אור ברסלב
בני ציון יורה דעה › סימן עה

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

יורה דעה · סימן עה

סימן עד

הערות על המנחת חינוך מצוה דפ"ב הענין שחוטי חוץ וישוב קישית הגרע"א בתוס' ב"ק ע"ו:

בספר מנחת חינוך מצוה רפ"ז כתב וז"ל נלענ"ד ברור דאם שחט קדשים בחוץ מלבד דחייב משום שחוטי חוץ חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה מה שחתך רוב הסימנים דהוא משום מום גלוי, אך בפנים הכשירו בכך אבל אם שחט בחוץ דפסולה וחייב משום שחוטי חוץ אין לך מום גדול מזה ולפי"ז אף באותן שאינו חייב משום שחוטי חוץ כגון שעיר המשתלח לאחר וידוי מ"מ חייב משום מטיל מום בקדשים וכן כל פסולים העושה בשחיטה במזיד חייב משום מטיל מום בקדשים והביא שם שכן כתב רש"י בחולין ד' ל' ע"א שכתב להדיא דתוכף בתחילת השחיטה אין לך מום גדול מזה ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"י יעו"ש וכתב ע"ז שהיא הערה חדשה:

ולענ"ד נראה לבאר דזה אינו דשחיטה לא הוי מום לחייב ע"ז משום מטיל מום בקדשים ומלבד שזה נגד השכל שיתחייב בכל פסולי המוקדשין בשחיטה גם משום מטיל מום בקדשים ולא נזכר זה בשום דוכתא בגמ' וברמב"ם שזה נוגע לכמה ענינים ונראה עוד להוכיח בראיות ברורות דליתא לדבריו כלל ומתחילה נבאר דברי הגמ' דחולין שהביא ראיה מזה דשחיטה הוי מום ולענ"ד ליתא לראי' זו. וזה לשון הגמ' בחולין שם גבי מחלוקת ר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא ופריך בגמ' מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו] שלא לשמו חייב (כגון ששחטו לשם שלמים חייב דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזבח כשר הוא] והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא וכל הזבחים שנזבחו בפסח על החמץ חייב] ש"מ דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה (וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ולכן פטור בסתמא] ומשני הכא במאי עסקינן כגון שהיו בעלים טמאי מתים דנדחין לפסח שני והאי הוא דבעי עקירה הא אחר לא בעי עקירה אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איפסיל ליה מתחילת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחי ליה מפסח דהא לא חזי לשהוייה לפסח שני אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט ומשני אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי ופי' רש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידה כולה לפסח ולכאורה הוא מפורש בגמ' כדברי המנ"ח הנ"ל דשחיטה הוא מום לפדות על ידו דהא קאמר דמדמי פסח לא אידחי וע"כ ע"י פדיה כמ"ש רש"י הנ"ל:

אמנם נראה דאינו ראיה כלל דהנה בתוס' שם הקשו וא"ת ממ"נ אידחי גם מדמי פסח דמכי שחט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ותירצו דמיד אחר פדיון יוציאנו חוץ ויגמור שם שחיטתו עכ"ל ולפי"ז תמיה לי דהא כונת הגמ' להקשות על המ"ד דס"ל אין לשחיטה אלא בסוף דכיון דאידחי גם מדמי פסח א"כ הוי הגמר שחיטה לשם שלמים ואמאי פטור משום שוחט על החמץ וא"כ אפילו אם לא אמרינן דבסתמא אידחי גם מדמי פסח מ"מ אם גמר בפירוש השחיטה לשם שלמים הוי עקירה וכשר לשם שלמים וחייב משום שוחט על החמץ וא"כ איך יתכן לומר דתחילת השחיטה הוי מום שיכול לפדות ע"י מום זה הא אם ירצה יגמור שחיטתו לשם שלמים ולא מצינו בשום דוכתא מום כזה שאם ירצה יכול לפדות ויהי' חולין וגם יוכל לשחוט ולהקריב על גבי מזבח וזה דבר בלתי אפשר שיהי' מום שיכול להקריב ויכול לפדות על ידו דממ"נ דאם הוא מום אמאי יכול להקריבו על גבי מזבח ואם לאו מום הוא איך יוכל לפדות על ידו וא"כ תקשה הכא דאם תחילת השחיטה הוא מום כמ"ש רש"י ויכול לפדות ע"י ולהוציאו לחוץ ולגמור שחיטתו לשם חולין כמ"ש התוס' א"כ איך יתכן שיוכל ג"כ לגמור שחיטתו לשם שלמים דהא מקריב בע"מ ע"ג המזבח וזה הוא תרתי דסתרי והיא פליאה גדולה לכאורה:

ולכן נראה ברור דברי הגמ' בהא דמשני אביי נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי דלא כמו שמפרשים בפשוטו דבתחלת השחיטה הוי מום ויכול לפדותו ולהוציאו לחוץ ויגמור שחיטתו לשם חולין דזה בלתי אפשר דכיון דעדיין יכול להקריבו לשם שלמים אינו במציאות לומר שיוכל לפדות ע"י מום של שחיטה וכמ"ש אלא דהפירוש בדברי הגמ' הוא בדרך אחר ורש"י ותוס' אין פרושם בדברי הגמ' עולים בקנה אחד דהתוס' מפרשים בסגנון אחר ורש"י בסגנון אחר דבאמת התוספות אינם מפרשים כלל משום דשחיטה הוי מום ויכול לפדותו ולכן לא אדחי מדמי פסח רק שמפרשים דנהי דכיון ששחט פורתא אדחי מפסח אבל מדמי פסח מי אדחי, דהא זה פשוט דאם באמצע השחיטה יפול בהקרבן מום כגון יבלת או צרימת אוזן או מום אחר דבודאי הדין שיכול לפדות גם באמצע השחיטה לשם חולין ודמיו יהיו למזבח וא"כ ה"נ גבי פסח דלאחר שחיטת מקצת דאדחי לה מפסח דהא אינו ראוי לשהותו על פסח שני אבל עכ"פ כל משך זמן שיעור השחיטה אם יפול בו מום יהי' יכול לפדותו ויפול דמיו לפסח א"כ לא אדחי מדמי פסח וכמו בכל פסולי המוקדשין דאמרינן ירעה עד שיסתאב וימכור ויפלו דמיו וכו' חזינן דאע"ג דפסול לקרבן מ"מ עדיין חזי לדמיו דהא מועלין בהם והטעם משום שיכול להיות שיפסול בו מום וימכור וא"כ ה"נ כ"ז שלא נגמר השחיטה עדיין ראוי לדמי פסח דהא יכול להיות שיפול בו מום שראוי לפדות עליו וימכר ויהיה הדמים לפסח ולכן קאמר הגמ' שפיר דכיון דעדיין ראוי לדמי פסח א"כ בעי עקירה לשם שלמים אבל מסתמא לא הוי עקירה דהא עדיין ראוי לדמי פסח וא"כ א"ש דברי הגמ' אף אם נימא דשחיטה לא הוי מום אלא הכונה שיכול לפדותו ע"י שיפול בו מום אחר כגון יבלת או צרימת אוזן באמצע השחיטה וע"ז הקשו התו' דממ"נ אדחי גם מדמי פסח דמכי שחיט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין וכו' ואם לאחר פדיון גומר שחיטתו א"כ הו"ל חולין בעזרה וכו' ותרצו דמיד אחר פדיון יוציאנה לחוץ ויגמור שם שחיטתו ואם כן אינו מוכח כלל דשחיטה פורתא הוי מום וכמ"ש:

אמנם שיטת רש"י הוא דהא דמדמי פסח לא אדחי היינו משום שיכול לפדות ע"י מום של השחיטה רק דרש"י לא איכפת ליה כלל קושית התו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבין דהא איכא תנא דס"ל דשפיר פודין כמבואר בבכורות ט"ו ול"ט ובפסחים כ"ט וא"כ נוכל לומר דאביי מוקי למתני' כמ"ד פודין ולכן מפרש דהמום הוא השחיטה ואין כונתו כלל שיוציאנה לחוץ אחר הפדיון ויגמר שחיטתו כמ"ש התוס' אלא כונתו שיפסוק באמצע השחיטה ולא ישחוט יותר ותהיה נבילה ואז נוכל לומר דהמקצת ששחט מקודם הוא מום דאין לך מום גדול מזה דהא הוא גלוי ונכר ואין ע"ז שם שחיטה כיון שפסק באמצע ולא גמר השחיטה ולכן הוי שפיר מום לפדות על ידו ואף דהוי נבילה מ"מ א"ש למ"ד פודין ולפ"ז אין ראיה מכאן דשחוטי חוץ חייב משום מטיל מום אפילו לשי' רש"י דהכא דוקא הוא מום משום שלא גמר שחיטתו ולא גרע מקום השחיטה מצרימת אוזן דהוי מום או כמו פרטי שפתיו אבל היכא ששחט שחיטה גמורה אלא דפסול מצד אחר מחמת שחוטי חוץ לא נוכל לומר כלל דהפיסול משוי ליה מום דהא בלא הפיסול הוי שחיטה כמו שארי שחיטת קדשים ומחמת הפיסול שמצד אחר לא מקרי מום לפדות ע"י וא"כ אין מכאן ראיה לדברי המנ"ח הנ"ל:

אמנם מדברי התוס' ב"ק ע"ו מבואר להדיא דהשחיטה של שחוטי חוץ נמי הוי מום וא"כ נוכל לומר לכאורה כדברי המנ"ח דחייב נמי משום מטיל מום בקדשים:

ולענ"ד נראה דגם מדברי התוס' אין ראיה דחייב משום מטיל מום דזה לשון התוס' שם אמה דקאמר דשחיטת חמץ הוי שחיטה שאינה ראויה והקשו ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבשלמא פיגול אין לו פדיה משום דמצוה לשורפו אבל שחוטי חוץ אינה בשריפה וכו' ותירצו דמום שהוא מחיים חשוב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום יעו"ש:

והגאון רעק"א בדו"ח בתשובה הא' לנכדו הגאון רא"ש תמה על תירץ התוס' וז"ל הא למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ושחט בחוץ וגמרו בפנים פסול וגם לאידך מ"ד מ"מ בסימן אחד מודה וא"כ מיד כששחט מעט או סימן אחד אין לך מום גדול מזה עכ"ל יעו"ש מה שתירץ נכדו הג' רא"ש ולפי"ז לא די שאין ראיה מדברי התוס' הנ"ל לדברי המנ"ח דשוחט בחוץ חייב משום מטיל מום בקדשים אלא אדרבה מכאן נראה שדבריו תמוהים מאד דאיך נוכל לומר דחייב משום מטיל מום דממ"נ דאם נימא דהגמר שחיטה הוי מום א"כ הוי מום דלאחר מיתה שכתבו התוס' דלא הוי מום לפדות על ידו וכיון דאין פודין במום זה בודאי אינו חייב משום מטיל מום ואם נימא דאמצע השחיטה הוי מום דמחיים וחייב משום מטיל מום אם כן תקשה על התוספות אמאי לא הוי מום לפדות על ידו ואמאי הוי שחיטה שאינה ראויה וכיון דמבואר בגמרא דהוי שחיטה שאינה ראויה ע"כ מוכח דבין גמר שחיטה ובין מקצת שחיטה לא הוי מום לפדות ע"י וא"כ בודאי דאינו חייב משום מטיל מום בקדשים כיון שאינו ראוי לפדות ע"י מום זה ולפ"ז מוכח מדברי הגמ' דשחיטת חוץ לא הוי מום ואינו חייב משום מטיל מום שלא כדברי המנ"ח ותמהני עליו שהביא דברי התו' לראיה ולא ראה שסותר את דבריו:

אמנם באמת טעמא בעי אמאי לא הוי מקצת שחיטה מום לפדות ע"י דהא הוי מום דמחיים וכמו שהקשה הגרע"א והיא תמיה גדולה, ונראה לענ"ד לתרץ דהא לכאורה דברי התוס' בלא"ה תמוהים דהתוס' לפי ההו"א הוה סברי דשחיטה הוי מום גמור לפדות ע"י ולפ"ז פשוט דהדין דאם הקריב אח"כ בפנים על המזבח דחייב משום מקריב בע"מ לגבי מזבח דכיון דהוי מום גמור חייב משום בע"מ א"כ תקשה בהא דתני בזבחים דהשוחט ומעלה בחוץ חייב שתים משום שוחט ומשום מעלה ואמאי חייב משום מעלה הא אינו ראוי לבוא בפנים משום מקריב בע"מ וכל היכא דאינו ראוי לבוא בפנים א"ח משום הקרבת חוץ כמבואר שם במשנה ר"י הגלילי אומר שחט והעלה בחוץ פטור שלא עלה אלא דבר פסול אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו ואפ"ה חייב וה"ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ וזה דוקא לענין פסול שחוטי חוץ ס"ל לרבנן דחייב אבל אם נימא דחייב בשחוטי חוץ אם העלה על גבי המזבח משום מקריב בע"מ דודאי דראוי להיות פטור אם הקריב בחוץ דכיון דיכול לפדות ע"י מום זה אם כן לא עדיף מקדשי ב"ה כמבואר בזבחים קי"ד יצאו קדשי ב"ה שאינן ראוין לבוא לפני אה"מ וא"כ איך היה הס"ד של התוס' דשחיטת חוץ הוי מום א"כ איך יתכן שיהיה מום שיכול לפדותו להוציאו לחולין ואפ"ה אם העלה בחוץ קודם פדיה יהיה חייב משום מעלה בחוץ לרבנן דזה לא יתכן בשום אופן דהוי תרתי דסתרי דאם הוי מום אינו חייב על מעלה בחוץ ואם חייב משום מעלה בחוץ א"א לומר בשום אופן דהוי מום והיא תמיה עצומה על התו':

ולכן נראה לפרש כונת התוס' עפ"מ דמבואר בזבחים כ"ה ע"ב ובבכורות ל"ט דהצורם אוזן הפר ואח"כ קבל את דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו שיהא שלם בשעת קבלה וכן כתב הרמב"ם בהמה שחסר מאבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה אפילו צרם באזנה קודם קבלה ה"ז לא יקבל שנא' ולקח וכו' שיהא שלם בשעת הקבלה מבואר מזה דמום שנעשה לאחר שחיטה קודם קבלת הדם פוסל משום שאינו קרבן שלם ובעינן שיהא הקרבן תמים ונראה דזה דוקא שפוסל מום כזה לאחר שחיטה אבל אינו מום גמור שיהיה חייב ע"ז משום מטיל מום בקדשים או משום מקריב בע"מ דלא נזכר בגמ' רק שפוסל את הקרבן אבל אין בו שום חיוב ע"ז משום דהמום נעשה לאחר שחיטה לכן אינו מום גמור וכן מוכח מהרמב"ם שכתב דין זה בפ' פסולי המוקדשין בין שארי פסולי קרבן ואם נימא דחייב ג"כ משום בע"מ היה להזכיר דין זה ג"כ לענין ש"ח אע"כ דמום שנעשה לאחר שחיטה הוא רק פסול בהקרבן משום תמים אבל לא משום בע"מ וכן מצאתי מפורש במנחת חנוך מ' רפ"ח שהביא הגמ' דזבחים הנ"ל וכתב וז"ל מ"מ נ"ל דאם עבר וזרק אינו חייב משום זריקת דם בע"מ כי באמת לאחר השחיטה לא שייך מום רק דגזרה"כ הוא מולקח דם הפר א"כ הגזרה"כ אינו רק לפסול אבל לא לחייב ע"ש וכן הסברא פשוטה ומש"כ המנ"ח במצוה הקודמת ונ"ל לפ"מ דמבואר בזבחים כ"ה ובבכורות דהצורם אוזן הקרבן אף לאחר שחיטה רק קודם קבלה דנפסל משום בע"מ וכ"כ הר"מ פ"א מפסוהמ"ק דה"ה נמי דחייב משום מטיל מום אם הטיל מום לאחר שחיטה קודם קבלה כיון דילפינן דקודם קבלה הנ"ל לענין מום כמו קודם שחיטה א"כ לכל הדינים שוין וחייב משום הקרבה אח"כ וכן משום מטיל מום בקדשים כ"נ לענ"ד פשוט ודבריו תמוהים שסותר א"ע דהא כ' אח"כ דלא הוי מום רק לפסול אבל לא לחיוב והכא כ' דחייב ג"כ ובודאי דבריו האחרונים עיקר א"כ חזינן מזה דמום שנעשה לאחר שחיטה לא הוי מום גמור לחייב משום מקריב בע"מ או משום מטיל מום בקדשים ורק דהוי מום שיפסול הקרבן:

ועפ"ז יובן היטב דברי התו' דב"ק הנ"ל שהקשו דבכל שחוטי חוץ יכול לפדות ע"י מום של שחיטה ואמאי הוי שחיטה שאינה ראייה דהתוס' בקושיתם ג"כ ידעו דנהי דשחיטה הוי מום אבל עכ"פ לא עדיף ממום שנעשה לאחר שחיטה קודם קבלה דלא הוי מום גמור לחייב ע"ז משום מקריב בע"מ או משום מטיל בע"מ ולכן שפיר הדין דשוחט בחוץ ומעלה בחוץ דחייב ג"כ משום מעלה בחוץ ואף דכבר נעשה בע"מ מחמת השחיטה ואינו ראוי להקריב ע"ג מזבח ואמאי חייב משום מעלה בחוץ אלא דכיון דהוא מום שנעשה לאחר שחיטה ואם הוא מקריב על המזבח אינו חייב משום מקריב בע"מ ולכן אם הקריב בחוץ חייב משום מעלה בחוץ דאין זה מום גמור ואף דמ"מ הוא מום כזה פוסל את הקרבן אף שנעשה לאחר שחיטה זה תליא במחלוקת ריה"ג ורבנן דריה"ג ס"ל דכיון העלה דבר פסול פטור משום מעלה בחוץ ורבנן ס"ל דכל פסול שנעשה לאחר שחיטה אינו מעכב מלחייב משום מקריב בחוץ דהא שוחט בפנים נמי משהוציא פסלו כמבואר שם במשנה ולכן לא קשיא כלל על התוס' בקושיתם דסברי דשחיטת חוץ הוי מום אמאי חייב משום מעלה בחוץ בשחיטת חוץ דזה פשוט להתו' דמום כזה שנעשה לאחר שחיטה לא מהני לענין חיוב לא לחיוב ולא לפטור אלא דהתו' בקושיתם הוה סברי כיון דחזינן מגמ' דזבחים הנ"ל דמום שנעשה לאחר שחיטה עכ"פ פוסל את הקרבן ואסור להקריבו משום שלא מהני מום כזה שנעשה לאח"ש ג"כ לפדות ע"י כיון דסוף סוף אינו ראוי להקריב מחמת המום ופדיה בראוי להקריב תליא כמבואר בבכורות ל"ז ע"ב יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שאינה קריבה כל עיקר יצאת זו שאינה קריבה היום אלא למחר וא"כ גבי מום לאחר שחיטה דפוסל את הקרבן ואינו ראוי להקריב לעולם נוכל לומר שפיר דהדין דפודין על מום זה ולכן נוכל לומר דבכל שחוטי חוץ או פיגול יהי' נוכל לפדותם ע"י מום של שחיטה וע"ז תירצו התוס' דאינו כן דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות ע"י אבל מום דלאחר שחיטה לא חשיב מום וכונתם דלפדות בעינן ג"כ מום גמור כמו לענין חיוב מקריב בע"מ אבל מום שהוא רק לפסול את הקרבן אין זה מום לפדות ע"י ולכן הוי שחיטה שאינה ראייה דאין פודין על מום דשחיטה משום דהוי מום דלאחר מיתה אמנם כ"ז ניחא אם נימא דרק גמר שחיטה הוי מום אבל אם נימא דגם מקצת שחיטה הוי מום ובודאי דזה מקרי מום דמחייב וראוי לפדות ע"י כמו שכתב הגאון רעק"א ולפי"ז מלבד קושית הגאון רעק"א על התוס' דתשאר קושיתם דיפדה מחמת מום דתחילת השחיטה דהוי מום דמחייב דהוי מום גמור לחייב עליו משום ש"ח ויכול לפדות ע"י ואמאי מקרי שחיטה שא"ר אלא דתקשי נמי על המשנה דזבחים הנ"ל דרבנן ס"ל דשוחט בחוץ ומעלה בחוץ חייב משום שוחט ומשום מעלה וא"כ קשה הא בתחילת השחיטה בחוץ או בסימן אחד נעשה בע"מ ואינו ראוי להקריב ע"ג המזבח דהא הוי מום שראוי לפדות ע"י וא"כ אמאי חייב משום מעלה בחוץ והדרא הקושיא לדוכתא:

ונראה לומר עפ"י מה דמבואר בתוס' ב"ק ד' ע"ב שהקשו ע"מ דאיתא שם בגמ' גבי חולין בעזרה כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ורצה הגמ' לומר כי קא מחייב אההוא פורתא והקשו בתוס' תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא כיון דנתקלקלה בשחיטה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל כמבואר בחולין כ"ז ע"ב דכל היכא דנתקלקלה בשחיטה לכו"ע אינו חייב על תחילת שחיטה ועיין במהרש"א שם שכתב דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היכא דסוף השחיטה פוסלת אין לתחילת השחיטה שם שחיטה כלל וכן מוכח בחולין מ' ע"ב דפריך הגמ' מהא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ופריך אשחוטי חוץ ליחייב דמכי שחיט בה סימן אחד אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא ומשמע שם דגם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פריך ולא מחייב אפורתא קמא משום דבאמצע שחיטה נעשה עפרא אלמא כיון דסוף השחיטה פסולה אין תחילת השחיטה בשם שחיטה כלל ועפי"ז נוכל ליישב הקושיא הנ"ל אמאי חייב בשחוטי חוץ משום מעלה בחוץ הא באמצע השחיטה נעשה בע"מ ואינו ראוי בפנים ולפימ"ש התוס' הנ"ל ניחא שפיר דכיון דאם נימא דהוי מום באמצע השחיטה א"כ א"א לחייבו על סוף השחיטה משום ש"ח דהא שוחט בע"מ פטור משום שחוטי חוץ וכיון דבאמצע שחיטה נעשה דבר הפוטר משחוטי חוץ א"כ גם על תחילת שחיטה א"א לחייבו משום שחוטי חוץ דהא זה מקרי נתקלקל בשחיטה וכל היכא דנתקלקל בשחיטה גם התחלת שחיטה לאו שחיטה היא כלל כמו דחזינן הכי גבי דו"ה דאם על סוף השחיטה פטור מדו"ה א"א לחייבו גם אפורתא קמא משום דזה מקרי נתקלקל בשחיטה כמו"כ גבי שחוטי חוץ נמי כיון דעל סוף השחיטה א"א לחייבו משום דנעשה בע"מ משעה שנאסרה א"כ גם תחילת השחיטה לאו שחיטה היא דהא נתקלקלה השחיטה וכיון דלאו שחיטה היא בתחילה א"כ אינה נאסרת מתחילת השחיטה ולא הוי בע"מ כלל וממילא שפיר נאסרת מתחילת השחיטה ואפי"ה לא הוי מום עד גמר שחיטה משום דאם נימא דהוי מום א"כ אינה נאסרת מתחילתה וכמו דאמרינן לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ אמאי חייב בכל שחוטי חוץ הא הוי שחיטה שאינה ראויה וע"כ הטעם משום דאם נימא דלא הוי שחוטי חוץ א"כ הוי שחיטה ראויה ומשו"ה חייב ונאסרה משום שחוטי חוץ והכא נמי כיון דאם נימא דהוי מום מחמת איסור דמקלקל בשחיטה א"כ מקרי נתקלקל בשחיטה ואינה נאסרת מתחילה ושוב לא הוי בע"מ ולא נתקלקל בשחיטה ולהכי נאסרת מתחילת השחיטה ואפי"ה לא הוי בע"מ עד גמר שחיטה וכיון דכל זמן שלא נגמרה השחיטה לא הוי מום ואימתי נעשה מום אחר השחיטה לכן הוי מום דלאחר שחיטה ולא הוי מום לחייב משום מקריב בע"מ למזבח ולא לפטור משום דאינו ראוי להתקלקל בפנים והוי כמו צרימת אוזן לאחר שחיטה דלא הוי רק פסול אבל אינו מועיל לשום חיוב וזה פשוט וברור ולכן שפיר חייב משום שוחט בחוץ ומשום מעלה בחוץ ולא קשה מידי הקושיא הנ"ל:

ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגאון רעק"א על התוס' דב"ק הנ"ל דאמאי אינו יכול לפדות ע"י מום של תחילת השחיטה ובזה אתי שפיר דאם נימא דבאמצע השחיטה הוי מום לפדות ע"י א"כ כבר נתקלקלה השחיטה לא הוי שחיטה כלל ואינה נאסרת מתחילת השחיטה ושוב לא הוי מום ועל כן א"א לומר דהוי מום בתחילת שחיטה עד גמר שחיטה ושפיר תירצו התוס' דמום דלאחר מיתה לא חשיב מום לפדות ע"י ולא הוי מום כלל וממום דאמצע השחיטה לא קשיא כלל משום דקי"ל דכל היכא דנתקלקלה השחיטה לאו שחיטה היא וכמ"ש ואל תשיבני אמאי בשחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים חייב על תחילת שחיטה אמאי לא מקרי נתקלקל בשחיטה דלא ק"מ דהתם שפיר נוכל לחייב גם על סוף שחיטה אלא משום דאינו עושה איסור לבסוף דהא שוחט שוחט בפנים אבל היכא דגם סוף השחיטה שוחט בחוץ ואפי"ה פטור זה מקרי נתקלקל בשחיטה וכדמוכח מדברי התוס' דב"ק הנ"ל גבי ד' ו"ה שכתבו התוס' דהוי נתקלקל בשחיטה והוא תירוץ נכון על קושית הגאון רע"א בעזהי"ת:

ועכ"פ מוכח מכל הנ"ל דלא כהמנ"ח שכתב דשחיטה הוי מום וחייב משום מטיל מום בקדשים ואם הקריב חייב משום מקריב בע"מ למזבח ולפימ"ש ליכא למימר הכי כלל דמום דגמר שחיטה הוא מום דלאחר מיתה שכתבו התוס' דלא הוי מום ואמצע השחיטה ע"כ לאו מום הוא כלל וכמ"ש, ולדברי המנ"ח א"א לפרש כלל המשנה דשוחט ומעלה בחוץ דחייב ג"כ משום מעלה בחוץ ודוק היטב:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה