזקת קיימין ואפי' לקולא וסימני כליו אתו לאפקי' מחזקת חיים דאורייתא בהא שפיר י"ל דחיישי' לשאלה ואין ספק מוציא מידי ודאי דאוריי' ואפי' אי נימא דשאלה וה"ה מכירה ואבידה (ע' ח"מ סקכ"ב) חששות רחוקות נינהו ולא ספק השקול נינהו מ"מ אחמור בי' רבנן שלא להוציא עי"ז מחזקת חיים דאורייתא ולא עדיף מכל הדברים שרובן למיתה כגון משאל"ס בלא סימנים ושהא עד כדי שת"נ או גוב אריות ונמרים וצלוב ומגוייד שמנה הרמב"ם בפי"ג מגירושין הט"ז י"ז י"ח שרובן למיתה כמש"ש הי"ד דבכל אלו אעפ"כ לא תנשא לכתחי' דהחמירו בהם משום חומר איסור א"א וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות ה"ג ע"ש. וה"נ החמירו חכמים משום איסור א"א בכלים דניחוש לשאלה ומכירה ואבידה אבל בראוהו נטבע במשאל"ס ושהא עליו עד כדי שת"נ ולא ראהו עולה דמדאו' הוא בחזקת מת לגמרי דלכן אם נשאת ל"ת כמפורש בש"ס פרק האשה בתרא קכ"א א' וב') וכמ"ש הרמב"ם בפי"ג מגירושין הי"ט וכ' (עי' דברי הה"מ והכ"מ שם) והיינו משום דרובן למיתה כמ"ש הרמב"ם שם והתוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') וכל הפוסקים ולכן מורידין יורשיו לכחלה בכל אלו הדברים הנ"ל שרובן למיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות ה"ג והטוש"ע ח"מ סי' רפ"ד ס"ג ודאין משיאין את אשתו הוא רק חומרא דרבנן בלכתחילה מחששות רחוקות דלמא גלי אשפילוהו או דף נזדמן לו ועלה כדאמרי' בהאשה בתרא והטעם אי משום חומר איסור א"א כמ"ש הרמב"ם בה' נחלות שם או גם משום לזות שפתים כמ"ש המרדכי בשלהי יבמות א"כ ברווחא מסתבר למימר דאם יש מצורף זה גם סימני כליו דלכתחי' נמי שריא לאנסובי ול"ח לשאלה דספיקא דרבנן לקולא וכ"כ בקו"ע סרמ"ז בשם ר"ב אשכנזי דכל הספיקות במשאל"ס כולם לקולא **(הגה"ה ואע"ג דבספק אי אישתהי אחר עלי' מן המים החמיר הר"ן ז"ל בת' סי ע"א במשאל"מ שלא לסמוך תו אסימנים והובאה בב"י ואי דרבנן הוא הא ספיקא להקל הא לא תברא דהמעיין שם בגוף הת' בל' השאלה בעיניו יראה דההוא עובדא הוה שלא הי' שום אדם רואה בעת טביעת אנשי הספינה וא"כ ה"ה סד"א בעצם. אלא דהו"מ להקל בזה כמו בספיקא דתוך ג"י שכ' החו' (קכ"א א') דתלינן להקל שהוא עדיין תוך ג"י ע"ז כתב הר"ן שם דל"ד לדהתם דכאן יותר מצוי ששהא יותר משעה א' ועוד נ"ל דכיון דיותר מצוי ששהא יותר משעה. הא לאו ס' השקול הוא וא"כ גם אם הי' שוהה כדי שת"נ אסור במשאל"ס אבל בס' השקול ודאי שרי במשאל"ס משום דאיסורו דרבנן וכמ"ש:)** [ועיין ב"ש ס"ק ק"ה שהביא כעין זה בשם הט"ז להקל בספק אם הוא משיל"ס או שאל"ס משום דסד"ר הוא וגדולה מזו ע' בקו"ע סרכ"ט ור"ל בשם ת' המבי"ט מה שעלה ע"ד שיש באפשרי להתיר במשאל"ס משום דהוא דרבנן] ואם הקילו התוס' וכמה מהראשוני' בספק אם הוא תוך ג"י אע"ג. דהספק בעצמו הוא בדאוריי' רק משום דהחשש הוא דרבנן עמ"ש בזה כ"ש כאן דעיקר הספק הוא בדרבנן וכ"ש אי נימא דשאלה ומכירה ואבידה חששות רחוקות נינהו ודאי ברור דלא חיישינן להו בדבר שעיקר איסורי' הוא רק חומרא דרבנן לבד כמ"ש בס"ד:
ט ועוד דגם להפוסקים דחיישי' לשאלה היינו משום דמספקא להו כהי מהני תרי לישני נקטינן אי כל"ק דחיישי' כהאיבע"א דל"ח כפשטי' דסוגיא וסברת כמה מהראשונים כמש"ל אות ד' ופסקו לחומרא וא"כ בנ"ד דסד"ר הוא נקטי' לקולא כהאבע"א דל"ח ועוד דהא הא דאצטריך הש"ס לאוקמא דהא דסימני כלים לא מהני הוא משום חשש שאלה הוא רק ללישנא דסימנים דאוריי' וכמו שהוכיח כן הב"ש בס"ק ס"ט מהתוס' ע"ש. והגם דהוא גופי' דחיק שם לדחותה אשינוי' דחיקא לא סמכי' להל' למעשה ומחוורתא כדבריו הראשונים שם וכ"מ נמי מהש"ס דקא' דוקא ולהך לישנא דא' רבא סימנים דאורייתא וכו' והוי קשיא לי' דאפי' סימנים בכליו אמאי לא מהני ודחיק לי' לאשכוחי סימנים גרועים בכלים והוכרח ע"כ לומר דהוא משום חשש שאלה ולא הוה לפי"ז דומיא דסימנים בגופו דטעמי' משום דמיירי בסימנים גרועים ארוך וגוץ. וגם נדחק לפי"ז לאוקמא ע"כ טעמי' דאוכף וכיס וארנקי וטבעת משום דלא **(הגה"ה ולכאורה יש לדקדק ממתני' דגם באיסור דרבנן חיישינן לשאלה בכלים להך לישנא דפ' יש בכור (מ"ו ב') דמדאו' פדחת לחוד הוה הכירא לענין בכור ולענין עדות אשה ולכל מילי אלא דרבנן הוא דאחמרו בעדות אשה לחוד וקתני במתני' אין מעידין אלא על פ"פ עם החטם ואעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו ומ' ג"כ דאפי' סימני כלים בצירוף הכרת פ"פ בלא חטם ג"כ לא מהני הרי דגם באיסור דרבנן דהיינו הכרת פדחת בלא חטם דרק מדרבנן לא מהני ואפ"ה לא מהני בי' גם בהצטרף לזה עוד סימני כליו וע"כ היינו משום חשש שאלה. הרי לכאו' דגם באיסור דרבנן ע"כ דחיישינן לשאלה וא"כ ה"ה במשאל"ס דאיסורו דרבנן עכ"ז חיישינן לשאלה. והגם דיש לדחות ולומר דמתני' ר"ל דסימני כלים לחוד הוא דלא מהני משום חשש שאלה. משום דבדאוריי' חיישינן לשאלה אבל בהצטרף להם עוד גם הכרת פדחת אפי' בלא חטם סמכינן שפיר אסימני כלים. ונ"ח לשאלה משום דאיסורו דרבנן אך הרי הרמב"ם ז"ל כ' להדיא בפי"ג מגירושין הכ"א וז"ל אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימין וכו' מעידין עליו ואם ניטל א' מאלו אעפ"י שיש לו סימנים בגופו ובכליו וכו' אין מעידין עליו. הרי פירש דבריו להדיא דלא מצטרפי סימני כלים גם להכרת פדחת עמו וי"ל דמיירי בסי' אמצעים לכן לא מהני גם להכרת פדחת עמו משום דס"ל דסימנים אמצעים הן דרבנן. ולא משום חשש שאלה דל"ח לה באיסור דרבנן.)** **(וה"ה וכ"ש באיסור מים שאל"ס דהוא רק חומרא דרבנן בלחוד משום סייג בעלמא דקיל מאיסור גמור דרבנן כמש"ל וע' מ"ש עוד בזה להלן באות י"א בהג"ה ושייך גם כאן:)** מושלי להו אבל ללישנא דסימנים דרבנן אתיא מתני' כפשטא גופו וכליו בחד גוונא בסימנים אמצעיים ולא צריכין נמי לפי"ז לדחוקי באוכף וכיס וכו' וה"נ מוכח ממה דפריך הש"ס בפ' אלו מציאות (כ"ז ב') ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משמע ודאי כדרך סוגיית הש"ס ברוב המקומות שבא לחלק בזה דבריו הראשונים דפשיט ממתני' דסימנים לאו דאורייתא ודחי לי' התרצן דלעולם סי' דאוריי' וכליו משום דחיישינן לשאלה ופריך דא"כ דעעמי' משום חשש שאלה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ור"ל אלא ע"כ דל"ח לשאלה וטעמא דסימני כלים דלא מהני הוא משום כדאמרי' מעיקרא דסימנים דרבנן [ועפי"ז ממילא אדחי סברת הב"ש בסקס"ט שכ' דללישנא דסימנים דרבנן ובעי ס"מ ביותר ממילא מוכח דחיישי' לשאלה בכלים משום דכיון דלפעמים מושלי להו א"כ לא הוה ס"מ ביותר ולפמ"ש הרי אדרבה מוכח דללישנא דסימנים דרבנן ע"כ דל"ח לשאלה] וא"כ כיון דתפסו הפוסקים ל"ב דרבא דסימנים דרבנן תו לא צריכינן כלל ממילא לטעמא דחשש שאלה ול"ח לה באמת כלל ונראה ג"כ דמשו"ה לא הביא הרי"ף כלל הך סוגיא דחשש שאלה וכן הרמב"ם לא הזכיר הך דינא משום דכיון דהרי"ף הביא רק הא"ד דרבא דסימנים דרבנן וא"כ ע"כ דל"ח לשאלה וכמ"ש דחד באידך תליא:
י ותו דבנ"ד כיון דראהו העד נטבע בבגדים אל שנמצאו לכ"ע ל"ח בהא לשאלה כמ"ש התו' בהאשה בתרא (ק"כ ב') סד"ה ואבע"א ובפ"ג דגיטין (כ"ח א') ד"ה מצאו בחפיסה לענין גט שנמצא ע"ש ושם וכן הרמ"א בסוף סעיף ל"ב בשם ת' מהר"ם פאדווא סי' ל"ו והגם שהב"ש שם ס"ק צ"ח כ' דמיירי דוקא כשנמצא מיד לטביעה אין דבריו מוכרחים וכן בח"מ ס"ק ס' כ' בהדיא דמהני אפי' אם נמצא אחר כמה ימים מהטביעה ובאמת ד' הב"ש תמוהים דהא הנדון דמהרמ"פ מבואר בגב"ע דשם שלא מיד לטביעה נמצא אלא ביום שני ואפי' אם נדחוק ונאמר דביום שני מקרי מיד הלשון דמהרמ"פ בתשובתו שם מראה להדיא דלאו משום דנמצא מיד דוקא הוא דמהני אם נמצא באותן הבגדים שנטבע דכל כי האי הו"ל לפרש דבריו אלא כ' סתם דחשש שאלה לא שייך בנדון דשם משום שהעובד כוכבי' הי' אתו בספינה וראהו שם מלובש בהן קודם הטביעה ע"ש ואע"ג דהרמ"א כ' דדוקא בי"ל סי' מובהק בבגדיו הוא דמועיל זה אין כוונתו על ס"מ ביותר דווקא דבאמת במשאל"ס ושהא עד כדי שתצא נפשו נפלע"ד לומר דמהני סי' אמצעי גם לפי מה שתפסו הפוסקים בפשיטות דסימנים אמצעים הן דרבנן כל"ב דרבא דכיון דעיקר איסור דמשאל"ס הוא חומרא דרבנן בלכתחי' בלבד לכ"ע וכמש"ל מסתבר ברווחא דאלמוהו רבנן לסימנייהו באיסורא דרבנן למסמך עלייהו אפי' לכתחי' וחילי דילי בזה ממ"ש רש"י בהאשה בתרא (ק"כ א') ד"ה בין כליו וז"ל אלמא סמכינן אסימנים וכו' אפי' למשרי איסור א"א דאוריי' אלמא סי' דאוריית' עכ"ל ושם ריש ע"ב בד"ה מובהק הוא כ' וז"ל ואע"ג דסימנים דרבנן אסימן כי האי סמכי' אפי' באיסור דאורייתא וכן בפ' כל הגט (כ"ז ב') ד"ה מספקא לי' כ' וז"ל ודלמא סימנים דרבנן וכו' אבל למשרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מה"ת עכ"ל וגם באלו מציאות (כ"ז ב') ד"ה סימנים דרבנן כ' וגבי א"א דאיסורא דאוריי' הוא לא סמכי' עלייהו עכ"ל. הרי שדקדק רש"י ז"ל מאד בלשונו דרק באיסור דאוריי' הוא דלא סמכי' אסימנים אי סימנים דרבנן אבל באיסור דרבנן משמע להדיא דסמכינן עליי' גם אי הוו דרבנן [ויש מקום קצת לדחותו בדוחק אך האמת יורה דרכו לפענ"ד ברור כמ"ש].
יא וה"נ מ' לדידי דגם הרמב"ם אית לי' סברא זו מדלא הזכיר הך דינא דסי' בגופו ובכליו דלא מהנו אלא בה' כ"א בפי"ג מגירושין במצאוהו הרוג או מת ולא הזכירוהו כלל בכל הדינים שזכר שם לעיל מהי"ו עד הכ"א וע"כ דלאו אסימנים גרועים דגופו וכליו כ' דלא מהני והם ארוך וגוץ וחיורי וסומקי דא"כ גם בכל הדינים הנ"ל ודאי דלא מהני והי"ל להזכירם גם התם אלא ע"כ דר"ל סי' אמצעים דבהו מיירי התרי לישני דרבא וע"כ היינו משום דבמצאוהו הרוג או מת דהי' עד עתה בחזקת חי לגמרי כמש"ל באו' ח' הוא דלא מהני סי' אמצעים דהוו רק דרבנן אבל במשאל"ס ושהא עד כשת"נ וכן מגויד וצלוב וכל הנך דמני התם מהי"ו עד הכ"א דכולם רובן למיתה וכמש"ל שם וכל עיקר איסוריי' רק מדרבנן שפיר סמכי' גם אסי' אמצעים דרבנן הרי מוכח בס"ד דגם הרמב"ם ס"ל סברתנו. הנ"ל דהימנו רבנן לסימניי' באיסורייהו ואין להשיב ע"ז ממ"ש הוא ז"ל בפ"ז מה' נחלות ה"ג בהדיא דגם בהי' לו סימנים מובהקים בגופו לא מהני והא התם קאי אנטבע במשאל"ס ושהא עד כדי שת"נ וכל הנך דמני התם דכולהו איסורם רק מדרבנן כמש"ש הוא ז"ל בהדיא ואפ"ה כתב דלא מהני גם סימנים מובהקים ר"ל אמצעי'] הא לא תברא דהמדקדק הטיב בלשונו שם יראה דיותר נוטין דבריו שם דמ"ש דאפי' ס"מ אין מועילין קאי רק אנדקר במלחמה ומת או נהרג דבז' לא קא' ראוהו כדא' התם בכל הנך דמני התם ע"ש והיינו ר"ל מצאוהו נדקר או נהרג דאיסורו דאוריי' לכן לא מהני בי' סימני' אמצעים ומ"ש גם ע"ז דהוא חומרא דרבנן היינו בצירוף הסימנים **(הגה"ה ולפלפולא בעלמא אמינא. דלכאורה יש להקשות ד' הרמב"ם ז"ל אהדדי דלפי מה שהוכחנו דגם הרמב"ם סבירא לי' דבאיסור דרבנן סמכינן אסי' אמצעים והא לכאורה יש להקשות ע"ז דללישנא קמא דפ' יש בכור (מ"ו ב') דמדאורייתא פדחת לחוד הוי הכירא לענין בכור ולעדות אשה ולכל מילי אלא דרבנן הוא דאחמרו בעדות אשה לחוד ובמתני' במכילתין קתני אין מעמידין אלא על פ"פ עם החטם אעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו וכענין ממש שכתבנו לעיל בהג"ה אות ט' בענין חשש שאלה בכלים ע"ש. והגם דההוכחה ממתני' יש מקים לדחותה כמש"ש אך מד' הרמב"ם בפי"ג מגירושין הכ"א שהבאתי שם לשונו ודאי יש להכריח כן בבירור ע"ש. והנה שם לענין חשש שאלה דכלים יישבנו דהרמב"ם מפרש למתני' בסימנים אמצעים הוא דלא מהני גם אפילו בהצטרף לזה גם הכרת פדחת ומשום דסי' דרבנן ולא משום חשש שאלה אבל לענין שאנחנו דנין עתה דבאיסיר דרבנן סמכינן שפיר אסימנים אמצעים. א"כ אפי' אי נימא דמתני' מיירי בסימנים אמצעים הרי לפי זה ע"כ מוכרח מינה עכ"פ דאדרבה דלא סמכינן אסימנים אמצעים שהן דרבנן אפי' באיסור דרבנן דהיינו בצירוף הכרח פדחת בלא חטם דרק מדרבנן לא מהני והנראה לומר ע"כ דפי' משנתנו בזה תלי' באמת בהנך תרי לישני גופיי' הנ"ל דבכורות)** **(דלל"ק דמדאורייתא הכרת פדחת לחוד נמי מהני גם בעדות אשה. נפרש מתני' דסבירא לי' דסימנים לחוד לא מהני אבל בהצטרף לזה גם הכרת פדחת מהני ולהאבע"א בהכרת פדחת לחוד בלא חטם לא מהני אפי' מדאורייתא שפיר מצינן לפרש מתני' דר"ל דגם בהצטרף סימנים עם הכרת פדחת נמי לח מהני. ולפי זה הנה בדעת הרי"ף והרא"ש דתפסו ל"ב דרבא דסימנים דרבנן. נוכל לומר באמת דסבירא לי' לגמרי כל"ק דבכורות ולהכי פסקו כא"ד דרבא לחומרא דסימנים דרבנן משום דבתחילתה לא הקילו כל"ק דבכורות ובהצטרף סימנים אמצעים להכרת פדחת סברו דמהני ודלא כהרמב"ם בזה ומשום דאלמוה רבנן לסימנייהו באיסוריי' כנ"ל או כשנרצה נוכל לדחוק ולומר דאי סבירא לי' בהך דינא כהרמב"ם דלא מצטרפי סימנים אמצעים גם להכרת פדחת יש לומר דלא סבירא לי' כהרמב"ם באידך דינא דסבר דבאיסור דרבנן סמכינן אסי' אמצעים גם להא"ד דרבא כדהוכחנו בפנים באות י"א שע"כ כן דעתו ז"ל אלא דסברי דגם באיסור דרבנן לא סמכינן אסימנים אמצעים כיון שאין שום הכרע ברור בדבריהם ז"ל איך סברי בהני תרי דיני לזאת עכ"פ אין להקשות שים סתירה בדבריהם ז"ל גופיי' אהדדי אבל הרמב"ם ז"ל שפוסק בהדיא בפי"ג מגירושין שגם בהצטרפות הסימנים עם א' מאלו [היינו הכרת פדחת בלא חטם] נמי אין מעידין עליו ע"כ לומר לפמ"ש פי' מתני' הנ"ל לפי התרי לישני דבכורות שפוסק בזה כהאבע"א דבכורות בפירוש משנתנו הנ"ל וא"כ הרי מעתה דבריו ז"ל כסותרין זא"ז דהא מדלא הזכיר בדין מים שאל"ס ומגוייד וצלוב ודכוותיי' דלא מהני בהו סימני גופו וכליו. ע"כ היינו משום דאיסוריי' רק מדרבנן מהני בהו באמת סי' אמצעים דגוף וכלים וכמש"ל אות זה וע"כ דהיינו כל"ק דבכורות כמ"ש כאן דסבירא לי' בפירוש משנתנו דלהכרת פדחת מהני הצטרפות הכרת סימנים אמצעים משום דלהך לישנא הא דהכרת פדחת לחוד לא מהני הוא רק מדרבנן וא"כ איך כ' בהכ"א דהכרת פדחת לחוד לא מהני אעפ"י שיש לו עוד גם סימני גוף וכלים. והוא ע"כ כהאבע"א שם בפירוש משנתנו כמו שביארנו ואא"ל דהרמב"ם כוונתו כאן על סימנים גרועים דוקא ואין מהצורך כלל להאריך בזה ויש מקום לתרץ. דשאני משאל"ס ומגוייד ודכוותיי' דאיסורייהו אינו איסור גמור דרבנן אלא חומרא דרבנן בלכתחילה אלא דלא משנינא לך שינויא דחיקא דבאמת הא לק"מ דברווחא יש לומר דס"ל להרמב"ם דבהא ל"פ גם האבע"א וסבירא לי' ג"כ הך חילוק בין תחילת העדות לסופה ובאיסור דרבנן שפיר סמכינן גם אסימנים אמצעים ול"פ אל"ק אלא בענין הכרת פדחת בלא חטם אי מהני מדאורייתא עכ"פ גם לעדות אשה דסבירא לי' להאבע"א דלא מהני אפי' מדאורייתא ולכן לא מהני גם בהצטרף לזה עוד סי' אמצעים ג"כ משום דהן דרבנן כמו סי' אמצעים לחוד דלא מהני אבל בשאר מילי דאיסורן רק מדרבנן. יש לומר דסבירא לי' גם להאבע"א דמהני בהו אז סימנים ולמה לנו לחלק את השוין במקום שאין אנו מוכרחין כלל לומר דפליגי:)** וגם איבוד זכרו ודו"ק [ולפי"ז ממילא מוכח דס"ל גם להרמב"ם כמש"ל (אות ח') דבמשאל"ס ושהא וכו' הלך אחר המקיל בפלוגתא דהתרה גם בענין ההכרה בתחילתה כהאבע"א דבפ' יש בכור (מ"ו ב') ולא אשכחן דלפלגו עלי' בהא הרי"ף והרא"ש דאינהו לא מיירי אלא באיסור דאוריי' כגון במצאוהו הרוג או מת אבל לא במשאל"ס ודכוותי' שרובן למיתה ולמה לנו לחלק את השוין בזה]:
ומעתה ע"כ דמ"ש הרמ"א בסוף סעיף ל"ב דדוקא בי"ל סימני' מובהקים בבגדיו הוא דמועיל אם רואה נטבע בבגדים אלו שנמצא אם כוונתו על ס"מ ביותר דוקא דהא בזה ודאי מועיל גם סי' אמצעי כדהוכחנו וגם באמת שבגוף ת' מהר"ם פאדווא שם לא נמצא כן אלא אדרבה פשטי' דלישנא דהתם מראה דלא אתי אלא לאפוקי סימני חיוורי וסומקי וכיו"ב דכ' וז"ל ואף לפי המסקנא דאמר ואבע"א בחיוורי וסומקי שאינם סימנים וכו' הלא בנ"ד אמר סתם שראהו במלבושיו שהי' מלובש בספינה אולי היתה לו הכרה טובה במלבושים ולא ע"י הצבע עכ"ל ולא גמגם והסתפק בזה מהרמ"פ שם ולא רצה לסמוך להתירה משום זה בלבד אלא משום ששם היה המעשה דלא הוה ידעינן כלל בבירור איזה הכרה הי' לו בהמלבושים ע"ש אבל אם הי' העו"ג אומ' הסימנים האמצעים על המלבושים נראה ברור מדבריו שם שהי' סומך להתיר גם עי"ז בלבד אלא ודאי ברור כוונת הרמ"א ז"ל על סי' אמצעי וכן נמצא לאיזה מהראשונים ז"ל דלסימנים אמצעים נמי מובהקים קרי להו ובפרט בד' הרמב"ם ז"ל וכן בש"ס באלו מציאות (כ"ז סוף ע"ב) ואנא יהיבנ' סימני' מובהקים דידה ושם (כ"ח ב') ומאי לא א' סימני' דלא אמר סימנים מובהקים דידה שפירושם סימנים אמצעים וכמ"ש התוס' שם (כ"ז ב') ד"ה ואנא ע"ש:
יב ובר מן דין י"ל עוד לפי"ז דהא מה דתפסו הפוסקים דסימנים דרבנן הוא מספיקא אי קי"ל כל"ק דרבא או כל"ב וכן לרב אשי גיטין (כ"ח ב') ולסתמא דהש"ס ב"מ (כ"ז א') מספקא להו אי דאוריי' או דרבנן ולכן נקטו לחומרא (ואע"ג דלבתר פשיט לה רבא (שם כ"ח א') דסימנים דאוריי' מ"מ הא בתר דא תיכף קא' רבא גופי' את"ל סימנים דאוריי' הרי דלא איפשטא לי' דא בבירור וכן מוכח לישני' דרבא גופי' (כ"ז א') דא' דאי כ' רחמנא שלמה הו"א ה"מ בעדים דגופא וסימנים דגופא אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף וכו' וע"כ מ"ש בעדים דגופא וכן בחמור דעדים דאוכף היינו אי סימנים לאו דאוריי' וסימני' דגופא ואוכף היינו אי סימנים דאורייתא וכמ"ש התוס' שם בד"ה בעידי אוכף אלא דאיכא למדחי דמקמי דפשטה אמר הכי] מוכח קצת דלא איפשט לי' בבירור וא"כ במשאל"ס ושהא וכו' דאיסורו דרבנן כנ"ל ספיקו לקולא וסמכי' בהא אסימנים אמצעים דכליו מספיקא דלמא מהני סימנים אמצעים גם מדאוריי' ולשאלה ג"כ לא חיישינן בכה"ג אפי' אי סימנים דאוריי' ג"כ מהך טעמא גופי' דהא גם להך לישנא גופי' דסימנים דאוריית' נמי מספקא לן אי כל"ק דחיישי' לשאלה או כהאיבע"א דכליו בחיוורי וסומקי ובדרבנן לקולא נקטי' ואין לומר דהוה ס"ס לחומרא דלמא סימנים דרבנן. ואת"ל דאוריי' דלמא ה' כל"ק להך לישנא גופי' דסימנים דאוריי' דחיישי' לשאלה [והוה נמי ס"ס המתהפך] כבר כ' המהרי"ט בת' סי' ל"א דבעדות אשה לית בה דין ס"ס כלל משום דכל ספיקות שאתה מרבה בו כולא חד ספיקא הוא שמא זהו או אינו והגם שהוא ז"ל כ' זה לענין ס"ס לקולא הלא ה"ה והוא הטעם גם בלחומרא ולא שייך לחלק ביניהם.
יג והנה לכאורה דהתוס' ס"ל דלא מהני סימנים דרבנן גם במשאל"ס שהרי כתבו בעובד' דשני ת"ח (קט"ו ב') בד"ה וקאמרי וז"ל ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים עכ"ל. אך דלא למיעבד פלוגתא בהך מלתא בין רש"י והרמב"ם להתוס' י"ל דאי משום לא אריא. דהא לישנא דברייתא דהך עובדא דתני בה שהיו באין בספינה וטבעה ברווחא יש לפרש שלא ראו אלא טביעת הספינה ולא שהו עד כדי יציאת הנפש. וא"כ הרי האיסור הוא דאורייתא לדעת רוב הפוסקים. לזאת ודאי דבעינן סימנים מובהקים ללישנא דסימנים דרבנן. וסתמא דהש"ס קיצרה בלשונה ומוקי בקיצור דקאמרי סימנים. ואנן נפרשהו לכל חד מהנך תרי לישני כדאית לי'. וגם דהשתא איירי בכל גווני גם בלא שהא כדי יציאת הנפש. ובשהא נימא באמת דמיירי גם בסימנים אמצעים אפי' ללישנא דסימנים דרבנן. וגם דהוה כפשטא דברייתא כנ"ל. משא"כ אי הוה מוקי להדיא בשהא דוקא. היה מוכרח להאריך בלישני'. וגם לא בכל גווני. והא דפריך הש"ס שם ותסברא משאל"ס נינהו וכו' ואי כדקאמרינן דמיירי בדלא שהא וכו'. הא הו"מ נמי למיפרך גם אי איירי במשיל"ס דהא ג"כ אסורה אי לא שהא כדי יציאת הנפש. י"ל דה"ק דאפי' אם תפרש הברייתא בשהא וכו' אכתי תקשי דהא משאל"ס הוא וכו'. והב"י בש"ע סוף סעיף ל"ב שכ' ג"כ בדין משאל"ס וז"ל ומיהו אם הי' בו ס"מ ביותר ברגלו סומכין עליו וכו' והוא לשון הנמ"י שם בסוגיא. הגם דע"כ דמיירי גם בשהא כדי וכו' כדמוכח להדיא מדבריו שבריש סעיף זה שחילק וכ' וטבע בים הגדול דחיישי' שמא יצא ממקום אחר ובמים מכונסים שעומד ורואה כל סביביו ושהא כדי וכו' מעיד עליו שמת ומשיאין וכו' א"כ בים הגדול דאסור ע"כ דגם בשהא עד כדי יציאת הנפש מיירי. אמנם ודאי דאין אנו מוכרחים לומר דמיירי דוקא רק ששהא לחוד. אלא טפי מסתבר למימר דמיירי בכל גווני. א"כ להכי נקט בסוף הסעיף מלתא דפסיקא אם היה בו סימן מובהק ביותר וכו' דאז גם בלא שהא שרי:
יד ולולא דמסתפינא להכניס ראשי בזה. אמינא דלפום קושטא איפשיט ליה לרבא לאח"כ דסימנים דאורייתא מוהי' עמך וכו' (שם כ"ח א') והא דבתר דא תיכף קא' רבא גופי' את"ל סימנים דאורייתא דנראה כמסתפק בדבר הוא כדשני הש"ס ע"ז משום דאיכא למימר כדשנינן. רק איכא למימר ור"ל משום דיש מקום לבע"ד לחלוק ולדחותה כדשנינן דהיינו בעדים. אבל לרבא גופי' עכ"ז איפשט ליה לפום קושטא דסימנים דאוריי' דטפי מסתבר לי' למימר דעד דרוש אחיך אותו היינו בסימנים כדמוכח ממתני' דתכריך שטרות דסימנים דאוריית' [ולמאי דאמר דיש לדחות בעד דרוש אחיך היינו בעדים. ע"כ דחיק ומוקים אנפשי' לתרץ מתני' דתכריך שטרות כמ"ש התוס' (שם כ"ח א') ד"ה מצא כו' דניחא ליה ללוה דליהדר למלוה בסימנים כי היכי דכי ילוה הוא לאחר יהדרו גם לדידי' ע"ש אי אפשר לומר דכיון דברוב מציאות ניחא ליה לבעל אבידה כדא' רבא (שם כ"ז ב') לא פלוג רבנן גם היכא דלא שייך זה מטעם הפקר ב"ד או אפשר הטעם כדכ' הרא"ש שם בסי' ל"ג דלאו משום סימנא מהדרינן דלא הוה סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביע' עינא דע"י סי' כל דהו מכיר בט"ע עכ"ל **(הגה"ה ועל מ"ש הרא"ש שם ססי"ד דבס"מ גם לרמאי מחזירין קשי' לי טובא דאפי' אי נימא דסימנים מובהקים גמורים הוו דאו' ממש אמנם כיון דהסי' אמצעים הוו דרבנן. ע"כ גם לשאר אינשי לא מהדרי' אבידה מדאו' אלא בס"מ ביותר דוקא. ורבנן הוא דעביד תקנתא באבידה וכמ"ש רבא (שם כ"ז ב'). וא"כ למאי איצטרך קרא דעד דרוש לרמאי. ואולי סובר הרא"ש דקרא דעד דרוש דמייתי מתני' הוא אסמכתא בעלמא וכדתני עלה בברייתא ומשרבו הרמאים התקינו וכו' וכמ"ש התו' שם כ"ז ב' ד"ה דרשוהו וכוונת מתניתין דברמאי לא עביד רבנן תקנתא ואוקמוה אדאורייתא דליבעי דוקא ס"מ ביותר:
אמנם לולא ד' התוס' הנ"ל הי' נראה לתרץ קושיית' שם שהקשו דהא במתני' דריש מהך קרא דעד דרוש כו' דלא יחזיר אף בסימנים:
ואיך קא' הש"ס דהברייתא דדריש אהך קרא דרשוהו אם הוא רמאי דר"ל ע"י סימנים ע"ש. והוא לפי שיטתם ז"ל בעצמם דס"מ ביותר הוא דאו' גם ללישנא דסימנים דרבנן. דה"ק אלא דרשוהו וכו' מאי לאו בסימנים. ר"ל דהנ"מ בין רמאי לשאר אינשי הוא בענין הסימנים. דברמאי בעי סימנים ביותר מובהקים ובשאר אינשי סגי בסימנים אמצעים הרי דבסי' אמצעים הם דאו'. ודחי לא בעדים ובשאר אינשי סגי בס"מ ביותר ומהך הוא דנפקא לן דס"מ ביותר הוא דאורייתא לשיטת הסוברים כן אמנם הרא"ש שכ שם דגם לפי האמת מדינא מהדרינן בס"מ ביותר גם לרמאי ע"כ לא יפרש כן וע"כ צ"ל או שמפרש כמש"ל דללישנא דסי' דרבנן גם ס"מ ביותר הוא מסברא לחוד דמסתבר להו לרבנן דאין לך עדות ברורה מזו. או דסבירא לי' דקרא דעד דרוש דמייתו לה ארמאי אסמכתא בעלמא הוא וכנ"ל:)** או אפשר דס"ל דתכריך שטרות איירי בנותן שני סמני' אמצעים בצירוף היינו סי' התכריך וסי' המנין והוי כס"מ ביותר כדע' המ"ב וט"ז ולרבא נראה לו דוחק לאוקמה בנותן שני הסימנים דוקא אמנם ליכא לאתויי ראיה מהכא לדעת המ"ב והט"ז דאיכא למדחי בגווני דתלתא שינויי דלעיל ועוד דגם לתירוץ זה נמי י"ל דאדרבה דלהכי לא אוקמה רבא בנותן שני סימנים אמצעים. משום דס"ל באמת דצירוף שני סימנים אמצעים לא חשיב ס"מ ביותר באופן דליכא למשמ' מינה לא תיובתא ולא סייעתא להך דינא דהמ"ב והט"ז וזיל הכא קמדחי' ליה]. ויש מקום לדקדק זאת מלישנא דרבא שם (כ"ז א) דבריש דבריו נקט עדים וסימנים. והיינו כפי' התו' כנ"ל (אות י"ב) ובסוף דבריו מסיים בסימנים לחוד דקא' כ' רחמנא חמור דאפי' בסימני אוכף והיינו משום דאיפשט לי' באמת דסימנים דאורייתא כמש"ל אלא דיש לדחות דנקט לישנא דהבריית' חמור בסימני אוכף לפי' התוס' (שם ע"ב) ד"ה ת"ש שכ' דברייתא היא:
טו וסמך לדברי מאי דמסתבר ליה לרבא הכי דעד דרוש היינו בסימנים י"ל דאולי דדייק לה מלישני' דאותו דקרא ומפרש ליה מלשון אות וסימן ופירושו שידרשהו מאתך ע"י הסימן שיתן בהאבידה. וכדדריש ליה הכי להדיא בזוהר פ' חקת (קפ"ד א') ע"ש (וע' מנחת שי פ' הנ"ל ע"פ אל תירא אותו) ובזה יתיישב מה שראיתי מקשים בד' רבא דל"ל למינקט הוכחתו דסי' דאו' מקרא דעד דרוש ולא משלמה דנקט בה במתני בהדי' סימנים ולפי"ז א"ש משום דתיבת שלמה לא נרמז בה סימנים וי"ל דאתא לתובעין לחוד אבל בקרא דעד דרוש דייק לה אולי מלישנא דאותו ואע"ג דלרב אשי מספקא ליה (גיטין כ"ז א') אי סימנים דאורייתא או דרבנן לא שבקי' פשיטותי' דרבא משום ספיקא דר"א. וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא בפוסקים ובהכי א"ש מתני' מה שמלה מיוחדת שי"ל סימנין ולא נצטרך לדחוקי נפשין למימר דסימנים כדי נסבה כדדחי הש"ס. וגם לא נצטרך לשבש הברייתא דחמור בסימני אוכף כדהוכרח הש"ס לומר אי סמנים דרבנן. אימא בעידי אוכף **(הגה"ה אמנם לדעת התוס' (קט"ז ב') ד"ה וקאמרי ובפ"ק דמציעא (י"ט א'))** **(ד"ה אי סימנים דסבירא לי' דס"מ הוו דאו' גם אי סימנים אמצעים דרבנן יש לדקדק ודאי. אמאי אצטריך לדחוקי ולשבש הבריי' אימא בעידי אוכף אפי' לפי הסברא דסימנים דרבנן ולא משני דסימני אוכף היינו ס"מ ביותר דהוו דאו'. ומלישנא דרש"י פ' א"מ (כ"ז ב') ד"ה מובהק ושלהי יבמות (ק"ך ריש ע"ב) ד"ה מובהק מוכח לכאורה דסבירא לי' דגם ס"מ הוו דרבנן. מסברא דנפשיי' דרבנן דאין לך עדות ברורה מזו כמ"ש רש"י שם ד"ה ודוקא ואין להביא ראי' לפי' רש"י ולאקשויי אתוס' מלישנא דרבא שם ריש ע"א דא' דאי כ' רחמנא שלמה הו"א ה"מ בעדים דגופה וסימנים דגופה וע"כ הא דקא' בעדים דגופה היינו אי סימנים לאו דאו' וכמש"ל אות י"ב ואי ס"מ דאו' לפלוג ולתני בסימנים גופיי' בין מובהקים לאמצעים די"ל דלס"מ נמי קרי להו רבא עדים משום דמעולים נינהו כעדים כמש"ל. [וכעין זה תירץ בב"י סי' י"ז תמיהתו על התוס' שם (כ"ז ב') ד"ה סימנין ע"ש] וגם ממה דדחיק הש"ס לשנויי בשלמה דסימנים כדי נסבה. ולא משני דהיינו בס"מ ביותר אין ראי' דס"מ נמי הוו דרבנן. אי סימנים אמצעים דרבנן דלא הוי מצי לשנויי הכי משום דלא שייך כלל דסתם שלמה י"ל ס"מ ביותר אמנם משינויא דש"ס הנ"ל בחמור אימא בעידי אוכף ודאי יש ראי' לדעת רש"י וקושיא לד' התוס' דל"ל לשבושי הברייתא דקתני בה סימנים בהדיא. וע"כ צ"ל דאי סימנים אמצעים דרבנן גם ס"מ ביותר לא אתיין מקרא מיותר אלא מדרבנן מסברת נפשייהו כמש"ל וכן מצאתי להש"ך בח"פ סי' רס"ז ס"ק ז' שכ' כן:)** וכ"כ הה"מ בפ"ג מה' גזילה ואבידה ה"ה שכ"ה ד' הרמב"ם ע"ש. ונראה דלדידי' גם לישנא דאת"ל לא תבר' כלל. דס"ל ז"ל בכל מקום דאת"ל הוא פשיטות האיבעיא היכי דה"מ למימר האת"ל בגוונא אחרינא משום דמסתמא הכי מסתבר לי' להלכה כמודעת דרכו ז"ל בקדש. וכן כאן המ"ל באת"ל דסימנים דרבנן סימני' מובהקים ועדים ונתן לבעל העדים דהוי רבותא טפי דאפי' ס"מ דאין לך עדות ברורה מזו כמ"ש רש"י בגיטין (כ"ז ב') ודוקא. ואפ"ה עדים עדיפי [ולא מסתבר לומר דבאמת לא עדיפי כלל עדים גמורים טפי מסימנים מובהקים] ואפ"ה אמר את"ל סימנים דאוריי' דוקא. ש"מ דמשום דהכי מסתבר ליה טפי להלכה. והא דפריך הש"ס ארבא את"ל הא פשיט ליה דסימנים דאורייתא הכי פריך דמאי קאמר את"ל דמשמע רק משום דהכי מסתבר לי טפי והא ע"כ מוכח מקרא דעד דרוש דסי' דאורייתא ולא שייך לומר ע"ז את"ל. אהא משני משום דאיכא למדחי דקרא ר"ל בעדים [ומתני' דתכריך שטרות יש להעמידה בד' גווני כמש"ל אות י"ד] אלא רק משום דעכ"ז מסתבר ליה לרבא טפי למימר דהך קרא פירושו בסימנים כנ"ל. לכן אמר בל' את"ל סד"א ואיך שיהי' עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אי סד"א או דרבנן. וכיון דנ"ד דרבנן הוא אפי' לכתחילה תנשא בסימנים אמצעים דכלים כיון דלשאלה לא חיישי' בכה"ג כמ"ש בס"ד):
טז ואם נפשך לומר דהגם דנ"ד סימני הבגדים כפי העדות עדיפא ודאי מסימני חיוורי וסומקי וכמש"ל עכ"ז עדיין לא מקרי סימן אמצעי משום דתאמר דסימנים מצוים הם וכבר כתבתי דסימן המצוי לא מקרי סי' אמצעי ובפרט שפשטי' דדברי התוס' בהאשה שלו' (קט"ו ב') ד"ה וקאמרי סימנים משמעין לכאורה דס"ל דגם במשאל"ס בעינן ס"מ ביותר דווקא [ע"ל אות י"ג] וגם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות (הובא שם) מטין לכאורה הכי וא"כ הו"ל רש"י יחידאי לגבייהו בזה אומר שבנ"ד אם נרצה נוכל לומר עוד דלאו מטעם עצם סימני המלבושים אתינן עלה. אלא גם מטעם אחר והוא דהל' המבואר בהגב"ע דנ"ד שאמר העד בזה הל' לא הראוהו לי עד שאמרתי עליו סימנים מורה בבירור שאחר אמירתו הסימני' הראוהו לו ג"כ. וא"כ ודאי הכיר אותו וגם מלבושיו בט"ע גמור. והגם דבענין הכר' פ"פ וחטם יש לעיין אי הוה מהני בנ"ד כיון דהיה כמה ימים בין ההעלאה מהמים עד שראו ה' יעקב העד. שהרי אחר העלאתו בקרילאוו שלחו משם לקרעמענעשוק שיבוא מי להכירו ואח"כ נסע העד הרי דאשתהי טובא ביני ביני ובש"ס פ' האשה שלום (קט"ו ריש ע"ב) אמרי' דלא שרינן במים שאל"ס אלא אי אמרי העדים אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכ"א בהאשה בתרא (קכ"א א') וגם דהא אשתהי זמן מרובה במים. וכתב הרמב"ם והוקבע כן להלכ' בש"ע סעיף כ"ו דחיישי' ביה דלמא אשתני במים. והארכתי בזה בתשו' אחת בסייעתא דשמיא והראיתי שם פנים **(הגה"ה אמנם לפענ"ד נראה ברור דדעת הרמב"ם ז"ל דסימנים דרבנן כדמוכח מדבריו בפרק ג' מגירושין הי"א ובפי"ג שם הכ"א וכמ"ש הכ"מ שם ע"ש ועוד יותר מבואר להדיא בפ"ז מה' נחלות ה"ג דכ' דאין משיאין גם ע"י סי' מובהקים [וע"כ ר"ל אמצעים ולא מובהקים ביותר והם שקראום האחרונים סי' אמצעים וקרו להו מובהקים נגד ארוך וגוץ חיוורי וסומקי וכי"ב וכן מצינו לאיזה מהראשונים דקרו לאמצעים מובהקים והכי אשכחן נמי בש"ס כמש"ל אות י"א] ומה שהוצרך שם לומר דהוא מפני חומר איסור כרת הוא משום דהא קאי התם במשאל"ס וצלוב והעוף אוכל בו וכיו"ב שחזקתן למיתה כמש"ש וגם אבד זכרו. דמדאורייתא שריא לגמרי גם בלא שום סי' כלל. ואז מה שהחמירו בזה הוא רק משום חומר איסור כרת וכדאמ' במשאל"ס אשתו אסורה אע"ג דאם נשאת ל"ת. וכן הדין בכל אינך דמני הרמב"ם התם ולכן מורידין יורשיו לנחלה משום דרובן למיתה ואבד זכרן ואי סבירא לי' לרבינו זיל דסימנים דאורייתא. למאי דקדק כמ"פ ואבד זכרו דוקא הא לנחלה מורידין ודאי ע"י הסימנים לחוד גם בלא אבד זכרו וכן היו משיאין את אשתו ע"י הסימנין לחוד ולא הוה חיישינן לאיסור כרת דהא להדיא אמרינן בש"ס פ' א"מ (כ"ז ב') נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן הרי מבואר דאי סימנים דאורייתא לא חיישינן לאיסור כרת. וסמכינן עלייהו וכן כולא סוגיא דשם ובפ' האשה דק"כ מוכיחין דאי סימנים דאורייתא משיאין לאשתו וכן מ' ממ"ש רבינו בפי"ג מגירושין שם ואפי' שומא אין מעידין עליו והרי לל"ק דרבא דסימנים דאו' אמרינן בב"מ שם וביבמות שם דשומא יכול להיות דגריעא משארי סימנים אמצעים ומאי אפי' דקאמר אבל ללישנא דסימנים דרבנן א"ש דאמרינן שם ושם דפליגי ראב"מ ורבנן אי הוו שומא ס"מ ביותר ופוסק כרבנן דלא הוי אלא סימן אמצעי ואין מעידין. ומ"ש בפי"ג מגזילה ואבידה וז"ל הסימנים המובהקים סומכין עליהם בכ"מ דין תורה [וע"כ דלאו מובהקים ביותר קאמר אלא מובהקים קצת והם סימנים אמצעים דהא פירש שם בעצמו והמדה או המשקל או המנין סי' מובהקים הם. ומ"ש הכ"מ שם בפירושן של דברי הרמב"ם אלו כל מעיין הישר יראה שפירושו אין לו מקום כלל בד' הרמב"ם] נ"ל שט"ס הוא וצ"צ כמו דין תורה ור"ל דבאבידה עבדו רבנן תקנתא [וגם אפי' בתכריך שטרות מהטעמים הנ"ל אות י"ד] דלהדרו בסימנים אמצעים כמו אם היו דאורייתא [ואם באנו לקיים הגי' בכ"מ:
י"ל לכאורה דר"ל בכל מקום לענין דיני ממונות כגון לענין הורדת יורשים לנחלה ומטעם הפקר ב"ד. אמנם באמת לא יצדק זאת דהא רבא מהדר לאשכוחי טעמא באבידה משום דניחא לי' וכו' ולא סגי בטעם הפקר ב"ד לחוד ובאמת הסברא נותנת דלמה להו לאפקורי בלא טעם ותיקון וא"כ בשארי ד"מ דלא שייך בהו הך טעמא דבאבידה איך סומכין אסימנים אלא שיש לומר קצת דר"ל בכ"מ באבידה והיינו גם היכא)** **(דלא שייך כ"כ דניחא לי' וכו' כגון בתכריך שטרות דקתני בהדיא בבריי' דמהדרי' והיינו מהטעמים שכתבנו באות י"ד או מאיזה טעם שיהי'). ואע"ג דהרמב"ם פוסק בכל מקום כאת"ל. היינו באת"ל דבתר איבעיא משא"כ הכא דאדרבה בתר דפשטה אמר תו את"ל הרי דהדר בי' מפשיטותי' מטעם דמפרש הש"ס משום דאיכא למדחי כדשנינן דעד דרוש היינו בעדים. ונשאר בספיקו. ומתני' דתכריך שטרות מוקי בחד מהנך גווני הנ"ל ודנקט רבא בב"מ (כ"ז א') בריש דבריו עדים וסימנים ומסיים בסימנים לחוד סובר רבי' דרבא לישנא דהברייתא נקט חמור בסימני אוכף כמש"ל שם]. ומה שלא הזכיר רבינו בפי"ג מגירושין דע"י ס"מ ביותר משיאין ורק לענין החזרת הגט כ' בפ"ג שם הי"א דמחזירין ע"י סי' דנקב בצד אות פלוני י"ל דהיינו משום דבאמת ק' מאד לעמוד על בירור הדבר מה נקרא סימן מובהק ביותר. דהא רב אשי נקט דוקא בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלונית לא מקרי ס"מ ביותר וא"כ קשה מאד ומי הוא הבקי בזה לשער אם סי' זה דומה לצד אות פלוני או לצד תיבה פלונית לזאת לא הזכיר הרמב"ם רק מאי דאשכחינן בש"ס להדיא דנקב בצד אות פ' הוה ס"מ ביותר וההיא עובדא דעסיא שכ' בהי"ו שם פירושו הוא כדכ' ע"ז הרשב"א שם הביאו הה"מ שם ע"ש ולא מחמת שי"ל בה ס"מ ביותר. והנה במה דסבירא לי' להרמב"ם דסימנים דרבנן כ"ה דעת רוב הראשונים והאחרונים ז"ל אבל מה דס"ל ז"ל דאנן לא בקיאינן לשער מה מקרי ס"מ ביותר יחידאי הוא בדבר זה וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל בסגנון אחד מתנבאים דגם אנן אפשר לן למיקם ע"ז. והיינו כשהוא דבר זר ומופלג מאד ויותר נראה דגם הרמב"ם סבירא לי' דגם אנן אפשר לן למיקם אמלתא אלא שאין דרכו להביא בחיבורו זה דין שלא נזכר מפורש בשני התלמודים או בתוספתא כידוע ואיך שיהי' עכ"פ נתברר שדעת הרמב"ם ז"ל דסי' דרבנן:
ולכאורה קשיא טובא ע"ז מסוגיא דפ' או"ב (ע"ט א' וב') דאמרינן התם א"ל כ' אבא לשמעי' וכו' אלמא קסבר וכו' וסימנים דאורייתא ועיין רש"י שם דכוונת הש"ס אהאבע"א דפ' אלו מציאות אי סימנים דאורייתא ופסקו שם הרמב"ם וכל הפוסקים כר' אבא דסמכינן אהנך סימנים דהתם ונוראות נפלאתי שלא עמדו בזה מפרשי הרמב"ם ולא שום פוסק שראיתי ולפענ"ד דהם מפרשים דמאי דקאמר דסבירא לי' לר' אבא דסימנים דאורייתא לאו לנפקותא בכ"מ כפרש"י אלא דר"ל דהנך סימנים דכלאים הוו דאורייתא אחר כתבי זאת מצאתי להר"ן ז"ל שפירש כן בסתם הגם שידוע דרכו שנמשך עפ"י רוב אחר פי' רש"י ואולי שכיון למ"ש:)** שיש מקום להתיר בזה ולא אכפיל הדברים כאן אחר שבנ"ד אין מהצורך כלל לזה דהא החשש דאשתהי אחר עלייתו מהמים אמר בהאשה בתרא שם משום דמתפח תפח [והוא הטע' ודאי גם באשתהי זמן מרובה במים] ולא שייך זה רק בסימני גופו לד' הרמב"ם או בט"ע דגוף לד' המרדכי אבל לא בט"ע או סימני המלבושים דאין משתנין ודאי גם אי אשתהי זמן מרובה במים או אחר ההעלאה מהמים. ומועילין גם במי שראה הטביעה ולית ביה חשש אמירת בדדמי (ע' ש"ע סעיף כ"ח):
ומעתה בנידון דידן שכפי הלשון שבהגב"ע ברור שאחר שהגיד ה' יעקב סימני הבגדים הראוהו לו. ודאי הכיר מלבושיו בט"ע גמור ע"י אלו הסימנים. וא"כ הגם דעצם סימני הבגדים לחודייהו אולי דלא מהנו משום דאולי מצוים הם וכנ"ל. אמנם הא ודאי דט"ע ע"י אלו הסימנים מהנו דט"ע עדיף מסימנא והוא דאוריית' לכ"ע כדאמרי' בפ"ק דמציעא (י"ט א) ובפ' כל הגט (כ"ז ב') ובפ' גיד הנשה אית לי' לרבא גופי' הכי [וכעין שפירשו התוס' בהאשה שלום (קט"ו ב') ד"ה וקאמרי בתירוצם השני וז"ל א"נ מהני עפ"י ט"ע עכ"ל וע"כ דר"ל טב"ע ע"י סימנים דהא טב"ע לחודי' כ' התו' בעצמם שם בתחילת דבריהם דלא מהני וכן בפ' כל הגט שם ד"ה סד"א כ' וז"ל דע"י סי' מכירים העדים בט"ע] ועי' בת' ח"צ סי' קל"ד וכבר כ' התוס' שם והסכימו כן כה"פ דכל אדם אפילו ע"ה יש לו טב"ע גמור ולשאלה כבר כתבתי בס"ד דלהלכה נקטי' דל"ח ליה כלל אפי' באיסור דאורייתא. וכן מצאתי בת' מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה שהביא כן גם בשם הריטב"א בחי' שכ"כ בפשיטות דלא חיישינן לשאלה [והב"ש בסק"ט כ' שהב"י הביא בשם הריטב"א דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי וחפשתי זאת בב"י על הטור ולא מצאתי ואולי הוא בת' הב"י. והוא תמוה שהרי מהרי"ט הביא בשמו בפשיטות דל"ח כלל אפי' בכלים דמושלי] והאוסרי' מהראשונים ז"ל המה רק הרא"ש והטור יחידאי נינהו נגד כל הני רבוותא הנ"ל ולא לאפושי גברא קאתינא אלא דלפענ"ד האמת יו"ד למעיין הישר שסוגיית הש"ס מוכחת כהני רבוותא דל"ח לשאלה וכ"ש בנ"ד מים שאל"ס ושהא עד כדי שת"נ כמ"ש בס"ד להלן דהוא חומרא דרבנן לבד:
יז וגם יש לצרף בזה דעת מהרי"ט בת' שם דציצית הוה ג"כ חפצים דלא מושלי אינשי ע"ש [והוא הטעם דלא חיישי' בהו גם לאבידה ומכירה]:
יח גם יש לצרף לזה דעת מהרי"ט בת' שם. דגם לל"ק דחיישי' לשאלה בכלים. היינו רק בחפץ א' או ב' אבל בכל בגדיו לא חיישינן לשאלה ואע"ג דבעל כה"ג חלק עליו בזה משום דבש"ס סתמא אמרינן בל"ק דחיישינן לשאלה וכמדומני שכן ראיתי זה, כביר גם בת' ב"ח החדשות בסי' ס"ה בדברי הרב מ' אברהם בנו של המ"ב ז"ל שכ' כן בפשיטות דגם בכל הבגדים חיישינן לפענ"ד הדין עם מהרי"ט דהא חזינן דאע"ג דבש"ס אמרינן בתחילה סתמא דחיישי' וכן במתני' סתמא קתני אעפ"י שי"ל כו' ובכליו עכ"ז אמרו לבתר הכי דבכלים דלאו אורחא להשאילם כגון אוכף וכיס וארנקי וטבעת והדומה להם ל"ח לשאלה הרי ע"כ דנמסר הדבר לחכמים כפי ראות עיניהם לפי הענין והזמן שזה אין דרכו להשאילו ל"ח בי' לשאלה וכדמצינו באיזו תשובות שדנו בזה כפי הענין והזמן אם לחוש בהם לשאלה וא"כ אנן סהדי דכ"ש וק"ו שאין מדרך כלל שישאיל אדם כל בגדיו מראשו ועד רגליו לאדם אחר וישאר הוא שלוח ערטילאי ויקח לו בגדי' אחרים או שיחליף כל בגדיו על בגדים אחרים ועדיף טובא מכיס וארנקי ודומיו דאמרו בש"ס להדיא דל"ח בהו לשאלה ובזה מפשט ספיקי' דהח"מ בסעי' ל"ב ס"ק ס' ע"ש.
יט וכיון דל"ח לשאלה מעתה עוד יש לצרף בנ"ד גם דעת המ"ב והט"ז (עב"ש ס"ק ע"ג) וכ"פ דצירוף שני סימנים בגוף אחד הוי ס"מ ביותר משום דל"ש אפי' אחד מאלף שיתרמו כמ"כ שני סימנים אלו מכוונים יחד גם באדם אחר ושאותו אדם נטבע ג"כ והוא הוא שנמצא עתה וא"כ ה"ה והוא הטעם לצרף גם כמה סימני מלבושים יחד דליהוו כס"מ ביותר והגם שהם ז"ל כ' דדוקא סימנים אמצעים מצטרפים אבל לא גרועים וע' עוד בח"מ בס"ק נ"ה בסוף התשובה שם מ"ש בזה ובקו"ע סעי' ל"ד בשם מהריב"ל כ' שלמעשה אין לסמוך ע"ז ולפענ"ד להביא לזה סמך גדול דגם ב' סימני' גרועי' מצטרפים מהש"ס בגיטין (כ"ז ב') דאמרי' התם מ"ד ליחוש דלמא אתרמו שמא כשמה ועדים כעדים קמ"ל הרי דאע"ג דכל חד לחודי' הוי רק סי' גרוע כדמוכח כולא סוגיא דשם עכ"ז שני הדברים יחד הוי ס"מ והרי הש"ס מדמי התם ובמציעא (כ"ז ב') גט לעיגונא לענין זה ע"ש וא"כ גם בעיגונא דינא הכי ואין לדחות זה ולומר דדלמא ר' ירמי' דשני הכי ס"ל סימנים אמצעים דאוריי' ולהכי מהני לדידי' צירוף שני סימנים גרועים להיות כסימן אמצעי בלבד אבל לדידן דנקטינן דסימנים דרבנן ובעינן דוקא ס"מ ביותר שהוא דבר זר ומופלג מאד כמש"ל לא מהני אפי' מאה סימנים גרועים למיהוי משו"ה כס"מ ביותר וכהמ"ב וט"ז ז"ל אאל"כ דהא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטוש"ע כולם פסקו דסימנים דרבנן ואפ"ה הביאו גם הך שינויי' דר' ירמי' לפסק הלכה והרי"ף כ' שם דלית בה ספיקא ומתני' דתכריך שטרות דספ"ק דמציעא דשם יש ג"כ ב' סימנים היינו התכריך והמנין ועכ"ז אי סימנים לאו דאוריי' לא הוה מהדרינן כדאמר התם (כ"ח א') כ"כ מזה לעיל אות י"ד דליכא למשמע מינה לא סייעתא ולא תיובתא לדין זה ע"ש ומתני' דהאשה בתרא (ק"כ א') דתני אעפ"י שי"ל סימנים וכו' ר"ל סימנים דעלמא וכה"ג טובא אשכחן בש"ס:
ולכאורה יש להקשות ע"ז ממה דהוכיח הש"ס בפ' או"ב (ע"ט ב') דס"ל לר' אבא דסימנים דאוריי' מדא' לשמעי' דלעייל לי' הנך דדמיין הדדי בסימנים דשם והא התם תלתא סימנים הוו [רברבן אודני' וזוטר גנובתי' ועבי קלי'] וא"כ הא הוי לפמ"ש ס"מ ביותר אפי' אי סימנים דרבנן וא"כ הרי מוכח לכאו' דאי סימנים דרבנן גם ב' סימנים או יותר נמי לא מהני באיסור דאו' [וקושיא זו יקשה בין לפרש"י שם ובין לפי' הר"ן שם שהבאנו לעיל בסוף הגה"ה דאות ט"ו המתחלת אמנם לפענ"ד] אך באמת לק"מ מהא לענ"ד דל"ד כלל לצירוף שני סימנים דעלמא. דהתם כל סי' יכול להמצא בלא הסימן השני משא"כ כאן דהנך ג' דברים ביחד חד סימן מקרי שחמור עבי' קלי' ורברבן אודני' וזוטר גנובתי' ואין במציאות חמור בלתי שלשת דברים אלו ביחד ובסוס אלו הג"ד הם בהיפוך:
גם אין להקשות דא"כ ל"ל למימר בפ' א"מ (כ"ז ב') דסימני' בשלמה כדי נסבה וכן ל"ל לשבושי הבריי' דחמור בסי' אוכף אימא בעידי אוכף לימא דסימנים דתני בשלמה ובאוכף פירושם ב' סימנים דוקא [ואפ"ה לא תקשי לישנא דמה שלמה מיוחדת שי"ל סימנים. דודאי כל שלמה י"ל ב' וג' סימנים היינו מדת ארכה ורחבה ומשקלה] דנ"ל דוחק לומר דמתני' ובריי' כוונתם סי' היינו שנים דוקא והגם דעכ"ז אין בי כח לחלוק חלילה אהני מרנן הרמ"א ומ"ב וט"ז ומהריב"ל הנ"ל עכ"ז סניף וצירוף בעלמא יש לעשותו להני צדדי שריותא שכתבנו בלא זה ובפרט במשאל"ס דאיסורו הוא רק חומרא דרבנן כמש"ל:
כ גם יש לצרף בנ"ד דעת הר' נתן רבו של מהרא"י הובא בפסקיו סי' קס"א שמצא בס' מתית דמצרפין סימני כלים לשאר אומדנות וסימנים גרועים אפי' אי חיישי' לשאלה והגם שמהרא"י ז"ל שם גמגם בזה הרבה ע' בת' ח"צ סי' קל"ד שדיבר בזה באורך והביא ראי' מפ' גט פשוט (קע"ב א') דלנפילה דחד ל"ח וה"ה לשאלה דיחיד ר"ל דהיכי אתרמי שהנטבע אחר שעלה השאיל או מכר מלבושיו כולם לאיש שי"ל ג"כ אותם הסימנים בגופו מכוון ע"ש והוי בצירוף כס"מ ביותר דטעמו ג"כ משום דלא שכיח כלל ולפי"ז ע"כ צ"ל דמתני' דקתני ואעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו. וא"ו דבכליו היא וא"ו המחלקת ור"ל או בכליו וכה"ג אשכחן דוכתי טובא בש"ס וא"כ בנ"ד יש לצרף סימני מלבושיו הנ"ל לסימן המכות שבגופו הנ"ל:
אלא דלכאו' הוה ק"ל טובא על ראיית הח"צ הנ"ל מהך דא' בהאשה שלום (קט"ז א') דהך דתרי שטרי דחבי בר ינאי וינאי בר חבי דאגבה רבה בר אבוה ודחי לה אביי התם למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר בי' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' ע"ש ומדאמר בפקדון דרק משום דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' הא אי לא"ה הוה חיישי' לפקדון בזה אע"ג דהוה פקדון דיחיד וע"כ דל"ד לנפילה דל"ח לה משום דהוה נפילה דיחיד כמ"ש התוס' שם ד"ה למאי וכו' וא"כ בשאלה דיחיד דל"ש הך טעמא דהתם בפקדון שטר מוכח התם דע"כ דחיישי' לה ולא דמי לנפילה דיחיד כנ"ל אמנם באמת אפי' התחלת קושיא אין כאן מזה לענ"ד והח"צ שפיר קאמר דהא יש להעיר דאמאי שני אביי הכא לישני' ממה דאמר איהו גופי' בפ' גט פשוט שם דהתם אמר לנפילה דחד ל"ח והכא אמר הטעם דל"ח לנפילה משום דמיזהר זהיר בי' וברור לענ"ד דהיינו משום דבהנהו שטרי דחב"י במחוזא לאו נפילה דיחיד הוא כלל דהא אמר הכא דחב"י ויב"ח במחוזא שכיחי טובא וא"כ הא הוי נפילה דרבים. ולנפילה דרבים הא סבר אביי בג"פ שם דחיישי' לזה דייק אביי לישני' הכא ואמר דאדרבה דמשום דהוחזקו ושכיחי במחוזא טובא חב"י לכן ודאי מזהר זהיר בי' טפי מנפילה וסליק אדעתי' טפי למזהר בי' משום דאפשר ושכיח שימצאנו חד מהנך חבי כו' משא"כ בסתם נפילה דרבים דלא הוחזקו טובא יב"ש לא זהיר בי' כ"כ מנפילה ולכן חיישי' לה אבל בפ' ג"פ שם דמיירי דלא הוחזקו רק שני יב"ש בעיר אחת אמר אביי טעמי' משום דלנפיל' דחד ל"ח ולאו משום דזהיר בי' טפי. דלא חש כ"כ דאפי' אי נפיל מיני' דאתרמי שימצאנו דוקא אותו יב"ש. אלא הטעם דלהכי ל"ח משום דלא שכיח כלל דאתרמי כך שימצאנו היב"ש השני. ומעתה א"ש הא דאצטריך למימר בפקדון דרק דמשום דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' משום דהא פקדון דרבים הוא כמש"ל:
והוו חיישי' לה אי לאו האי טעמא [ולפי"ז תמוהין מאד לענ"ד ד' התוס' שם ד"ה למאי וכו' שכ' דהא דאמר אביי אי לנפילה מזהר זהיר בי' היינו משום דהוי נפילה דיחיד וגם הח"צ ז"ל העתיק דבריהם אלו שם. והוא תמוה מאד מצד הענין גופי' וכמ"ש וגם דהא לפי"ז נדחית ראייתו לגמרי וכמ"ש]:
כא אמנם עדיין ראייתו זאת צ"ע דכ"ז הוא רק לאביי כנ"ל אבל רבא הא פליג עלי' התם בהאשה שלום וס"ל דגם לנפילה דרבים ל"ח באיסור בלא הוחזקו עכ"פ והלכתא כרבא וא"כ ע"כ דל"ד לדידי' נפילה לשאלה דמשני הש"ם בהאשה בתרא אליבא דרבא גופי' דחיישי' לשאלה בכלים. והיינו ע"כ כמ"ש הח"צ גופי' שם משום דחילוק יש בין שאלה שהיא בכוונת שואל ומשאיל לנפילה שהיא בלתי כוונת מאביד וגם המוצאה בהיסח הדעת באה לו. והגם שהח"צ גופי' הרגיש בזה וכ' וז"ל ואף רבא לא פליג עלי' דאביי בהך סברא אלא דרבא עדיפא קאמר דאף לנפילה דרבים ל"ח אבל הא פשיטא דרבא ל"פ אהך סברא דאביי וכו' ע"ש ולפענ"ד אינו מוכרח כלל דהא רבה ע"כ דלא ס"ל בהא כאביי דבפ' ג"פ שם מייתי רבה ראי' דל"ח לנפילה מהא דשני יוסף ב"ש בעיר אחת דיכול אחד מהם להוציא שטר על אחרים ומאי מייתי ראי' מנפילה דיחיד אנפילה דרבים דלמא רבא כרבה רבי' ס"ל בהא ולא כאביי ומעתה בשאלה להך לישנא דחיישי' לה כיון דחיישי' לשל רבים ממילא ה"ה דחיישי' גם לשאלה דיחיד. ותו דהא ע"כ דלהך לישנא אליבא דרבא דחיישי' לשאלה רבא לא מדמי שאלה לנפילה. דהא לפי מה שהוכחנו לעיל באות כ' הנהו שטרי דמחוזא דבהאשה שלום שם נפילה דרבים היא. ואפ"ה סבר רבא התם דל"ח לנפילה וליכא למימר דסבר דחיישי' לנפילה דרבים ושטרי דמחוזא ה"ט משום דסבר ג"כ כאביי דלנפילה לא הוה לן למיחש התם מששום דמזהר זהיר בי' [משום דשכיחי חב"י טובא במחוזא משא"כ בשאר נפילה דרבים] ולפקדון נמי ל"ח משום דשמי' כשמי' כאביי ודמייתי ראי' מינה היינו משום דס"ל דאותיות אין נקנין במסירה והכי מייתי ראי' מדלא חייש רבה ב"א דאגבי להו לדלמא מסר לי' בלא קנין ושמא יחזור בו אע"ג דהוחזקו לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא ל"ח אא"ל כן. דהא רבא אית לי' בפ' ג"פ (קע"ג א') דאותיות נקנין במסירה וגם א"צ להביא ראי' כלל שמסרו לידו ע"ש וא"כ הדרא קושי' לדוכתא מאי ראי' מייתי רבא מהנהו שטרי דמחוזא ועכ"ל דראייתו מדל"ח בהו לנפילה הרי דל"ח רבא אפי' לנפילה דרבים וא"כ ע"כ דלהך לישנא אליבא דרבא דחיישי' לשאלה ל"ד לנפילה וא"כ הדרא קושיא ראשונה דילן הנ"ל לדוכתא דמנ"ל דסבר רבא בחשש שאלה סברת אביי בחשש נפילה לחלק בין שאלה דרבים לדיחיד דלמא כרבה ס"ל בנפילה דס"ל ע"כ לפי מה שהוכחנו דאי הוה חיישי' לנפילה דרבים גם לנפילה דיחיד הוה לן למיחש וא"כ ממילא ה"ה בשאלה כיון דס"ל לרבא להך לישנא דחיישי' לדרבים ה"ה דחיישי' לדיחיד. אך בנ"ד א"צ לזה רק לסניף וצירוף בעלמא לרווחא דמלתא כי גם בלא זה אתתא דא שריא לענ"ד כמש"ל בס"ד:
כב ולענין בכמה נקרא שהא עליו עד כדי שתצא נפשו דליהוי משו"ה לכ"ע איסורו דרבנן לחוד כבר כ' מהרי"ט בת' ח"ב סי' כ"ו דמ"ש רש"י ז"ל בפ' הפרה (נ' ע"א) בענין בתו של נחוניא חופר שיחין ששעה שלישית א"ל עלתה ופרש"י דהו"ל שהות כדי שת"נ אם ישנה שם ע"כ לו' דאותן שעות אינם מן הכ"ד שעות במעל"ע אלא ר"ל שעה קלה ע"ש ומסיק מהרי"ט שם שהשיעור הוא כפי שב"א משערים שבאם הוא עדיין במים אינו יכול לחיות עוד ועמ"ש תר"י בר"פ אין עומדין על מ"ש שם חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כ' וז"ל אעפ"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר"ל שעה דוקא זמן מועט כהכא וכו' ופליאה דעת ממני לעמוד ע"ד הריב"ש בת' בסי' שע"ה ור"א ששון ס"א והרח"ש שהביאו האחרונים בשמם דס"ל דשלש שעות ממש קאמר. ולא הקיל הרח"ש אלא עד תחילת שעה שלישית (וספרי תשובותיהם אינם תח"י) דא"כ מאי מועיל מה שעמד כל השתים או השלש שעות וראה שלא עלה דליהוי משו"ה איסורו דרבנן לכ"ע דהא גם בתוך שעה ראשונה וכ"ש בשני' הי' שהות הרבה שישאוהו שאון מיא דרדיפי למקום רחוק יותר מכפי ראות עיני אדם ואולי משם עלה ומאי איכא בין שהא ללא שהא אלא ע"כ דר"ל שעה קלה כדעת מהרי"ט. והוא כפי שב"א משערים שאינו יכול לחיות יותר מזה במים לפי הענין. והשתא א"ש תועלת דשהא עליו עד כדי שת"נ משום דמסתמא רובא דרובא הנטבע מתחזק עצמו בכל כוחותיו תיכף לעלות מהמים ומיעוטא דמיעוטא הוא שישוט או שישאוהו המים תוך כדי יציאת הנפש שהיא שעה מועטת למקום רחוק יותר משיעור ראיה והוא ע"י סיבות רחוקות כגון ע"י גלים או דף וכיו"ב לכן שרי מדאורייתא אם לא ראוהו עולה תוך כדי יציאת הנפש. וכן משמע קצת בת' הרמב"ן סי' קכ"ח שהביא הב"י שלא מיעט אלא אם אינו מעיד רק שראה ספינה שנשתברה ולא טביעה ממש. משמע דאם מעיד שראה הטביעה מסתמא היינו שהא עד כדי שת"נ. ויותר מוכח כן קצת גם בש"ס בעובדא דחסא (קכ"א ב') דמשום דא' העובד כוכבים טבע חסא לא אפיק ר"נ לדביתהו דאינסבה [והביאו גם המהרי"ט שם] והיינו משום דמסתמא דמלתא רובא דרובא הרואה אדם שטובע משתדל בכל יכולתו להצילו ממילא מחמת זה הרי שהא עליו עד כדי שת"נ שהיא שעה מועטת כמ"ש [אלא שבקל יש לדחות ראיה זו]:
ומעתה בנ"ד שאמר העד ששהא עליו הוא ועוד שני אנשים לערך א' שעה וחצי ויותר. והציצו והביטו עליו מכל הד' רוחות ולא ראוהו עולה כנראה ששהו עליו הרבה יותר מכדי שתצא נפשו במים וא"כ הרי איסורו דרבנן לחוד לכ"ע מחמת חומרא לבד כמש"ל לזאת הנלע"ד שעכ"פ בצירוף כל הלין טעמי וצדדי קולות שנתבארו בס"ד שיש בנ"ד יש מקום מרווח להתיר אשה זו להנשא. אך זאת ודאי לא למימרא בעי שלא לסמוך ח"ו על דעתי בלבד עד יסכימו ע"ז שני רבנים גדולים המפו' למובהקים בהוראה ואז יושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה להנשא ולראיה בעה"ח אור עש"ק ך"ה טבת תקצ"ו לפ"ק פ"ק מסטיסלאוו יצ"ו:
תשובה הנ"ל שלחתי להגאון המפורסם מ' יעקב ז"ל מקארלין ושלח אלי תשובה ארוכה ונדפסה בספר שו"ת "משכנות יעקב'' חאה"ע סי' ט' ובמכתבו אלי מלא אחרי בהיתר אשה זו: