בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
אבן העזר
סימן א
ב"ה יום ו' עש"ק ט' ניסן תקצ"ו לפ"ק מסטיסלאוו
לענין שאילתא דשאילנא בדבר האשה אשר זה ערך שנה ומחצה שלעתים איננה שפוי' בדעתה והי' באפשרי למצוא מזור ותרופה למחלתה זו אך אישה ר' שלמה מיאן בכתף סוררת מתת לכסף מוצא כראוי על ענין כזה והמציא לו איזה מורים וסדרו לו ספר כריתות בסתר והצנע במקום אשר מעולם לא סדרו שמה שום גט וגם נשתנה עתה שם המקום ע"י אנשי ר' שלמה הנ"ל שהושיב שמה על אדמתו ועפ"י גב"ע מאנשיו הנ"ל בדבר אשתו שהיא שוטה גמורה ובלא היתר ממאה רבנים תחילה והשליש הגט ביד אחד ולא השליש תחילה הכתובה ותוספת ביד ב"ד או נאמן המרוצה ואף גם בגדיה ותכשיטיה הם עדיין תח"י אישה ומאז שהושלש הגט דנה בגירושין ושילוחין בזרוע רמה והכאות מביתו ומארבע ילדי' שילדה לו ואביה ומשפחתה מר צורחים והיא גם היא ברחובות תתן קולה יקבל בקגא"ס על זבל"א וזבל"א ושליש המרוצה ואשר יצא מאתם עלינו לקיים ולא אבה שמוע. כל זה נתברר לי אחר החקירה מהצד.
תשובה הנה ודאי לא למימרא בעי שגם לדעת הסוברים דבמקום מצוה כגון יבום וכיו"ב לא גזר רגמ"ה איסור שתי נשים וא"כ במקום עיגון דאיש דלא תהו בראה כגון בנישתטית [ע' בש"ע אה"ע סי' א' סעיף יו"ד בהג"ה] דלא מהני לה בדיקות פקחות כמ"ש רבינו שמחה חד מגדולי הראשונים שהביא הרש"ל בת' סי' ס"ה ומצוה דלא תהו הא מקרי מצוה רבה כמ"ש בפ"ב דמגילה (כ"ז א') דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה [וכמ"ש התוס' בשבת (ד' א') ד"ה וכי וריש חגיגה ד"ה לא תהו ופסחים (פ"ח ב') ד"ה כופין וגיטין (ל"ח) ד"ה כל ושם (מ"א) ד"ה לא וב"ב (י"ג א') ד"ה שנאמר ובת' רבי' שמחה שם ולדעת הדרישה שהביא הש"ך ביו"ד ריש סי' רנ"ב עדיף גם מפדיון שבוים דאחריני דקראוהו בהדיא בב"ב (ח' א') מצוה רבה והגם שהש"ך חולק עליו יש להליץ בעד הדרישה בזה ואכמ"ל] מ"מ במאי פקעה זכות הראשונה ביבום וכיו"ב לכ"ע רק בנישתטית באנו בזה למחלוקת הרמב"ם עם הראב"ד והרמ"ה והרשב"א עי' בטור וב"י בסי' קי"ט. וכבר הכריע הרמ"א ז"ל והוסכם מכל האחרונים ז"ל כהראב"ד ורמ"ה והרשב"א דחייב האיש ברפואתה וה"ה בשאר וכסות [כנראה משמעות דעת הב"י בבדה"ב שם שלדעת הראב"ד חייב גם בשאר וכסות ופשיטא להרמ"ה והרשב"א שכ"כ להדיא] ודירה לפי כבודה או לפי כבוד משפחתה אם רגילין בגדולות יותר ממנו אע"ג דאין כולם רגילין בכך כיון דאינה אוכלת עמו עתה כמ"ש הטור בסי' ע' הביאו בש"ע:
ולכאורה הי' נראה לומר דלדינא לא פליגי הרמב"ם והראב"ד בענין חיוב רפואתה [הגם שהראב"ד לא כך הבין בדעת הרמב"ם] די"ל דהרמב"ם מיירי בשוטה שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו בן רפואה כדאמר להדיא בגיטין (ע' ב') שוטה לאו סמיא בידן ודוחק לומר דלר"י [ע' בירוש' שם הגי' מוחלפת] דפליג התם אר"ל להכי מדמי קורדייקוס לשוטה היינו משום דס"ל דגם שוטה סמיא בידן ואפ"ה אין כותבין אלא כשישתפה דאין סברא דלפלגו במציאות אלא ודאי דגם ר"י ס"ל דשוטה לאו סמיא בידן אלא משום דלא מסתבר לי' לחלק דמשום דקורדייקוס סמי' בידן יהא משו"ה בר גירושין גם כשהדיין אינו בן דעת ולא עבדו לי' סמא ואם נאמר כן בדעת הרמב"ם ע"כ נפרש דמ"ש הרמב"ם שם ואינו חייב לרפאותה כפי' הב"ש בסק"י שם דר"ל אם חלתה בעת שטותה בשאר חולי. והכל מטעם שכ' הה"מ שם עי"ש אמנם באמת לבי מגמגם בזה דנראה מדלא אמר הש"ס בגיטין שם שוטה לאו בר רפואה הוא והאי בר רפואה הוא נראה דהש"ס ר"ל דשוטה לאו סמי' ביד כל אדם וצריך עכ"פ לרופאים מומחים משא"כ קורדייקוס סמי' ביד כל אדם שרפואתו בדוקה וקלה שביד כל אדם לעשותו כדא' התם בשרא סומקא אגומרא וחמרא מרקא [מזוג במים הרבה] וע"כ לומר כן דהא ודאי כל שוטה אינו בר גירושין בעת שטותו וא"כ ע"כ לומר לפי"ז דכל שוטה לאו סמיא בידן ואינו בן רפואה וזה ודאי החוש מכחישו וכמ"ש הראב"ד ועל כל פנים יש שמשתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות:
ועכ"פ גם לפי הבנת הראב"ד בדעת הרמב"ם ודאי דחייב לשכור לה דירה ולהעמיד לה שומר קבוע שלא ינהגו בה מנהג הפקר שהרי זה כל טעם תקנת חכמים שתקנו שאינו יכול לגרשה גם ביודעת לשמור גיטה אם א"י לשמור א"ע ואי נימא דיוכל האיש גם להוציאה מביתו א"כ הלא תהוי תקנת חכמים זו קלקלתה. דהלא מוטב הי' שיגרשנה ואם ינהגו בה מנהג הפקר פנוי' היא עכ"פ משיוציאנה עתה מביתו ואם ינהגו בה מנהג הפקר יכשלו בא"א החמורה וכמו במומרת דמזכה לה גט ע"י אחר כמ"ש הרב בהג"ה בסי' א' סס"י וע' בביאורי הגר"א ז"ל שם סקל"ג שהביא ראי' לזה מהש"ס ולכן דקדק הרמב"ם בלשונו שם וכ' ואם גרשה ה"ז מגורשת ומוציאה מביתו אבל בריש דבריו כתב לפיכך מניחה ונושא אחרת ולא כ' ומוציאה מביתו וזה ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל.
וגם נ"ל ברור דגם להרמב"ם ז"ל חייב האיש עכ"פ בטיפול והשגחה להמציא שאר וכסות משלה דאל"כ בקיצור הול"ל לפיכך מניחה ונושא אחרת ואין מחייבין אותו בשאר וכסות וכו' ומה לו להזכיר ומאכילה ומשקה משלה אלא ודאי דר"ל דחיובא עלי' רמיא להטפל בזה וכדאמר בהאי לישנא גופי' במצות האב על הבן בספ"ק דקידושין בבריי' (סוף דל"א) איזהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש וכו' אע"ג דהלכה כרנב"א שם דמשל אב וע"כ דהכיבוד הוא הטורח והטיפול של הבן בזה וה"ה כאן שאמר בהך לישנא ומאכילה וכו' וה"נ דייק לישני' דהרמב"ם בסופו שכ' ואם גרשה וכו' ואינו חייב לחזור ולהטפל בה משמע בבירור דברישא כשלא גרשה חייב להטפל בה עכ"פ:
ועכ"פ איך שיהי' בדעת הרמב"ם בדין שאר וכסות ורפואה כבר הוסכם והוקבע הלכה לדורות מהרב רמ"א וכל האחרונים ז"ל כדעת הראב"ד והרמ"ה והרשב"א שהוא חייב בכל חיובי האיש לאשתו וגם טענת קים לי כהרמב"ם לית הכא חדא דמודעת הכלל דאינו יכול לומר קים לי כדעת יחיד נגד רוב הפוסקים ככולם מקמאי ובתראי [וע' בס' או"ת סי' כ"ה במה שהניף ידו בעים על סדר ספר תקפו כהן מש"ש על סי' קכ"ג וקכ"ד דס' ת"כ עש"ה ובפרט בדבר שכבר הוקבע בש"ע ובד' הרמ"א ז"ל כמ"ש האו"ת בסוף דבריו שם הלכה למעשה וע' בת' כנסת יחזקאל רסי' מ"ג ושם בס"ס ס"ב בד"ה ועוד אני אומר והדברים בזה ארוכים] ותו דנ"ל עוד ברור דבכתובה ותנאי כתובה שהוא מעשה ב"ד ותנאי ב"ד ושיעבוד קרקעות בקנין אלים טפי האשה נקראת מוחזקת באופן כשקודם לזה הי' מגיע לה בודאי כגון בנשתטית תחתיו שקודם שנשתטית הי' מגיע לה בודאי וי"ל בס"ד הרצאת דברים בזה אך כיון שבנ"ד כל עיקר דין זה א"צ לו כלל רק לרווחא דמלתא לא אאריך כאן לבארו בפרטיות. ויש לצרף לזה גם דעת מהרי"ק בשרש צ"ד דאין יכול לטעון קים לי רק בנדונית חתנים משום דמסתבר לי' להר"ר שמואל מבונבורג להלכה כרש"י רק שלא רצה לחלוק על ר"ת אבל לא בעלמא ע"ש [וע' או"ת שם על סי' פ"ב פ"ג פ"ד דבס' תקפו כהן שם]:
ותו דכבר כ' האחרונים ז"ל דגם בנשתטית גמורה כיון דבמדינות אלו קבלו מאז חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ גם הרמב"ם יודה בזה דחייב הוא בכל חיובי האיש לאשתו ובמקומו של הרמב"ם לא פשט בזמנו חרגמ"ה [וע' ת' מהרי"ק שם וע' בח"מ בסי' ע"ז סק"ג ובסי' קי"ט סק"ט וס"ק י"ב] וכבר רבו הסוברים דחרגמ"ה הי' גם במקום מצוה כמבואר בת' האחרונים ז"ל וכן עמא דבר בכל אלו המדינות וע' בביאורי הגר"א ז"ל סי' א' סקכ"ח ואפי' במקום מצוה דאוריי' וכ"ש בנ"ד שכבר י"ל ממנה זכרים ונקבות דהוא רק מד"ס ומצות חכמים משום ולערב אל תנח ידך ומשום לא טוב היות וגו' [עי' ברמב"ם פט"ו מה' אישות הי"ו]:
וגם נראה משמעות דבריהם ז"ל שלא היתה גזירת חרמו ז"ל על שום זמן מוגבל כלל אלא עד יבוא מורה צדק [ומהתימא על הב"י שכ' בש"ע בסתם בסי' א' סעי' יו"ד ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי כאלו הוא דבר ברור ומקורו מת' הרשב"א שהביא מהרי"ק בסוף שרש ק"א ושם כ' רק ששמענו שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי והוא דבר שאינו כמ"ש] וכן שמעתי מפה קדוש דודי מו"ר הגאון החסיד מ' חיים ז"ל מוואלאזין וכן מראין ד' ההגמ"ר דיבמות ודכתובות וד' הריטב"א ומהר"י מינץ שהביאו הב"י והד"מ בסי' א' שהרי כולם היו בתחילת אלף הששי ועכ"ז כתבו בלשון חרם רגמ"ה הן שלא לגרש בע"כ והן שלא לישא שתי נשים משמע שגם עיקר החרם נוהג לא רק הקבלה אח"כ ובפרט מדאסרו מהם גם במקום מצוה ע"ש ולא נמצא שום זכר מזה כלל בנוסח התקנות שבת' מהר"ם מינץ ובת' מהר"ם מרוטנבורג ובכלבו וכן מצאתי בת' רש"ל סי' י"ד ע"ש:
ועוד אני אומר דאפי' אם לא יהא אלא ספק אם גזר והחרים רגמ"ה וב"ד גם במקום מצוה או לא הגם שהד"מ בסי' א' אות ט' כ' דכיון שכ' ההגמ"ר בכתובות דגזירת רגמ"ה הי' טעמו משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא בספיקו הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא ע"ש והביאו הב"ש שם ס"ק כ"א ובעניותי נפלאתי על ד' קדשו אלו דנראה ברור דכוונתו ז"ל על עיקר גזירת רגמ"ה גם קודם סיום אלף החמישי [לפי דעתו ז"ל וכבר כתבתי שלא כן נראה הסכם הרבה גדולים] וא"כ הא ספק חרם לחומרא אזלינן בי'. **(הגה"ה מב"ה עי' ת' נו"ב מה"ת ח' יו"ד סי' קמ"ו מ"ש בזה בשם ת' להרמב"ן ע"ש:)** כמבואר בהדיא בת' הרשב"א ח"א סי' תקצ"א ומחמת שת' זו קצרה היא ראיתי להעתיקה בלשונה וז"ל שם ולענין מה ששאלת אחר שהי' הדבר מסופק אם להיתר אם לאיסור וכו' אסור לשתות מיינו מחמת החרם או לא הזאת ספיקא דאורייתא אם לאו תשובה דע כי זו ספיקא דאורייתא הוא דאסור לעבור על החרם ד"ת כי בכל המקומות הרגילו לומר משביעין אנו ומחרימין ויש כאן שבועה וגם כי ארור יש בו עם שבועה כדאיתא בשלהי שבועת העדות אסור להקל עליו לכתחילה עד שיתברר לכם התירה דכל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל וע' גם בת' כנסת יחזקאל סי' ס"א דגם בספק תקנת חזרת הנדונית בשנה ראשונה ושני' לא מקרי הבעל מוחזק משום דהתקנה היתה בחרם גמור וגזירת עירין ויש להחמיר בספיקן דמדעשו התקנות בחרמים נוראים וס"ת וגזירת עירין רצו לחזק התקנה בכל יפוי כח אף במקום ספק ע"ש. וכ' שם כן גם בשם ת' הרשב"א [ולא ציין איזה ת' ודאי כיון לאותה תשובה שכתבתי] ושכן כתב הר"ן ובת' דברי ריבות סי' נ' ובת' משאת בנימין ות' עבודת הגרשוני ושאין מפקפק בזה ע"ש. מעתה ודאי קם דינא דגם בספק פלוגתא דרבוותא אי נוהג חדרגמ"ה גם במקום מצוה או לא ודאי דאזלינן ביה לחומרא. וגם כופין להעובר בכל מה דמצינן כמ"ש הרב בהג"ה בסי' א' סס"י על ד' מהרי"ק ועד"מ שם וזה כ' אפי' לדעתו שכבר נשלם עיקר גזירת רגמ"ה בהשלמת אלף החמישי וכ"ש וק"ו לפמש"ל דגם עיקר גזירתו נוהג ודאי גם בזה"ז עד יבא מורה צדק:
ולזאת ודאי ברור שבלא השלשת הכתובה ותוספת וגם שישכור לה דירה הגונה עם שומר כנ"ל [גם לדעת הרמב"ם כנ"ל] וגם שיתן לאביה או משפחתה בטחונו' ראוים על מזונו' ורפואות סך כפי ראות עיני ב"ד הגון ומפורסם [לדעת הראב"ד והרמ"ה והרשב"א שהוקבע הלכה כמותם כנ"ל] וגם שיחזיר לה כל בגדי' ותכשיטי'. אם לא יקיים כ"ז הרי חרגמ"ה עליו במקומו עומד ואין מועיל כלל ע"ז התרת מאה רבנים. וכמבואר להדיא בגוף התקנות המועתקים בסוף ת' מהר"ם מרוטנבורג ובתשו' מהר"ם מינץ ובכלבו עיי"ש. וכן הביאו הח"מ והב"ש בסי' קי"ט בשם הב"ח וע' בת' ב"ח הישנות סי' צ"ג. וגם הגט שסדרו לר"ש הנ"ל אינו כלום להתירו עי"ז לישא אחרת בלא ההשלשה והחזרה הנ"ל כיון שלא נמסר הגע לידה בעת חלימתה עכ"פ וברצונה דוקא. וגם צרוף מאה רבנים אינו מועיל בזה מלבד מה שיש לפקפק הרבה בענין שם המקום כנ"ל. וכ"ז פשוט וברור.
אך לטפויי קאתינא בנ"ד דגם אפי' אם יקיים עתה ככל הנ"ל עכ"ז עדיין חל עליו חרגמ"ה מלישא אחרת עלי' עפ"י התרת מאה רבנים שקיבץ או יקבץ עפ"י הגב"ע הנ"ל דנלע"ד דכיון דהתקנה והגזירה כך היתה שלא יהא היתר לגזירתו זו דשתי נשים גם ע"פ מאה רבנים אם לא באופן כשיראו טעם מבורר דוקא להתיר כמבואר להדיא בת' מהרמ"מ ומהר"י מינץ ובכלבו שם. א"כ בנ"ד שכל סמיכות המאה רבנים המסכימים לר"ש הנ"ל הוא אך רק על הגב"ע שמראה להם ר"ש שהיא שוטה גמורה ושאינה בת רפואה מעתה. ואם אמת הדבר שעדיו הנ"ל הם מאנשי ר"ש היושבים על אדמתו. וכפי שידעתי הטיב בירור ענינו עם אנשיו הנ"ל עפ"י דיניהם שבידו לדחות לגמרי מעל אדמתו את מי ומי שירצה בכל עת וגם ללחצם ולנוגשם בעניניו אתם. ומוכרחים לעשות ולקיים ציוויו עליהם ופקודתו תשמור רוחם. ברור לענ"ד שאין בעדותם כלום בדבר עניניו והוא דהנה ודאי דלא עדיף עדותם לו מעדות משרת ובן בית להבעה"ב שלו וכבר כתבתי לעיל בחלק ח"מ סי' א' דדעת האו"ת והעיר שושן להכשיר ודעת הסמ"ע והש"ך [וכן נראה להדיא דעת הר"י ן' מיגש והרמב"ן ז"ל. ושכן יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ג"כ] דפסולים. והעליתי שם דהעיקר להלכה כדעת הסמ"ע והש"ך ז"ל שמשרת וב"ב פסולים להעיד להבעה"ב שלהם וע' בנו"ב קמא חאה"ע סי' כ"ז עש"ה. ומעתה ודאי דאנשי ר"ש הנ"ל היושבים על אדמתו דפשיטא דלא עדיפי ממשרת פסולים המה להעיד לר"ש לענ"ד. וגם אין יכול ר"ש לטעון בזה קים לי כהע"ש והאו"ת נגד הסמ"ע והש"ך והנו"ב. כיון דסוגיא דעלמא עתה כוותייהו אזלי. וכ"ש נגד הר"י מיג"ש והרמב"ן. כיון שהע"ש לא ראה דבריהם כמ"ש שם. ולפי מה שכתבתי שם גם הרמב"ם סבר הכי וגם דהאו"ת גופי' בסי' צ' דחה ראייתו מד' הרמב"ם דפ"ד מה' גזילה ע"ש. אך מחמת שבימיו או באתרי' הוה עמא דבר להכשירם לכן נטה הוא ז"ל לפירושו בסי' ל"ב בד' הרמב"ם. ועתה בזה"ז אדרבה גם סוגיא דעלמא שלא להכשירם וא"כ הרי אפס מקום בזה גם לטענת קים לי:
העולה מדברינו להלכה. שהגט הנ"ל שנסדר והושלש ביד אחד בלא השלשת הכתובה ותוספת ובלא בירור גמור כד"ת בב"ד הגון ומפורסם שאפס תקוה לרפאותה עוד מחולי זה ושאין כח בבן דעת לדור אתה. ובלא שישכור לה דירה הגונה לפי כבודו או לפ"כ בני משפחתה אם הם רגילין בגדולות יותר ממנו לפי ראות עיני ב"ד הגון וגם על רפואות באם לא יברר ר"ש כד"ת שאינה בת רפואה עוד. וגם שיחזור לה כל בגדיה ותכשיטיה. אם לא יקיים ככל הנ"ל תחילה דודאי דאין הגט כלום ואין בו ממש כיון שלא נמסר בידה בעת חלימתה עכ"פ וברצונה דוקא וחרגמ"ה עליו במקומו עומד מלישא אחרת עליה ואין מועיל כלל ע"ז התרת מאה רבנים. וגם לא להפקיע אפי' זכות אחד מזכיותי' הנ"ל. וגם מחמת שם נהר שצריך לכתחי' לכותבו. ובמקום שסדרו הגט הלז אין שם הנהר ידוע כלל. וכ"ז שלא נמסר ליד האשה מקרי לכתחי' ואם היה הגט למראית עין קרוב הדבר שימצא בו עוד איזה פסולים דודאי לא איסתייע להו מלתא להמסדרים ההדיוטים לסדרו כהלכה ובפרט מה שיש לפקפק בשם המקום שסדרו בו הגט ולזאת אחר שיקיים וגם יברר כנ"ל. יהא צריך אז גט אחר מחדש כהלכה עפ"י ב"ד הגון. וגדולה מזו אני אומר שגם אפי' אם יקיים ויברר כפי האמור. או שיתפשר בטוב עמה ועם אביה. עכ"ז עדן חל עליו חרגמ"ה וב"ד מלישא אחרת עלי' עפ"י התרת המאה רבנים עפ"י הגב"ע הנ"ל מאנשיו. כי אין ממש בהגב"ע הלז כמ"ש למעלה. ויהא צריך אז גב"ע מחדש והתרת מאה רבנים מחדש עפ"י הגב"ע הכשרים דוקא ופשיטא שבינו ביני עד שיתפשר עמה הוא מחוייב בכל חיובי האיש לאשתו:
סימן ב
ב"ה יום ג' ז' אלול תר"א לפ"ק להרב המופלג ס' משה הכהן מ"ץ דק"ק קלימאווי"ץ
מכתבו קבלתי ואשר שאל בדבר כהן שנשא אשה בחזקת בתולה וטען טענת דמים. וכן בליל טבילה שני' ולמחרתו דליל טבילה שלישית נמצא דם על הסדין והיא אומרת שבא עלי' ואלה בתוליה והוא אומר שלא בא עלי' אותה הלילה זה תוכן ד' ידידי בגוף המעשה והנה בעיקר הדין לכאורה הי' אפשר לצדד היתר בזה והוא דהגם דמ"ש בבריי' יבמות (נ"ט א') דבוגרת כלו בתולי' ע"כ דר"ל רק נתמעטו כמ"ש התוס' שם ונ"ל דהכי מוכרח ודאי ממ"ש הש"ס התם דלתרויי' תנאי דפליגי בבוגרת אי הוה אמרי' דאפי' מקצת בתולי' שריא בוגרת לכה"ג אמנם לגי' ר"ח בכתובות (ל"ו א' וב') אי דקא טעין פ"פ וכו' ע"כ דס"ל דלפי זו הבריי' דתני בה בהדיא דבוגרת א"ל טענת בתולים הוא משום דס"ל לבריי' זו דאיכא בוגרת דאין לה בתולים לגמרי וכ"כ התוס' להדיא בשמו בסוגיא דפ"פ (ט' א') והגם דאיכא נמי בוגרת דיש לה בתולים אמרי' אוקי אחזקת' דהיתה לה חזקת כשרות לכהונה ואימר לא זינתה כלל אלא שהיא מאותן בוגרות דאין להם בתולים ובזה לא שייך לומר מ"ש התוס' שם בד"ה ל"צ דנגד חזקה זו יש חזקת בתולה שהיתה בתולה מעיקרא דזה לא שייך רק בטענת פ"פ דגם בוגרת פתחה סתום לגי' ר"ח וע"כ לומר שנבעלה בודאי ואיבדה בתוליה ע"י דבר הבא לה מחוץ לגופה אלא שא"י אם תחתיו או קודם ע"ז שייך שפיר למימר דמוקמינן לה בחזקת בתולה כל מה דמצינן לאוקמה ואמרי' דתחתיו נבעלה משא"כ כאן דאמרי' אימר דכלו בתולי' ממילא כפי טבע גופה שעשוי להשתנות בזה ממילא לפי רוב השנים היוצאין ולא נבעלה כלל וליכא נפקותא כלל אי כלו ממילא תחתיו או קודם לזה ודאי דלא שייך בזה כלל הך חזקה מה שהיתה מעיקרא בקטנותה ונערותה בחזקת בתולה ומעתה נשאר רק חזקת כשרות לכהונה ולכן תני בבריי' שם דא"ל טענת דמים ויותר הי' נראה לומר דלא דאיכא בוגרת דבתולי' כלין לגמרי אלא דמתמעטין הבתולים כ"כ עד שלמיעוטן מתחפין בש"ז ואינה ניכרת וכדחיישינן לה לחומרא לענין שצריך פרישה כמ"ש בטוש"ע י"ד סי' קצ"ג ולפי"ז הוה נמי א"ש טפי דלא תפלוג הך בריי' אבריי' דיבמות הנ"ל דס"ל ע"כ דכל בוגרת י"ל מקצת בתולים [דאל"כ היכי שריא בוגרת לכ"ג אי אמרי' דאפי' מקצת בתולים סני דעכ"ז הא מידי ספיקא לא נפיק דלמא היא מאותן בוגרות דכלו בתולי' לגמרי והוי ספיקא דאוריי' והיכי שרינן לי' למינסבה לכתחילה ואי דנימא דמיעוטא הוא אותן שכלו בתוליהם לגמרי ולא חיישינן להו דא"כ תקשי בהך בריי' דכתובות הנ"ל דלגי' ר"ח ס"ל הך בריי' ע"כ דפלגא ופלגא הוא וע"כ דפליגי אבריי' דיבמות אבל הא ל"ק דא"כ לוקמי הש"ס ביבמות שם פלוגתיי' דר"מ עם ר"א ור"ש בהא ור"מ לשיטתי' דחייש למיעוטא משום דאיכא למימר דאותן שאין להם בתולים הוו מיעוטא דמיעוטא דגם ר"מ לא חייש לה] ולפי"ז הא ודאי דלא שייך כלל חזקת בתולה דמעיקרא דהא אמרינן דהשתא נמי בתולה היא אלא שנתמעטו בתולי' ולא מינכר בהש"ז ואוקמינן לה אחזקת כשרות לכהונה ולכן קאמר בבריי' דאין לה טענת דמים כלל אפי' לאוסרה עליו ומעתה כיון דקשין גירושין ובפרט דהא ודאי דאינו נאמן בזה להפסידה תוספת כתובתה אלא עיקר כיון דמכחישתו הגירושין יותר קשין לזאת הי' אפשר לצדד היתר כנ"ל הגם דבש"ע אה"ע סי' ס"ח סתם כפרש"י וגירסתו בכתובות שם. הרי הרשב"א בת"ה שהביאו הב"י ביו"ד סי' קצ"ג והרא"ש בפ' תינוקת ס"ל בהדיא כר"ח ע"ש וכן משמעין קצת ד' הטור שכ' ואפי' בוגרת שכלו בתולי' [ויש לדון בזה בד' הטור וש"ע באה"ע סי' ס"ח עם הטור ביו"ד הנ"ל והב"י שהשמיט בש"ע בי"ד שם ואפי' בוגרת וכו' ודעת לנבון נקל].
אמנם באמת אאל"כ דכבר הורה הנסיון והתפרסם מאד דבזמנינו ומהרבה דורות שלפנינו כל הבוגרות גם אם היא בת עשרים שנה ויותר י"ל בתולים הניכרים לעין וע"כ לומר או דמזה מוכח גי' רש"י או דנשתנה הטבע גם בזה [וכמ"ש התוס' והרא"ש בפ' א"ט (מ"ז א') (וע' מג"א סי' קע"ג] ולפי"ז ודאי דמעיקר הדין בנ"ד שוי אנפשי' חד"א ולא הי' צריך מע"ל לשתי ספיקות לאיסורא בנ"ד. הגם דלפמ"ש הח"מ בסי' ס"ח דבזה"ז שמקדשין תחת החופה ומיד תוך ז' ימי המשתה בועל ב"מ ואין הכלה מתייחדת עם שום אדם אינו מצוי שתזנה תוך זה הזמן **(הגה"ה מב"ה אמר ב"ה בגליון הח"מ שלי כתבתי דאישתמיט לי' ולהב"ש שכ"ה להדיא בר"ן רפ"ק דכתובות ד"ה ולפיכך כו' עיין שם)** ותולין במצוי כשלא נמצא לה בתולים דודאי זינתה קודם הקידושין ולפ"ז הוה צריכינן ודאי בנ"ד למה שגם אם זינתה קודם הקידושין עכ"ז אסורה משום דרוב העיר ורוב סיעה וכמעט כולם העיר שהיתה שם מקודם פסולין אצלה עכ"ז אין צריכין לזה בנ"ד שכ' רומע"ל שביאה ראשונה הי' ערך כחמשה שבועות אחר החופה וא"כ גם לדידן איכא לספוקי בה דאימר תחתיו זינתה לפ"ד הבעל גם אם הי' רוב העיר ורוב סיעה כשרים אצלה עכ"פ איך שהוא גם דעתי מסכמת שלפ"ד הבעל שוי' אנפשי' חד"א אך עיקר הענין מצד עצמו תמוה מאד מה שאומר שלא בא עליה אותה הלילה. אחר שהוסכם בינו ובין אבי האשה להבחין עוד אך הפעם בליל טבילה זו א"כ מפני מה לא בא עלי' אז ובפרט דהגם דרז"ל אמרו דבתר דבעיל ביאה ראשונה תו לא תקיף יצרי' כ"כ ומצי מוקים אנפשיה ר"ל רק דיכול להיות במציאות דמוקי אנפשיה אבל ודאי דאינו מצוי כ"כ ובפרט דבזה"ז גם רוב ע"ה יודעים דבליל טבילה הוא בעילת מצוה. וכנראה לעין שיש דברים בגו. והגם דמעתה גם אם יאמר ששקר ענה בה והאמת שבא עליה אותה הלילה תו לא מהימן בתר דשוי אנפשי' חד"א בדבריו הראשונים. עכ"ז עדיין יש פתח תקוה להיתר עפ"י דרישה וחקירה ברורה בזהירות גדולה בהדברים שלא ילמוד מתוכם לשקר. אולי יתברר עי"ז שהערה בה עכ"פ ונראה מד' רש"י ז"ל בסוגיא דפ"פ בד"ה מאי לאו דגם ע"י העראה יכול להיות ששיבר בתולי' והוציא דם בתולים. ואז הוות שריא ליה לענ"ד דאנן נתרץ דבריו הראשונים דמשום דרק הערה בה סובר דאינה ביאה כלל שעי"ז יצאו הדמים וכ"ש בבחור וכעין דמחלק ר"א התם (י' ע"א) בפ"פ בין בחור לנשוי וה' ישפות לו שלום כנפשו ונפש ידידו הד"ש:
סימן ג
נוסח גב"ע בעסק עגונה שנטבע בעלה שהוגבה בק"ק קריטשוב ונשלח אלי לעיין בשריותה וז"ל.
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינן ואתא לקדמנא ר' יעקב בר אשר ענזיל ואסהיד בפנינו איך שהייתי בעיר ריגא והלכתי חוץ לעיר לראות הבאיידאקין שקורין [שטרוהעש] שעל שפת נהר (דוינא) וראיתי את ר' אפרים פישל ב"ר שלמה הלוי הלך מכלי אל כלי על הנסר שמכלי אל כלי. והלך במרוצה על הנסר ונשמט הנסר מהכלי ונפל ר' פישל הנ"ל אל הנהר דווינא. וראיתי שהושיט את ידו ותיכף נפל לעומק המים. ועכבתי שם על הנהר כמה שעות עד שנתאספו אנשים ובקשו אותו ולא מצאו דאתי לידם רק שמצאו הכובע שלו והיארמילקע שלו ור' פישל הנ"ל הי' מלובש בבגדים כבדים. והמקום אשר נפל שם היה עמוק בערך שבעה קלאפטער כל הנ"ל הגיד ר' יעקב ב"מ אשר אנזיל הנ"ל בתו"ע בפנינו ב"ד הח"מ ולראי' באנו עה"ח יום ב' י"ט כסליו תקצ"ד לפ"ק פה ק' קריטשוב יצ"ו:
נאום יעקב בא"א מ' דוד זצלה"ה מ"ץ דק' הנ"ל ונאום יצחק בא"א מ' שמואל זצ"ל ד"ץ דק' הנ"ל ונאום יעקב בא"א מ' ארי' ליב זצללה"ה ד"ץ דק' הנ"ל
תשובה הנה דעת הראשונים והאחרונים ז"ל דאיסורו דמים שאל"ס אם שהה עליו עכ"פ כדי שתצא נפשו ולא עלה. דרבנן היא ומדאורייתא שרי' [ע' להלן בסי' שאח"ז שהוכחתי בס"ד דגם אם לא שהא עליו עד כדי שתצא נפשו הוא ג"כ מדרבנן] ולכאורה מוכח כן בפשיטות מלישני' דרב אשי בהאשה בתרא (קכ"א א' ובע"ב שם). בעובדא דחסא דאמר הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה וכו' אמנם אי משום הא לא אריא כלל דאשכחן כהך לישנא בכמה דוכתי בש"ס גם באיסורין דאורייתא בפ"ק דחולין (י' ע"ב) מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקמי מלתא אחזקה ושם (י"א א') מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ושם (צ"ז א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וטעם כעיקר לר"ת ולרוה"פ דאורייתא הוא ובפ' התערובות (ע"ט א') אמור רבנן ברובא ועוד בכמה דוכתי כהך לישנא בדאורייתא. וע"כ דר"ל ששנו חכמים במשנתם. או דר"ל שהורו רבנן. אך לדינא ודאי ראיה ברורה לזה מהך דאמרי' התם (קכ"א ב') דאי אינסבא לא מפקינן לה מיני'. וה"נ משמע לדידי לישנא דר"ג ור"ע ורבי בהברייתו' שהובאו (שם ע"א) שאמרו כמה גדולים דברי חכמים וכו' מים שאל"ס אשתו אסורה ולא אשכחן כהך לישנא בש"ס אלא באיסור דרבנן כההיא דפ"ק דשבת (י' ב') גבי ולא יקרא לאור הנר הרי ודאי דמדאורייתא הוא בחזקת מת לגמרי משום דרובן למיתה כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מגירושין הי"ט וכ' (וע' הטיב בד' הה"מ והכ"מ שם) והתוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') וכל הפוסקי' ולכן מורידין יורשיו לנחלה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות ה"ג והטוש"ע ח"מ סי' רפ"ד ס"ג ורק לענין להשיא את אשתו אחמרו רבנן בלכתחילה מחשש רחוק דלמא גלי אשפלוהו או דף נזדמן לו ועלה והטעם אי משום חומר איסור כרת כמ"ש הרמב"ם בה' נחלות שם או גם משום לזות שפתים כמ"ש המרדכי שלהי מכילתין ע"ש ושם (וע' בת' שאחר זה אות ח' בהג"ה המתחלת ואע"ג דבספק וכו') וכן להרמב"ם ז"ל שפסקו בכל הספיקות דהאיבעיות שאם נשאת לא תצא והנה בכ"מ ובב"י כ' ע"ז שנ"ל טעמו משום דס"ל דאתינן במכ"ש ממה דאמרינן במשאל"ם דלא תצא אע"ג דבמתניתין ובריי' סתמא קתני אשתו אסורה. כ"ש במאי דמספקא לן ע"כ ע"ש. ולפי מה שאכתוב להלן אי"ה אא"ל כן כדעתו ז"ל והי' נלפענ"ד דטעמו הוא משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דהא דספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מדאוריי' אזלינן בכל ספק להקל ולפי"ז איכא למימר שפיר דיליף להו לכלהו ספיקי בהוא הדין מדין דמשאל"ס משום דאיסורו דרבנן לכן לא תצא א"כ ה"ה לכולהו ספיקי כיון דאיסורייהו ג"כ דרבנן לשיטתי' אמנם באמת ג"ז אא"ל בטעמו ז"ל. דהא היכא דאיכא חזקת איסור גם להרמב"ם הא בעינן לאוקמי בכל ספיקא אחזקה קמייתא וה"נ הא בחזקת א"א קאי וחזקה הא דאורייתא היא לכ"ע ועוד דגם אין לדמות כ"כ איסור גמור דרבנן מדינא למילף ליה קולא מאיסור דרבנן שאסרוהו מחמת סייג וחומרא בעלמא לזאת הנראה דהרמב"ם לשיטתי' במקומות רבות שפוסק כהירושלמי וכ"ש כשלא נמצא לו סתיר' בתלמוד דידן. ובירושלמי ריש פ' האשה שהלכה אמרי' גבי ע"א במלחמה מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנישאת נשאת ומאן דלא נשאת לא נשאת ובתלמוד דידן שם הוא בעיא דלא איפשטא. והדברים בזה ארוכים ואכ"מ. ואיך שיהי' עכ"פ הא כ' הוא ז"ל להדיא בה' נחלות שם דאיסור משאל"ס סוא חומרא דרבנן לבד ולכן כ' בקו"ע סעיף רמ"ז בשם רבינו בצלאל אשכנזי דכל הספיקות במים שאל"ס אזלי' בהו לקולא וכן הביא הב"ש בס"ק ק"ה בשם הט"ז להקל בספק אם הוא משאל"ס או יל"ס משום דספק דרבנן הוא:
ב ובנ"ד הנה לכאורה יש קצת מקום לחתור צד היתר לאשה זו מדברי הר"א מווראדין שהביא המרדכי בשילהי מכילתין דמדקאמר סתמא מים שאל"ס אשתו אסורא ולא קאמר לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר ושתלו אותה רבותינו על חכמי הדור ויראי שמים שיתבוננו וישכילו על ענין המאורע. ועפי"ז האריך שם למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים שנטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע שכליו נמצאו על שפת הים ע"ש והגם שהביא המרדכי שם שה"ר אברהם ב"ר משה כ' ע"ז דקשה בעיניו להתיר עפי"ז ושכ"נ לרבי' ברוך וראבי"ה דלא קבעו חכמים זמן לדבר ואין בידינו לבדות זמן מלבנו ודברים בלא ראיה ולתת אמתלאות ע"ש באורך הנה לפמ"ש בקו"ע סעי' רכ"ו בשם ר' יואל דבכל פלוגתא דהתרה הלך אחר המיקל וכ"פ הט"ז גם בשם ת' מהר"ם מטראני סי' קפ"ח (עב"ש ס"ק מ"ו וח"מ סי' קל"א) א"כ לכאורה יש מקום לסמוך אהר"א מווראדין להקל גם אפי' אם הי' האיסור דמשאל"ס מדאורייתא. והגם דבפ' יש בכור (מ"ו ב') אמרינן דלא הקילו בעדות אשה אלא בסופה אבל לא בתחילתה בענין ההכרה עצמה ע"ש. הנה נראה דעת כמה פוסקים שחתרו למצוא קולי קולות בעיגונא גם בענין ההכרה. ע"כ לומר דנקטו כהאבע"א שם דיש להקל גם בתחילתה ע"ש. ומד' הרא"ש בתשוב' ריש כלל נ"א ובס' ב' שם כנראה דגם הוא תפס כשינוייא בתרא הנ"ל דגם לענין ההכרה הקילו. אח"כ מצאתי בס' תשובת גאוני בתראי שאלה לזקיני הגאון בעל תוס' יו"ט ז"ל שהעיר קצת מהקצת מזה ע"ש:
ג אמנם באמת ד' הרא"ש אלו תמוהים מאוד בעיני התרוטות. דאדרבה הא חזינן דתפסו הרי"ף והרא"ש ורוב הפוסקים לחומרא לישנא בתרא דרבא דסימנים דרבנן. ולא סמכינן אלא אסימנים מובהקים ביותר וכנראה שחזר בו הרא"ש ז"ל בפסקיו ממ"ש בתשובה הנ"ל (שחיברם קודם פסקיו כמודעת) ואשכחן ליה כה"ג בכמה דוכתי כידוע בפוסקים [וכ"כ בקו"ע סעי' ק"ל דאזלינן להחמיר בתרי לישני בעדות חשה] וכן בעובדא דגברא חרוכא (בד' קט"ו א') פסקו רוב הראשונים ז"ל כרחב"א לחומרא. וגם הפוסקים לקולא כרבא שם כ' הנמ"י שם הטעם דהיינו משום דאמר סבר רחב"א למימר וכו' דמשמע דלפום קושטא דמלתא לבתר גם רחב"א סובר לדינא כרבא ע"ש הרי מוכח מזה דאל"ה סבירא להו גם להפוסקים אלו דלחומרא בעינן למינקט א"כ ע"כ נראה דנקטו רוה"פ הראשונים כשינויא קמא הנ"ל דפ' יש בכור דבתחילתה לא הקילו וספיקא דהתרי לישני דרבא הנ"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן וכן עובדא דגברא חרוכה הם בתחילתה בענין ההכרה וכ"כ הריב"ש בת' בסי' שע"ח הובא בש"ע בהגה"ה סעי' ט"ו דבפלוגתא בענינים אלו לחומרא אזלינן דספיקא דאורייתא הוא. וכן הרמב"ם ז"ל לפמ"ש עליו הכ"מ בפי"ג מגירושין פוסק גם הוא כל"ב דסימנים דרבנן ודלא כמ"ש הה"מ בדעתו בפ"ג מה' גזילה ואבידה ה"ה ע"ש וכן נלענ"ד ג"כ לדקדק זה מד' הרמב"ם בהל' גירושין שם מדלא הזכיר הך דסימנים בגופו ובכליו דלא מהני אלא בהלכה כ"א במצאוהו הרוג או מת ולא הזכירו בכל הדינים שזכר שם לעיל מזה מהי"ו עד הכ"א. וע"כ דלאו אסימנים גרועים דגופו וכליו כ' דלא מהנו. והם ארוך וגוץ וחיוורי וסומקי דא"כ גם בכל הדינים שמהי"ו עד הכ"א נמי ודאי דלא מהנו והי"ל להזכירם גם התם. אלא ע"כ דר"ל סימני' אמצעיים דבהו מיירי התרי לישני דרבא. והיינו משום דס"ל לחומרא דסימנים דרבנן (וע' בתשו' שאחר זה באורך בס"ד בגוף הדין אי סמנים דאורייתא או דרבנן. ובדעת הרמב"ם בזה) ולכן במצאוהו הרוג או מת דמדאורייתא הוא בחזקת חי לגמרי ואזלי' בתרה אפי' לקולא לענין גט כדאי' במשנ' גיטין (כ"ח א) דאפי' הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא חי וכן הנך תלתא דר"א בן פרט' דבמתני' שם ע"ב שהן בחזקת חיים ואפי' לקולא וסימני גופי' וכליו אתו לאפקי' מחזקת חיים דאוריי' נקט לחומרא כל"ב דרבא אבל בראוהו נטבע במשאל"ס ושהו עליו עכ"פ עד כדי שת"נ דמדאוריי' הוא בחזקת מת לגמרי כמש"ל וכן מגוייד וצלוב וכל הנך דמנו התם הרמב"ם מהט"ז עד הכ"א דכולם רובן למיתה וכל עיקר איסוריי' הוא רק מדרבנן שפיר איכא למיסמך אל"ק דרבא לקולא דמהני סימנים אמצעים וא"כ מוכח ממילא דס"ל גם להרמב"ם דבפלוגתא דהתרה בענין ההכרה הלך אחר המחמיר אם האיסור הוא מדאו' כל"ק דבכורות שם.
ד אלא שי"ל דהא לפמ"ש עכ"פ הרי יצא לנו מד' הרמב"ם גופייהו הנ"ל דבמשאל"ס עכ"פ שפיר סמכי' אסי' אמצעים משום דאיסורו דרבנן וא"כ ע"כ דס"ל דבמשאל"ס אזלינן לקולא בפלוגתא דהתרה גם בענין ההכרה כהאיבע"א דשם ולא אשכחן דליפלגי עלי' בהא הרי"ף והרא"ש דאינהו לא מיירו אלא באיסור דאו' כגון במצאוהו הרוג או מת אבל לא במשאל"ס ודכוותיי' שרובן למיתה ולמה לנו לחלק בזה את השווין וא"כ הרי יש קצת מקום לסמוך אהר"א מווראדין הנ"ל להקל:
אמנם עכ"ז לא הונח לנו בזה דהא דאזלינן בדרבנן בתר המיקל היינו רק יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים אבל לא ביחיד נגד רבים והרי כאן רבים חולקים אהר"א מווראדין כמו שהביא המרדכי שם אך הגאון ר"א מזרחי ז"ל (הביאו הח"מ בס"ק ל"א) הביא ראי' דבשעה"ד עכ"פ אזלינן לקולא בפלוגתא גם ביחיד נגד רבים גם באיסו' דאוריי' ממתני' דעדיות פ"א מ"ה ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הל' אלא כד' המרובין שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו (עח"מ שם וב"ש סקמ"ו) ולפי"ז בנ"ד אם היא ילדה וסתמה רדופה להנשא אולי מקרי שעה"ד. א"כ לכאורה יש לסמוך בזה אהר"א מווראדין גם נגד רבים החולקים עליו אמנם לענ"ד אין ראייתו זו של הר"א מזרחי ז"ל מכרעת כלל דהא לפי' הרמב"ם שם שפי' דהיינו בדיעבד דוקא כשכבר עשו ב"ד כדעת היחיד וכן לפי' השני של הראב"ד שם שפי' דהיינו שאם יראה לב"ד האחרון דברי היחיד יכולים לסמוך עליו כדאשכחן שאמורא פוסק לפעמים כיחיד נגד רבים משום דמסתבר לי' טעמי דהיחיד ופי' זה תפס שם לעיקר אין ממשנה זו שום ראי' (אלא שי"ל שגם לפי' זה דהראב"ד יש להוכיח זה עכ"פ מהתוספתא שהביא הראב"ד שם ע"ש וצ"ע) ורק לפי' הראשון של הראב"ד שם שפי' שר"ל דבשעת הדחק יכול לסמוך על דברי היחיד יש להביא קצת ראי' א"כ הא אין הראי' מוכרחת עכ"פ. כיון שהוא בעצמו פירשה בדרך אחר ותפסו לעיקר כנ"ל וכן לפי' הרמב"ם ג"כ הא אין ראי' כנ"ל.
ה אמנם עדיין יש מקום אתי לשריותא דאתתא דא דנ"ד משאל"ס אם שהא עליו עכ"פ עד כדי שתצא נפשו איסורו הוא ודאי מדרבנן לחוד לכ"ע כנ"ל ויש להביא ראי' לכאורה דבשעה"ד מצינן למסמך אפי' אדברי יחיד נגד רבים ממאי דאמרי' בפ"ק דנדה (ו' ב') דאמר רבי כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעה"ד אע"ג דרבים פליגי עלי' משום דלא אתמר הלכתא בהדיא לא כמר ולא כמר ע"ש והתם בטומאת מעל"ע שבנדה איירי דהוא מדרבנן **(הגה"ה מב"ה על מדוכה זו כבר ישב הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת הוראת או"ה ע"ש באורך:)** וגם ממה דאמרי' בפ"ק דברכות (ט' א) אריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשה"ד לצאת י"ח ק"ש דלילה אחר עה"ש קודם הנץ ואע"ג דזמן ק"ש הוא דאורייתא מובשכבך אולי סובר ריב"ל כשמואל שם (כ"א א') דק"ש גופי' דרבנן היא או י"ל בפשיטות דהא ק"ש עצמה אין איסור בדבר לקרותה גם אחר שעברה זמנה דתיהוי כקורא בתורה והנפקותא הוא רק לענין הברכות דק"ש דאי עדיין זמנה שרי למימר עלה אז גם הברכות ואי עברה זמנה אסור לומר אז הברכות ואע"ג דבק"ש דשחרית הא תנן בהדיא דגם הקורא מכאן ואילך שעבר זק"ש לא הפסיד הברכות כדמפרש עלה בבריי' שם וע"כ הטעם הוא כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' מ"ז וס"ט בשם הגאונים ז"ל משום דברכות עיקרן לאו אק"ש נתקנו. הא באמת גם שם פסק ר"ה גאון ז"ל דרק עד ד' שעות דעדיין הוא זמן תפלת השחר הוא דשרי לומר אז ברכות ק"ש אבל לא אח"כ. וא"כ גם כאן דזמן תפילת ערבית כבר עברה מעה"ש ולא הי' רשאי לומר הברכות רק משום דבשעה"ד סמכינן אר"ש דסובר דעדיין זק"ש הוא עד הנץ לכן שריא לדידי' למימר אז הברכות ומשום דברכות ק"ש הם דרבנן לכן מצינן למסמך בשעה"ד אר"ש נגד רבים דפליגי עליו משום דלא אתמר הלכתא בהדיא לא כמר וכו' [ואולי יש להסמיך מזה דעת רה"ג הנ"ל להוכיח דינו הלז מזה דאלת"ה קשה טובא למאי נ"מ בענין כלל לסמוך אר"ש דוקא ומשום שעת הדחק דוקא הא גם בלא"ה תהוי הק"ש כקורא בתורה והברכות נמי הא לא הפסיד גם אי עברה זמנה כנ"ל אלא ודאי מוכח דלא הפסיד הברכות רק עד זמן תפלה אלא שבאמת הוכחה זו בקל יש לדחותה די"ל דברכות ק"ש דערבית שאני דלהכי לא מצי למימרינהו לרבנן דר"ש אחר עבור זמן תפלת ערבית מעה"ש משום דנוסחייהו מעריב ערבים וגולל אור וכו' לא שייכים כלל אחר עה"ש דהוי אז יום לכל מילי כדתנן בספ"ב דמגילה משא"כ ברכות ק"ש דשחרית דנוסחתם שייך כל היום י"ל דאפשר דזמנה כל היום] ואיך שיהי' עכ"פ הא ודאי ע"כ דהנפקותא הוא רק לענין הברכות דק"ש ומשום דהברכות הן דרבנן לכן שרי למסמך בהו בשעה"ד ואיכא אר"ש אע"ג דרבים פליגי עלי' **(הגה"ה מבה"מ ואע"ג דאי נימא דעבר זמנן הו"ל ברכה שאינה צריכה)** **(ואיכא משום לא תשא כבר כתבו התו' בר"ה ובכמה דוכתי דברכה שאינה צריכה אינו אלא לא תשא דרבנן ולשי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוא דאוריי' צ"ע האיך סמכי' אר"ש בהא נגד רבים גם בשעה"ד.)** וכן בפ' כירה (מ"ה א') לענין טלטול שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא דאיסור מוקצה הוא דרבנן בנן אמר רב דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד וכן בגיטין (יט א') לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דפסולו ג"כ מדרבנן אי משום פירות אי משום בת אחותו אמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש שמכשיר בהא לסמוך עליו בשעה"ד וע' בת' הרשב"א ח"א סי' רנ"ג. ורשב"ץ בפסקיו לנדה שם בד' ו':
אך באמת ג"ז עדן לא מעלה ארוכה למשרי אתתא דא משום הך לחוד דהד"מ באה"ע סי' קכ"ז אות ד' הביא בשם הרד"ך בת' בית ד' דנראה דאין לומר כלל בזה"ז שראוי לסמוך על מי בשעה"ד עכ"ל. וגוף ת' זו אינה בידי לעיין בו טעמו בזה ואולי טעמו הוא משום דהקטן בחכמה ובמנין אין סומכין עליו נגד הגדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעה"ד אא"כ יש בזה הפסד מרובה ע"ש ברשב"א סי' רנ"ג (וע' במשנה דעדיות הנ"ל באות ד') ואנן לא בקיאינן כ"כ איזהו מקרי גדול מחבירו בחכמה:
ו ותו אמינא דלפענ"ד אין לקרות דעת הר"א מווראדין הנ"ל בזה אפי' בשם דעת יחיד נגד רבים כיון שהפוסקים והב"י דחו דעתו זאת בשתי ידים והתפלאו ע"ז מאד וכן נראה ברור דעת כה"פ ראשונים ואחרונים ז"ל מדלא אשתמיט חד מנייהו לסמוך על שריותא דא ובפרט לתקנת עיגון כי רבה היא ולא הזכירו דעתו זו אפי' לצירוף וסניף בעלמא והרמב"ם ז"ל לשונו מראה להדיא בלי שום פקפוק דס"ל דלעולם אסור כדדייק להדיא בה' גירושין שם ובה' נחלות שם וז"ל מי שטבע כו' במשאל"ס ואבד זכרו ונשתכח שמו אעפ"כ לא תנשא ע"י עדות זו:
גם עיקר דקדוקו של הר"א מווראדין מדלא קתני אסורה לעולם הוא קלוש וחלוש מאד להוכיח קולא מזה מד' התוס' ברפ"ק דביצה ודאי אין מזה שום ראי' כלל לומר דלישנא דאסור משמע לעולם דהא בביצה או אפרוח שנולד ביו"ט לא שייך כלל איסור לעולם דמה"ת יאסר לעולם ואיסורו בו ביום הוא כמו בעלמא איסור עולם דהיינו כל משך הזמן דשייך בו האיסור שלו רק שתחילה כתבו התוס' וכ"ת אוסרין משמע לעולם ר"ל וכ"ת דלשון אוסרין לא שייך כלל אלא על דבר שאסור לעולם דוקא ולא על דבר שאיסורו ע"כ נפסק לזמן ע"ז כתבו דמהך ברייתא דאפרוח מוכח דשייך לשון אוסרין גם על איסור שנפסק ע"כ לזמן וסתמו כפירושו דהיינו עד כל משך זמן שהאיסור שייך בו והיינו איסור עולם דילי' אבל דבר ששייך בו איסור עולם ודאי אי תני אסור סתמו כפירושו דר"ל איסור עולם. וע"ע בפ' חרש (קי"ג ב') א' אביי וכו' דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם וכו' אלא ש"מ הא דאוריי' והא דרבנן ובפ' מי שאחזו (ע"א ב') אמר אביי וכו' מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב אר"פ וכו' ומאי עולמות אע"ג דחזינא לי' דחריף א"נ לכדר"י ערש"י שם ד"ה א"נ אבל דיוק כי האי דר"א מווראדין לא אשכחן:
ז ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת הר"א מווראדין מהא דאמר בעובדא דגברא חרוכא (קט"ו א') ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא ולכאו' שהוצרך לזה ולא אמר סתם דפסחא דידי' דשדי לאו הוכחה היא משום דאימר נורא איתלי' בי' בידי' לחוד ואיתייליד בי' מומא וכיון דהך אינה הוכחה ממילא קם דינא דהוי ממש כעישונו עלינו בית כדסבר למימר מעיקרא ולמה הוצרך להוסיף גם טעמא דכיסופא אלא ע"כ דהיינו משום דאל"כ תקשי אמאי אסורה לעולם עכ"פ [דבהא נראה ודאי גם דעת הר"א מווראדין דלעולם אסורה] גם אחר שאבד זכרו דהא אם הי' בעולם איך לא בא לביתו גם אחר זמן מרובה ע"ז אמר דהטעם משום דאימא מחמת כיסופא אזל כו' ולכן גם עתה כסיפא לי' לשוב לביתו וא"כ לפי"ז הא ממילא מוכח מינה דדוקא היכי דשייך טעמא דכיסופא כההוא עובדא דהתם דבהילולא דילי' הוה והי' בוש מכלתו [דאלת"ה מה"ת דנימא דמיכסף במומא דאתייליד בי' ע"י סיבה מן השמים] אבל בנטבע במשאל"ס ובאופן דלית ביה טעמא דכיסופא. לפי"ז תהוי שריא להתנסבא אחר שאבד זכרו לזמן מרובה ולא שב לביתו:
אבל באמת הא ליתא דא"כ אכתי תקשי בדינא דעישינו עלינו בית דאמרי' ג"כ דאינה נאמנת. ומשמע דגם הר"א מווראדין מודה בהא דלעולם אסורה דלא אשכחן שהקיל רק במשאל"ס ואמאי הא גם בזה ליתא לטעמ' דכיסופא א"ו עכ"ל דלדינא מה שלא שב לביתו גם אח"ז מרובה ואבד זכרו אינה הוכחה כלל להתירה בשום דבר היכא דספיקי' דאוריי'. דמי יודע איזה סיבה נתחדשה לו שמחמת זה לא יכול לשוב לביתו. כי מקרי בני האדם רבים ומתחדשים בהתהפכות הזמנים. והר"א מווראדין לא הקיל ע"י איבוד זכרו אלא במשאל"ס לבד משום דאיסורו דרבנן לחוד [דאלת"ה תקשי באמת אהר"א מווראדין גופי' אמאי הקיל ע"ז רק במשאל"ס] ומה שהוצרך לומר בעובדא דהתם טעמא דכיסופא הוא לדעתי רק דלא תקשי האיך מדמי לה רחב"א לעישינו וכו' הא התם לא הי' יכול לבוא תיכף לביתו גם אם ניצל. דלישנא דעישינו ע"ב משמע דר"ל לסטים נפלו עליהם ועישינו עליהם הבית. ולכן לא בא לביתו תיכף מיראתו מהלסטים אבל בההוא עובדא אם ניצל אמאי לא בא תיכף לביתו. עז"א דגם כאן י"ל טעם דמשום כיסופא אזל וערק לעלמא ודמיא ממש לעושינו כו':
ח אמנם עדיין יש מקום אתי להצדיק דעת הר"א מווראדין בזה. וממילא יצא מזה צד היתר גם לנ"ד והוא לפמ"ש התוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') ד"ה הא לא שהה דהניצולין במשאל"ס מיעוט המצוי הוא וכ"נ דעתם גם בפ' האשה בתרא (קכ"א א') ד"ה ולא היא ע"ש:
והנה דעת הר"א מווראדין שבמרדכי שם מראין להדיא דלא הקיל באיבוד זכרו לבד אלא בצירו' לזה שאר אומדנו' מוכיחו' **(הגה"ה ולפי"ז יצא לנו דאיסורו דמשאל"ס לר"מ במתני' שם וכן משיל"ס לדידי' דאין חילוק ביניהם לא הוי כאיסורו דמשאל"ס לרבנן דר"מ התם דלר"מ איסורו הוא ספיקא דאוריי' ולרבנן איסורו מחומרא דרבנן לבד דר"מ אית ליה בפ' עשרה יוחסין (פ' א') ובפ' כיסוי הדם (פ"ו א') סמוך מיעוטא לחזקה ורבנן דר"מ ס"ל התם להדיא דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה)** **(וכן משמע דעתם גם במכילתין (קי"ט ב') ע"ש:
וא"כ כיון דהניצולין במשאל"ס מיעוטא דשכיח הוא ואיכא נמי חזקת איסור א"א נגד הרוב דאין ניצולין סמוך מיעוטא לחזק"א והו"ל פלגא ופלגא לפחות עכ"פ כמ"ש במכילתין שם [וע' תוס' פ' עשרה יוחסין שם ובפרק כיסוי הדם שם] וה"ל ספיקא דאורייתא ואע"ג שכ' התוס' בפ"ק דחולין (י"ב א') ד"ה פסח כו' דר"מ לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן. מ"מ הא הוכיחו התו' בפ' כה"ד שם ד"ה סמוך כו' דעם החזקה ע"כ דחייש ר"מ למיעוטא מה"ת ע"ש ולרבנן דלא אמרי' סמוך וכו' ורובא הא עדיף מחזקה ושרי מדאורייתא לגמרי רק שראו חכמים להחמיר בדבר לחומרא בעלמא אי משום חומר איסורי' או משום לזות שפתים כמש"ל אות א' ולפי"ז להרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא הוא מדאוריי' לחומרא ודאי דהפרש רב בזה בין ר"מ ורבנן דלר"מ ודאי גם אם נישאת תצא אלא אפי' דהרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא וא"כ לפמש"ל אות א' בדעת הרמב"ם די"ל דלהכי ס"ל בכל הספיקות דלא איפשטו אם נשאת לא תצא משום דלשיטתי' אזיל בספד"א הוא רק מדרבנן לחומרא א"כ גם כאן י"ל לכאו' דאם נשאת ל"ת. אף ע"ג דהו"ל פלגא ופלגא והגם שהוכחנו שם שאאל"כ בדעתו ז"ל משום דהא אית לה חזקת איסור אשת איש ובעינן לאוקמה אחזקה דאורייתא היינו בספיקא דהאיבעיו' דבלא החזקה הו"ל ספק גמור וא"כ כדאוקמינן נה אחזקתה הנ"ל הוי כודאי איסור דאורייתא ממש משא"כ הכא דבלא החזקה היא מיעוט ועם החזקה עצמה דסמכי' לה המיעוט הוה פלגא ופלגא וא"כ הרי לכאו' יש מקום לומר לשיטתו דס' דאורייתא הוא מדרבנן לחומרא כאן אם נשאת ל"ת אפי' לר"מ אמנם באמת כבר כתבתי שם דעכ"ז ק' מהיכי גמיר לה הרמב"ם ז"ל דהספיקות אם נשאת ל"ת. דמדינא דמשאל"ס לא מכרעא כ"כ דל"ת כמש"ש. ושנראה ע"כ דהרמב"ם הוציא דינו הלז מהירו' ע"ש. וא"כ אין ראי' משם לכאן לר"מ דנימא דמשום דלר"פ הו"ל פלגא ופלגא להכי לדינא גם לדידי' אם נשאת ל"ת. וא"כ הרי הדין חלוק גם להרמב"ם בין ר"מ לרבנן באם נשאת ותו דגם אי נימא דלהרמב"ם לדינא ל"ת גם לר"מ מ"מ עכ"פ ודאי דאין איסורן דומה בלכתחילה דלר' מאיר הוא איסור גמור מדרבנן מדינא כשאר כל ספיקי דאורייתא. ולרבנן האיסור לכתחילה הוא רק חומרא ותקנתא וסייג בעלמא:)** שנטבע ע"ש וא"כ יש מקום לומר בפשיטות דל"ה הניצולין במים שאל"ס מיעוט המצוי אלא כשאין שם עוד גם איזה אומדנו' המוכי' רק עצם הטביע' ואיבוד זכרו לבד לכן אחמרו בה רבנן אבל בהצטרף לזה גם עוד אומד' המוכיחות איכ' למימר ברווחא דאז הוי מעוט' דל"ש כלל לומר שעם כ"ז אולי ניצול ובמיעוט' דל"ש לא אחמור רבנן כלל לדעת התוס' הנ"ל. וא"כ לפי"ז הא נ"ד נמי יש מלבד איבוד זכרו גם עוד אומדנות המוכיחות לפי המבו' בהגב"ע דנ"ד ושרי:
ט אמנם המרדכי בר"פ האשה בתרא כתב לחד שינוייא דהוי מיעוט שאינו מצוי שינצל לכתחי' לא תנשא משום חומר א"א ולזות שפתים. וכ"ד הרבה פוסקים דהוי מיעוט דל"ש ועכ"ז אסרו וא"כ ממילא נשמע דגם אם יש לזה עוד אומדנות המוכיחות ג"כ אסרו דבמיעוט' דל"ש גופי' ודאי דאין לחלק ובהכי מתיישבא לי טפי מאי ס"ד דרב שילא דמיא דקוו וקיימו כמשיל"ס דמי. אבל לפי"ז א"ש טפי דהוה ס"ד דרב שילא דאיסורו דמשאל"ס הוא משום דמיעוט המצוי הוא. ולכן הוה מסתבר ליה דה"מ במים שיכולין לשוט בהם יכול להיות ושכיח ששט למרחוק ועלה אבל בקוו וקיימי ל"ש שינצל אם לא ע"י סיבה רחוקה מאד שגל ישפילהו וכי"ב והוי מיעוטא דל"ש ושריא וע"ז קאמר ולא היא כיון דאיכא גלי וכו' ור"ל דבאמת לא פלוג רבנן ואסרו בו אפי' במיעוט שאינו מצוי דמדקתני במתני' סתמא משאל"ס אשתו אסורה משמע דבכ"ג אסרוה דרך תקנה וגזירה מטעמים הנ"ל ולכן בר שמתא הוא כדין העובר על תקנת חכמים וגזירתם כדתנן במשנה ו' פ"ה דעדיות [וע' בת' א' מחלק יו"ד שהארכתי הרבה בזה בס"ד עש"ה]:
ובהכי אתי נמי שפיר טפי לישנא דכמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס וכו' ור"ל מה שלא חלקו ואסרו סתמא בכל גווני בעולם. משום דמ"מ הא חזינן שיכול להיות לפעמים שיזדמן עי סיבה רחוקה שיעלה כדאירע בעובדי דמייתי התם. ולהכי נמי אמרו כמה גדולים וכו' שאמרו מים שיל"ס אשתו מותרת ומשאל"ס אשתו אסורה. דלכאו' ק"ק דלענין מאי הוו צריכי רשב"ג ור"ע ורבי כלהו למימר לענין הני עובדי דידהו הא דמשיל"ס מותרת. אמנם לפמ"ש יתיישב דר"ל דהגם דכיון דההצלה ממשאל"ס הוא רחוק מאד והוה מיעוטא דל"ש כלל והו"ל בכ"ד כודאי לכ"ע וא"כ הול"ל דדינו כמשיל"ס דשריא משום דודאי הוא שנטבע לז"א כמה גדולים ד"ח דאע"ג דבמשיל"ס אמרו דמותר' אפ"ה במשאל"ס אסרו בכל גווני. משום דהא חזינן שעכ"ז הא אירע שעלה גם ע"י סיבה רחוקה ולכן ראוי להחמיר בו משום א"א ולזות שפתים. וכן מוכח לדעתי בבירור גם דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל ג"כ דהניצולין במשאל"ס הם מיעוטא דל"ש מדסתם בפ"ז מה' נחלות ה"ג בבאו עדים שטבע במשאל"ס ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם ושכזה מעשה בכל יום בכל בתי דינין ע"ש והרי קיי"ל כשמואל בר"פ הפרה ור"פ המוכר פירות וסתמא דהש"ס בר"פ המניח דבממונא לא אזלי' ב"ר להוציא מחזקת מרא קמא ופסק כן הרמב"ם בפי"ו מהל' מכירה ה"ה וכה"פ אלא עכ"ל דמשאל"ס וכל אינך דחשיב התם הניצולין הוו מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל. ולהכי אזלינן בתר הך רובא גם לענין ממונא וגם מד' הראב"ד בהשגות שם תראה להדיא דמודה לו בזה עיין שם. ומ"ש הרמב"ם שם בכל אלו הדברים וכיו"ב וכו' יורדין לנחלה בעדות זו ר"ל כיו"ב דוקא דהיינו היכא דהמיעוט שלהן אינו מצוי כלל. אבל באותן שמיעוטן מצוי ודאי דאין מורידין יורשיו לנחלה ומדהעתיקו הטוש"ע בח"מ סי' רפ"ד דברי הרמב"ם אלו להלכה ולמעשה והוסכם מכל האחרונים שם א"כ מעתה זכינו לדין דכ"ה ע"כ גם דעת הטוש"ע ואחרונים דהניצולין במשאל"ס הוא מיעוטא דל"ש [ובזה ממילא דלא אתיא שפיר מ"ש בכ"מ ובב"י הטעם על פסקו של הרמב"ם בכל הספיקות דהאיבעיות אם נשאת ל"ת דהוא משום דס"ל להרמב"ם דאתין במכ"ש ממה דאמרי' במשאל"ס דלא תצא אע"ג דבמתני' ובבריי' קתני סתמא אשתו אסורה. כ"ש במאי דמספקא לן ע"כ ע"ש ולפמ"ש אין הדמיון עולה יפה די"ל דשאני משאל"ס וכיו"ב דס"ל להרמב"ם גופי' דמיעוט שאינו מצוי הוא כמ"ש ואין לדון מזה להקל גם בספיקות דהאיבעיות:
י) ותו דהא עכ"ל דאסרו משאל"ס גם בגוונא דהוה מיעוט' דהא רובייהו דצורבא מרבנן קלא אית להו אי סליק כמ"ש התוס' (קכ"א א') ד"ה ולא היא ע"ש ומשמע ודאי דאפי' בגוונא דלא שהה עד שתצא נפשו צו"מ שלא יוודע עלייתו הוא מיעוטא לחוש אולי ניצל ואזל לעלמא ובשהא עד שת"נ הא גם באינש דעלמא כיון שלא נודע עלייתו הוא עכ"פ רק מיעוטא לחוש אולי ניצל דהא להכי גם באינש דעלמא אם נשאת ל"ת וא"כ צו"מ וגם שהא עד שתצא נפשו הוא מיעוטא דמיעוטא לחוד [אך מד' התוס' הנ"ל נראה להדיא דס"ל דג"ז הוה מיעוט המצוי מדאייתו ראי' לזה מרוב גוססים ודבריהם אלו באמת קשים להולמם לענ"ד] ועכ"ז אמרו דגם צו"מ לכתחי' אסור הרי מוכח דגם במיעוטא דל"ש אסרו:
יא ולשיטת ר"ת שהביא הרא"ש בשמו בפ"ק דחולין סט"ז דלהכי לא אמרינן ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקת איסור שבחיי' משום דהוי מיעוט שאינו מצוי ע"ש משמע דאי הוה מיעוט המצוי אמרי' סמוך וכו' אפי' לרבנן דר"מ (ע' במכילתין קי"ט א') לפי"ז י"ל אולי דבהא הוא דפליג ר"א וכן ר"נ שם ע"ב שאמרו דצו"מ שרי במשאל"ס עם סתמא דהש"ס דאמרה על שניהם ולא היא כו' ויתיישב בזה גם לישנא דהש"ס דאמר ול"ש צו"מ כו' דיעבד אין לכתחי' לא דלמאי צריך להאריך בלשונו ולומר דיעבד אין שאינו שייך להענין כלל לכאורה אמנם נראה לומר דר"נ ור"א הוו סברי דאיסור דמשאל"ס בלכתחי' הוא משום דהוי מיעוט המצוי כמ"ש התוס' הנ"ל בפ' החולץ והמרדכי ריש האשה בתרא וסמוך מיעוטא לחזק"א א"א ואסור מדינא ודהקילו בדיעבד ע"כ הוא משום דבעיגונא הקילו בדיעבד דלא נימא סמוך וכו' כמ"ש המרדכי שם וא"כ צו"מ דרוביי' אם איתא דסליק קלא אית לי' א"כ במשאל"ס ושהא עד כדי שת"נ הו"ל מיעוטא דל"ש כנ"ל וא"כ ל"א בי' סמוך כו' כמו ברמא"ש נ"ל להכי שרי בצו"מ גם לכתחילה כיון דלא אמרינן בי' סמוך כו' כמו בשאר אינשי בדיעבד אבל סתמא דהש"ס ס"ל דגם בשאר אינשי נמי מיעוטא דל"ש הוא שינצלו ומדינא לא אמרי' בהו סמוך כו' אלא שאפ"ה אסרוה חכמים לכתחילה עכ"פ לחומרא בעלמא משום חומר א"א ולזות שפתים כשינויא בתרא דהמרדכי שם וא"כ אין שייך לחלק בין אינש דעלמא לצו"מ בלכתחילה ולענין דיעבד לחוד הוא דאוקמייהו אדינא דלא אמרי' בי' סמוך כו' ושריא ועפ"ז אפשר לומר נמי דלהכי לא א' רב אשי למילתי' הא דצו"מ שרי אלא במשאל"ס דווקא ולא גבי שום חד מהנך דמיתני במתני' ובבריי' דאין מעידין עליהן משמע ודאי דבכל הנך פשיטא לי' לרב אשי דגם בצו"מ אסור והיינו כמש"ל באות ט' ובסמוך משום דאע"ג דרובייהו דצו"מ אי סליק קלא אית לי' מ"מ מיעוט המצוי הוא דל"ל קלא ואמרי' בי' סמוך וכו' ואסור [וגם לרוב הפוסקים דסברי דלרבנן דר"מ לא ס"ל סמוך וכו' מ"מ כיון דמיעוט המצוי הוא אחמרו בי' רבנן מטעמים הנ"ל] אבל במשאל"ס דגם דאינש אחרינא הוא רק מיעוטא לחוד וא"כ בצו"מ הו"ל מיעוטא דמיעוטא ובזה כ"ע סברי דלא אמרינן בי' סמוך וכו' ולהסוברים דרבנן דר"מ לא ס"ל סמוך וכו' מ"מ הוה ס"ד דבכה"ג לא אחמרו רבנן כלל גם בלכתחילה ולכן הוה ס"ד למשרי בי' וכנ"ל]:
יב עוד י"ל באנפא אחרינא במאי פליגי ר"נ ור"א עם סתמא דהש"ס דקאמר ולא היא וכו' ויתיישב גם לפי"ז לישנא דהש"ס שהאריך בלשונו ל"ש וכו' דיעבד אין וכו' והוא דר"א הוה דייק באמת דמדלא קתני אסורה לעולם [וכדדייק לה הר"א מווראדין לפי האמת לדינא] ע"כ היינו משום דאח"ז מרובה שלא נודע ממנו ואבד זכרו שרי באמת משום דאי סליק הי' נודע ממנו בהמשך זמן מרובה וא"כ ממילא נשמע מינה דבצו"מ גם לאלתר שרי מהך טעמא גופי' דצו"מ אי איתא דסליק לאלתר קלא א"ל כבשאר אינשי לזמן מרובה ע"ז השיב סתמא דהש"ס לדחות ראייתו וקאמר ולא היא אלא דלהכי לא קתני אסורה לעולם משום דרצה להשמיענו בזה דבדיעבד שריא ולא שכוונתו בזה להשמיענו חילוק בין לאלתר לזמן מרובה ובין שאר אינשי לצו"מ ואם נימא הכי נדחה בזה לגמרי דינו של הר"א מווראדין מכל וכל דהא לפי"ז דחה לה הש"ס גופי' להך דיוקא:
עי"ל באופן ג' כל הנך ג' דקדוקים שדקדקנו והוא דהא לכאו' ק' טובא דנראין התרי מימרי דר"א כסותרין זא"ז דהכא אמר ר"א דבצו"מ אפי' לכתחילה שריא וא"כ בע"ב בעובדא דחסא לל"ק אמאי קאי ר"א גופי' עלה ש"מ הא דא' רבנן משאל"ס אשתו אסורה אי נסיב לא מפקינן לה הא חסא גברא רבה הוה כדא' שם לל"ב [וזה ודאי לא מסתבר כלל למימר דהתרי לישני דר"נ שם פליגי במציאות אי הוה חסא גברא רבה או לא] וא"כ הא ס"ל לר"א גופי' הכא דבצו"מ אפי' אי הות אתי' איתתי' למשאל אורי נמי מורינן לה לכתחילה דתנסב וצ"ל ע"כ דל"ק דבעובדא דחסא סבר דלא א' ר"א מעולם דבצו"מ גם לכתחילה שריא ודאמר הכא דר"א אמרה סובר כל"ב דהתם דעובדא דחסא הוה דאנסבה ר"נ לכתחילה ומשום דבצו"מ גם לכתחי' שריא כדאמר שם לל"ב וסובר ג"כ כר"נ ותרי מ"ד נינהו אליבא דר"א ע"ז השיב סתמא דהש"ס אמ"ד דר"א א' דבצו"מ שרי גם לכתחילה והיינו כמ"ש משום דסבר כל"ב דהתם דעובדא דחסא הוה דאינסבה ר"נ לכתחילה ולא היא וכו' ור"ל דלאו הכי הוה ההוא עובדא אלא כדא' התם לל"ק דבעצמה אינסבה לא עפ"י הוראת ר"נ ולא נשמע מהך עובדא מדלא אמרו לה ול"מ אלא דדיעבד שריא אבל בדין לכתחילה לא נשמע מזה שום היתר גם בצו"מ ופליגי מימרא דר"א דהכא עם סתמא דהש"ס דקא' ולא היא וכו' בעובדא דחסא היכי הוה אי כל"ק או כל"ב ולה"נ הוצרך להאריך ולומר דדיעבד אין לכתחילה לא ולה"נ אמרה ר"א אדין דמשאל"ס משום דעובדא דחסא הכי הוה:
יג תבנן לדינא דלפי מה שהוכחנו בס"ד דע"כ דלא פלוג רבנן בתקנתם וגזירתם במים שאין להם סוף וגזרו גם אפי' היכא דהוא מיעוטא דל"ש שינצל או שבאמת כל הניצולין במשאל"ס הם מיעוטא דל"ש כלל וכמש"ל אות י' אין מקום כלל לפענ"ד לדעת הר"א מווראדין ז"ל ולפי עניות דעתי להביא עוד סמוכות לדעת כה"פ ז"ל החולקים על הר"א מווראדין ז"ל מעובדא דשני ת"ח (קט"ו א') דקאמר הש"ס ותסברא משאל"ס נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וכו' ור"ל דע"כ הכי מתוקמא דאל"כ אין סברא להתיר כדמוכח לשון ותסברא ואי כד' הר"א מווראדין היכי מכריח הש"ס דע"כ לא מתוקמא אלא באסקינהו קמן הא איכא לאשכוחי שריותא כשהי' בזה אומדנות מוכיחות ואחר עבור ג' או ד' שנים וא"כ דלמא באמת בעובדא דשני ת"ח הי' גם אומדנות המוכיחות ואחר זמן מרובה הוא דשרי רבי לנשותיהן והתנא דבריי' לא חש לפרש זה משום דלא איירי בה אלא בא רק להשמיענו הך דינא דהשיאן רבי עפ"י עדות נשים א"ו דלא פלוג רבנן ואסרו לעולם ובכל גווני והגם שיש קצת מקום לדחות זה בדוחק מ"מ האמת יורה דרכו לפענ"ד כמ"ש:
בהא סלקינן ונחתינן שחלילה לסמוך ע"ד הר"א מווראדין ז"ל להקל וכ"ש אחר שכבר דחאו הב"י ז"ל מהלכה בשתי ידים וגם מדלא אשתמיט שום חד מהראשונים או מהאחרונים ז"ל לסמוך ע"ד אפי' לצירוף וסניף בעלמא ובפרט לתק"ע כי רבה היא והרבה שקדו בה חז"ל הרי בבירור דעת כולם ז"ל דלית אתר למסמך עלה.
יד אמנם באמת בנ"ד כפי המבואר בהגב"ע הנ"ל נ"ל להלכה ולמעשה להתירה בפשיטות דהא חזינן דרב שילא מעיקרא הוה סבר כיון דאגמא דסמקי הוא מיא דקוו וקיימי כמשיל"ס דמו והיינו משום דאינו יכול לשוט ע"פ למרחוק אי איתא דסליק הא חזי לי' כפרש"י התם כיון ששהא עד כדי שת"נ ולבסוף דהדר בי' ר"ש מהוראתו הא קאמר להדיא הטעם משום דכיון דאיכא גלי אימר גלי אשפילוהו ול"א סתמא ולא היא אלא דמים שאל"ס היא ואסור משום דלא פלוג רבנן במלתא אלא דאפי' היכא דלפי ראות עינינו ליכא שום סברא בעולם באיזה סיבה ואופן ניצל אפ"ה אסרוהו רבנן ומדלא אמר סתמא ש"מ ודאי דדוקא אי איכא גלי דיש סיבה נראית לפנינו שבאפשרי להנצל עי"ז גם אם אין באפשרי לשוט בו. וכההיא עובדא דר"מ בברייתא התם בתר הכי שהגלים טרדוהו אחד לחבירו והקיאוהו ליבשה והכי מוכח להדיא בתוספתא דילן בהבריי' דפלוגתיי' דר"מ ורבנן דמייתי הש"ס בתלמודין סיומא דילא בתוספתא משאל"ס אשתו אסורה שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה משמע להדיא הא בלא גל שריא או אם נשברה הספינה הרי ג"כ סיבה נראית לפנינו שאפשרי להנצל ע"י דף של ספינה שיזדמן לו לעלות עלי' אז אמרי' הגם שגם זאת ההצלה ל"ש כלל:
ומיעוטא דמיעוטא הוא ואינו מצוי כלל שינצל ע"י סיבות רחוקות כאלו עכ"ז לא פלוג רבנן במלתא כיון שעכ"פ יש איזה סיבה נראית לעין לההצלה אבל אם לא הי' בהנידון שום דבר מהני תלתא אז לא מקרי כלל אפי' מיעוט שאינו מצוי שינצל אלא אמרי' ודאי מת בטביעתו ולא תלינן שע"י נס גדול מן השמים עלה דאע"ג דבירוש' אמרי' בחי' אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים [דמדא' סתם מ' דאפי' אם אוכלת במקום שהנפש יוצאה ע' בבבלי (ק"כ ב)] נפל לבור אריות אני אומר שמא נס נעשה לו כדניאל נפל לתוך כבשן האש אני אומר שמא נעשה לו נס כחמו"ע הא תלמוד דידן פליג בהא אהירוש' כדמייתי להדיא ברייתא (בדף קכ"א א' וב') דנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו לת"ק דהתם דהל' כוותיי' כדמפרש התם דאגב איצצי מזקי לי' ולא תלינן בנס ושם עוד בבריי' נפל לתוך כבשן האש מעידין ועוד בבריי' שם אהא דאמר ר"מ בא' שנפל לבור הגדול וכו' השיבוהו חכמים דאין מזכירין מעשה נסים וכן שם (ק"כ ב') בראו שהעוף אוכל במקום שהנפש יוצאה ע"ש וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד"ה אין מזכירין דבמשאל"ס דאסור הוא דוקא כשיש לתלות בדף של ספינה או גל טורד ע"ש. וכן יש להוכיח גם מלישנא דהשתי ברייתות הנ"ל שבבריי' קמייתא קא' וראיתי שנשברה בים ובשני' אמר שמיטרפת בים ובתוספתא דילן הגי' בה שטבעה בים והיינו משום דבלא נשברה לא תלינן בדף של ספינה ממקום רחוק שתזדמן לו לכאן וא"כ אם גם גלים אין שם שריא ולכן בשני' דטבעה לחוד ולא נשברה הוצרך לגלים ואין לדחות זה ולומר דהני תרי עובדי הכי הוה דהא בתוספתא דילן מביא עובדא דר"מ לראי' שתלינן בגל טורד משמע הא לא"ה שריא ואין להקשות לפי"ז דא"כ אכתי תשאר הקושיא שהקשינו לעיל בעובדא דשני ת"ח (קט"ו) במקומה דאכתי איך מכריח ואומר ותסברא וכו' אלא דקאמרי דאסקוהו קמייהו וכו' הא בברייתא התם וטבעה קתני ולא נשברה וא"כ הא איכא לאשכוחי שריותא כשלא היו גלים וגם לא היו יכולין לשוט הא ל"ק דסתם ים או נהר גדול שיכולים לילך בה בספינה גדולה ודאי אית בי' גלים.
טו ומעתה זכינו לדין בס"ד בנ"ד לפי המבואר בהגב"ע הנ"ל שנטבע בין הכלים ואומרים שידוע ומפורסם שטבעם להמשיך את הנטבע לעצמם לתחת הכלים במקומם דווקא ומצורף לזה שהי' מלובש בבגדים כבדים וא"כ הא והא ודאי גרמה לי' שמחמת זה לא הי' יכול לשוט מתחתם תיכף למרחוק עד שלא יראוהו כלל ומטעם זה ממילא בלתי אפשרי ג"כ לומר שגלים טרדוהו אחד לחבירו דתחת הכלים הא ליכא גלים וגם כי הלא לא נשמע שנשברה אז שום ספינה או כלי אחר בכל המרחק רב מסביביו שנוכל לומר שנזדמן לו איזה דף מהם לעלות עי"ז למרחוק והגם שי"ל שהנסר שהלך עליו ונשמט הנסר מהכלי כמבואר בהגב"ע כנראה שהנסר הלז כיון שנשמט מהכלי מסתמא וקרוב לודאי שנפל הנסר ג"כ למים וא"כ הרי יש לתלות שבאפשרי עכ"פ שנזדמן לו הנסר הלז בתוך המים ועלה על ידה למרחוק אמנם לפי הנראה שמטעם הנ"ל שטבע הכלים להמשיך את הנטבע לתחתם. מחמת זה א"א ג"כ להטפס ולעלות ולאחוז בהנסר ולשוט על ידו למרחוק במהירות חוץ להכלים אחר שכבר נתייגע ונתחלש מאד בודאי ע"י עסקו בדם נפשו להציל עצמו בכל היגיעות וכחות כנראה מהושטת ידו למעלה וירידתו אח"כ במצולות באפס עזר וא"כ הרי אין כאן שום אחד מהשלש סיבות הנ"ל שאמרו בש"ס דאז אשתו אסורה ולא שום סיבה אחרת בעולם כי"ב שתהא נראית לעין עכ"פ שבאפשרי בעולם להנצל ע"י הרי דיצא נ"ד גם אפי' מכלל מיעוטא דל"ש. לפי מה שהוכחנו בס"ד מהש"ס ונכנס לכלל ודאי מת ע"י טביעה זו ובכהאי גוונא לא אחמרו רבנן כלל אפי' בדרך לא פלוג כנ"ל. לזאת גם דעתי הקלושה מסכמת דאתתא דא שהיתה אשת ר' אפרים פישל ב"ר שלמה הלוי מקריטשוב שריא להתנסבא באופן אם יסכימו לזה עוד שני רבנים מפורסמי' מחכמי דורנו. הן מטעמים שכתבתי והן מטעמים ונימוקים אחרים. ולראי' בעה"ח יום ג' י"ג אייר כ"ח למב"י תקצ"ה לפ"ק פ"ק מסטיסלאוו:
סימן ד
בענין שאילתא דשאילנא. ע"ד העיגונא מאמנאשטירשציזנ' שאישה ר' משה ב"ר יואל הלוי מפ"ק נטבע בנהר דניעפר שאצל עיר האראדושטעש הסמוך לק' קרעמענטשוק כפי הגב"ע דהב"ד דק"ק קרעמענטשוק שהובאה לפני וז"ל:
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינן ואתא לקדמנא ה' יעקב ב"ר יוסף ואמר לנו בתו"ע באליו"ע בזה"ל אנכי הלכתי עם ר' משה ב"ר יואל הלוי מק"ק מסטיסלאוו על הבאיידיק לק' קרעמענטשוק על נהר דניעפר בימות הקיץ דשנת תקצ"ג. עד שבאנו לק' האראדושטעש הסמוך לקרעמענטשוק. ובשלנו שם. ובא ר' משה הנ"ל ולקח הקדירה. והעמידה על המדרגה תחתונה שסמוך להמים לקררה. ואנכי חפשתי המדרגה העליונה. ותיכף שעמד ר' משה הנ"ל על המדרגה ונטה לנהר. הוחלקו רגליו מהמדריגה ונפל לנהר והמדריגה נשמטה מתחתיו ונפלה למרחוק ונגעה בי. הבטתי אנה ואנה. ושמעתי קול נפילת ר' משה הנ"ל במים אך הנפילה עצמה לא ראיתי. ותיכף נאבד ר' משה הנ"ל אח"כ עליתי על הבאיידעק. וראיתי שצף ר"מ הנ"ל על המים וראיתיו בפניו והכרתיו. ורציתי ליתן לו השאסט. ולא קיבל. אח"כ שט מהבאיידעק ערך שלשה קלאפטער ויותר. ואח"כ ירד לעומק הנהר ולא ראיתיו עוד. עמדתי אנכי ור' שמעון בעל הספינה ור' בנימין מקרעצים לערך א' שעה וחצי ויותר והבטנו על הנהר למרחוק לכל צד. ולא ראינוהו כל הנ"ל הי' בסוף חדש סיון. ואח"כ לערך ג' שבועות וחצי מצאוהו בקרילאוו. ושלחו לקרעמענטשוק שיבואו להכירו ונסעתי אני ולא הראוהו לי עד שאמרתי עליו סימנים. ואלו הן. בעת שרחצתי עמו בנהר ראיחי שהי' על רגלו אחת כמדומה לי על רגל שמאל פצעים שהתחילו להתרפאות וניכר מקומם ונמצאו כדברי על רגל שמאל ב) הי' עליו ארבע כנפות מן דומע (פאסקוואטע טונקלע). ג) הלך במכנסיי' מן (לייווינט פארשיננע) ארוכים ד) הלך בזילעט ממוקטאן שחור עם קנעפלעך שחורים ביינענע אך לא מצאו רק קנעפל אחד וכנראה שמחמת שנתנפח מחמת המים הי' צר עליו הזילעט ומחמת זה נפרדו הקנעפלעך מהזילעט. ה) בכיס של הזילעט הי' לו סכין קטן עם שני קלינגלעך. גם הי' לו בכיס הזילעט כיס קטן. כל הנ"ל הגדתי בקרילאוו ונמצא כדברי:
כל הנ"ל העיד ה' יעקב ב"ה יוסף הנ"ל ממסטיסלאוו בתו"ע באליונ"ע וע"ז באנו עה"ח יום ו' עש"ק יו"ד אדר שני תקצ"ד לפ"ק פ"ק קרעמענטשוק יצ"ו:
נאום פסח בר"מ סג"ל זללה"ה מ"צ דפ"ק קרעמענטשוק ונאום נחום נח במ' משה ז"ל מ"צ דפ"ק הנ"ל. ונאום אורי במ' דוב בער זצ"ל כל זה העתקתי מלה במלה מגוף הגב"ע שתח"י בח"י הב"ד הנ"ל:
ואשא לבבי אל כפים אל אל בשמים. טוב טעם ודעת למדני ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואשתעשע בחקיך תמיד. אמן כי"ר:
תשובה (א) הנה הסימן דהמכות של הרגל נראה ברור דעלה לחודה לא סמכינן כלל דאפי' אי נימא דעדיף קצת מארוך וגוץ דלא הוה סימן כלל לכו"ע כדאמרי' בהאשה בתרא (ק"כ ב') ובאלו מציאות (כ"ז ב') וגם אי נימא דסימנים דאורייתא וסמכינן אסי' אמצעי מ"מ סימן המצוי לא מקרי אפי' סי' אמצעי כדמוכח להדיא שם ושם דהברייתא דאין מעידין על השומא וכו' אוקמה רבא דכ"ע סימנים דאור' והכא בשומ' מצוי' בב"ג קמיפלגי. וכן להאיבע"א שם א' דכ"ע שומא אינה מצוי' בב"ג והכא וכו' הרי דלתרווי' לישני דהתם אי הוה מצוי בב"ג לא הוה סמכי' עלה. אע"ג דקיימינן התם למ"ד סימנים דאורייתא. ומכות ופצעים נראה שהוא מצוי בכמה אנשים וא"כ לא הוה אפי' סימן אמצעי ולא סמכינן עלה אפי' למ"ד סימנים דאורייתא [וע' בת' הר"ן סי' ע"א הביאו הב"י ומ"ש עליו הב"י בענין סי' צלקת ובתה"ד סי' רל"ט ובמ"ב סי' ס"ג ומ"ש עליהם הט"ז בסקל"א]. ואע"ג שמכוין העד באיזה אבר הם המכות. דכה"ג בשומא אי לאו משום ב"ג או משום דעשוי להשתנות לאח"מ הוה סי' אמצעי. דהא פרש"י ז"ל במציעא (כ"ז ב') בפלוגתא דשומא הנ"ל דמיירי שאמרו שומא הי' בו באבר פלוני [וע"כ דבב"ג היא מצוי' באותו אבר ממש] ובנ"ד הא א' העד שכמדומה לו שהמכות הם ברגל שמאל וכנראה שקרוב לודאי הי' לו זאת. וכן נמצא מ"מ נראה דמכות שכיחי טפי משומא בהרבה בני אדם. ולכן אפי' אם העיד באיזה אבר הם לא מקרי סימן אמצעי. ואפי' בצלקת כ' הט"ז שם דהוא שכיח בהרבה ב"א אלא שאם מצמצם ומכוין מקומו בפרטיות באותו האבר עצמו אז הוה אפי' סימן מובהק ביותר ע"ש. וכל שכן מכות בעלמא ודאי דמצוי טפי:
**(הגה"ה וסי' מובהק ביותר דסמכי' עליה אפי' אם סי' דרבנן כמ"ש הנמ"י ביבמות שם והתוס' (קט"ו ב') ד"ה וקאמרי ושם (ק"כ א') סד"ה אמר רבא וכמו שהוכיח הב"י בר"ס י"ז מהש"ס ע"ש. והוסכם כן מכל הפוסקי' הלכה רווחת [וע' ב"י שם ונוראות להפליא על שהוכרח שם להביא ממרחק להוכיח היכן ס"ל להרי"ף כן. דהלא כן מבואר להדי' במקומו מדהביא הרי"ף ל"ב דרבא שם ושם דכ"ע סי' דרבנן ובשומא ס"מ קמיפלגי וכו' ע"ש] הוא דוקא כשלא ימצא רק בא' מאלף והוא דבר זר ומופלג מאד כמו שכ' הב"ש ס"ק ע"ב בשם המ"ב. והסכימו כן כל האחרונים. ועיינתי בח' המ"ב בסי' ס"ג וראיתי שכ' זה רק מסברא דנפשי' ומהתימא שלא הביא ע"ז ראיה ברורה ומוכרחת מהש"ס במקומו וכמ"ש משום דאל"כ מאי איכא בין סי' אמצעים דהוו דרבנן להך ל"ב דלא מקרו סי' אלא כשאינם מצוים כנ"ל לס"מ ביותר דהוו דאו' גם להך לישנא. ולא עוד אלא שכ' שם וז"ל ולפיכך מוכרחים אנו לומר דסי' רושם וכה"ג דשכיחי הרבה חשובים סי' בינונים וכו' ע"ש והוא נגד הש"ס לגמרי דמוכח להדיא דבשכיח טובא לא הוי אפי' סי' בינוני וגם הוא סוחר בזה ד"ע שכ' שם למעלה מזה וז"ל אבל רושם שתחת העין לא שכיח כלל עכ"ל הרי שכ' בעצמו דלא שכיח כלל
:)** (ב
) ותו אמינא. דכיון דאמרי' התם (ק"כ ע"ב וקכ"א א') דמיא מרזו מכה. ופרש"י דמקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח. וכ"פ הפוסקים דאי איכא מכה בפנים [ועט"ז ס' קל"ג] משתנ' עי"ז במים צורת הפנים ואין מעידין. [ובעניותי נפלא בעיני על הרמב"ם בפי"ג מגירושין הכ"ב שלא הזכיר כלל הא דאם יש מכה בפנים אין מעידין. ומפרשיו לא העירו בזה כלום] וא"כ כ"ש הוא לפענ"ד שצורת וענין המכה עצמה משתנה במים והו"ל כההיא דאמרי' התם בדק"כ סע"א) ובאלו מציאות שם לחד לישנא דמ"ד אין מעידין על השומ' היינו משום דסב' דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה. וגם לל"ק התם דאמר דפליגי אי מצוי' בב"ג או לא. וכן לל"ב דפליגי אי הוה ס"מ או לא. לאו משום דס"ל דגם אי אשתנה לאחר מיתה לא חיישי' לה דזה אא"ל. דמשמע דר' אליעזר בן מהבאי לא פליג אמתני' דאין מעידין אלא עד ג' ימים. משום דאח"כ משתנה וחיישינן לה וא"כ מ"ט ס"ל בשומא דמעידין אלא ע"כ דגם התרי לישני הנ"ל ס"ל דאי הוה עשוי להשתנות לאח"מ הוה חיישי' לה אלא דס"ל דאין שומא עשוי' להשתנות לאח"מ [ולא אבין דעת הטור במ"ש ושומא לא הוה ס"מ וכו' לפי שעשוי להשתנות עכ"ל ותמוה דהא מוכח להדיא מדבריו שם שפוסק כל"ב דרבא דסימנים דרבנן. והך לישנא הא ע"כ ס"ל דאין שומא עשוי' להשתנות כמ"ש. ואין לומר דגם להך לישנא י"ל דבהא הוא דפליגי ראב"מ ורבנן דרבנן משו"ה ס"ל דלא הוה ס"מ משום דעשוי' להשתנות וראב"מ ס"ל דאין עשוי' להשתנות ולהכי הוה ס"מ. דא"כ מאי איצטריך לומר לרבנן דמשום דס"ל דסימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר לכן אין מעידין על השומא. הא כיון דס"ל דעשוי' להשתנות א"כ לא הוי אפי' סי' אמצעי כלל. וראיתי שהב"ש בס"ק ע' דיבר קצת מזה וכ' שהטור מפרש דגם לל"ב טעמיי' דרבנן דלא הוה ס"מ ביותר משום דנשתנית לפעמים. ומ"מ סימן אמצעי הוה משום דאין רגילה כ"כ להשתנות ולדבריו לא ידעתי מה הכריחו להטור לפרש הל"ב בדוחק כזה. ולא כפשטי' דמשו"ה לא הוה ס"מ ביותר משום דאינו דבר זר ומופלג כ"כ וגם המ"ב שם פי' דברי הטור בזה בדוחק גדול עיין שם וצ"ע].
ג וכיון דמוכח דלכולהו לישני דהתם דבר העשוי להשתנות ודאי דאין מעידין עליו לכ"ע מעתה מאחר שהוכחנו דמכה עשוי' להתנפח ולהשתנות במים וא"כ בנ"ד הגם שכך נמצא כדברי העד שהמכות התחילו להקרם עליהן עור איכא למיחש דלמא אינש אחרינא הוא ובחייו לא הוקרם המכה ומחמת המים הוא שנשתנה והתנפח והקרים עלי' עור. והגם שידוע שקירום עור על מכה הוא מחמת שמתחלת לחיות ולהתרפא [וע' נדה (נ"ח ב') במשנה. ומ"ש ע"ז הרשב"א בשער הכתמים הובא בב"י יו"ד סי' ק"צ ובש"ע סעי' כ"ב] ומיא הא אדרבה מקלקלין ומתפיחין המכה כמ"ש הש"ס שם ורש"י והפוסקי' וא"כ י"ל לכאורה בנ"ד דאי איתא שהמים קלקלו המכות לא הי' להם להמצא בקירום עור עליהם הא ליתא דמאן יימר לן שאחר המצאו הי' הקירום עור על אותו אופן וענין כמו שהיה בחייו. כי אין במשמע בדברי העד כלל כפי המבואר בכתב הגב"ע. ואכתי דלמא אחרינא הוא ובחייו הוקרם יותר מקירום המכות של משה הנטבע דנ"ד. ומחמת המים נתקלקל קצת הקירום ואף על גב דהח"מ כ' בס"ק נ' דבמכה שנתרפאת בחיים לא שייך לומר דמיא מרזו מכה. הא הביא התם הב"ש בס"ק פ"א דהמ"ב לא כ"כ וגם הח"מ גופי' אולי ר"ל בנתרפאה הרבה. ובנ"ד כפי המבואר בהגב"ע כנראה שרק התחילו עדיין להקרם:
ולל"ב דרבא דסימנים דרבנן ורק ס"מ ביותר הוא דאוריי' לסמוך עליו שפסקו רוב הפוסקים ככולם כוותי' הוה בעינן עכ"פ שיצמצם מקום המכה ברגל גופי' היכן כדא' אשי בפ"ק דמציעא (י"ח ב') ובפ"ג דגיטין (כ"ז ב') כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני וכו' אבל נקב בעלמא לא והביאו בשם העיטור וכן הביא המ"ב שם בשם הרא"ם דדוקא אות פלוני ממש אבל בצד, תיבה פלונית לא וכ"ש כאן בנ"ד ואע"ג שחילק המ"ב שם מסברא דנפשי' בין נקב ביריעה לרושם שתחת העין היינו משום דנקבים ביריעות שכיחי ורושם תחת עין ל"ש כלל כמ"ש שם [אלא שבלא"ה דבריו מגומגמים שם מאד בזה וסותרים ד"ע כמש"ל בהג"ה] ולכן א"צ לכוין אפי' תחת איזה עין הוא ע"ש אבל בנ"ד כיון דשכיח א"כ אפי' אי הוה א' שיודע בבירור שהמכות הם ברגל שמאלי נ' דלא הוה מהני אא"כ יצמצם ויכוין מקומם בראש הרגל או באמצעיתו או בסופו וכולי האי ואולי היינו יכולים לדמותו לנקב בצד א"פ אלא דאי משום הא הי' אפשר לומר דס"מ ביותר הוא דלא הוי משום הא אבל סי' אמצעי הוי וא"כ לפי מה שנכתוב לקמן אי"ה דבמים שאל"ס יש מקום לסמוך גם אסימן אמצעי אולי הי' אפשר לסמוך בנ"ד על סי' המכות אמנם כבר כתבתי לעיל דכיון דשכיח הוא לא מקרי אפי' סי' אמצעי:
ו ומעתה שריותא דאתתא דא תליא רק בסימני הבגדים בפרטיהם והכלים שנמצאו אצלו ולכאו' עדותו של ה' יעקב בהבגדים היינו המכנסיים. והא"כ והזילעט הי' רק על צבעם וא"כ ודאי דלא הי' מועיל כלל דהא לתרוויי' לישני דהתם. סימני חיורי וסומקי לא מהני אמנם באמת נ"ד עדיף מינה דהא העיד מאיזה מין צבע פרטי של אותו הצבע הי' כל בגד שעל הא"כ העיד איזה מין טונקלע הי' וכן על הזילעט שהי' דמוקטאן שחור והקנעפלאך שהי' של עצם ולפי"ז תליא מעתה בשני דברים היינו אי חיישי' לשאלה **(הגה"ה ולכאורה הי' מקום להתיר עפ"י עדותו על סימני הארנקי שלו שנמצאו כדבריו ואמרו בהאשה בתרא ובאלו מציאות דבארנקי לא חיישי' לשאלה. וכבר חלקו האחרונים ז"ל על הב"י בתשובה. ופסקו דל"ח לשאלה בכיס וארנקי וטבעת אמנם א"א לסמוך ע"ז בנ"ד כיון דלא מבואר בכתב הגב"ע איזה סימנים אמר על הארנקי ואולי הי' סימני חיורי וסומקי [והב"ד שקבלו עדותו הי' להם לחקור מאתו בפירוש מה היו סימניו בהארנקי ולפרש זה בהגב"ע ומה לעשות דדייני דלא גמירי נינהו ואלו פירשו זה בפירוש הי' באפשרי להתירה בפשיטות עי"ז בלבד מכיבול עיגונא] א"כ יש להסתפק אולי יקרא זה חסרון ידיעה בגופה של עדות דאין אנו מקילין בו לל"ק דבפ' יש בכור (מ"ו ב') ע"ש וע' במרדכי שלהי יבמות גבי ראוהו צף ע"ג המים. וכעין שנסתפק המהר"ם פאדווא בת' סי' ל"ו ע"ש ולפמ"ש להלן בס"ד באות ז' דנראה דעת כמה פוסקים דנקטו כהאבע"א דשם ובפרט במשאל"ס שאיסורו חומרא דרבנן יש מקום לסמוך ע"ז עכ"ז אין להתיר מחמת זה בלבד:)** וגם אי סמכינן אסימנים אמצעיים ויש אתי בזה הרצאת דברים הרבה בס"ד אדברה בקוצר דעתי וירווח לי דהנה בהאשה בתרא שם ובא"מ שם פריך להך לישנא דאמר רבא סי' דאוריי' ממתני' בהאשה בתרא שם אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ומשני אכליו משום דחיישי' לשאלה ואב"א כליו בחיורי וסומקי ואם כן לל"ק לא מהני בכלים אפי' ס"מ ביות ולהאב"א מ פשטי' דהסוגי' דהדר בי' משינוייא קמא ול"ח כלל לשאלה וכ"כ להדיא התוספות ביבמות שם סד"ה כליו ובד"ה ואבע"א וא"כ דינן כסימני הגוף ותליא אי סי' דאורייתא מהני גם סי' אמצעי ואי סי' דרבנן מהני עכ"פ ס"מ ביותר כמו בגופו וכ"כ הב"י בשם הר"ן שכ' בפ"ב דמציעא בשם יש מי שאומר דלמסקנא הדרינן מפירוקא קמא ול"ח כלל לשאלה ונראה שגם הר"ן ז"ל עצמו מסכים לזה וכנראה שפוסק כן להלכה כהאבע"א מדקרי לה בשם מסקנא וכן בתוס' הנ"ל קרי לה בשם מסקנא וכ"פ הנמ"י להלכה להדיא בשלהי יבמות ע"ש והגם דהב"י כ' עליהם דדברים אלו לאו דסמכא אינון משום דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והעיטור חולקים עליהם כבר עמדו בזה הש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו והגר"א ז"ל בביאוריו לאה"ע סי' י"ז ס"ק פ"ג שדבריו ז"ל תמוהין דהא אדרבה הרי"ף לא הביא כלל כל השקלא וטריא דהך סוגיא דקא' ולהך לישנא וכו' והביא רק הא"ד דרבא דסי' דרבנן וכו' ולא הזכיר כלל חשש שאלה לא כאן ולא בפ"ב דמציעא לענין אבידה וגם הרמב"ם לא הזכירה כלל לא בה' גירושין ולא בה' אבידה ולפענ"ד נ' עוד דאדרבה מדסתם הרמב"ם וכ' בפי"ג מגירושין הכ"א רק לשון המשנה ואעפ"י שי"ל סימנים בגופו ובכליו כייל כליו בהדי גופו וממילא משתמע דכמו דבגופו מהני עכ"פ ס"מ ביותר לכו"ע וכדפסק הוא ז"ל בעצמו בפי"ג מה' אבידה ה"ה ובפי"ג מגירושין הכ"א לפי מה שכתב הה"מ בפי"ג ופ"ג מגירושין והכ"מ בפי"ג מגירושין ובפי"ג מאבידה שם ה"ה דבכליו הני נמי עכ"פ ס"מ ביותר אלא שהרא"ש ז"ל הגם דבשלהי יבמות סי' ג' העתיק רק לשון הרי"ף ז"ל הנ"ל ולא הביא הך דבכלים חיישי' לשאלה. אמנם בפ"ק דמציעא סי' נ' ובת' שהובאה בטור ססי' קי"ח כ' דחיישי' לשאלה עכ"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל מדשתקו לגמרי מהך סוגיא והך דינא נראה דעתם בבירור דס"ל ג"כ כדעת התוס' והר"ן והנמ"י הנ"ל דלמסקנא באמת ל"ח כלל לשאלה וגם שהרי הר"ן והנמ"י הם מפרשי הרי"ף ז"ל ואי הוה רמיזא כלל בד' הרי"ף דס"ל דחיישי' לשאלה לא הוו שתקי מלאדכורי וכ"ש דלא הוו סתמי לפסוק להדיא היפך דעתו בסתם:
ה וכן נראה דעת הטור בסי' י"ז שכ' וז"ל ואם אין מכירין אותו בטב"ע אפי' י"ל סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקין משמע להדיא דאם הם מובהקים מהני גם בכלים ול"ח לשאלה והב"י שם דחק לפרש דהאי אם אינן מובהקין קאי רק אסימני גופו ולא אסימני כליו וכל מעיין ישפוט בצדק שהוא דחוק מאד וכי מי הכריחו להטור ז"ל למינקט כי הך לישנא ולסמוך שנפרש דבריו בפי' דחוק וגם מדשתק גם הוא ולא הביא הך דינא דחשש שאלה ש"מ דס"ל כהאבע"א ואין לומר דמשמע לי' להב"י דעת הטור כן ממ"ש הטור לעיל מזה בסמוך וז"ל כ' ר"ת וכו' או ע"י ס"מ שי"ל בגופו ומדלא הזכיר בזה כליו ג"כ משמע דס"ל דבכליו לא מהני אפי' ס"מ משום חשש שאלה אבל אין דקדוק קל כזה כדאי להוציא דבריו דכאן מפשטן ולדחוק בדבריו וגם באמת אינו דקדוק כלל דהא לא מיירי עדיין מכלים רק חילק בשם ר"ת בין כשאין שם אלא הראש לאם כל גופו שלם שאז יכולין להכירו ע"י סימנים מובהקים דגופו ומה לו להזכיר כאן כלים כיון דבכלים לא שייך חילוק זה.