בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
יורה דעה
סימן סז
ישוב תמיהת הגאון רעק"א ביבמות ל"ג על הרמב"ם דפ"ג דכריתות בענין הנ"ל ומיושב ג"כ תמיהת השאג"א בסי' ע' על פי' המש"נ וצ"ע על שיטת רש"י ביבמות מהא דחולין ד' ק'
ביבמות ל"ג ע"א דמשני הגמ' גבי זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו זרות ושבת בהדי הדדי, והקשה שם הגאון רעק"א בדו"ח וז"ל קשה לי בכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור וננקוט נבילה ביוה"כ אמאי לא מקרי מוסיף באם אחד נעשה גדול ביו"כ זה, ונימא מיגו דאיתוסף איסור יוה"כ על איש הזה איתוסף נמי לכו"ע, וצריך לומר דלא מקרי מוסיף אלא היכא דמצד האיסור הראשון לחוד היה מותר לזה, ורק משום איסור הב' אסור לו, ואולם בהרמב"ם בפ' משניות פ"ג מ"ה דכריתות מבואר דגם זה מקרי מוסיף במ"ש לפרש בהא דאמרינן לפי גרסתו שם דאיתייליד בן קטן דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומיגו דחל כו' הרי מפורש דכה"ג מקרי מוסיף עכ"ל, ולפי דברי הגאון הנ"ל לא משכחת בשום אופן לומר אין אחע"א, דהא כיון דהאיסור הב' חל על קטן לכשיגדיל בב"א לכשיביא שתי שערות חל נמי אכו"ע והיא קושיא עצומה:
אמנם נראה לענ"ד לישב דשפיר אמרינן אין אחע"א ולא מהני בזה הך מוסיף דקטן כלל, דהא לכאורה בל"ז קשה ג"כ לפי מה דמבואר בחולין דאם גיד וחלב אינו נוהג בשליל חלים כולם בב"א עם טריפה כשנולדה הבהמה, א"כ תיקשי בכל אאחע"א נמי נימא הכי דאם הדבר האסור יולד אח"כ יהיה חל בב"א, וא"כ גבי שבועה על שבועה אמאי אינו חל הא משכחת לה שיחול שני השבועות בב"א, דהא שבועה חלה על דשלבל"ע וא"כ אם נשבע שני שבועות על דשלבל"ע ואח"כ בא לעולם אמאי לא יחול שני השבועות בב"א בעת שבא לעולם אפילו בלא כולל, כמו גיד וחלב וטריפה דבהדי הדדי קאתי בעת יצירת הבהמה כמו"כ הכא אתי בהדי הדדי בעת שבא הדבר הנשבע לעולם, ואם נימא דאין הכי נמי דבכל האיסורין אמרינן כן דאם הדבר הנאסר נעשה אח"כ אמרינן שפיר דחלים בב"א, וארווחנא בזה ג"כ לישב קושית האחרונים איך חל טומאת נזיר אטומאת כהן הא אין אחע"א, ולפי"ז נוכל לומר דשפיר משכחת ליה דחל כגון דנעשה הטומאה אחר שנעשה נזיר, וא"כ חל על הטומאה איסור טומאת כהן ואיסור טומאת נזיר בב"א כמו דחל טריפה וחלב בב"א כשנולדה כן תחול טומאת כהן ונזיר בב"א כשנעשה הטומאה כן היה נראה לכאורה, אבל באמת אי אפשר לומר כן דבכל האיסורים יהיו חל כשנעשה הדבר כמה איסורים בב"א, דא"כ תקשי גבי בע"מ ששימש בטומאה דדחיק הגמ' לאוקמי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, אמאי לא מוקי כגון שהקרבן נולד לאחר שנעשה בע"מ וטמא ואז חל בעת לידת הקרבן בעל מום וטמא בב"א כמו טריפה וחלב וש"א שחלים בב"א בעת לידת הבהמה כמו"כ ה"נ תחול בע"מ וטמא בעת לידתה, וכמו"כ נוכל להקשות בחולין דמשני הגמ' דאם איסור גיד וחלב אינו נוהג בשליל חל בב"א כשנולדה הבהמה אמאי לא קאמר הגמ' בשום מקום דאף אם נוהג בשליל מ"מ חל בב"א למי שנעשה גדול אחר שנולדה דחל עליו גיד וחלב וטריפה בב"א, וכן בולדות קדשים אפילו אם במעי אמן הם קדושים אמאי אינו חל אם הביא אח"כ ב' שערות, וכמו דמשני הגמ' ביבמות גבי זר ששימש בטומאה:
אמנם נראה הדבר פשוט דלא בכל האיסורים אמרינן כמו גבי גיד וחלב וטריפה דחלים הכל כשנעשה הדבר האסור, וכמו"כ לא נאמר בכל האיסורים דחל על מי שהביא ב' שערות בב"א כמו דאמרינן גבי זר ששימש בשבת, דהנה יש ב' מיני איסורים איסור גברא ואיסור חפצא, איסור גברא כגון זרות ושבת וטומאה דהתורה לא אמרה איסור על החפץ כלל רק אגברא, אבל נבילה וטריפה וגיד וחלב הכל הוא איסור חפצא דהתורה אמרה האיסור על החפץ, לא תאכל נבילה, וחלב לא תאכלו וכו'. ולכן הוי איסור חפצא אלא דבכל איסור חפצא יש שם ג"כ איסור גברא, כמ"ש הר"ן בנדרים יעו"ש דאם לא אגברא על מי צותה התורה האיסור, וע"כ מוכרח דבאיסור חפצא הוי ג"כ איסור גברא, אבל איסור גברא יכול להיות בלא איסור חפצא, וז"פ דבין באיסור גברא ובין באיסור חפצא אמרינן דאין אחע"א, ורק דבאיסור גברא כיון דליכא חפצא לא בעינן רק שיחול האיסור הב' על הגברא ע"י כולל או מוסיף או בת אחת, אבל לא בעינן שיוכל לחול גם על החפץ דבאיסור גברא ליכא איסור חפץ כלל אבל באיסור חפצא בעינן שיוכל לחול האיסור השני ע"י כולל או מוסיף או ב"א בין אחפצא ובין אגברא דאם חסר האיסור אחפצא או אגברא לאו כלום הוא:
ובזה מיושב כל הקושיות דגבי אבר וחלב וטריפה דהאיסור גברא אינו צריך לחול כלל בעת יצירת הבהמה דאגברא חל כל האיסורים בב"א בעת שהביא ב' שערות דאז נעשה בר חיוב במצות ואסור לו לאכול אבר ונבילה וטריפה וכל האיסורים שבתורה, אבל כיון דהאיסור אבר וחלב וטריפה הם איסור חפצא בעינן ג"כ שהאיסור הב' יוכל לחול ג"כ על החפץ, וכיון שכבר נאסר מחמת איסור הראשון לא יוכל לחול עליו האיסור השני דאין איסור חע"א, ולכן משני הגמ' שפיר דחלים הכל בב"א כשנולדה הבהמה, נמצא דהאיסור חפצא חלים כולם בב"א בעת יצירת הבהמה, והאיסור גברא של כל האיסורים כבר חלים עליו בב"א משעה שנעשה גדול, וא"כ בין האיסור חפצא ובין האיסור גברא חלים בב"א עליו ועל החפץ, אבל גבי טומאת כהן ונזיר אפילו אם נעשה הטומאה אחר שנעשה נזיר מ"מ אמרינן שפיר אאחע"א דנהי דהאיסור חפצא של הטומאה חל על החפץ בב"א משעה שנעשה הטומאה, אבל האיסור גברא של נזיר איך יחול על האיסור גברא של כהן, דגבי נזיר ליכא למימר דחל משעה שהביא ב' שערות ונעשה גדול אז חל עליו כהן ונזיר בב"א, דהא עדיין לא קיבל עליו נזירות ואין עליו שום איסור נזירות עד שיזיר ואז חל האיסור גברא של נזירות, ואז לא יוכל לחול מחמת אסור כהן דקדים, וא"כ שפיר הקשו האחרונים איך משכחת לה שיהי' חל נזיר אכהן וליכא לשנויי דהטומאה נעשה אח"כ כמ"ש, דנהי על הטומאה יוכל לחול הב' איסורים אבל על הגברא א"א לחול ב' האיסורים, וכן גבי שבועה דשבועה הוי איסור גברא, א"כ ליכא למימר דבמה שנעשה החפץ אחרי שני השבועות יחול בב"א, דזה לא מהני רק לענין החפצא אבל איסור שבועה אינו חל בהבאת ב' שערות עד שישבע עליו, וא"כ א"א לחול אגברא הך ב' שבועות ולכן שפיר אמרינן דאין שבועה חל על שבועה משום דאגברא אין כאן איסור ב"א, ומיושב נמי מה דלא משני הגמ' ביבמות גבי בע"מ ששימש בטומאה, דנימא דהקרבן נולד או שהקדיש אחרי שנעשה בע"מ וטמא דחלים בב"א כמו חלב וגיד וטריפה דז"א דבע"מ וטמא אינו דומה לחלב וטריפה דהתם האיסור גברא יוכל לחול בשעה שנעשה גדול, אבל בע"מ וטמא איך יוכל לחול עליו דאיסור בע"מ כל זמן שלא נמצא בו מום, וכן טמא כל זמן שלא נטמא אין על הגברא שום איסור טמא, וכיון דלא חל על גברא בבת אחת איסור בעל מום וטמא אמרינן דאין איסור חל על איסור, ולא מהני מה שעל החפץ חל בבת אחת וז"פ וברור:
ועפי"ז מיושב נמי אמאי לא מצינו בשום דוכתא דחל איסור גיד וחלב וטריפה למי שהביא אח"כ ב' שערות וחלים עליו כולם בב"א, וכן גבי ולדות קדשים אם במעי אמן הם קדושים אמאי לא קאמר הגמ' בפ' דם חטאת דחל איסור חלב על מעילה, למי שנעשה גדול אח"כ וחל עליו כולם בב"א, כמו דמשני הגמ' ביבמות גבי זר ששימש בשבת דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו זרות ושבת בהדי הדדי, וכגון בע"מ ששימש בטומאה דמשני הגמ' דאייתי ש"ש ואיטמי ליה דהויא ליה בע"מ וטומאה בהדי הדדי, ולפימ"ש ניחא דהכא גבי זר ששימש בשבת דזרות הוא איסור גברא לבד, ושבת נמי הוא איסור גברא לבד ואין צריך לחול על החפץ, וכיון דזרות חל עליו משעה שנעשה גדול ואיסור שבת אינו חל עליו עד שיעשה השבת, וא"כ אינו חל איסור גברא דשבת על זרות כיון דזרות קדים, ולכן משני הגמ' כגון שנעשה גדול בשבת וא"כ חל זרות ושבת עליו בב"א, והיינו האיסור גברא אבל איסור חפצא אין כאן כלל, וכן בט"מ ששימש בטומאה דבין בע"מ ובין טומאה הכל הוא איסור גברא לבד ושניהם אינם חלים בב"א בשעה שנעשה גדול, רק בשעה שנעשה טמא, ולכן משני הגמ' שפיר דאייתי ש"ש ואיטמי ליה דנעשה שניהם בב"א בשעה שנעשה גדול, וא"כ חל האיסור גברא של שניהם בב"א והכא נמי ליכא איסור חפצא דנהי דהביא ב' שערות אח"כ, אבל עכ"פ אינו חל עליו בב"א רק האיסור גברא, אבל האיסור חפצא איך יחול אחד על חבירו דאיך יחול איסור טריפה על חלב דקדים, דע"ז לא מהני מה שהביא שתי שערות דאיסור החפץ לא תלי כלל בהגברא, כמו דלא אמרינן גבי כהן ונזיר דאין טומאת נזיר חל על טומאת כהן אף אם נעשה הטומאה אח"כ לחול בב"א, דלא מהני בב"א של החפץ אאיסור גברא, כמו"כ לא מהני בב"א של הגברא לחול האיסור על החפץ, ולכן אף למי שנעשה גדול אח"כ לא יוכל לחול אחפצא איסור טריפה על חלב, וכן גבי קדשים אם במעי אמן הם קדושים אינו חל חלב על מעילה אף למי שנעשה גדול אח"כ, כיון דמעילה וחלב הם איסור חפצא אין יכול אחד לחול על חבירו, דנהי דאגברא חל שניהם בב"א בשעה שנעשה גדול אבל אחפצא אינו חל חלב על מעילה, ולכן לא משני הגמ' במעילה כגון דאייתי ש"ש אלא משום דולדות קדשים בהויתן הם קדושין וחל אחפצא האיסורים בב"א וז"פ:
ואחרי כל אלה מיושב שפיר קושית הגאון רע"א הנ"ל שהקשה בכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור וכגון נבילה ביוה"כ, אמאי לא מקרי מוסיף אם אחד נעשה גדול ביוה"כ זה ונימא מיגו דאיתוסף איסור יוה"כ ע"ז ניתוסף נמי לכל"ע, והנה מה שהקשה מנבילה ביוה"כ שיהיה נקרא מוסיף משום זה הקטן, בלא"ה לא קשה כלל דהא יוה"כ הוא איסור גברא ואיך יתכן שיהיה זה מוסיף משום הקטן, דהא אין זה לא כולל ולא מוסיף דהא בעינן דאיסור השני או שיהיה מוסיף על אותה החתיכה איסור, ואז לא איכפת לן אף דהאיסור לגבי אחרים, אז אמרינן מיגו דאיתוסף בהך חתיכה איסור לגבי אחרים איתוסף נמי לגבי דידיה, או שהאיסור הוא בשארי חתיכות ורק דהאיסור הוא עליו אז ג"כ אמרינן מיגו דהוא אסור בשארי חתיכות אסור נמי בהך חתיכה, אבל אם לא ניתוסף אסור בהך חתיכה כלל וגם הוא לא נאסר בשום דבר, וא"כ אין כאן מיגו כלל דמה שנאסר על אחרים איסור גברא ולא ניתוסף בהחפץ אין זה מיגו דמחמת זה יאסר גם הוא באיסור גברא, דאיזה קשר ויחס יש להם זע"ז דנימא מיגו דהוא אסור לכן יהיה אסור גם חבירו, כיון דהאיסור אינו על החפץ וא"כ כיון דיו"כ הוא איסור גברא לא נוכל לומר דבשביל דהקטן זה אסור בנבילה משום יוה"כ, לכן יהיה אסור גם הגדול משום יוה"כ בנבילה, דאין בזה מגו כלל ולא נקרא מוסיף כיון דאף לגבי הקטן לא ניתוסף שום איסור בנבילה, וא"כ בודאי דיוה"כ על נבילה לא מקרי מוסיף וזה לא קשה כלל, ותמהני על הגאון הנ"ל דנקט נבילה ביוה"כ וכן הובא ראיה זו במערכה ז' לדבר פשוט ולא נחית לחלק דכיון דיוה"כ הוא איסור גברא לא שייך לומר ע"ז שם מוסיף, ועיין מ"ש לעיל באריכות אלא דקושיתו נוכל להקשות בשארי דוכתי כגון חלב על אבר אי אמרינן דהוי איסור מוסיף דהא חל שני האיסורים בב"א על קטן כשיגדיל ויביא ב' שערות, ומגו דאיתוסף איסור לגבי הקטן כמו"כ איתוסף נמי לגבי האי ואמאי אמרינן דאינו חל, ולפי מ"ש ניחא שפיר דבאיסור חפצא לא אמרינן כלל דחל לכשיגדיל שני האיסורים בב"א, דנהי דהאיסור גברא של אבר וחלב וטריפה ונבילה חלים עליו בשעה שהביא ב' שערות בב"א, דאל"כ האיך חל על האבר איסור חלב או טריפה או חלב, וכדומה אחרי שאין מקום להתפשט האיסור השני על החפץ מפני האיסור הראשון שחל עליו מקודם, וכי מפני שזה הביא ב' שערות יחול על החפץ איסור חדש זה לא מצינו לומר כלל, וא"כ גם על הקטן אינו חל ב' האיסורים באיסור חפצא ולא מהני ע"ז ש"ש, וא"כ ליכא איסור מוסיף:
ואף דהרמב"ם בפי' המ"ש שהביא הגרע"א משמע דאמרינן איסור מוסיף כה"ג גבי אשת אחי אביו שנעשה אשת אביו, שכתב הרמב"ם דאמרינן מיגו דחל על קטן שהגדיל איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בב"א, חל נמי לגבי שאר אחיו משום דהוי מוסיף אף דהכא נמי הוי איסור חפצא, דהא איסור דודתו הוי איסור חפצא ואיך מהני מה שנעשה גדול לחול על החפץ איסור אשת אביו על איסור אשת אחי אביו דקדים, דהא תרווייהו איסור חפצא הם ואיסור חפצא על איסור חפצא נמי אינו חל כי אם שבאו ב' האיסורים בב"א, וכמו דאמרינן בחולין ק"ג דאבר וטריפה בהדי הדדי קאתו, אמנם החילוק פשוט דהתם שאני דגם האיסור חפצא של אשת אחי אביו באו בב"א עם האיסור חפצא של אשת אביו בשעה שהגדיל הקטן, דהא בודאי אין שייך לומר דגם בעודו קטן הוה על האשה איסור דודתו, דעל מי חל האיסור דהא הוא קטן ואינו בר חיוב ואין שייך לומר דמחמת אחיו הגדול נקרא שחל האיסור דודתו על האשה, דהא על כל אחד ואחד הוא איסור דודתו בפני עצמו ואין איסור של אחד גורם איסור לחבירו, וכי בשביל שהיא דודתו של זה מוכרחת להיות דודתו של זה ג"כ דאם הוא לא היה בעולם לא נקרא כלל דודתו אלא שכל אחד בפ"ע גורם איסור דודתו לעצמו וא"כ כל זמן שהוא קטן לא היה עליו כלל איסור חפצא של דודתו, ורק כשהגדיל חל האיסור של אשת אחי אביו משעה שנעשה בר חיוב ואז חל ג"כ האיסור חפצא של אשת אביו בב"א, ושפיר הוי מוסיף דהא כאן בין האיסור גברא ובין האיסור חפצא של האיסורים חלים בב"א, אבל איסור חלב וטריפה וכדומה גם בעוד שהוה הי' קטן ג"כ הי' האיסור חפצא דהא אסורים לכל העולם מחמת חלב או טריפה וא"כ איך יוכל לחול ע"ז איסור שני כגון נבילה על חלב כיון דחלב קדים, ואפילו קטן זה שהגדיל אינו חל דהא לא יוכל איסור חפצא של נבילה להתפשט על איסור חפצא של חלב, אלא ע"כ נעשו שניהם בב"א דלא מהני מה שנעשה גדול רק לחול עליו האיסור גברא בב"א, אבל איסור חפצא אינו חל בב"א רק אם באו האיסורים בב"א, וא"כ אין כאן מוסיף ומיושב קושית הגאון רע"א, שפיר לכאורה:
אמנם מדברי רש"י ביבמות ד' ל"ד ע"א מוכח דס"ל דגם באיסור חפצא חלים שני איסורים בב"א לקטן כשהביא ב' שערות ונעשה גדול, ודלא כמ"ש דלא שייך כלל רק על איסור גברא ולא באיסור חפצא, דשם איתא גבי שנים שהחליפו נשותיהם דחייבים משום א"א ומשום אשת אח ומשום אחות אשה ומשום נדה, ומוקי לה הגמ' באיסור ב"א וקאמר הגמ' בשלמא כולהו משכחת לה וכו' אלא נדה היכא משכחת לה ומשני הגמ' בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג וכו' דחלים כל האיסורים בב"א משעה שנעשו גדולים כן הוא גירסת רש"י, והא הכא כל האיסורים הם איסור חפצא ואפי"ה אמרינן דאיסור חל על איסור לקטן כשהגדיל דאז חל עליו בב"א, אלמא דליכא חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא ובהבאת ש"ש חל בב"א, אמנם זה רק לגירסת רש"י אבל התוס' גורסים בשם ר"ח בשופעת מתוך ג' לאחר ג' ומקודם ליכא איסור חפצא כלל ולא מיירי כלל בהבאת ב' שערות לזכרים, וא"כ לגירסת ר"ח לא מוכח כלל דגם באיסור חפצא מהני הבאת ב' שערות לחול ב' איסורים בב"א, ושפיר נוכל לחלק דרק באיסור גברא מהני הבאת ב' שערות ולא באיסור חפצא וכמ"ש, וכיון דעיקר קושית הגרע"א הוא רק על הרמב"ם בפי' המ"ש, וא"כ שפיר נוכל לתרץ דהרמב"ם גורס כגירסת ר"ח וס"ל דבאיסור חפצא לא מהני הבאת ש"ש, וכפי הסברא הפשוטה וכמ"ש ומיושב שפיר הקושיא על הרמב"ם:
וביותר נראה לענ"ד להוכיח דע"כ הרמב"ם לא ס"ל כשיטת רש"י דלגבי איסור חפצא מהני ג"כ הבאת ב' שערות כמו באיסור גברא לחול ב' האיסורים בב"א, דהרמב"ם ס"ל דבאיסור חפצא אף אם אח"כ נעשה גדול אינו מועיל לחול עליו ב' האיסורים בב"א וכמ"ש, ומיושב בזה השני תמיהות של השאג"א שהקשה על הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות פ"ג מ"ד גבי טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ופי' הרמב"ם שם טמא שאכל חלב הוא שיהא האוכל נטמא קודם שיביא ש"ש בשנים המסוימים כשיגיע לפרקו וחל עליו איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה בשעה אחת ע"כ, וכתב ע"ז השאג"א בסי' ע' וז"ל פי' תמוה מאד מאד דאי מתני' מיירי בכה"ג, א"כ מנ"ל לרב בגמ' דאיכא במתני' איסור כולל ואיסור מוסיף, דלמא אין כאן אלא איסור ב"א לחוד, וכגון שנעשה נותר ולאחר שחל עליו יוה"כ הביא ש"ש בו ביום וחלו כולם בב"א, ויותר יש להפליא על הרמב"ם שכתב שם וחייב ג"כ במעילה על אכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קודש הי' אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות ולפי שהוקדש נאסר בהנאה ומגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה נמי לענין אכילה האיסור דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף ע"כ, ותימא רבה הוא כיון דאיסור חלב ואיסור קדשים בטומאה מיירי באיסור ב"א ובנטמא קודם שהביא ב"ש, ע"כ בהמה זו כבר היתה קודש, דאל"כ איסור חלב קדים שחל עליו בהבאת ש"ש ועדיין איסור קדשים בטומאה ליתא, כיון שהיתה עדיין חולין וכיון דמיירי שהיתה קודש כבר קודם הבאת ב"ש א"כ איסור מעילה נמי הו"ל איסור ב"א עם איסור חלב ואיסור קדשים בטומאה, ועוד הקשה מה שמפרש הרמב"ם דאיסור חלב ואיסור אכילת קדשים בטומאה חל בב"א, הא הגמרא בכריתות מפרש לה בהדיא באופן אחר הוי ליה טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסיף בו נמי איסור אכילת קדשים בטומאה על איסור אכילת חלב ודלא כפי' הרמב"ם, אמנם קושיא זו לא קשה כלל דביבמות דל"ד הביא הרשב"א את הר"ח דגריס בכריתות שלא כגירסא דילן משום כולל רק כגירסת הרמב"ם דאיסור חלב ואיסור טומאה באין בב"א וז"ל, אלא שמצאתי שם בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתיב בה כך מפורש, היכא משכחת לה כגון דאיטמא קודם שהביא ש"ש אלא שעדיין לא ידעתי מי הצריכו לומר דכשנטמא והביא ש"ש היה דהא ד' חטאות ואשם אחד בלא"ה משכחת להו ע"כ דברי הרשב"א, הרי מפורש להדיא דגירסת ר"ח הוא כמו שמפרש הרמב"ם שם המשנה. וכן מצאתי בש"מ לכריתות שהביא גירסא זו אלא דהשני תמיהות על הרמב"ם מה דבטמא וחלב מפרש דבב"א מיירי ואידך מפרש משום כולל זהו תמיהות עצומות, ולפי מ"ש לעיל מיושב דברי הרמב"ם בפשיטות ואין כאן תימה כלל דהרמב"ם ס"ל דאם הביא ב"ש לא מהני לחול עליו האיסורים בב"א, רק באיסור גברא דכיון דעליו באין האיסורין בבת אחת ע"כ חייבו שתים, אבל באיסור חפצא בעינן דהאיסורים יבואו בב"א ואז חל איסור אחד על חבירו כמו טריפה וחלב דבהדי הדדי קאתי, אבל מה דאגברא בא בב"א לא מהני כלל, וא"כ אתיין דברי הרמב"ם כפשוטו בלא שום פקפוק דחלב ואכילת קדשים בטומאה כיון דאיסור אכילת קדשים בטומאה הוא רק איסור גברא דהא על הקדשים לא ניתוסף שום איסור במה שנטמא האדם, וכיון דהוא איסור גברא בעינן רק שיוכל לחול האיסור גברא של אכילת קדשים על איסור גברא של חלב, וא"כ כיון דהביא ב"ש אחר שנטמא א"כ שפיר חל עליו בב"א השני איסורים איסור חלב ואיסור אכילת קדשים בטומאה, ושפיר כתב הרמב"ם לפרש דהכא איכא איסור ב"א, אבל איסור מעילה על חלב דמעילה הוא איסור חפצא וחלב הוא ג"כ איסור חפצא, א"כ הגם דמיירי הכא ע"כ שהיתה קודש כבר קודם שהביא ב"ש אפ"ה אינו חל איסור מעילה על חלב בב"א בשעה שהביא ב"ש דמחמת זה לא יוכל לחול איסור מעילה כיון דהוא איסור חפצא לכן לא מהני הב"א דגברי ורק ב"א דהאיסורים ולכן גבי מעילה מפרש הרמב"ם מטעם מוסיף לפי דקודם שהוקדש הבהמה היה החלב מותר בהנאה ומחמת ההקדש אסור בהנאה, וזהו איסור מוסיף, ומעתה מיושב ג"כ קושיא הראשונה דמנ"ל להגמ' דאיכא כאן איסור כולל ואיסור מוסיף דלמא אין כאן אלא איסור ב"א לחוד, וכגון שהביא ב"ש אח"כ דז"א דבב"א לא מהני לא לענין מעילה ולא לענין נותר וע"כ משום כולל ומשום מוסיף, ומזה מוכיח הגמ' דבמתניתין איכא ב"א וכולל ומוסיף, ומיושב דברי הרמב"ם כמין חומר, וכיון שכן מוכח מדברי הרמב"ם להדיא דס"ל כמה שכתבנו דבאיסור חפצא לא מהני בב"א דגברא ודלא כשיטת רש"י, וא"כ תלי זה בב' הגירסות דלגירסת הרמב"ם בכריתות דטמא שאכל חלב הוא מטעם הבאת ב"ש דחל בב"א, ואם כן מוכרחין אנו לומר דבאיסור חפצא לא מהני הבאת שערות, דאל"כ תקשה הך תמיהות של השאג"א וא"כ תקשה עליו הגמ' דיבמות דל"ד דמוכח שם דגם באיסור חפצא מהני הבאת ב"ש, ומוכח לגרוס שם בשופעת מתוך ג' וכו' כגירסת ר"ח, והר"ח אזיל לטעמיה דבכריתות גריס בגמ' הטעם משום ב"ש, ורש"י דגריס ביבמות בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג ומוכח מזה דמהני הבאת ב"ש אף לענין איסור חפצא, דאל"כ איך חלים האיסורים זע"ז מוכרח לגרוס בכריתות כמו הגירסא שלפנינו דטמא שאכל חלב דחייב שתים הוא משום כולל וכמו דרש"י גריס שם כי.
ואחר כל אלה מיושב שפיר קושית הגרע"א על הרמב"ם דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דבאיסור חפצא לא מה ב"א דגברי וא"כ אינו חל על הקטן ב' איסורים לכשיגדיל, וא"כ אין כאן איסור מוסיף וא"ש דברי הרמב"ם, אמנם קשה לי לגירסת רש"י בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דמוכח משם דאיסור נדה וא"א ואשת אח ואחות אשה כולם חלים ביחד לאחר שהביא ש"ש, א"כ אמאי א"ר יהודא בחולין דף ק' ע"ב יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים אבית אבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טמאה, ולשיטת רש"י אם אחד הביא ב' שערות לאחר שנתנבלה בודאי חייב עליה שתים משום טמאה ומשום נבילה, אם כן אמאי אינו מטמא בגדים אבית הבליעה, הא קרינן ביה לא תאכל נבילה, ולשי' הרמב"ם ניחא דכיון דנבילה וטמאה הוא איסור חפצא אינו חל, אבל לשי' רש"י קשה וצ"ע.
סימן סח
תרוץ נכון לתמיהת השעה"מ בהל' א"ב הל' י"ז על התו' דזבחים דש"ט בענין הנ"ל וצ"ע בדברי התוס' שם מגמ' דמעילה די"ב.
זבחים דס"ט במתני' מלק ונמצאת טריפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה ר"י אומר מטמא, ופי' רש"י דלא מהני מליקה לטריפה לטהרה מטומאתה, ובתו' שם ד"ה ר"י אומר מטמא בבית הבליעה הקשו וז"ל, תימה אפילו נבילה גמורה לא תטמא לר"י דלא חייל אאיסור קדשים כדדרש ר"י בגמ' דנבילת עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה, משום דכתיב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טמא, ובפ' גיד הנשה דייקינן מזה דר"י ס"ל דאין איסור חל על איסור עכ"ל, ובשעה"מ בה"ל א"ב תמה על תמיהתם דהא נבילה הוא איסור מוסיף על איסור קדשים דניתוסף איסורא לגבוה, וכמו דאמרו בכריתות פ' אמרו לו נעשה נותר מיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף איסורא להדיוט, וכן כתבו התו' להדיא בחולין דף ק"א דנבילה הוא איסור מוסיף משום דאסור לגבוה, וא"כ שפיר נבילה חייל על איסור קדשים ומטמאה בבית הבליעה, וזהו תמיה גדולה על התוס'.
ולענ"ד נראה לישב בפשיטות דהא לכאורה בל"ז קשה על התוס' דלמה להו להקשות דנבילה אינו חל על איסור קדשים הא במתניתין תנן מלק ונמצאת טריפה, וא"כ היתה טריפה מקודם שנעשה נבילה, ואמאי מטמא בבית הבליעה לר"י הא איכא למימר מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טריפה כמו דדרשינן גבי טמא, אמנם זה לא קשה דגבי נבילה על טריפה ליכא למימר כמו גבי טמא, דשפיר חל שם נבילה על טריפה דאיסורם שוה, וכמו שמבואר ברמב"ם פ"ד מה"ל מאכלות אסורות ה"ל י"ז כל הנבילות מצטרפות זו עם זו ונבילה מצטרפת עם טריפה אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה אין מצטרפין וכו' לפי שהן שני שמות וכו' זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין, בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבילה וטריפה הואיל והטריפה תחילת נבילה היא, אלמא דנבילה וטריפה מקרי השני לאוין כמו משם אחד משום דטריפה תחילת נבילה וא"כ לא שייך לומר דנבילה אינו חל על טריפה משום דאין אחע"א דהא מעיקרא נמי תחילת נבילה היתה, וא"כ לא הוה מצי התוס' להקשות כיון דמלק את הטריפה לא תטמא משום דדרשינן נבילה וטריפה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טריפה, דהא שפיר חל נבילה על טריפה ואיסורו משום בל תאכל נבילה, ולכן מטמא בבית הבליעה:
ולפי"ז מיושב היטב ג"כ קושית השעה"מ הנ"ל דהא נבילה דאסורה לגבוה אינו מפורש בקרא, רק או דנתמעט כמו טריפה מקרא דמן הבקר, או מקרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל, או מהקריבהו נא לפחתך כמו שכתב הרמב"ם פ"ב מה"ל איסורי מזבח, וא"כ נבילה לא עדיפא מטריפה לענין איסור לגבוה וא"כ הכא דתנן מלק ונמצאת טריפה וכיון דהיתה טריפה מעיקרא קודם שנמלקה א"כ מה שנעשה נבילה אח"כ לא ניתוסף בה שום איסור לגבוה דהא מעיקרא נמי קודם שנתנבלה היתה אסורה לגבוה משום טריפה ונתמעט מקרא דמן הבקר או ממשקה ישראל ולאחר שנתנבלה נמי אסורה מטעם זה ולא ניתוסף בה שום איסור חדש וא"כ אין כאן איסור מוסיף כלל דמעיקרא היתה אסורה להדיוט ולגבוה ולאח"כ ג"כ אסורה להדיוט ולגבוה, ממה דגבי נבילה פסול דחסר השחיטה אין זה מקרי מוסיף, וא"כ שפיר מקשו התוס' אמאי מטמא בבית הבליעה דהא נבילה לא חייל אאיסור קדשים, ואינו מטמא לר' יהודא משום דכתיב נבילה וטריפה מי שאיסורו משום לא תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום קדשים ולא משום לא תאכל נבילה, דהא נבילה אינו חל על קדשים אבל על טריפה חל שפיר, וא"כ מיושב קושית השעה"מ דהכא ליכא מוסיף, והתוס' לא הקשו רק אמתניתין אבל לא בנבילת קדשים דעלמא וא"ש, וביאור סוף דברי התוס' מבואר היטב בפמ"א כונתם:
אמנם קשיא לי בדברי התוס' שכתבו דנבילה אינו חל על איסור קדשים משום דאין אחע"א הא איתא במעילה ד' י"ב דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה ורק מדרבנן אסור, ועיין תוס' קדושין ד' נ"ו ע"ב ד"ה מה שלי וכו' דמשמע דמותר באכילה, וא"כ אחר שנתנבלה מן התורה פקע איסור קדשים ושפיר חל איסור נבילה לאחר שנתנבלה וצ"ע:
סימן סט
תירוץ נכון לקושית הלח"מ על הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ מהגמ' דע"ז ע"ד:
בע"ז ד' ע"ד ע"א פריך הגמ' אי איסורי הנאה קא חשיב דלא בטיל ואוסרין בכל שהוא ליתני נמי חמץ בפסח דהא חמץ נמי הוא איסור הנאה, והקשה הלח"מ הל' חו"מ דלשיטת הרמב"ם דס"ל דחמץ דלא בטיל הוא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, וא"כ מאי פריך הגמ' וליתני חמץ בפסח לישני דלא תני במתניתן רק דבר שאין לו מתירין אבל דשיל"מ לא קחשיב במשנה וחמץ בפסח הוי דשיל"מ:
ונראה לענ"ד לישב דהגמ' לא מצי לשנויי הכי דהנה הגרע"א בשו"ת סי' מ"ה הקשה על הרמב"ם שכתב הטעם דחמץ לא בטיל משום דהוה דשיל"מ, וקשה הא כיון דלא בטיל הוא מחויב לבערו ומצותו בשריפה, וכיון דאסור לשהותו עד לאחר הפסח שוב לא הוי דשיל"מ דהא מחויב לשרוף קודם, ותירץ דלענין ביעור כיון דאם נימא דלא בטיל יהיה מחויב לבער, א"כ לא הוי דשיל"מ ובטל שפיר לענין חיוב ביעור ומותר לשהותו, וכיון דבטיל לענין ביעור, א"כ ממילא הוי לענין אכילה דשיל"מ, דהא יכול לשהותו עד אחר הפסח דכיון דלענין ביעור הוא בטיל, ולכן לא בטיל לענין אכילה ואסור באכילה ומותר לשהותו:
ולפי"ז אתי שפיר קושית הלח"מ הנ"ל דזה שפיר לפי האמת דחמץ מיבטיל בטיל, וכיון דבטיל לענין ביעור ממילא הוי דשיל"מ ולא בטיל לענין אכילה, אבל בע"ז שם לפי הס"ד דגמ' דלא בטיל חמץ בפסח משום חומרא דאיסורי הנאה דכל דבר שאסור בהנאה לא בטיל אפילו באלף, וכיון דמשום חומרא לא בטיל, א"כ אין שום נ"מ בין לענין אכילה ובין לענין ביעור, וגם לענין ביעור לא בטיל ואסיר לשהותו עד אחר הפסח, וא"כ לא היה אפשר להגמ' לשנוי דלא קחשיב משום דהוה דשיל"מ, דהא לפום הס"ד חמץ לא הוי דשיל"מ, אבל הרמב"ם כתב לפי המסקנא דע"ז שם דכל איסור הנאה בטיל ושפיר הוי חמץ דבר שיל"מ ואתי שפיר הקושיא:
סימן ע
ביאור נכון בדברי הרר"א ממיץ נדרים נ"ט המובא ברא"ש שם והערה על הגרע"א ביו"ד ס' ק"ב בענין דבר שיל"מ:
נדרים ד' נ"ט ע"א פריך הגמ' והרי תרומה דאי בעי מתשל עליה ובטלי ברוב, דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב אם למאה תעלה, (אלמא דאפילו דשיל"מ בטיל) ומשני הגמ' דמיירי בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עליה ופי' רש"י והר"ן דכיון שזכה בה כהן שוב אינו יכול לישאל עליה ומזה הוכיחו הראשונים דתרומה משבא ליד כהן לא מהני שאלה, אמנם הרא"ש הביא בשם הרב ר' אליעזר ממיץ שפירש דלא מצי למתשל עליה משום דהוא לא קרא לה שם תרומה, וכתב הרא"ש ע"ז משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפריש מצי למיתשל עליה וצריך לומר לפירושו דאע"ג דיכול הישראל להחזירה לחולין מ"מ הוי דבר שאין לו מתירין דלא שכיח שישאל הישראל כיון שהוא ביד כהן עכ"ל הרא"ש:
ולענ"ד היה נראה לומר כונה אחרת בדברי הר"ר אליעזר ממיץ, ואין אנו צריכין כלל לטעם דלא שכיח, דהא לכאורה קשה דמאי מקשה הגמ' והרי תרומה דאי בעי מתשל עליה ובטיל ברוב הא אפילו קונמות דהוי דשיל"מ, מ"מ היינו דוקא לגבי הנודר בעצמו שיכול לשאל עליה, אבל המודר דלא מצי למיתשל עליה לדידיה בטיל שפיר דלא הוי דשיל"מ לגביה, ולפי"ז גבי תרומה נמי נהי דהוה דשיל"מ לגבי הבעלים שיכולים לישאל עליו אבל לזרים אחרים הוה דבר שאין לו מתירין ובטל שפיר, ועפי"ז נוכל לומר דאתיא מתניתין כפשוטו סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תרקב דלא חזי לשום אדם, אבל אם נפלה למאה לא תירקב דחזי לאחרים שאין בידם לישאל, ומה מקשה הגמ' אמאי תעלה הא דאחרים שפיר בטיל ובע"כ מוכרחין אנו לתרץ כמ"ש המג"א בסי' שי"ח ס"ק ב' גבי המבשל בשבת דאם נתערב התבשיל באחרים לא בטיל דכיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל, ומביא ראיה ממשנה דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אע"ג דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אסור אף לזרים ע"ש, וא"כ הכי נמי גבי תרומה נהי דלא הוי דשיל"מ רק לגבי התורם שיכול לישאל עליו מ"מ ממילא אסור אף לאחרים אף דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלגבי התורם הוי דבר שיל"מ כמו ביכורים שאסור אף לזרים משום דלכהנים הוי דבר שיל"מ וז"פ, אמנם מה שכתב הגאון רעק"א ביו"ד סי' ק"ב דלפי דברי המג"א הנ"ל גם בנודר אם נדר לדידיה ולאחרים אם נתערב כיון דלדידיה הוי דשיל"מ שיכול לישאל עליה גם לאחרים אסור אף שאין יכולין לישאל עליה, ומזה הקשה על הרמ"א שכתב אם נדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידיה מקרי דשיל"מ דמשמע דלאחרים מותר, ולפי דברי המג"א גם לאחרים אסור, ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ דהתם גבי בכורים ומבשל בשבת דזה האיסור עצמו שאסור לזה אסור נמי לאחרים, ולא מצינו כלל גבי בכורים דלאדם זה הוי בכורים ולאדם אחר לא הוי בכורים, אלא כיון דנקרא עליו שם בכורים כולל איסור לכל העולם, וכן גבי מבשל בשבת נמי ממ"נ דאם הוא אסור בשבת הוא אסור לכל העולם, ואם הוא מותר הוא ג"כ לכל העולם, דלא מצינו שיהיו אסור לזה ומותר לזה, ולכן שפיר אמרינן דאם לאחד הוא דבר שיש לו מתירין אסור ג"כ לאחרים בשביל זה, אבל גבי נודר אין האיסור של אדם זה גורם איסור לאדם אחר, רק מחמת שאסר על עצמו ועל אחרים ואין האיסורים שייכים אהדדי, דהא אי בעי היה אוסר רק על עצמו לבד או על אחרים לבד ולכל אחד הוי איסור בפני עצמו מחמת שאסר עליו, וא"כ אין שייך כלל לומר דאם לאחד הוא דבר שיש לו מתירין יהא אסור בשביל זה גם לאחרים אף דלדידהו הוי אין לו מתירין, דהא איסור של זה הוא בשביל שאסר עליו ואיסור של אחרים הוא בשביל שאסר עליהם, ויוכל שפיר להיות דאיסור של זה בטיל ואיסור של זה לא בטל, ואין להם שייכות כלל, ואינו דומה לבכורים שאיסור אחד כולל לכלם ואם אסור לזה אסור גם לאחר, ולכן שפיר פסק הרמ"א גבי נודר דאם נתערב דוקא לדידיה אסור אבל לאחרים מותר דלדידהו שפיר בטיל משום דאין יכולין לישאל והוי דבר שאיל"מ, אבל עכ"פ גבי תרומה שפיר אמרינן דאם לאחד הוי דבר שיש לו מתירין אסור גם לאחרים:
והנה שם מסיק לבסוף דהרמב"ם בפיהמ"ש כתב גבי בכורים דאם נתערב לכהן ופי' במחה"ש הכונה דהכל תלוי בהבעלים אם לגבי הבעלים הוי דבר שיש לו מתירין אסור גם לאחרים אבל אם לגבי הבעלים הוי דבר שאין לו מתירין רק דלאיש אחר הוי דבר שיש לו מתירין לא אמרינן בשביל זה שיהיה אסורין גם לאחרים מחמת שאסור לאיש פרטי שאינו בעל החפץ וסברא זו מצינו ג"כ לגבי מוקצה דאם הוא מוקצה לגבי הבעלים רק לאיש אחר בשביל זה לא נעשה מוקצה לאחרים ועיין בט"ז ובמג"א סוף סי' ש"ח:
ולפי"ז יובן היטב דברי הר"ר אליעזר ממיץ שכתב דתרומה ביד כהן דוקא הכהן אינו יכול לישאל עליו אבל הישראל שפיר יוכל לישאל עליו, וא"כ קשה אמאי לא הוי דשיל"מ דהא אי בעי הישראל מתשל עליו, ולפי"ז ניחא שפיר דהנה הנוב"י כתב הטעם של הראשונים דס"ל דאחר שבא ליד כהן אינו יכול לישאל עליו משום דהשאלה לא יוכל להפקיע הקנין ממון של כהן כיון דכבר זכה בה ואין אחר קנין כלום, ולכן ס"ל דלא מהני שאלה ביד כהן ונוכל לומר דגם הר"ר אליעזר ממיץ ס"ל כסברת הנוב"י דהשאלה אינו יכול להפקיע ממון כהן, רק דס"ל דעל האיסור מהני שאלה והוי טבל כמו שהיה רק דנשאר ממון כהן דאינו יכול להפקיע זכותו כיון שכבר זכה בו, נמצא דאף אם ישאל עלי הישראל לא יהיה הישראל הבעלים על התרומה ורק הכהן יהיה הבעלים, וא"כ יובן היטב מה דמשני הגמ' בתרומה ביד כהן, וכיון דהכהן הוא הבעלים א"כ צריך שיהיה דבר שיש לו מתירין לגבי הכהן ואז יהיה אסור אף לאחרים כיון דאסור לבעלים, אבל כיון דהכהן אינו יכול לישאל עליו כמ"ש הר"ר אליעזר ממיץ משום דהוא לא קרא שם, וא"כ הוי לגבי כהן דבר שאין לו מתירין ומותר להכהן ואף דהישראל יוכל לישאל עליו והוי לדידיה דבר שיש לו מתירין מ"מ כיון דהישראל לא הוי הבעלים על החפץ דהא כבר זכה בה הכהן וזכותו לא נפקע בהשאלה וכמ"ש, וא"כ אף דלהישראל הוי דבר שיש לו מתירין ואסור לו מ"מ בשביל זה לא נאסר לכל העולם כיון דלגבי הבעלים שהוא הכהן הוי דשאיל"מ ועיקר הוא הבעלים וכמ"ש לעיל בשם המג"א, וא"כ אתי המשנה שפיר דדוקא לפחות ממאה חולין תירקב אבל למאה תעלה דהא חזי לכל העולם דמיירי בתרומה ביד כהן ולגבי הכהן הוי דשאיל"מ ושפיר משני הגמ' וא"ש דברי הר"ר אליעזר ממיץ דרק הכהן לא יוכל לישאל עליו אבל הישראל שפיר יוכל לישאל עליו ואין אנו מוכרחין לתירוץ של הרא"ש דלא שכיח שישאל הישראל ביד כהן וא"ש:
סימן עא
תירוץ לקושית הגרע"א בשו"ת סי' כ"ז על הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ועל הרשב"א בדין דבר שיל"מ:
בשו"ת הגאון רע"א סי' כ"ז הביא דברי הש"ך בסי' ק"ב שכתב דבכלי איסור שנתערב דיש להשהות הכלים עד אחר מעל"ע דאז יהיה מותר מן התורה, והקשה ע"ז הגאון הנ"ל הא קי"ל בסי' ק"ג דנטל"פ בעי ג"כ רוב, אלא דמבשל בכלי שאינו ב"י סמכינן דאיכא רוב נגד פליטה, וא"כ ההיתר דאינו ב"י יהיה ג"כ משום ביטול, וא"כ למה לא יהיה מותר מיד מטעם ביטול, דהא לא ירויח כלום במה שימתין עד אחר מעל"ע דסוף כל סוף מוכרחין אנו לדין ביטול. ותמה בזה גם על הרשב"א דנקט הטעם משום שצריך להוציא הוצאות להגעילו, לכן לא הוי יש לו מתירין, הא בלא"ה גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע המים עם הבליעה בכלי, ומה"ט צריך שיהי' במים ס' נגד בכלי וא"כ אף בהגעלה צריכין לדין ביטול הבליעה במים, ולא מקרי ישל"מ כיון דסוף סוף ההיתר רק מכח ביטול, ואין זה ישל"מ ולומר דימתין עד אחר מעל"ע ויגעיל הא לרשב"א לשיטתיה גם בפגם ההיתר מטעם ביטול והניח בצ"ע, וכן הקשה גם בחידושים על השו"ע יעו"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ כ"ז דהא זה פשוט דאם אנו יכולים לעשות מאיסור חמור איסור קל, אף דאח"כ ג"כ אנו מוכרחין לבוא מדין ביטול מ"מ כיון דאנו יכולין להקל האיסור מקרי שיש לו מתירין, ואסור לאכול כך באיסור חמור דמקרי עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, דכל מה שאנו יכולים למעט באיסור טפי עדיף, ועפי"ז נוכל לומר דזה הוא ג"כ כונת הרשב"א שרצה לומר דמחמת הגעלה הוי יש ל"מ, והש"ך שכתב דמחמת שיכול להמתין מעל"ע הוי ישל"מ, דהא חזינן אף דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה וקי"ל דנטל"פ בעי רוב, ובכלי שאינו ב"י סמכינן דאיכא רוב נגד הפליטה, ואפי"ה אי לאו משום גזירה דאינו ב"י אטו ב"י היה מותר לבשל בו לכתחילה, ואף דהוא מבטל איסור לכתחילה מ"מ מותר יהיה מאיזה סיבה שיהיה, אבל עכ"פ מותר לבשל בו לכתחילה ולבטל הפליטה ברוב, וזה פשוט דאפילו אם נימא דכלי שנתערב בטיל ברוב ואין צריך להמתין מעל"ע מ"מ לכתחילה אסור לערב כלי איסור באחרים ולבטלה כדי שיהיה מותר אח"כ, ובכלי שאינו ב"י מותר לבטל הפליטה לכתחילה ורק משום גזירה אטו ב"י אסור, נמצא דפליטת הכלי דב"י ע"י תערובות חמור יותר מפליטת הכלי דאב"י, דהא לערב כלי ב"י אסור לכתחילה ולבשל בכלי שאב"י מותר לכתחילה, וא"כ שפיר כתב הש"ך דזה הוי דשיל"מ דהא יוכל להמתין עד אחר מעל"ע ולהקל האיסור, דנוכל לומר עד שתאכלנו באיסור היינו ע"י תערובות הכלי שאסור לכתחילה לערב תאכלנו בהיתר אחר מל"ע דמותר לבשל בו לכתחילה, ואף דמוכרחים אנו לבוא ג"כ מטעם ביטול אבל עכ"פ מותר לבטל לכתחילה ולכן הוי ישל"מ ושפיר כתב הש"ך דצריך להמתין עד אחר מעל"ע, ומיושב נמי דברי הרשב"א הנ"ל שכתב דמחמת הגעלה לא הוי דשיל"מ משום דצריך להוציא הוצאות, אבל בלא"ה מקרי דשיל"מ משום שיכול להגעיל אף דגם בהגעלה צריכין לבוא לדין ביטול, מ"מ הא חזינן דמותר להגעיל כלים לכתחילה ולבשל בהם ואין אנו חוששין כלל מה שמבטל הבלוע משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל כלי איסור אסור לבטל בכלים של היתר לכתחילה, א"כ שפיר הוי מחמת זה דבשיל"מ דהא יכול להגעיל כל הכלים דזה מותר לכתחילה, ועד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול הכלים דזה אסור לו לכתחילה, יותר טוב להגעיל כדי שיהי' מותר לכתחילה ואין אנו חוששין כלל לפליטה, ולכן הוי דשיל"מ מחמת הגעלה, ושפיר כתב הרשב"א דטעם דלא הוי דשיל"מ משום הוצאות אבל בלא"ה צריך להגעילם וז"פ ועיין במג"א סי' שי"ח ס"ק ב' ובחידושי רע"ק שם ויש לחלק:
סימן עב
צ"ע בדברי רש"י זבחים י"ב לענין דחוי.
זבחים די"ב ע"ב בגמרא בעי רבי ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו בית דין שחלב מותר וחזרו בהן מהו, מי הוי דחוי או לא, ופי' רש"י הורו ב"ד שחלב מותר נחה הוא, דאלו עבר השתא לאו בר קרבן הוא, דאמרינן בהוראת יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ע"כ.
וקשה לי דאמאי פשיטא ליה לרש"י דאם עבר השתא פטור מקרבן, משום שהורו ב"ד שחלב מותר ועשה על פי הוראתן, הא ע"כ מה שאכל החלב היה בשוגג, דסבר היה שהוא שומן דאל"כ אמאי אכל דהא אכתי לא הוה ידע שיורו ב"ד שחלב מותר, דהא אכל קודם הוראתן ובמזיד ליכא קרבן, וע"כ שאכל בחזקת שומן ונמצא חלב, וכיון שכן תקשה הא קי"ל בהוריות ד"ב כרבי יוחנן דאף דקי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, מ"מ אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו שהוא חייב, משום שלא ע"פ הוראתן אכל, כמבואר שם וא"כ קשה איך תפס רש"י ז"ל לסברא פשוטה דאם אכל החלב השתא היה פטור, זה שפיר אם היה אוכל חלב ע"פ הוראתן, אבל הכא אם היה אוכל חלב השתא באותו שגגה עצמו, כמו שאכל מקודם ההוראה היינו שהיה סבור שהוא שומן ואכלו, א"כ היה חייב דהא נתחלף לו חלב בשומן ואכלו קי"ל דחייב והכא ג"כ הא נתחלף לו חלב בשומן, ואמאי מקרי שנדחה מקרבן לשיטת רש"י וצריך עיון.
סימן עג
תירוץ נפלא על תמיהת הגאון רעק"א בהחדושים בלקוטים למס' זבחים צ"ה.
בחדושי רעק"א בלקוטים זבחים צ"ה כתב וז"ל עוד יש לי לתמוה על דברי הרשב"א בתורת הבית הארוך שכ' שם במשמרת הבית דלא אמרי' לענין חם מקצתו חם כולו כבולעו כך פולטו, ולא מהני שיגעיל מקצת הכלי ובעינן הגעלה בכל הכלי והא דאמרי' אותה למעוטי תרומה דבישל במקצת כלי אין טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי, היינו דוקא בתרומה דהוא התירא, ומצינו בו דמקילין בו לענין הרכינה ומיצה, ותמוה לי מאד דמ"מ היכא אמרי' בסוגיין וטעמא מאי, דבקדשים היכא דבישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי ומשני דאמר קרא ואם בכלי נחושת בושלה ואפילו בישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי, ולפי דברי הרשב"א הנ"ל תיפוק ליה בקדשים דמגעילין בזמן שנעשה נותר, ובכה"ג בכל איסורים טעון הגעלה בכל הכלי, והניח התמיה זו בצע"ג.
ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות לפ"מ דאי' בע"ז דף ע"ו רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, והתניא והשפוד והאסכלא מגעילן בחמין, א"ל מה ענין קדשים אצל גיעולי עכו"ם הכא היתירא בלע התם איסורא בלע, גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתרא בלע הילכך סגי ליה בהגעלה] ופריך רבה סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט, ומשני רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ופריך בגמ' אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי קשיא, וכ' ע"ז הרשב"א בתה"ב דקכ"ח ע"ב וז"ל שמעינן מינה דכל שבישל בו לאחר מכאן, נפלט האיסור ממנו ונכשר לגמרי, עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילו שהרי נגעל בבישול יום שני ונכשר לגמרי וקשיא לי טובא וכי מי עדיף בישול דיום שני מהגעלה גמורה, ואם הגעלה הוה קשיא ליה לרב עמרם האיך מכשירתן, מה היתה תשובת של רבא דאמר כל יום ויום נעשה גיעול והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו וכו' ועוד דהא קי"ל בכלי מתכות חם מקצתו חם כולו שהאיסור הנבלע מתפשט והולך בכל הכלי וכדאי' בפ' כ"צ וגדולה מזו אמרו בפסחים בפ' כ"ש מגעיל להו אלקתייהו ברותחין, אלמא אין נכשרין בהכשר מקום חתוך לבד כל להב הסכין עד שיכשיר אף הקתא, וא"כ השפוד והאסכלא שבישלו בהן חטאת נתפשט הבלע בכולן, וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר האיך עלה הכשר לכולו ותירץ ע"ז וניחה לי דה"ק דקדשים התירא בלע וכיון שבישל בו קודם שיבוא לידי נותר, לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע שם נותר כבר נקלש ונחלש האיסור כ"כ ע"י בישול זה שני עד שלא נשאר לו אלא בלע מועט, ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה וכענין שאמרו לענין בב"ח בדגים שעלו בקערה, שמותר לאכלן בחלב, משום דכיון שטעם הבשר נקלש ונחלש כ"כ קודם שיבוא לידי איסור בב"ח, וכן הבלוע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט, ועם בישול זה השני אע"פ שאין האור מגיעה לכולו, מ"מ גם הוא ע"י חם מקצתו חם כולו מתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שלם בלע שיהא ראוי לחול עליו שם נותר, אבל קודם שבישל בו שנית הבלע מרובה, וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דופני הכלי עכ"ל הרשב"א.
מבואר מדבריו דהתירוץ דלאחר ההגעלה הוי בלע מועט דאיקלש איסורו ואין ראוי לחול עליו שם נותר עולה על שני הקושיות בחדא מחתא, היינו דמה שהקשה אמאי מהני גבי קדשים דהשפוד והאסכלה בהגעלה מה שבישל בו בכל יום והוי גיעול הא שפוד ואסכלה הוי דבר שמשתמשין באור וצריך ליבון, וע"ז תירץ דגם בהגעלה נעשה הבלע מועט ואינו ראוי לחול עליו שם נותר, וכן מה שהקשה אמאי מהני הגיעול מה שמבשל לכל יום הא מגעיל רק מקצת הכלי ואיך מהני ההגעלה על כל הכלי, וע"ז תירץ ג"כ דהבלע שבכל הכלי אינו אלא דבר מועט וכיון דקדשים היתרא בלע סגי בזה דאינו ראוי לחול עליו שם נותר, אחר ההגעלה של מקצת הכלי שנשתמש בהן דקליש איסוריה:
ומעתה נחזור לדברי הגמ' דע"ז הנ"ל דמקשה אמאי תנן גבי קדשים השפוד האסכלה מגעילן בחמין, ומשני הגמ' למסקנא רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע התם איסורא בלע ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דקא פליט ליתא לאיסורה בעיניה, ופי' רש"י לעולם כדאמרינן מעיקרא דהיינו משום דבקדשים התירא בלע, ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט, לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו, חזינן מזה דלהכי בקדשים סגי בהגעלה במקום ליבון משום דבשעת הבליעה היה היתר, ואף דבשעת הגעלה שמפליט אז הוא איסור ואמאי סגי בהגעלה, מ"מ כיון דבשעת הפליטה כבר היתה בלוע בדופני הכלי וליתא לאיסורא בעיניה, וא"כ הוי תרתי למעליותא דבשעת הבליעה הוא היתר ובשעת הפליטה ליתא לאיסורא בעיניה ולהכ' סגי בהגעלה במקום ליבון וא"כ לפי מה שכתב הרשב"א הנ"ל דאם מגעיל רק מקצת הכלי נשאר הבלוע שנתפשט בכל הכלי רק דבר מועט, ולכן היכא דבלע היתירא סגי אם מגעיל רק מקצת הכלי כגון בבשר לגבי חלב אי איפכא, ולפ"ז למסקנא אפילו בקדשים כיון דבשעת בליעה הוא היתר אע"ג דבשעת פליטה כבר נעשה נותר והוי איסורא, מ"מ סגי בהגעלה במקצת הכלי, דהא בשעת פליטה ליתא לאיסורא בעינה, והוי תרתי למעליותא דבשעת בליעה הוא היתר ובשעת פליטה ליתא לאיסורא בעיניה ולא חמיר איסוריה כמ"ש רש"י, וא"כ סגי בהגעלה מקצת הכלי דהא מה שנתפשט בכל הכלי הוא רק בלע מועט, ולגבי בלע מועט מהני הך תרתי למעליותא דלא בעינן הגעלה בכל הכלי, וכמ"ש הרשב"א לפי ההוה אמינא דקדשים מקרי היתרא בלע סגי בהגעלה מקצת הכלי משום דהוה בלע מועט, אם כן אף לפי המסקנא דהגמ' פריך דקא פליט איסורא, מ"מ הא גם בזה נשאר תרוץ הגמ' לפי המסקנא דכי קא פליט ליתא לאיסורא בעיניה, וא"כ מקרי היתירא כמו בשר לגבי חלב ושפיר מהני הגעלה במקצת הכלי, וכמו דמהני הך סברא דליתא לאיסורא בעיניה לענין דמהני הגעלה בקדשים בשפוד ואסכלא, אף דבכל האיסורים צריך ליבון מ"מ בקדשים סגי בהגעלה משום דליתא לאיסורא בעיניה, כמו"כ מהני הך סברא דליתא לאיסורא בעיניה לענין דלסגי הגעלה במקצת הכלי, וכמו בהיתרא דלא בעינן הגעלה בכל הכלי, וכמו שמדמה הרשב"א הגעלה במקצת הכלי דמהני בהיתירא כמו דמהני הגעלה בהיתירא בדבר הצריך ליבון כגון בשפוד ואסכלה, וכמו"כ להך סברא דליתא לאיסורא בעיניה נמי שוין.
וממילא מיושב קושית הגאון רעק"א הנ"ל שתמה על הרשב"א שכ' דבאיסורין בעינן הגעלה בכל הכלי, ורק בב"ח ובתרומה דהוה היתירא סגי במקצת הכלי, א"כ מאי פריך הגמ' וטעמא מאי צריך בקדשים מריקה ושטיפה בכל הכלי, הא בקדשים שמגעילין בזמן שנעשה נותר הוה ככל האיסורין דבעינן הגעלה בכל הכלי, ולפ"מ שכתבתי אף דנעשה נותר, מ"מ הוה כמו היתירא משום דבשעת פליטה ליתא לאיסורא בעיניה וז"ב ודוק היטב כי הוא תרוץ נפלא על קושית הגאון הנזכר לעיל.
סימן עד
תירוץ לקושית הא"מ על התוס' והרא"ש בפ' ב' דפסחים לענין אפר חמץ ומיושב קושית הב"ה על הרמב"ם תמיה על התוס' חדשים שם ותמיה על הא"מ הנ"ל בסוף התשובה.
באבני מלואים בשו"ת סימן י"ט הביא קושית הבית הלל על הרמב"ם שכ' בפ"ג מהל' חמץ ומצה כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עכ"ל, והיינו כחכמים דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ודלא כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והקשה בזה בס' בית הלל ביו"ד סי' רצ"ה כיון דהרמב"ם פסק סוף הלכות פסוה"מ כחכמים סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפת אתה מיקל באפרן ובחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ע"כ והקשה המג"א בסימן תמ"ה ס"ק א' וז"ל ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמותר לשורפו ובסוף ה' פסוה"מ פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שאתה מחמיר בשריפתן אתה מיקל באפרן, שאפר הנקברים אסור עכ"ל.
והגרע"א שם בחדושיו תירץ לפי מ"ש התוס' סוף תמורה בטעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו, א"כ י"ל דדוקא בנקברים בעלמא דאין מעשה הקבורה מצוה, אלא משום חשש תקלה ראוי לקברו זהו לא מקרי נעשה מצותו, אבל חמץ לרבנן דמצות השבתה עליו וע"י זה מקיים מצות השבתה, א"כ גם זה מקרי נעשה מצותו, ומה לי השבתה ע"י שריפה לר"י או השבתה ע"י נקברים לרבנן, ומיושב דברי הרמב"ם עד כאן.
ותמהני על מה שכתב דהרמב"ם ס"ל דחמץ אפרן מותר הא הרמב"ם כתב שם דאם שרף משש שעות ולמעלה הפחמין שלו אסורין בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה וגבי ערלה כתב הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' מ"א ה' כ"ד דכיון שנעשו גחלים הלך איסורן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם דס"ל דחמץ אפרן אסור משום דהוה מן הנקברים ודלא כמו שכתב הגרע"א הנ"ל, והאבני מילואים הנ"ל תירץ ג"כ כמו שכתב הגרע"א הנ"ל דהא דכל הנקברים אפרם אסור ולא אמרינן שנעשית מצותו, משום דכל הנקברים אין המצוה לבערם מן העולם, רק דצריך לכסות אותן ולהעלימם מן העין שלא יכשלו בהנאתן משא"כ הכא גבי חמץ כיון דמצותו בהשבתה, כיון שנעשה מצותו ע"י שריפה מותר אח"כ בהנאת אפרן וז"ב והעיר בעצמו ממה שכתב הרמב"ם גבי חמץ דהפחמין אסורין בהנאה, ותירץ דכונת הרמב"ם דאסור לכתחלה, כמ"ש התוס' בפסחים פ' כ"ש ד' כ"ז גבי בשלה ע"ג גחלים של ערלה ד"ה מותר וכתבו התוס' דוקא בדיעבד אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה, יש לחלק בין אפרן לגחלים מבואר דאפילו היכא דאפרן מותר כמו ערלה וכה"כ אפיה"כ גחלים אסורין לכתחלה ולכך סתם הרמב"ם וכתב דהפחמין אסור בהנאה היינו לכתחלה וגם זה פלא דהא דגחלים אסור לכתחלה מוכח זה מערלה וכה"כ כמ"ש התוס', והרמב"ם גבי ערלה וכה"כ לא זכר כלל שאסורין הפחמין לכתחלה ואדרבה כתב דכיון שנעשו גחלים הלך איסורן, וגבי חמץ שלא נמצא כלל בשום מקום הך איסור דלכתחלה בהנאה, ואיך נוכל לומר דכונתו על לכתחלה וצ"ע:
אמנם האבני מילואים הקשה על מה שכתב דגבי חרוץ אפילו למ"ד דהשבתתו בכל דבר מ"מ אפרן מותר משום דגם בקבורה מקרי נעשה מצותו כיון דמצותו בהשבתה וכמו שכתב הגרע"א הנ"ל, מהא דאיתא בריש פ' כל שעה דתנן ולא יסיק בו תנור וכרים, ופריך בגמ' פשיטא ומשני ל"צ אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וסד"א בהדי דעביד מצותו ליתהני מיניה קמ"ל, ולפי"ז תקשי לפי מ"ש דלחכמים נמי מתקיים מצותו בשריפה אמאי קאמר ל"צ אלא לר"י, דלחכמים נמי נימא דסד"א דליתהני בהדי דעביד מצותו, ותירץ שם בדוחק יעו"ש ובתוס' שם כתבו להדיא דל"ר יהודא דאמר חמץ בשריפה אפרן מותר, אבל לרבנן דס"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרינן בפ"ב דתמורה דאפרן אסור, וכן כתב הרא"ש יעו"ש מבואר להדיא דלא כמו שכתבו דלכו"ע אפרן מותר, גבי חמץ משום דמצותו בהשבתה:
אמנם באמת טעמא בעי על התוס' והרא"ש שכתבו דלרבנן אפרן אסור הלא סברת האחרונים נכונים בטעמו דכיון דמצותו בהשבתה נמצא דגם בקבורה נעשה מצותו וראוי להיות אפרן מותר כמו שריפה לר"י.
ולענ"ד נראה דסברתם אינה מוכרחת ואדרבה מסתמא להיפך וכדעת התוס' והרא"ש דלרבנן אפרן אסור דבשלמא לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה שייך שפיר לומר הסברא דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו, כיון דלאחר המצוה נעשה אפר ופקע ממנו שם חמץ ואילו היה נעשה אפר קודם הפסח היה ג"כ מותר דזה לא מקרי חמץ, אלא דהיכא דנעשה אפר לאחר זמן היה ראוי לאסור מטעם שבא מאיסורי הנאה, וכיון דכבר נעשה מצותו לא איכפת לן מה שבא מאיסור הנאה, דהא בעצם לא מקרי ע"ז שם חמץ, אבל לרבנן דס"ל דחמץ הוא מן הנקברים ויכול לזרוק החמץ לים או פוררו וזורה לרוח, וזה הוא עיקר המצוה ואחר ביעור כזה לא נוכל לומר דפקע שם חמץ ומותר באכילה ובהנאה, דהא לא גרע מחמץ של נכרי ומה לו אם עשה בחמץ זה מצות ביעור אם לא, סוף סוף חמץ הוא ואיך נוכל לומר דפקע ממנו שם חמץ בעת הביעור, ובודאי אם ימצאנה ישראל אחר הביעור חייב כרת על אכילתו ואסור בהנאה, ועובר בב"י וב"י דהא עדיין לא נפקע איסור חמץ, ואימתי נוכל לומר דפקע ממנה שם חמץ לאחר שירקב ונעשה עפר בעלמא, וכיון דהמצוה עשה כבר בשעת הביעור ועכשיו בשעה שנעשה עפר אינו עושה שום מצוה, ולפי"ז אפילו לאחר שנרקב ונעשה עפר ג"כ אסור בהנאה, דהא עכשיו לא נעשה מצותו כלל ומה שנעשה המצוה בשעת הביעור אינו מועיל כלום להתיר בהנאה, ואח"כ ג"כ אינו מתירו בהנאה דהא איסור הנאה לא פקע בכדי בלא שום מצוה לא שייך ע"ז לומר נעשה מצותו, וא"כ אף אם ישרוף החמץ ונעשה אפר מיד בעת עשית המצוה ג"כ אין שום היתר באפרן, דהא חזינן דמצות תשביתו לא ניתן להפקיע האיסור, דהא יכול לקיים השבתה בכל דבר באופן שלא יפקע שם חמץ, לכן גם כאן לא פקע דמה לי אם ישרוף החמץ או יקבור, כיון דהמצוה לא ניתן להפקיע את האיסור, אבל לר"י דס"ל דחמץ בשריפה שפיר נוכל לומר דהמצוה ניתן להפקיע ממנה איסור חמץ, דהא מיד לאחר המצוה נפקע ממנה שם חמץ, וכיון דנעשה מצותו אין מועלין בו ולכן שפיר כתבו התוס' והרא"ש דלר"י אפרן מותר ולרבנן אפרן אסור, ודלא כמ"ש האחרונים הנ"ל דלכו"ע אפרן מותר:
אלא דלפי"ז הדרא קושית הב"ה והמג"א על הרמב"ם דאמאי מותר לשרוף את החמץ הא כל הנקברים לא ישרפו משום דאתה מיקל באפרן. ולענ"ד נראה לתרץ שלא יקשה על הרמב"ם דחמץ אף שהוא מן הנקברים ואפרן אסור, מ"מ לא דמי לשאר איסורי הנאה דקחשיב בסוף תמורה דהדין בכל הנקברים לא ישרפו, דהתם עיקר הביעור הוא משום דאסור בהנאה, וא"כ אם נימא דהאפר אסור בהנאה הוי כמו גוף האיסור, וצריך ג"כ ביעור מן העולם כמו שהיה בעין, וא"כ מה הועיל בשרפתה דהא עדיין לא יצא מצות ביעור, וע"כ יסבור מזה דאפרן מותר, ולכן שפיר הדין דכל הנקברים לא ישרפו וכמ"ש רש"י שם משום דאתי למישריא את האפר, דאל"כ הא סוף סוף צריך לקבור את האפר כיון דאסור בהנאה ולמה לו לעשות שריפה מקודם, וע"כ דמותר האפר ובשריפה לבד נפקע האיסור, אבל גבי ביעור חמץ דעיקר הביעור הוא משום ב"י וב"י ולא משום איסור הנאה כלל, דכל היכא דאינו עובר בב"י וב"י אינו מחויב לבער כלל מן העולם כדמוכח בכמה דוכתי, אבל מחמת איסור הנאה של החמץ אין עליו חובת ביעור דזה רק על דבר שאסור בהנאה לעולם, אבל חמץ שאינו אסור רק לזמן וכשיעבור הזמן יהי' מותר, מהי"ת שיהיה מוטל עליו חובת ביעור להפסיד ממנו לחנם, אלא דביעור החמץ הוא משום שלא לעבור בב"י וב"י וא"כ גם בשריפת החמץ אף שנשאר האפר בעולם כבר יצא חובת ביעור, ולא יצטרך לבער האפר מן העולם, דעל אפר ליכא ב"י וב"י וא"כ מהי"ת יטעה אדם ויסבור דהאפר מותר, דהא אף אם הוא אסור הלא צריך לשרוף את החמץ משום ב"י וב"י, ומאין יהי' היתר להאפר דהא בא מאיסורי הנאה, והוי כמו החמץ בעין אלא שאינו עובר בב"י וב"י, וא"כ אינו דומה לשאר נקברים דהביעור הוא כיון דאסורין בהנאה לעולם, ולכן צריך לבער מן העולם כדי שלא יהנה אדם ממנו, ואם נימא דאסור ליהנות באפרן א"כ מה מועיל השריפה, ולכן יסבור דאפרן מותר, אבל גבי חמץ לא שייך סברא זו וא"כ שפיר הדין דמותר לשורפן, ומ"מ האפר אסור בהנאה ורק לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הוי ההיתר משום דנעשה מצותו, אבל לרבנן אסור האפר ומ"מ מותר לשרוף החמץ לקיים מצות תשביתו והאפר יהיה אסור כבתחילה, ורק שאינו עובר בב"י וב"י ומיושב שפיר דברי הרמב"ם:
וראיתי בתוספת חדשים על המשניות שמתרץ דברי הרמב"ם דלכן מותר לשרוף ולא חיישינן לשמא אתה מיקל באפרן, משום דלתקלה דזמן מועט דחמץ אינו אסור אלא לשבעה ימים לא חיישינן ושגה בזה דעד כאן לא אמרינן דלתקלה בזמן מועט לא חיישינן רק היכא דבאמת יודע שהוא אסור, אלא דחיישינן שמא ישכח האיסור ויהנה ממנה ולכן חיישינן שישכח לזמן מרובה, אבל לזמן מועט לא חיישינן שישכח ויבוא לידי תקלה, אבל גבי חמץ אם אנו מתירין לשרוף ויסבור שהוא מן הנשרפין דאפרן מותר וא"כ מעיקרא אינו יודע האיסור כלל, וא"כ מאי נ"מ בין זמן מרובה לזמן מועט דאפילו אם יעבור פעם אחת על איסור הוא ג"כ תקלה, ואין בזה שום תועלת מה דהוה רק לזמן מועט וז"פ:
ובאבני מילואים שם בסוף התשובה ראיתי דבר תמוה מאד שכתב וז"ל, ובזה ניחא לישב קושית התוס' סוף תמורה בהא דחשיב שם דין הנקברים בשר וחלב כו' ודין הנשרפין ערלה וכה"כ והקשו דליחשב נמי חמץ בפסח אי כר"י בין הנשרפין, אי כחכמים בין הנקברים ע"ש, וזה פלא גדול דליתא שם בתמורה דברי התוס' אלו, ואדרבה התנא חשיב שם במשנה חמץ בפסח לראשונה דתנן ואלו הן הנשרפין חמץ ופסח וערלה וכה"כ, ובגמ' שם איתא סתם לן תנא כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וא"כ איך יוכל להיות שהתוס' מקשים קושיא זו בשום מקום כיון דליתא לקושיא כלל, ולא ידעתי אנה מצא מקום לקושית התוס' הנ"ל וצ"ע:
סימן עה
הערות על המנחת חינוך מצוה דפ"ב הענין שחוטי חוץ וישוב קישית הגרע"א בתוס' ב"ק ע"ו:
בספר מנחת חינוך מצוה רפ"ז כתב וז"ל נלענ"ד ברור דאם שחט קדשים בחוץ מלבד דחייב משום שחוטי חוץ חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה מה שחתך רוב הסימנים דהוא משום מום גלוי, אך בפנים הכשירו בכך אבל אם שחט בחוץ דפסולה וחייב משום שחוטי חוץ אין לך מום גדול מזה ולפי"ז אף באותן שאינו חייב משום שחוטי חוץ כגון שעיר המשתלח לאחר וידוי מ"מ חייב משום מטיל מום בקדשים וכן כל פסולים העושה בשחיטה במזיד חייב משום מטיל מום בקדשים והביא שם שכן כתב רש"י בחולין ד' ל' ע"א שכתב להדיא דתוכף בתחילת השחיטה אין לך מום גדול מזה ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"י יעו"ש וכתב ע"ז שהיא הערה חדשה:
ולענ"ד נראה לבאר דזה אינו דשחיטה לא הוי מום לחייב ע"ז משום מטיל מום בקדשים ומלבד שזה נגד השכל שיתחייב בכל פסולי המוקדשין בשחיטה גם משום מטיל מום בקדשים ולא נזכר זה בשום דוכתא בגמ' וברמב"ם שזה נוגע לכמה ענינים ונראה עוד להוכיח בראיות ברורות דליתא לדבריו כלל ומתחילה נבאר דברי הגמ' דחולין שהביא ראיה מזה דשחיטה הוי מום ולענ"ד ליתא לראי' זו. וזה לשון הגמ' בחולין שם גבי מחלוקת ר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא ופריך בגמ' מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו] שלא לשמו חייב (כגון ששחטו לשם שלמים חייב דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזבח כשר הוא] והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא וכל הזבחים שנזבחו בפסח על החמץ חייב] ש"מ דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה (וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ולכן פטור בסתמא] ומשני הכא במאי עסקינן כגון שהיו בעלים טמאי מתים דנדחין לפסח שני והאי הוא דבעי עקירה הא אחר לא בעי עקירה אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איפסיל ליה מתחילת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחי ליה מפסח דהא לא חזי לשהוייה לפסח שני אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט ומשני אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי ופי' רש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידה כולה לפסח ולכאורה הוא מפורש בגמ' כדברי המנ"ח הנ"ל דשחיטה הוא מום לפדות על ידו דהא קאמר דמדמי פסח לא אידחי וע"כ ע"י פדיה כמ"ש רש"י הנ"ל:
אמנם נראה דאינו ראיה כלל דהנה בתוס' שם הקשו וא"ת ממ"נ אידחי גם מדמי פסח דמכי שחט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ותירצו דמיד אחר פדיון יוציאנו חוץ ויגמור שם שחיטתו עכ"ל ולפי"ז תמיה לי דהא כונת הגמ' להקשות על המ"ד דס"ל אין לשחיטה אלא בסוף דכיון דאידחי גם מדמי פסח א"כ הוי הגמר שחיטה לשם שלמים ואמאי פטור משום שוחט על החמץ וא"כ אפילו אם לא אמרינן דבסתמא אידחי גם מדמי פסח מ"מ אם גמר בפירוש השחיטה לשם שלמים הוי עקירה וכשר לשם שלמים וחייב משום שוחט על החמץ וא"כ איך יתכן לומר דתחילת השחיטה הוי מום שיכול לפדות ע"י מום זה הא אם ירצה יגמור שחיטתו לשם שלמים ולא מצינו בשום דוכתא מום כזה שאם ירצה יכול לפדות ויהי' חולין וגם יוכל לשחוט ולהקריב על גבי מזבח וזה דבר בלתי אפשר שיהי' מום שיכול להקריב ויכול לפדות על ידו דממ"נ דאם הוא מום אמאי יכול להקריבו על גבי מזבח ואם לאו מום הוא איך יוכל לפדות על ידו וא"כ תקשה הכא דאם תחילת השחיטה הוא מום כמ"ש רש"י ויכול לפדות ע"י ולהוציאו לחוץ ולגמור שחיטתו לשם חולין כמ"ש התוס' א"כ איך יתכן שיוכל ג"כ לגמור שחיטתו לשם שלמים דהא מקריב בע"מ ע"ג המזבח וזה הוא תרתי דסתרי והיא פליאה גדולה לכאורה:
ולכן נראה ברור דברי הגמ' בהא דמשני אביי נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי דלא כמו שמפרשים בפשוטו דבתחלת השחיטה הוי מום ויכול לפדותו ולהוציאו לחוץ ויגמור שחיטתו לשם חולין דזה בלתי אפשר דכיון דעדיין יכול להקריבו לשם שלמים אינו במציאות לומר שיוכל לפדות ע"י מום של שחיטה וכמ"ש אלא דהפירוש בדברי הגמ' הוא בדרך אחר ורש"י ותוס' אין פרושם בדברי הגמ' עולים בקנה אחד דהתוס' מפרשים בסגנון אחר ורש"י בסגנון אחר דבאמת התוספות אינם מפרשים כלל משום דשחיטה הוי מום ויכול לפדותו ולכן לא אדחי מדמי פסח רק שמפרשים דנהי דכיון ששחט פורתא אדחי מפסח אבל מדמי פסח מי אדחי, דהא זה פשוט דאם באמצע השחיטה יפול בהקרבן מום כגון יבלת או צרימת אוזן או מום אחר דבודאי הדין שיכול לפדות גם באמצע השחיטה לשם חולין ודמיו יהיו למזבח וא"כ ה"נ גבי פסח דלאחר שחיטת מקצת דאדחי לה מפסח דהא אינו ראוי לשהותו על פסח שני אבל עכ"פ כל משך זמן שיעור השחיטה אם יפול בו מום יהי' יכול לפדותו ויפול דמיו לפסח א"כ לא אדחי מדמי פסח וכמו בכל פסולי המוקדשין דאמרינן ירעה עד שיסתאב וימכור ויפלו דמיו וכו' חזינן דאע"ג דפסול לקרבן מ"מ עדיין חזי לדמיו דהא מועלין בהם והטעם משום שיכול להיות שיפסול בו מום וימכור וא"כ ה"נ כ"ז שלא נגמר השחיטה עדיין ראוי לדמי פסח דהא יכול להיות שיפול בו מום שראוי לפדות עליו וימכר ויהיה הדמים לפסח ולכן קאמר הגמ' שפיר דכיון דעדיין ראוי לדמי פסח א"כ בעי עקירה לשם שלמים אבל מסתמא לא הוי עקירה דהא עדיין ראוי לדמי פסח וא"כ א"ש דברי הגמ' אף אם נימא דשחיטה לא הוי מום אלא הכונה שיכול לפדותו ע"י שיפול בו מום אחר כגון יבלת או צרימת אוזן באמצע השחיטה וע"ז הקשו התו' דממ"נ אדחי גם מדמי פסח דמכי שחיט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין וכו' ואם לאחר פדיון גומר שחיטתו א"כ הו"ל חולין בעזרה וכו' ותרצו דמיד אחר פדיון יוציאנה לחוץ ויגמור שם שחיטתו ואם כן אינו מוכח כלל דשחיטה פורתא הוי מום וכמ"ש:
אמנם שיטת רש"י הוא דהא דמדמי פסח לא אדחי היינו משום שיכול לפדות ע"י מום של השחיטה רק דרש"י לא איכפת ליה כלל קושית התו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבין דהא איכא תנא דס"ל דשפיר פודין כמבואר בבכורות ט"ו ול"ט ובפסחים כ"ט וא"כ נוכל לומר דאביי מוקי למתני' כמ"ד פודין ולכן מפרש דהמום הוא השחיטה ואין כונתו כלל שיוציאנה לחוץ אחר הפדיון ויגמר שחיטתו כמ"ש התוס' אלא כונתו שיפסוק באמצע השחיטה ולא ישחוט יותר ותהיה נבילה ואז נוכל לומר דהמקצת ששחט מקודם הוא מום דאין לך מום גדול מזה דהא הוא גלוי ונכר ואין ע"ז שם שחיטה כיון שפסק באמצע ולא גמר השחיטה ולכן הוי שפיר מום לפדות על ידו ואף דהוי נבילה מ"מ א"ש למ"ד פודין ולפ"ז אין ראיה מכאן דשחוטי חוץ חייב משום מטיל מום אפילו לשי' רש"י דהכא דוקא הוא מום משום שלא גמר שחיטתו ולא גרע מקום השחיטה מצרימת אוזן דהוי מום או כמו פרטי שפתיו אבל היכא ששחט שחיטה גמורה אלא דפסול מצד אחר מחמת שחוטי חוץ לא נוכל לומר כלל דהפיסול משוי ליה מום דהא בלא הפיסול הוי שחיטה כמו שארי שחיטת קדשים ומחמת הפיסול שמצד אחר לא מקרי מום לפדות ע"י וא"כ אין מכאן ראיה לדברי המנ"ח הנ"ל:
אמנם מדברי התוס' ב"ק ע"ו מבואר להדיא דהשחיטה של שחוטי חוץ נמי הוי מום וא"כ נוכל לומר לכאורה כדברי המנ"ח דחייב נמי משום מטיל מום בקדשים:
ולענ"ד נראה דגם מדברי התוס' אין ראיה דחייב משום מטיל מום דזה לשון התוס' שם אמה דקאמר דשחיטת חמץ הוי שחיטה שאינה ראויה והקשו ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבשלמא פיגול אין לו פדיה משום דמצוה לשורפו אבל שחוטי חוץ אינה בשריפה וכו' ותירצו דמום שהוא מחיים חשוב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום יעו"ש:
והגאון רעק"א בדו"ח בתשובה הא' לנכדו הגאון רא"ש תמה על תירץ התוס' וז"ל הא למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ושחט בחוץ וגמרו בפנים פסול וגם לאידך מ"ד מ"מ בסימן אחד מודה וא"כ מיד כששחט מעט או סימן אחד אין לך מום גדול מזה עכ"ל יעו"ש מה שתירץ נכדו הג' רא"ש ולפי"ז לא די שאין ראיה מדברי התוס' הנ"ל לדברי המנ"ח דשוחט בחוץ חייב משום מטיל מום בקדשים אלא אדרבה מכאן נראה שדבריו תמוהים מאד דאיך נוכל לומר דחייב משום מטיל מום דממ"נ דאם נימא דהגמר שחיטה הוי מום א"כ הוי מום דלאחר מיתה שכתבו התוס' דלא הוי מום לפדות על ידו וכיון דאין פודין במום זה בודאי אינו חייב משום מטיל מום ואם נימא דאמצע השחיטה הוי מום דמחיים וחייב משום מטיל מום אם כן תקשה על התוספות אמאי לא הוי מום לפדות על ידו ואמאי הוי שחיטה שאינה ראויה וכיון דמבואר בגמרא דהוי שחיטה שאינה ראויה ע"כ מוכח דבין גמר שחיטה ובין מקצת שחיטה לא הוי מום לפדות ע"י וא"כ בודאי דאינו חייב משום מטיל מום בקדשים כיון שאינו ראוי לפדות ע"י מום זה ולפ"ז מוכח מדברי הגמ' דשחיטת חוץ לא הוי מום ואינו חייב משום מטיל מום שלא כדברי המנ"ח ותמהני עליו שהביא דברי התו' לראיה ולא ראה שסותר את דבריו:
אמנם באמת טעמא בעי אמאי לא הוי מקצת שחיטה מום לפדות ע"י דהא הוי מום דמחיים וכמו שהקשה הגרע"א והיא תמיה גדולה, ונראה לענ"ד לתרץ דהא לכאורה דברי התוס' בלא"ה תמוהים דהתוס' לפי ההו"א הוה סברי דשחיטה הוי מום גמור לפדות ע"י ולפ"ז פשוט דהדין דאם הקריב אח"כ בפנים על המזבח דחייב משום מקריב בע"מ לגבי מזבח דכיון דהוי מום גמור חייב משום בע"מ א"כ תקשה בהא דתני בזבחים דהשוחט ומעלה בחוץ חייב שתים משום שוחט ומשום מעלה ואמאי חייב משום מעלה הא אינו ראוי לבוא בפנים משום מקריב בע"מ וכל היכא דאינו ראוי לבוא בפנים א"ח משום הקרבת חוץ כמבואר שם במשנה ר"י הגלילי אומר שחט והעלה בחוץ פטור שלא עלה אלא דבר פסול אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו ואפ"ה חייב וה"ה לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ וזה דוקא לענין פסול שחוטי חוץ ס"ל לרבנן דחייב אבל אם נימא דחייב בשחוטי חוץ אם העלה על גבי המזבח משום מקריב בע"מ דודאי דראוי להיות פטור אם הקריב בחוץ דכיון דיכול לפדות ע"י מום זה אם כן לא עדיף מקדשי ב"ה כמבואר בזבחים קי"ד יצאו קדשי ב"ה שאינן ראוין לבוא לפני אה"מ וא"כ איך היה הס"ד של התוס' דשחיטת חוץ הוי מום א"כ איך יתכן שיהיה מום שיכול לפדותו להוציאו לחולין ואפ"ה אם העלה בחוץ קודם פדיה יהיה חייב משום מעלה בחוץ לרבנן דזה לא יתכן בשום אופן דהוי תרתי דסתרי דאם הוי מום אינו חייב על מעלה בחוץ ואם חייב משום מעלה בחוץ א"א לומר בשום אופן דהוי מום והיא תמיה עצומה על התו':
ולכן נראה לפרש כונת התוס' עפ"מ דמבואר בזבחים כ"ה ע"ב ובבכורות ל"ט דהצורם אוזן הפר ואח"כ קבל את דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו שיהא שלם בשעת קבלה וכן כתב הרמב"ם בהמה שחסר מאבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה אפילו צרם באזנה קודם קבלה ה"ז לא יקבל שנא' ולקח וכו' שיהא שלם בשעת הקבלה מבואר מזה דמום שנעשה לאחר שחיטה קודם קבלת הדם פוסל משום שאינו קרבן שלם ובעינן שיהא הקרבן תמים ונראה דזה דוקא שפוסל מום כזה לאחר שחיטה אבל אינו מום גמור שיהיה חייב ע"ז משום מטיל מום בקדשים או משום מקריב בע"מ דלא נזכר בגמ' רק שפוסל את הקרבן אבל אין בו שום חיוב ע"ז משום דהמום נעשה לאחר שחיטה לכן אינו מום גמור וכן מוכח מהרמב"ם שכתב דין זה בפ' פסולי המוקדשין בין שארי פסולי קרבן ואם נימא דחייב ג"כ משום בע"מ היה להזכיר דין זה ג"כ לענין ש"ח אע"כ דמום שנעשה לאחר שחיטה הוא רק פסול בהקרבן משום תמים אבל לא משום בע"מ וכן מצאתי מפורש במנחת חנוך מ' רפ"ח שהביא הגמ' דזבחים הנ"ל וכתב וז"ל מ"מ נ"ל דאם עבר וזרק אינו חייב משום זריקת דם בע"מ כי באמת לאחר השחיטה לא שייך מום רק דגזרה"כ הוא מולקח דם הפר א"כ הגזרה"כ אינו רק לפסול אבל לא לחייב ע"ש וכן הסברא פשוטה ומש"כ המנ"ח במצוה הקודמת ונ"ל לפ"מ דמבואר בזבחים כ"ה ובבכורות דהצורם אוזן הקרבן אף לאחר שחיטה רק קודם קבלה דנפסל משום בע"מ וכ"כ הר"מ פ"א מפסוהמ"ק דה"ה נמי דחייב משום מטיל מום אם הטיל מום לאחר שחיטה קודם קבלה כיון דילפינן דקודם קבלה הנ"ל לענין מום כמו קודם שחיטה א"כ לכל הדינים שוין וחייב משום הקרבה אח"כ וכן משום מטיל מום בקדשים כ"נ לענ"ד פשוט ודבריו תמוהים שסותר א"ע דהא כ' אח"כ דלא הוי מום רק לפסול אבל לא לחיוב והכא כ' דחייב ג"כ ובודאי דבריו האחרונים עיקר א"כ חזינן מזה דמום שנעשה לאחר שחיטה לא הוי מום גמור לחייב משום מקריב בע"מ או משום מטיל מום בקדשים ורק דהוי מום שיפסול הקרבן:
ועפ"ז יובן היטב דברי התו' דב"ק הנ"ל שהקשו דבכל שחוטי חוץ יכול לפדות ע"י מום של שחיטה ואמאי הוי שחיטה שאינה ראייה דהתוס' בקושיתם ג"כ ידעו דנהי דשחיטה הוי מום אבל עכ"פ לא עדיף ממום שנעשה לאחר שחיטה קודם קבלה דלא הוי מום גמור לחייב ע"ז משום מקריב בע"מ או משום מטיל בע"מ ולכן שפיר הדין דשוחט בחוץ ומעלה בחוץ דחייב ג"כ משום מעלה בחוץ ואף דכבר נעשה בע"מ מחמת השחיטה ואינו ראוי להקריב ע"ג מזבח ואמאי חייב משום מעלה בחוץ אלא דכיון דהוא מום שנעשה לאחר שחיטה ואם הוא מקריב על המזבח אינו חייב משום מקריב בע"מ ולכן אם הקריב בחוץ חייב משום מעלה בחוץ דאין זה מום גמור ואף דמ"מ הוא מום כזה פוסל את הקרבן אף שנעשה לאחר שחיטה זה תליא במחלוקת ריה"ג ורבנן דריה"ג ס"ל דכיון העלה דבר פסול פטור משום מעלה בחוץ ורבנן ס"ל דכל פסול שנעשה לאחר שחיטה אינו מעכב מלחייב משום מקריב בחוץ דהא שוחט בפנים נמי משהוציא פסלו כמבואר שם במשנה ולכן לא קשיא כלל על התוס' בקושיתם דסברי דשחיטת חוץ הוי מום אמאי חייב משום מעלה בחוץ בשחיטת חוץ דזה פשוט להתו' דמום כזה שנעשה לאחר שחיטה לא מהני לענין חיוב לא לחיוב ולא לפטור אלא דהתו' בקושיתם הוה סברי כיון דחזינן מגמ' דזבחים הנ"ל דמום שנעשה לאחר שחיטה עכ"פ פוסל את הקרבן ואסור להקריבו משום שלא מהני מום כזה שנעשה לאח"ש ג"כ לפדות ע"י כיון דסוף סוף אינו ראוי להקריב מחמת המום ופדיה בראוי להקריב תליא כמבואר בבכורות ל"ז ע"ב יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' שאינה קריבה כל עיקר יצאת זו שאינה קריבה היום אלא למחר וא"כ גבי מום לאחר שחיטה דפוסל את הקרבן ואינו ראוי להקריב לעולם נוכל לומר שפיר דהדין דפודין על מום זה ולכן נוכל לומר דבכל שחוטי חוץ או פיגול יהי' נוכל לפדותם ע"י מום של שחיטה וע"ז תירצו התוס' דאינו כן דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות ע"י אבל מום דלאחר שחיטה לא חשיב מום וכונתם דלפדות בעינן ג"כ מום גמור כמו לענין חיוב מקריב בע"מ אבל מום שהוא רק לפסול את הקרבן אין זה מום לפדות ע"י ולכן הוי שחיטה שאינה ראייה דאין פודין על מום דשחיטה משום דהוי מום דלאחר מיתה אמנם כ"ז ניחא אם נימא דרק גמר שחיטה הוי מום אבל אם נימא דגם מקצת שחיטה הוי מום ובודאי דזה מקרי מום דמחייב וראוי לפדות ע"י כמו שכתב הגאון רעק"א ולפי"ז מלבד קושית הגאון רעק"א על התוס' דתשאר קושיתם דיפדה מחמת מום דתחילת השחיטה דהוי מום דמחייב דהוי מום גמור לחייב עליו משום ש"ח ויכול לפדות ע"י ואמאי מקרי שחיטה שא"ר אלא דתקשי נמי על המשנה דזבחים הנ"ל דרבנן ס"ל דשוחט בחוץ ומעלה בחוץ חייב משום שוחט ומשום מעלה וא"כ קשה הא בתחילת השחיטה בחוץ או בסימן אחד נעשה בע"מ ואינו ראוי להקריב ע"ג המזבח דהא הוי מום שראוי לפדות ע"י וא"כ אמאי חייב משום מעלה בחוץ והדרא הקושיא לדוכתא:
ונראה לומר עפ"י מה דמבואר בתוס' ב"ק ד' ע"ב שהקשו ע"מ דאיתא שם בגמ' גבי חולין בעזרה כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ורצה הגמ' לומר כי קא מחייב אההוא פורתא והקשו בתוס' תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא כיון דנתקלקלה בשחיטה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל כמבואר בחולין כ"ז ע"ב דכל היכא דנתקלקלה בשחיטה לכו"ע אינו חייב על תחילת שחיטה ועיין במהרש"א שם שכתב דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היכא דסוף השחיטה פוסלת אין לתחילת השחיטה שם שחיטה כלל וכן מוכח בחולין מ' ע"ב דפריך הגמ' מהא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ופריך אשחוטי חוץ ליחייב דמכי שחיט בה סימן אחד אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא ומשמע שם דגם למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פריך ולא מחייב אפורתא קמא משום דבאמצע שחיטה נעשה עפרא אלמא כיון דסוף השחיטה פסולה אין תחילת השחיטה בשם שחיטה כלל ועפי"ז נוכל ליישב הקושיא הנ"ל אמאי חייב בשחוטי חוץ משום מעלה בחוץ הא באמצע השחיטה נעשה בע"מ ואינו ראוי בפנים ולפימ"ש התוס' הנ"ל ניחא שפיר דכיון דאם נימא דהוי מום באמצע השחיטה א"כ א"א לחייבו על סוף השחיטה משום ש"ח דהא שוחט בע"מ פטור משום שחוטי חוץ וכיון דבאמצע שחיטה נעשה דבר הפוטר משחוטי חוץ א"כ גם על תחילת שחיטה א"א לחייבו משום שחוטי חוץ דהא זה מקרי נתקלקל בשחיטה וכל היכא דנתקלקל בשחיטה גם התחלת שחיטה לאו שחיטה היא כלל כמו דחזינן הכי גבי דו"ה דאם על סוף השחיטה פטור מדו"ה א"א לחייבו גם אפורתא קמא משום דזה מקרי נתקלקל בשחיטה כמו"כ גבי שחוטי חוץ נמי כיון דעל סוף השחיטה א"א לחייבו משום דנעשה בע"מ משעה שנאסרה א"כ גם תחילת השחיטה לאו שחיטה היא דהא נתקלקלה השחיטה וכיון דלאו שחיטה היא בתחילה א"כ אינה נאסרת מתחילת השחיטה ולא הוי בע"מ כלל וממילא שפיר נאסרת מתחילת השחיטה ואפי"ה לא הוי מום עד גמר שחיטה משום דאם נימא דהוי מום א"כ אינה נאסרת מתחילתה וכמו דאמרינן לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ אמאי חייב בכל שחוטי חוץ הא הוי שחיטה שאינה ראויה וע"כ הטעם משום דאם נימא דלא הוי שחוטי חוץ א"כ הוי שחיטה ראויה ומשו"ה חייב ונאסרה משום שחוטי חוץ והכא נמי כיון דאם נימא דהוי מום מחמת איסור דמקלקל בשחיטה א"כ מקרי נתקלקל בשחיטה ואינה נאסרת מתחילה ושוב לא הוי בע"מ ולא נתקלקל בשחיטה ולהכי נאסרת מתחילת השחיטה ואפי"ה לא הוי בע"מ עד גמר שחיטה וכיון דכל זמן שלא נגמרה השחיטה לא הוי מום ואימתי נעשה מום אחר השחיטה לכן הוי מום דלאחר שחיטה ולא הוי מום לחייב משום מקריב בע"מ למזבח ולא לפטור משום דאינו ראוי להתקלקל בפנים והוי כמו צרימת אוזן לאחר שחיטה דלא הוי רק פסול אבל אינו מועיל לשום חיוב וזה פשוט וברור ולכן שפיר חייב משום שוחט בחוץ ומשום מעלה בחוץ ולא קשה מידי הקושיא הנ"ל: