בנין של שמחה· רבי אברהם שמחה מסטיסלאוו
אבן העזר · סימן ג
נוסח גב"ע בעסק עגונה שנטבע בעלה שהוגבה בק"ק קריטשוב ונשלח אלי לעיין בשריותה וז"ל.
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינן ואתא לקדמנא ר' יעקב בר אשר ענזיל ואסהיד בפנינו איך שהייתי בעיר ריגא והלכתי חוץ לעיר לראות הבאיידאקין שקורין [שטרוהעש] שעל שפת נהר (דוינא) וראיתי את ר' אפרים פישל ב"ר שלמה הלוי הלך מכלי אל כלי על הנסר שמכלי אל כלי. והלך במרוצה על הנסר ונשמט הנסר מהכלי ונפל ר' פישל הנ"ל אל הנהר דווינא. וראיתי שהושיט את ידו ותיכף נפל לעומק המים. ועכבתי שם על הנהר כמה שעות עד שנתאספו אנשים ובקשו אותו ולא מצאו דאתי לידם רק שמצאו הכובע שלו והיארמילקע שלו ור' פישל הנ"ל הי' מלובש בבגדים כבדים. והמקום אשר נפל שם היה עמוק בערך שבעה קלאפטער כל הנ"ל הגיד ר' יעקב ב"מ אשר אנזיל הנ"ל בתו"ע בפנינו ב"ד הח"מ ולראי' באנו עה"ח יום ב' י"ט כסליו תקצ"ד לפ"ק פה ק' קריטשוב יצ"ו:
נאום יעקב בא"א מ' דוד זצלה"ה מ"ץ דק' הנ"ל ונאום יצחק בא"א מ' שמואל זצ"ל ד"ץ דק' הנ"ל ונאום יעקב בא"א מ' ארי' ליב זצללה"ה ד"ץ דק' הנ"ל
תשובה הנה דעת הראשונים והאחרונים ז"ל דאיסורו דמים שאל"ס אם שהה עליו עכ"פ כדי שתצא נפשו ולא עלה. דרבנן היא ומדאורייתא שרי' [ע' להלן בסי' שאח"ז שהוכחתי בס"ד דגם אם לא שהא עליו עד כדי שתצא נפשו הוא ג"כ מדרבנן] ולכאורה מוכח כן בפשיטות מלישני' דרב אשי בהאשה בתרא (קכ"א א' ובע"ב שם). בעובדא דחסא דאמר הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה וכו' אמנם אי משום הא לא אריא כלל דאשכחן כהך לישנא בכמה דוכתי בש"ס גם באיסורין דאורייתא בפ"ק דחולין (י' ע"ב) מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקמי מלתא אחזקה ושם (י"א א') מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ושם (צ"ז א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וטעם כעיקר לר"ת ולרוה"פ דאורייתא הוא ובפ' התערובות (ע"ט א') אמור רבנן ברובא ועוד בכמה דוכתי כהך לישנא בדאורייתא. וע"כ דר"ל ששנו חכמים במשנתם. או דר"ל שהורו רבנן. אך לדינא ודאי ראיה ברורה לזה מהך דאמרי' התם (קכ"א ב') דאי אינסבא לא מפקינן לה מיני'. וה"נ משמע לדידי לישנא דר"ג ור"ע ורבי בהברייתו' שהובאו (שם ע"א) שאמרו כמה גדולים דברי חכמים וכו' מים שאל"ס אשתו אסורה ולא אשכחן כהך לישנא בש"ס אלא באיסור דרבנן כההיא דפ"ק דשבת (י' ב') גבי ולא יקרא לאור הנר הרי ודאי דמדאורייתא הוא בחזקת מת לגמרי משום דרובן למיתה כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מגירושין הי"ט וכ' (וע' הטיב בד' הה"מ והכ"מ שם) והתוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') וכל הפוסקי' ולכן מורידין יורשיו לנחלה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות ה"ג והטוש"ע ח"מ סי' רפ"ד ס"ג ורק לענין להשיא את אשתו אחמרו רבנן בלכתחילה מחשש רחוק דלמא גלי אשפלוהו או דף נזדמן לו ועלה והטעם אי משום חומר איסור כרת כמ"ש הרמב"ם בה' נחלות שם או גם משום לזות שפתים כמ"ש המרדכי שלהי מכילתין ע"ש ושם (וע' בת' שאחר זה אות ח' בהג"ה המתחלת ואע"ג דבספק וכו') וכן להרמב"ם ז"ל שפסקו בכל הספיקות דהאיבעיות שאם נשאת לא תצא והנה בכ"מ ובב"י כ' ע"ז שנ"ל טעמו משום דס"ל דאתינן במכ"ש ממה דאמרינן במשאל"ם דלא תצא אע"ג דבמתניתין ובריי' סתמא קתני אשתו אסורה. כ"ש במאי דמספקא לן ע"כ ע"ש. ולפי מה שאכתוב להלן אי"ה אא"ל כן כדעתו ז"ל והי' נלפענ"ד דטעמו הוא משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דהא דספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מדאוריי' אזלינן בכל ספק להקל ולפי"ז איכא למימר שפיר דיליף להו לכלהו ספיקי בהוא הדין מדין דמשאל"ס משום דאיסורו דרבנן לכן לא תצא א"כ ה"ה לכולהו ספיקי כיון דאיסורייהו ג"כ דרבנן לשיטתי' אמנם באמת ג"ז אא"ל בטעמו ז"ל. דהא היכא דאיכא חזקת איסור גם להרמב"ם הא בעינן לאוקמי בכל ספיקא אחזקה קמייתא וה"נ הא בחזקת א"א קאי וחזקה הא דאורייתא היא לכ"ע ועוד דגם אין לדמות כ"כ איסור גמור דרבנן מדינא למילף ליה קולא מאיסור דרבנן שאסרוהו מחמת סייג וחומרא בעלמא לזאת הנראה דהרמב"ם לשיטתי' במקומות רבות שפוסק כהירושלמי וכ"ש כשלא נמצא לו סתיר' בתלמוד דידן. ובירושלמי ריש פ' האשה שהלכה אמרי' גבי ע"א במלחמה מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנישאת נשאת ומאן דלא נשאת לא נשאת ובתלמוד דידן שם הוא בעיא דלא איפשטא. והדברים בזה ארוכים ואכ"מ. ואיך שיהי' עכ"פ הא כ' הוא ז"ל להדיא בה' נחלות שם דאיסור משאל"ס סוא חומרא דרבנן לבד ולכן כ' בקו"ע סעיף רמ"ז בשם רבינו בצלאל אשכנזי דכל הספיקות במים שאל"ס אזלי' בהו לקולא וכן הביא הב"ש בס"ק ק"ה בשם הט"ז להקל בספק אם הוא משאל"ס או יל"ס משום דספק דרבנן הוא:
ב ובנ"ד הנה לכאורה יש קצת מקום לחתור צד היתר לאשה זו מדברי הר"א מווראדין שהביא המרדכי בשילהי מכילתין דמדקאמר סתמא מים שאל"ס אשתו אסורא ולא קאמר לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר ושתלו אותה רבותינו על חכמי הדור ויראי שמים שיתבוננו וישכילו על ענין המאורע. ועפי"ז האריך שם למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים שנטבע בעלה וחזקות מוכיחות שנטבע שכליו נמצאו על שפת הים ע"ש והגם שהביא המרדכי שם שה"ר אברהם ב"ר משה כ' ע"ז דקשה בעיניו להתיר עפי"ז ושכ"נ לרבי' ברוך וראבי"ה דלא קבעו חכמים זמן לדבר ואין בידינו לבדות זמן מלבנו ודברים בלא ראיה ולתת אמתלאות ע"ש באורך הנה לפמ"ש בקו"ע סעי' רכ"ו בשם ר' יואל דבכל פלוגתא דהתרה הלך אחר המיקל וכ"פ הט"ז גם בשם ת' מהר"ם מטראני סי' קפ"ח (עב"ש ס"ק מ"ו וח"מ סי' קל"א) א"כ לכאורה יש מקום לסמוך אהר"א מווראדין להקל גם אפי' אם הי' האיסור דמשאל"ס מדאורייתא. והגם דבפ' יש בכור (מ"ו ב') אמרינן דלא הקילו בעדות אשה אלא בסופה אבל לא בתחילתה בענין ההכרה עצמה ע"ש. הנה נראה דעת כמה פוסקים שחתרו למצוא קולי קולות בעיגונא גם בענין ההכרה. ע"כ לומר דנקטו כהאבע"א שם דיש להקל גם בתחילתה ע"ש. ומד' הרא"ש בתשוב' ריש כלל נ"א ובס' ב' שם כנראה דגם הוא תפס כשינוייא בתרא הנ"ל דגם לענין ההכרה הקילו. אח"כ מצאתי בס' תשובת גאוני בתראי שאלה לזקיני הגאון בעל תוס' יו"ט ז"ל שהעיר קצת מהקצת מזה ע"ש:
ג אמנם באמת ד' הרא"ש אלו תמוהים מאוד בעיני התרוטות. דאדרבה הא חזינן דתפסו הרי"ף והרא"ש ורוב הפוסקים לחומרא לישנא בתרא דרבא דסימנים דרבנן. ולא סמכינן אלא אסימנים מובהקים ביותר וכנראה שחזר בו הרא"ש ז"ל בפסקיו ממ"ש בתשובה הנ"ל (שחיברם קודם פסקיו כמודעת) ואשכחן ליה כה"ג בכמה דוכתי כידוע בפוסקים [וכ"כ בקו"ע סעי' ק"ל דאזלינן להחמיר בתרי לישני בעדות חשה] וכן בעובדא דגברא חרוכא (בד' קט"ו א') פסקו רוב הראשונים ז"ל כרחב"א לחומרא. וגם הפוסקים לקולא כרבא שם כ' הנמ"י שם הטעם דהיינו משום דאמר סבר רחב"א למימר וכו' דמשמע דלפום קושטא דמלתא לבתר גם רחב"א סובר לדינא כרבא ע"ש הרי מוכח מזה דאל"ה סבירא להו גם להפוסקים אלו דלחומרא בעינן למינקט א"כ ע"כ נראה דנקטו רוה"פ הראשונים כשינויא קמא הנ"ל דפ' יש בכור דבתחילתה לא הקילו וספיקא דהתרי לישני דרבא הנ"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן וכן עובדא דגברא חרוכה הם בתחילתה בענין ההכרה וכ"כ הריב"ש בת' בסי' שע"ח הובא בש"ע בהגה"ה סעי' ט"ו דבפלוגתא בענינים אלו לחומרא אזלינן דספיקא דאורייתא הוא. וכן הרמב"ם ז"ל לפמ"ש עליו הכ"מ בפי"ג מגירושין פוסק גם הוא כל"ב דסימנים דרבנן ודלא כמ"ש הה"מ בדעתו בפ"ג מה' גזילה ואבידה ה"ה ע"ש וכן נלענ"ד ג"כ לדקדק זה מד' הרמב"ם בהל' גירושין שם מדלא הזכיר הך דסימנים בגופו ובכליו דלא מהני אלא בהלכה כ"א במצאוהו הרוג או מת ולא הזכירו בכל הדינים שזכר שם לעיל מזה מהי"ו עד הכ"א. וע"כ דלאו אסימנים גרועים דגופו וכליו כ' דלא מהנו. והם ארוך וגוץ וחיוורי וסומקי דא"כ גם בכל הדינים שמהי"ו עד הכ"א נמי ודאי דלא מהנו והי"ל להזכירם גם התם. אלא ע"כ דר"ל סימני' אמצעיים דבהו מיירי התרי לישני דרבא. והיינו משום דס"ל לחומרא דסימנים דרבנן (וע' בתשו' שאחר זה באורך בס"ד בגוף הדין אי סמנים דאורייתא או דרבנן. ובדעת הרמב"ם בזה) ולכן במצאוהו הרוג או מת דמדאורייתא הוא בחזקת חי לגמרי ואזלי' בתרה אפי' לקולא לענין גט כדאי' במשנ' גיטין (כ"ח א) דאפי' הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא חי וכן הנך תלתא דר"א בן פרט' דבמתני' שם ע"ב שהן בחזקת חיים ואפי' לקולא וסימני גופי' וכליו אתו לאפקי' מחזקת חיים דאוריי' נקט לחומרא כל"ב דרבא אבל בראוהו נטבע במשאל"ס ושהו עליו עכ"פ עד כדי שת"נ דמדאוריי' הוא בחזקת מת לגמרי כמש"ל וכן מגוייד וצלוב וכל הנך דמנו התם הרמב"ם מהט"ז עד הכ"א דכולם רובן למיתה וכל עיקר איסוריי' הוא רק מדרבנן שפיר איכא למיסמך אל"ק דרבא לקולא דמהני סימנים אמצעים וא"כ מוכח ממילא דס"ל גם להרמב"ם דבפלוגתא דהתרה בענין ההכרה הלך אחר המחמיר אם האיסור הוא מדאו' כל"ק דבכורות שם.
ד אלא שי"ל דהא לפמ"ש עכ"פ הרי יצא לנו מד' הרמב"ם גופייהו הנ"ל דבמשאל"ס עכ"פ שפיר סמכי' אסי' אמצעים משום דאיסורו דרבנן וא"כ ע"כ דס"ל דבמשאל"ס אזלינן לקולא בפלוגתא דהתרה גם בענין ההכרה כהאיבע"א דשם ולא אשכחן דליפלגי עלי' בהא הרי"ף והרא"ש דאינהו לא מיירו אלא באיסור דאו' כגון במצאוהו הרוג או מת אבל לא במשאל"ס ודכוותיי' שרובן למיתה ולמה לנו לחלק בזה את השווין וא"כ הרי יש קצת מקום לסמוך אהר"א מווראדין הנ"ל להקל:
אמנם עכ"ז לא הונח לנו בזה דהא דאזלינן בדרבנן בתר המיקל היינו רק יחיד נגד יחיד או רבים נגד רבים אבל לא ביחיד נגד רבים והרי כאן רבים חולקים אהר"א מווראדין כמו שהביא המרדכי שם אך הגאון ר"א מזרחי ז"ל (הביאו הח"מ בס"ק ל"א) הביא ראי' דבשעה"ד עכ"פ אזלינן לקולא בפלוגתא גם ביחיד נגד רבים גם באיסו' דאוריי' ממתני' דעדיות פ"א מ"ה ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הל' אלא כד' המרובין שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו (עח"מ שם וב"ש סקמ"ו) ולפי"ז בנ"ד אם היא ילדה וסתמה רדופה להנשא אולי מקרי שעה"ד. א"כ לכאורה יש לסמוך בזה אהר"א מווראדין גם נגד רבים החולקים עליו אמנם לענ"ד אין ראייתו זו של הר"א מזרחי ז"ל מכרעת כלל דהא לפי' הרמב"ם שם שפי' דהיינו בדיעבד דוקא כשכבר עשו ב"ד כדעת היחיד וכן לפי' השני של הראב"ד שם שפי' דהיינו שאם יראה לב"ד האחרון דברי היחיד יכולים לסמוך עליו כדאשכחן שאמורא פוסק לפעמים כיחיד נגד רבים משום דמסתבר לי' טעמי דהיחיד ופי' זה תפס שם לעיקר אין ממשנה זו שום ראי' (אלא שי"ל שגם לפי' זה דהראב"ד יש להוכיח זה עכ"פ מהתוספתא שהביא הראב"ד שם ע"ש וצ"ע) ורק לפי' הראשון של הראב"ד שם שפי' שר"ל דבשעת הדחק יכול לסמוך על דברי היחיד יש להביא קצת ראי' א"כ הא אין הראי' מוכרחת עכ"פ. כיון שהוא בעצמו פירשה בדרך אחר ותפסו לעיקר כנ"ל וכן לפי' הרמב"ם ג"כ הא אין ראי' כנ"ל.
ה אמנם עדיין יש מקום אתי לשריותא דאתתא דא דנ"ד משאל"ס אם שהא עליו עכ"פ עד כדי שתצא נפשו איסורו הוא ודאי מדרבנן לחוד לכ"ע כנ"ל ויש להביא ראי' לכאורה דבשעה"ד מצינן למסמך אפי' אדברי יחיד נגד רבים ממאי דאמרי' בפ"ק דנדה (ו' ב') דאמר רבי כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעה"ד אע"ג דרבים פליגי עלי' משום דלא אתמר הלכתא בהדיא לא כמר ולא כמר ע"ש והתם בטומאת מעל"ע שבנדה איירי דהוא מדרבנן **(הגה"ה מב"ה על מדוכה זו כבר ישב הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת הוראת או"ה ע"ש באורך:)** וגם ממה דאמרי' בפ"ק דברכות (ט' א) אריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשה"ד לצאת י"ח ק"ש דלילה אחר עה"ש קודם הנץ ואע"ג דזמן ק"ש הוא דאורייתא מובשכבך אולי סובר ריב"ל כשמואל שם (כ"א א') דק"ש גופי' דרבנן היא או י"ל בפשיטות דהא ק"ש עצמה אין איסור בדבר לקרותה גם אחר שעברה זמנה דתיהוי כקורא בתורה והנפקותא הוא רק לענין הברכות דק"ש דאי עדיין זמנה שרי למימר עלה אז גם הברכות ואי עברה זמנה אסור לומר אז הברכות ואע"ג דבק"ש דשחרית הא תנן בהדיא דגם הקורא מכאן ואילך שעבר זק"ש לא הפסיד הברכות כדמפרש עלה בבריי' שם וע"כ הטעם הוא כמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' מ"ז וס"ט בשם הגאונים ז"ל משום דברכות עיקרן לאו אק"ש נתקנו. הא באמת גם שם פסק ר"ה גאון ז"ל דרק עד ד' שעות דעדיין הוא זמן תפלת השחר הוא דשרי לומר אז ברכות ק"ש אבל לא אח"כ. וא"כ גם כאן דזמן תפילת ערבית כבר עברה מעה"ש ולא הי' רשאי לומר הברכות רק משום דבשעה"ד סמכינן אר"ש דסובר דעדיין זק"ש הוא עד הנץ לכן שריא לדידי' למימר אז הברכות ומשום דברכות ק"ש הם דרבנן לכן מצינן למסמך בשעה"ד אר"ש נגד רבים דפליגי עליו משום דלא אתמר הלכתא בהדיא לא כמר וכו' [ואולי יש להסמיך מזה דעת רה"ג הנ"ל להוכיח דינו הלז מזה דאלת"ה קשה טובא למאי נ"מ בענין כלל לסמוך אר"ש דוקא ומשום שעת הדחק דוקא הא גם בלא"ה תהוי הק"ש כקורא בתורה והברכות נמי הא לא הפסיד גם אי עברה זמנה כנ"ל אלא ודאי מוכח דלא הפסיד הברכות רק עד זמן תפלה אלא שבאמת הוכחה זו בקל יש לדחותה די"ל דברכות ק"ש דערבית שאני דלהכי לא מצי למימרינהו לרבנן דר"ש אחר עבור זמן תפלת ערבית מעה"ש משום דנוסחייהו מעריב ערבים וגולל אור וכו' לא שייכים כלל אחר עה"ש דהוי אז יום לכל מילי כדתנן בספ"ב דמגילה משא"כ ברכות ק"ש דשחרית דנוסחתם שייך כל היום י"ל דאפשר דזמנה כל היום] ואיך שיהי' עכ"פ הא ודאי ע"כ דהנפקותא הוא רק לענין הברכות דק"ש ומשום דהברכות הן דרבנן לכן שרי למסמך בהו בשעה"ד ואיכא אר"ש אע"ג דרבים פליגי עלי' **(הגה"ה מבה"מ ואע"ג דאי נימא דעבר זמנן הו"ל ברכה שאינה צריכה)** **(ואיכא משום לא תשא כבר כתבו התו' בר"ה ובכמה דוכתי דברכה שאינה צריכה אינו אלא לא תשא דרבנן ולשי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוא דאוריי' צ"ע האיך סמכי' אר"ש בהא נגד רבים גם בשעה"ד.)** וכן בפ' כירה (מ"ה א') לענין טלטול שרגא דחנוכה מקמי חברי בשבתא דאיסור מוקצה הוא דרבנן בנן אמר רב דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד וכן בגיטין (יט א') לענין נכתב ביום ונחתם בלילה דפסולו ג"כ מדרבנן אי משום פירות אי משום בת אחותו אמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש שמכשיר בהא לסמוך עליו בשעה"ד וע' בת' הרשב"א ח"א סי' רנ"ג. ורשב"ץ בפסקיו לנדה שם בד' ו':
אך באמת ג"ז עדן לא מעלה ארוכה למשרי אתתא דא משום הך לחוד דהד"מ באה"ע סי' קכ"ז אות ד' הביא בשם הרד"ך בת' בית ד' דנראה דאין לומר כלל בזה"ז שראוי לסמוך על מי בשעה"ד עכ"ל. וגוף ת' זו אינה בידי לעיין בו טעמו בזה ואולי טעמו הוא משום דהקטן בחכמה ובמנין אין סומכין עליו נגד הגדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעה"ד אא"כ יש בזה הפסד מרובה ע"ש ברשב"א סי' רנ"ג (וע' במשנה דעדיות הנ"ל באות ד') ואנן לא בקיאינן כ"כ איזהו מקרי גדול מחבירו בחכמה:
ו ותו אמינא דלפענ"ד אין לקרות דעת הר"א מווראדין הנ"ל בזה אפי' בשם דעת יחיד נגד רבים כיון שהפוסקים והב"י דחו דעתו זאת בשתי ידים והתפלאו ע"ז מאד וכן נראה ברור דעת כה"פ ראשונים ואחרונים ז"ל מדלא אשתמיט חד מנייהו לסמוך על שריותא דא ובפרט לתקנת עיגון כי רבה היא ולא הזכירו דעתו זו אפי' לצירוף וסניף בעלמא והרמב"ם ז"ל לשונו מראה להדיא בלי שום פקפוק דס"ל דלעולם אסור כדדייק להדיא בה' גירושין שם ובה' נחלות שם וז"ל מי שטבע כו' במשאל"ס ואבד זכרו ונשתכח שמו אעפ"כ לא תנשא ע"י עדות זו:
גם עיקר דקדוקו של הר"א מווראדין מדלא קתני אסורה לעולם הוא קלוש וחלוש מאד להוכיח קולא מזה מד' התוס' ברפ"ק דביצה ודאי אין מזה שום ראי' כלל לומר דלישנא דאסור משמע לעולם דהא בביצה או אפרוח שנולד ביו"ט לא שייך כלל איסור לעולם דמה"ת יאסר לעולם ואיסורו בו ביום הוא כמו בעלמא איסור עולם דהיינו כל משך הזמן דשייך בו האיסור שלו רק שתחילה כתבו התוס' וכ"ת אוסרין משמע לעולם ר"ל וכ"ת דלשון אוסרין לא שייך כלל אלא על דבר שאסור לעולם דוקא ולא על דבר שאיסורו ע"כ נפסק לזמן ע"ז כתבו דמהך ברייתא דאפרוח מוכח דשייך לשון אוסרין גם על איסור שנפסק ע"כ לזמן וסתמו כפירושו דהיינו עד כל משך זמן שהאיסור שייך בו והיינו איסור עולם דילי' אבל דבר ששייך בו איסור עולם ודאי אי תני אסור סתמו כפירושו דר"ל איסור עולם. וע"ע בפ' חרש (קי"ג ב') א' אביי וכו' דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם וכו' אלא ש"מ הא דאוריי' והא דרבנן ובפ' מי שאחזו (ע"א ב') אמר אביי וכו' מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב אר"פ וכו' ומאי עולמות אע"ג דחזינא לי' דחריף א"נ לכדר"י ערש"י שם ד"ה א"נ אבל דיוק כי האי דר"א מווראדין לא אשכחן:
ז ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת הר"א מווראדין מהא דאמר בעובדא דגברא חרוכא (קט"ו א') ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא ולכאו' שהוצרך לזה ולא אמר סתם דפסחא דידי' דשדי לאו הוכחה היא משום דאימר נורא איתלי' בי' בידי' לחוד ואיתייליד בי' מומא וכיון דהך אינה הוכחה ממילא קם דינא דהוי ממש כעישונו עלינו בית כדסבר למימר מעיקרא ולמה הוצרך להוסיף גם טעמא דכיסופא אלא ע"כ דהיינו משום דאל"כ תקשי אמאי אסורה לעולם עכ"פ [דבהא נראה ודאי גם דעת הר"א מווראדין דלעולם אסורה] גם אחר שאבד זכרו דהא אם הי' בעולם איך לא בא לביתו גם אחר זמן מרובה ע"ז אמר דהטעם משום דאימא מחמת כיסופא אזל כו' ולכן גם עתה כסיפא לי' לשוב לביתו וא"כ לפי"ז הא ממילא מוכח מינה דדוקא היכי דשייך טעמא דכיסופא כההוא עובדא דהתם דבהילולא דילי' הוה והי' בוש מכלתו [דאלת"ה מה"ת דנימא דמיכסף במומא דאתייליד בי' ע"י סיבה מן השמים] אבל בנטבע במשאל"ס ובאופן דלית ביה טעמא דכיסופא. לפי"ז תהוי שריא להתנסבא אחר שאבד זכרו לזמן מרובה ולא שב לביתו:
אבל באמת הא ליתא דא"כ אכתי תקשי בדינא דעישינו עלינו בית דאמרי' ג"כ דאינה נאמנת. ומשמע דגם הר"א מווראדין מודה בהא דלעולם אסורה דלא אשכחן שהקיל רק במשאל"ס ואמאי הא גם בזה ליתא לטעמ' דכיסופא א"ו עכ"ל דלדינא מה שלא שב לביתו גם אח"ז מרובה ואבד זכרו אינה הוכחה כלל להתירה בשום דבר היכא דספיקי' דאוריי'. דמי יודע איזה סיבה נתחדשה לו שמחמת זה לא יכול לשוב לביתו. כי מקרי בני האדם רבים ומתחדשים בהתהפכות הזמנים. והר"א מווראדין לא הקיל ע"י איבוד זכרו אלא במשאל"ס לבד משום דאיסורו דרבנן לחוד [דאלת"ה תקשי באמת אהר"א מווראדין גופי' אמאי הקיל ע"ז רק במשאל"ס] ומה שהוצרך לומר בעובדא דהתם טעמא דכיסופא הוא לדעתי רק דלא תקשי האיך מדמי לה רחב"א לעישינו וכו' הא התם לא הי' יכול לבוא תיכף לביתו גם אם ניצל. דלישנא דעישינו ע"ב משמע דר"ל לסטים נפלו עליהם ועישינו עליהם הבית. ולכן לא בא לביתו תיכף מיראתו מהלסטים אבל בההוא עובדא אם ניצל אמאי לא בא תיכף לביתו. עז"א דגם כאן י"ל טעם דמשום כיסופא אזל וערק לעלמא ודמיא ממש לעושינו כו':
ח אמנם עדיין יש מקום אתי להצדיק דעת הר"א מווראדין בזה. וממילא יצא מזה צד היתר גם לנ"ד והוא לפמ"ש התוס' בפ' החולץ (ל"ו ב') ד"ה הא לא שהה דהניצולין במשאל"ס מיעוט המצוי הוא וכ"נ דעתם גם בפ' האשה בתרא (קכ"א א') ד"ה ולא היא ע"ש:
והנה דעת הר"א מווראדין שבמרדכי שם מראין להדיא דלא הקיל באיבוד זכרו לבד אלא בצירו' לזה שאר אומדנו' מוכיחו' **(הגה"ה ולפי"ז יצא לנו דאיסורו דמשאל"ס לר"מ במתני' שם וכן משיל"ס לדידי' דאין חילוק ביניהם לא הוי כאיסורו דמשאל"ס לרבנן דר"מ התם דלר"מ איסורו הוא ספיקא דאוריי' ולרבנן איסורו מחומרא דרבנן לבד דר"מ אית ליה בפ' עשרה יוחסין (פ' א') ובפ' כיסוי הדם (פ"ו א') סמוך מיעוטא לחזקה ורבנן דר"מ ס"ל התם להדיא דלא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה)** **(וכן משמע דעתם גם במכילתין (קי"ט ב') ע"ש:
וא"כ כיון דהניצולין במשאל"ס מיעוטא דשכיח הוא ואיכא נמי חזקת איסור א"א נגד הרוב דאין ניצולין סמוך מיעוטא לחזק"א והו"ל פלגא ופלגא לפחות עכ"פ כמ"ש במכילתין שם [וע' תוס' פ' עשרה יוחסין שם ובפרק כיסוי הדם שם] וה"ל ספיקא דאורייתא ואע"ג שכ' התוס' בפ"ק דחולין (י"ב א') ד"ה פסח כו' דר"מ לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן. מ"מ הא הוכיחו התו' בפ' כה"ד שם ד"ה סמוך כו' דעם החזקה ע"כ דחייש ר"מ למיעוטא מה"ת ע"ש ולרבנן דלא אמרי' סמוך וכו' ורובא הא עדיף מחזקה ושרי מדאורייתא לגמרי רק שראו חכמים להחמיר בדבר לחומרא בעלמא אי משום חומר איסורי' או משום לזות שפתים כמש"ל אות א' ולפי"ז להרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא הוא מדאוריי' לחומרא ודאי דהפרש רב בזה בין ר"מ ורבנן דלר"מ ודאי גם אם נישאת תצא אלא אפי' דהרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא וא"כ לפמש"ל אות א' בדעת הרמב"ם די"ל דלהכי ס"ל בכל הספיקות דלא איפשטו אם נשאת לא תצא משום דלשיטתי' אזיל בספד"א הוא רק מדרבנן לחומרא א"כ גם כאן י"ל לכאו' דאם נשאת ל"ת. אף ע"ג דהו"ל פלגא ופלגא והגם שהוכחנו שם שאאל"כ בדעתו ז"ל משום דהא אית לה חזקת איסור אשת איש ובעינן לאוקמה אחזקה דאורייתא היינו בספיקא דהאיבעיו' דבלא החזקה הו"ל ספק גמור וא"כ כדאוקמינן נה אחזקתה הנ"ל הוי כודאי איסור דאורייתא ממש משא"כ הכא דבלא החזקה היא מיעוט ועם החזקה עצמה דסמכי' לה המיעוט הוה פלגא ופלגא וא"כ הרי לכאו' יש מקום לומר לשיטתו דס' דאורייתא הוא מדרבנן לחומרא כאן אם נשאת ל"ת אפי' לר"מ אמנם באמת כבר כתבתי שם דעכ"ז ק' מהיכי גמיר לה הרמב"ם ז"ל דהספיקות אם נשאת ל"ת. דמדינא דמשאל"ס לא מכרעא כ"כ דל"ת כמש"ש. ושנראה ע"כ דהרמב"ם הוציא דינו הלז מהירו' ע"ש. וא"כ אין ראי' משם לכאן לר"מ דנימא דמשום דלר"פ הו"ל פלגא ופלגא להכי לדינא גם לדידי' אם נשאת ל"ת. וא"כ הרי הדין חלוק גם להרמב"ם בין ר"מ לרבנן באם נשאת ותו דגם אי נימא דלהרמב"ם לדינא ל"ת גם לר"מ מ"מ עכ"פ ודאי דאין איסורן דומה בלכתחילה דלר' מאיר הוא איסור גמור מדרבנן מדינא כשאר כל ספיקי דאורייתא. ולרבנן האיסור לכתחילה הוא רק חומרא ותקנתא וסייג בעלמא:)** שנטבע ע"ש וא"כ יש מקום לומר בפשיטות דל"ה הניצולין במים שאל"ס מיעוט המצוי אלא כשאין שם עוד גם איזה אומדנו' המוכי' רק עצם הטביע' ואיבוד זכרו לבד לכן אחמרו בה רבנן אבל בהצטרף לזה גם עוד אומד' המוכיחות איכ' למימר ברווחא דאז הוי מעוט' דל"ש כלל לומר שעם כ"ז אולי ניצול ובמיעוט' דל"ש לא אחמור רבנן כלל לדעת התוס' הנ"ל. וא"כ לפי"ז הא נ"ד נמי יש מלבד איבוד זכרו גם עוד אומדנות המוכיחות לפי המבו' בהגב"ע דנ"ד ושרי:
ט אמנם המרדכי בר"פ האשה בתרא כתב לחד שינוייא דהוי מיעוט שאינו מצוי שינצל לכתחי' לא תנשא משום חומר א"א ולזות שפתים. וכ"ד הרבה פוסקים דהוי מיעוט דל"ש ועכ"ז אסרו וא"כ ממילא נשמע דגם אם יש לזה עוד אומדנות המוכיחות ג"כ אסרו דבמיעוט' דל"ש גופי' ודאי דאין לחלק ובהכי מתיישבא לי טפי מאי ס"ד דרב שילא דמיא דקוו וקיימו כמשיל"ס דמי. אבל לפי"ז א"ש טפי דהוה ס"ד דרב שילא דאיסורו דמשאל"ס הוא משום דמיעוט המצוי הוא. ולכן הוה מסתבר ליה דה"מ במים שיכולין לשוט בהם יכול להיות ושכיח ששט למרחוק ועלה אבל בקוו וקיימי ל"ש שינצל אם לא ע"י סיבה רחוקה מאד שגל ישפילהו וכי"ב והוי מיעוטא דל"ש ושריא וע"ז קאמר ולא היא כיון דאיכא גלי וכו' ור"ל דבאמת לא פלוג רבנן ואסרו בו אפי' במיעוט שאינו מצוי דמדקתני במתני' סתמא משאל"ס אשתו אסורה משמע דבכ"ג אסרוה דרך תקנה וגזירה מטעמים הנ"ל ולכן בר שמתא הוא כדין העובר על תקנת חכמים וגזירתם כדתנן במשנה ו' פ"ה דעדיות [וע' בת' א' מחלק יו"ד שהארכתי הרבה בזה בס"ד עש"ה]:
ובהכי אתי נמי שפיר טפי לישנא דכמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס וכו' ור"ל מה שלא חלקו ואסרו סתמא בכל גווני בעולם. משום דמ"מ הא חזינן שיכול להיות לפעמים שיזדמן עי סיבה רחוקה שיעלה כדאירע בעובדי דמייתי התם. ולהכי נמי אמרו כמה גדולים וכו' שאמרו מים שיל"ס אשתו מותרת ומשאל"ס אשתו אסורה. דלכאו' ק"ק דלענין מאי הוו צריכי רשב"ג ור"ע ורבי כלהו למימר לענין הני עובדי דידהו הא דמשיל"ס מותרת. אמנם לפמ"ש יתיישב דר"ל דהגם דכיון דההצלה ממשאל"ס הוא רחוק מאד והוה מיעוטא דל"ש כלל והו"ל בכ"ד כודאי לכ"ע וא"כ הול"ל דדינו כמשיל"ס דשריא משום דודאי הוא שנטבע לז"א כמה גדולים ד"ח דאע"ג דבמשיל"ס אמרו דמותר' אפ"ה במשאל"ס אסרו בכל גווני. משום דהא חזינן שעכ"ז הא אירע שעלה גם ע"י סיבה רחוקה ולכן ראוי להחמיר בו משום א"א ולזות שפתים. וכן מוכח לדעתי בבירור גם דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל ג"כ דהניצולין במשאל"ס הם מיעוטא דל"ש מדסתם בפ"ז מה' נחלות ה"ג בבאו עדים שטבע במשאל"ס ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם ושכזה מעשה בכל יום בכל בתי דינין ע"ש והרי קיי"ל כשמואל בר"פ הפרה ור"פ המוכר פירות וסתמא דהש"ס בר"פ המניח דבממונא לא אזלי' ב"ר להוציא מחזקת מרא קמא ופסק כן הרמב"ם בפי"ו מהל' מכירה ה"ה וכה"פ אלא עכ"ל דמשאל"ס וכל אינך דחשיב התם הניצולין הוו מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל. ולהכי אזלינן בתר הך רובא גם לענין ממונא וגם מד' הראב"ד בהשגות שם תראה להדיא דמודה לו בזה עיין שם. ומ"ש הרמב"ם שם בכל אלו הדברים וכיו"ב וכו' יורדין לנחלה בעדות זו ר"ל כיו"ב דוקא דהיינו היכא דהמיעוט שלהן אינו מצוי כלל. אבל באותן שמיעוטן מצוי ודאי דאין מורידין יורשיו לנחלה ומדהעתיקו הטוש"ע בח"מ סי' רפ"ד דברי הרמב"ם אלו להלכה ולמעשה והוסכם מכל האחרונים שם א"כ מעתה זכינו לדין דכ"ה ע"כ גם דעת הטוש"ע ואחרונים דהניצולין במשאל"ס הוא מיעוטא דל"ש [ובזה ממילא דלא אתיא שפיר מ"ש בכ"מ ובב"י הטעם על פסקו של הרמב"ם בכל הספיקות דהאיבעיות אם נשאת ל"ת דהוא משום דס"ל להרמב"ם דאתין במכ"ש ממה דאמרי' במשאל"ס דלא תצא אע"ג דבמתני' ובבריי' קתני סתמא אשתו אסורה. כ"ש במאי דמספקא לן ע"כ ע"ש ולפמ"ש אין הדמיון עולה יפה די"ל דשאני משאל"ס וכיו"ב דס"ל להרמב"ם גופי' דמיעוט שאינו מצוי הוא כמ"ש ואין לדון מזה להקל גם בספיקות דהאיבעיות:
י) ותו דהא עכ"ל דאסרו משאל"ס גם בגוונא דהוה מיעוט' דהא רובייהו דצורבא מרבנן קלא אית להו אי סליק כמ"ש התוס' (קכ"א א') ד"ה ולא היא ע"ש ומשמע ודאי דאפי' בגוונא דלא שהה עד שתצא נפשו צו"מ שלא יוודע עלייתו הוא מיעוטא לחוש אולי ניצל ואזל לעלמא ובשהא עד שת"נ הא גם באינש דעלמא כיון שלא נודע עלייתו הוא עכ"פ רק מיעוטא לחוש אולי ניצל דהא להכי גם באינש דעלמא אם נשאת ל"ת וא"כ צו"מ וגם שהא עד שתצא נפשו הוא מיעוטא דמיעוטא לחוד [אך מד' התוס' הנ"ל נראה להדיא דס"ל דג"ז הוה מיעוט המצוי מדאייתו ראי' לזה מרוב גוססים ודבריהם אלו באמת קשים להולמם לענ"ד] ועכ"ז אמרו דגם צו"מ לכתחי' אסור הרי מוכח דגם במיעוטא דל"ש אסרו:
יא ולשיטת ר"ת שהביא הרא"ש בשמו בפ"ק דחולין סט"ז דלהכי לא אמרינן ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סמוך מיעוטא לחזקת איסור שבחיי' משום דהוי מיעוט שאינו מצוי ע"ש משמע דאי הוה מיעוט המצוי אמרי' סמוך וכו' אפי' לרבנן דר"מ (ע' במכילתין קי"ט א') לפי"ז י"ל אולי דבהא הוא דפליג ר"א וכן ר"נ שם ע"ב שאמרו דצו"מ שרי במשאל"ס עם סתמא דהש"ס דאמרה על שניהם ולא היא כו' ויתיישב בזה גם לישנא דהש"ס דאמר ול"ש צו"מ כו' דיעבד אין לכתחי' לא דלמאי צריך להאריך בלשונו ולומר דיעבד אין שאינו שייך להענין כלל לכאורה אמנם נראה לומר דר"נ ור"א הוו סברי דאיסור דמשאל"ס בלכתחי' הוא משום דהוי מיעוט המצוי כמ"ש התוס' הנ"ל בפ' החולץ והמרדכי ריש האשה בתרא וסמוך מיעוטא לחזק"א א"א ואסור מדינא ודהקילו בדיעבד ע"כ הוא משום דבעיגונא הקילו בדיעבד דלא נימא סמוך וכו' כמ"ש המרדכי שם וא"כ צו"מ דרוביי' אם איתא דסליק קלא אית לי' א"כ במשאל"ס ושהא עד כדי שת"נ הו"ל מיעוטא דל"ש כנ"ל וא"כ ל"א בי' סמוך כו' כמו ברמא"ש נ"ל להכי שרי בצו"מ גם לכתחילה כיון דלא אמרינן בי' סמוך כו' כמו בשאר אינשי בדיעבד אבל סתמא דהש"ס ס"ל דגם בשאר אינשי נמי מיעוטא דל"ש הוא שינצלו ומדינא לא אמרי' בהו סמוך כו' אלא שאפ"ה אסרוה חכמים לכתחילה עכ"פ לחומרא בעלמא משום חומר א"א ולזות שפתים כשינויא בתרא דהמרדכי שם וא"כ אין שייך לחלק בין אינש דעלמא לצו"מ בלכתחילה ולענין דיעבד לחוד הוא דאוקמייהו אדינא דלא אמרי' בי' סמוך כו' ושריא ועפ"ז אפשר לומר נמי דלהכי לא א' רב אשי למילתי' הא דצו"מ שרי אלא במשאל"ס דווקא ולא גבי שום חד מהנך דמיתני במתני' ובבריי' דאין מעידין עליהן משמע ודאי דבכל הנך פשיטא לי' לרב אשי דגם בצו"מ אסור והיינו כמש"ל באות ט' ובסמוך משום דאע"ג דרובייהו דצו"מ אי סליק קלא אית לי' מ"מ מיעוט המצוי הוא דל"ל קלא ואמרי' בי' סמוך וכו' ואסור [וגם לרוב הפוסקים דסברי דלרבנן דר"מ לא ס"ל סמוך וכו' מ"מ כיון דמיעוט המצוי הוא אחמרו בי' רבנן מטעמים הנ"ל] אבל במשאל"ס דגם דאינש אחרינא הוא רק מיעוטא לחוד וא"כ בצו"מ הו"ל מיעוטא דמיעוטא ובזה כ"ע סברי דלא אמרינן בי' סמוך וכו' ולהסוברים דרבנן דר"מ לא ס"ל סמוך וכו' מ"מ הוה ס"ד דבכה"ג לא אחמרו רבנן כלל גם בלכתחילה ולכן הוה ס"ד למשרי בי' וכנ"ל]:
יב עוד י"ל באנפא אחרינא במאי פליגי ר"נ ור"א עם סתמא דהש"ס דקאמר ולא היא וכו' ויתיישב גם לפי"ז לישנא דהש"ס שהאריך בלשונו ל"ש וכו' דיעבד אין וכו' והוא דר"א הוה דייק באמת דמדלא קתני אסורה לעולם [וכדדייק לה הר"א מווראדין לפי האמת לדינא] ע"כ היינו משום דאח"ז מרובה שלא נודע ממנו ואבד זכרו שרי באמת משום דאי סליק הי' נודע ממנו בהמשך זמן מרובה וא"כ ממילא נשמע מינה דבצו"מ גם לאלתר שרי מהך טעמא גופי' דצו"מ אי איתא דסליק לאלתר קלא א"ל כבשאר אינשי לזמן מרובה ע"ז השיב סתמא דהש"ס לדחות ראייתו וקאמר ולא היא אלא דלהכי לא קתני אסורה לעולם משום דרצה להשמיענו בזה דבדיעבד שריא ולא שכוונתו בזה להשמיענו חילוק בין לאלתר לזמן מרובה ובין שאר אינשי לצו"מ ואם נימא הכי נדחה בזה לגמרי דינו של הר"א מווראדין מכל וכל דהא לפי"ז דחה לה הש"ס גופי' להך דיוקא:
עי"ל באופן ג' כל הנך ג' דקדוקים שדקדקנו והוא דהא לכאו' ק' טובא דנראין התרי מימרי דר"א כסותרין זא"ז דהכא אמר ר"א דבצו"מ אפי' לכתחילה שריא וא"כ בע"ב בעובדא דחסא לל"ק אמאי קאי ר"א גופי' עלה ש"מ הא דא' רבנן משאל"ס אשתו אסורה אי נסיב לא מפקינן לה הא חסא גברא רבה הוה כדא' שם לל"ב [וזה ודאי לא מסתבר כלל למימר דהתרי לישני דר"נ שם פליגי במציאות אי הוה חסא גברא רבה או לא] וא"כ הא ס"ל לר"א גופי' הכא דבצו"מ אפי' אי הות אתי' איתתי' למשאל אורי נמי מורינן לה לכתחילה דתנסב וצ"ל ע"כ דל"ק דבעובדא דחסא סבר דלא א' ר"א מעולם דבצו"מ גם לכתחילה שריא ודאמר הכא דר"א אמרה סובר כל"ב דהתם דעובדא דחסא הוה דאנסבה ר"נ לכתחילה ומשום דבצו"מ גם לכתחי' שריא כדאמר שם לל"ב וסובר ג"כ כר"נ ותרי מ"ד נינהו אליבא דר"א ע"ז השיב סתמא דהש"ס אמ"ד דר"א א' דבצו"מ שרי גם לכתחילה והיינו כמ"ש משום דסבר כל"ב דהתם דעובדא דחסא הוה דאינסבה ר"נ לכתחילה ולא היא וכו' ור"ל דלאו הכי הוה ההוא עובדא אלא כדא' התם לל"ק דבעצמה אינסבה לא עפ"י הוראת ר"נ ולא נשמע מהך עובדא מדלא אמרו לה ול"מ אלא דדיעבד שריא אבל בדין לכתחילה לא נשמע מזה שום היתר גם בצו"מ ופליגי מימרא דר"א דהכא עם סתמא דהש"ס דקא' ולא היא וכו' בעובדא דחסא היכי הוה אי כל"ק או כל"ב ולה"נ הוצרך להאריך ולומר דדיעבד אין לכתחילה לא ולה"נ אמרה ר"א אדין דמשאל"ס משום דעובדא דחסא הכי הוה:
יג תבנן לדינא דלפי מה שהוכחנו בס"ד דע"כ דלא פלוג רבנן בתקנתם וגזירתם במים שאין להם סוף וגזרו גם אפי' היכא דהוא מיעוטא דל"ש שינצל או שבאמת כל הניצולין במשאל"ס הם מיעוטא דל"ש כלל וכמש"ל אות י' אין מקום כלל לפענ"ד לדעת הר"א מווראדין ז"ל ולפי עניות דעתי להביא עוד סמוכות לדעת כה"פ ז"ל החולקים על הר"א מווראדין ז"ל מעובדא דשני ת"ח (קט"ו א') דקאמר הש"ס ותסברא משאל"ס נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וכו' ור"ל דע"כ הכי מתוקמא דאל"כ אין סברא להתיר כדמוכח לשון ותסברא ואי כד' הר"א מווראדין היכי מכריח הש"ס דע"כ לא מתוקמא אלא באסקינהו קמן הא איכא לאשכוחי שריותא כשהי' בזה אומדנות מוכיחות ואחר עבור ג' או ד' שנים וא"כ דלמא באמת בעובדא דשני ת"ח הי' גם אומדנות המוכיחות ואחר זמן מרובה הוא דשרי רבי לנשותיהן והתנא דבריי' לא חש לפרש זה משום דלא איירי בה אלא בא רק להשמיענו הך דינא דהשיאן רבי עפ"י עדות נשים א"ו דלא פלוג רבנן ואסרו לעולם ובכל גווני והגם שיש קצת מקום לדחות זה בדוחק מ"מ האמת יורה דרכו לפענ"ד כמ"ש:
בהא סלקינן ונחתינן שחלילה לסמוך ע"ד הר"א מווראדין ז"ל להקל וכ"ש אחר שכבר דחאו הב"י ז"ל מהלכה בשתי ידים וגם מדלא אשתמיט שום חד מהראשונים או מהאחרונים ז"ל לסמוך ע"ד אפי' לצירוף וסניף בעלמא ובפרט לתק"ע כי רבה היא והרבה שקדו בה חז"ל הרי בבירור דעת כולם ז"ל דלית אתר למסמך עלה.
יד אמנם באמת בנ"ד כפי המבואר בהגב"ע הנ"ל נ"ל להלכה ולמעשה להתירה בפשיטות דהא חזינן דרב שילא מעיקרא הוה סבר כיון דאגמא דסמקי הוא מיא דקוו וקיימי כמשיל"ס דמו והיינו משום דאינו יכול לשוט ע"פ למרחוק אי איתא דסליק הא חזי לי' כפרש"י התם כיון ששהא עד כדי שת"נ ולבסוף דהדר בי' ר"ש מהוראתו הא קאמר להדיא הטעם משום דכיון דאיכא גלי אימר גלי אשפילוהו ול"א סתמא ולא היא אלא דמים שאל"ס היא ואסור משום דלא פלוג רבנן במלתא אלא דאפי' היכא דלפי ראות עינינו ליכא שום סברא בעולם באיזה סיבה ואופן ניצל אפ"ה אסרוהו רבנן ומדלא אמר סתמא ש"מ ודאי דדוקא אי איכא גלי דיש סיבה נראית לפנינו שבאפשרי להנצל עי"ז גם אם אין באפשרי לשוט בו. וכההיא עובדא דר"מ בברייתא התם בתר הכי שהגלים טרדוהו אחד לחבירו והקיאוהו ליבשה והכי מוכח להדיא בתוספתא דילן בהבריי' דפלוגתיי' דר"מ ורבנן דמייתי הש"ס בתלמודין סיומא דילא בתוספתא משאל"ס אשתו אסורה שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה משמע להדיא הא בלא גל שריא או אם נשברה הספינה הרי ג"כ סיבה נראית לפנינו שאפשרי להנצל ע"י דף של ספינה שיזדמן לו לעלות עלי' אז אמרי' הגם שגם זאת ההצלה ל"ש כלל:
ומיעוטא דמיעוטא הוא ואינו מצוי כלל שינצל ע"י סיבות רחוקות כאלו עכ"ז לא פלוג רבנן במלתא כיון שעכ"פ יש איזה סיבה נראית לעין לההצלה אבל אם לא הי' בהנידון שום דבר מהני תלתא אז לא מקרי כלל אפי' מיעוט שאינו מצוי שינצל אלא אמרי' ודאי מת בטביעתו ולא תלינן שע"י נס גדול מן השמים עלה דאע"ג דבירוש' אמרי' בחי' אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים [דמדא' סתם מ' דאפי' אם אוכלת במקום שהנפש יוצאה ע' בבבלי (ק"כ ב)] נפל לבור אריות אני אומר שמא נס נעשה לו כדניאל נפל לתוך כבשן האש אני אומר שמא נעשה לו נס כחמו"ע הא תלמוד דידן פליג בהא אהירוש' כדמייתי להדיא ברייתא (בדף קכ"א א' וב') דנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו לת"ק דהתם דהל' כוותיי' כדמפרש התם דאגב איצצי מזקי לי' ולא תלינן בנס ושם עוד בבריי' נפל לתוך כבשן האש מעידין ועוד בבריי' שם אהא דאמר ר"מ בא' שנפל לבור הגדול וכו' השיבוהו חכמים דאין מזכירין מעשה נסים וכן שם (ק"כ ב') בראו שהעוף אוכל במקום שהנפש יוצאה ע"ש וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד"ה אין מזכירין דבמשאל"ס דאסור הוא דוקא כשיש לתלות בדף של ספינה או גל טורד ע"ש. וכן יש להוכיח גם מלישנא דהשתי ברייתות הנ"ל שבבריי' קמייתא קא' וראיתי שנשברה בים ובשני' אמר שמיטרפת בים ובתוספתא דילן הגי' בה שטבעה בים והיינו משום דבלא נשברה לא תלינן בדף של ספינה ממקום רחוק שתזדמן לו לכאן וא"כ אם גם גלים אין שם שריא ולכן בשני' דטבעה לחוד ולא נשברה הוצרך לגלים ואין לדחות זה ולומר דהני תרי עובדי הכי הוה דהא בתוספתא דילן מביא עובדא דר"מ לראי' שתלינן בגל טורד משמע הא לא"ה שריא ואין להקשות לפי"ז דא"כ אכתי תשאר הקושיא שהקשינו לעיל בעובדא דשני ת"ח (קט"ו) במקומה דאכתי איך מכריח ואומר ותסברא וכו' אלא דקאמרי דאסקוהו קמייהו וכו' הא בברייתא התם וטבעה קתני ולא נשברה וא"כ הא איכא לאשכוחי שריותא כשלא היו גלים וגם לא היו יכולין לשוט הא ל"ק דסתם ים או נהר גדול שיכולים לילך בה בספינה גדולה ודאי אית בי' גלים.
טו ומעתה זכינו לדין בס"ד בנ"ד לפי המבואר בהגב"ע הנ"ל שנטבע בין הכלים ואומרים שידוע ומפורסם שטבעם להמשיך את הנטבע לעצמם לתחת הכלים במקומם דווקא ומצורף לזה שהי' מלובש בבגדים כבדים וא"כ הא והא ודאי גרמה לי' שמחמת זה לא הי' יכול לשוט מתחתם תיכף למרחוק עד שלא יראוהו כלל ומטעם זה ממילא בלתי אפשרי ג"כ לומר שגלים טרדוהו אחד לחבירו דתחת הכלים הא ליכא גלים וגם כי הלא לא נשמע שנשברה אז שום ספינה או כלי אחר בכל המרחק רב מסביביו שנוכל לומר שנזדמן לו איזה דף מהם לעלות עי"ז למרחוק והגם שי"ל שהנסר שהלך עליו ונשמט הנסר מהכלי כמבואר בהגב"ע כנראה שהנסר הלז כיון שנשמט מהכלי מסתמא וקרוב לודאי שנפל הנסר ג"כ למים וא"כ הרי יש לתלות שבאפשרי עכ"פ שנזדמן לו הנסר הלז בתוך המים ועלה על ידה למרחוק אמנם לפי הנראה שמטעם הנ"ל שטבע הכלים להמשיך את הנטבע לתחתם. מחמת זה א"א ג"כ להטפס ולעלות ולאחוז בהנסר ולשוט על ידו למרחוק במהירות חוץ להכלים אחר שכבר נתייגע ונתחלש מאד בודאי ע"י עסקו בדם נפשו להציל עצמו בכל היגיעות וכחות כנראה מהושטת ידו למעלה וירידתו אח"כ במצולות באפס עזר וא"כ הרי אין כאן שום אחד מהשלש סיבות הנ"ל שאמרו בש"ס דאז אשתו אסורה ולא שום סיבה אחרת בעולם כי"ב שתהא נראית לעין עכ"פ שבאפשרי בעולם להנצל ע"י הרי דיצא נ"ד גם אפי' מכלל מיעוטא דל"ש. לפי מה שהוכחנו בס"ד מהש"ס ונכנס לכלל ודאי מת ע"י טביעה זו ובכהאי גוונא לא אחמרו רבנן כלל אפי' בדרך לא פלוג כנ"ל. לזאת גם דעתי הקלושה מסכמת דאתתא דא שהיתה אשת ר' אפרים פישל ב"ר שלמה הלוי מקריטשוב שריא להתנסבא באופן אם יסכימו לזה עוד שני רבנים מפורסמי' מחכמי דורנו. הן מטעמים שכתבתי והן מטעמים ונימוקים אחרים. ולראי' בעה"ח יום ג' י"ג אייר כ"ח למב"י תקצ"ה לפ"ק פ"ק מסטיסלאוו: