בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אורח חיים
סימן א
תירוץ נכון לקושית הגאון רע"א בשו"ע או"ח סי' תנ"ד לענין גזל מצה ומיושב נמי קושית הפ"י בפסחים כ"ט ע"א:
בשו"ע א"ח סי' תנ"ד סעיף ד' אין אדם יוצא במצה גזולה, במה דברים אמורים כשגזל מצה, אבל אם גזל חטין או קמח ועשאן מצה יוצא בה, שקנאה בשינוי ודמים הוא חייב לו, והקשה ע"ז הגאון רעק"א וז"ל קשה לי אפילו אם גזל מצה אמאי אינו יוצא בה, הא כיון דלעסיה קניה בשינוי ובשעת בליעה דידיה קאכיל, כמבואר בכתובות ד' ל' דפריך הגמ' כיון דלעסיה וכו', וכן הקשה ג"כ הפנ"י בפסחים כ"ט על הס"ד דרב אחא בר יעקב דס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה, מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, וכתבו התוס' פירש"י מותר באכילה, וקשה דכיון כשהגביה הרי הוא חייב באחריותו ומקרי שלו, והקשה הפ"י אפילו לא הגביה תיפוק ליה מדלעסיה קניה, כמבואר בכתובות ל' ע"ב דפריך הגמ' סוף סוף כיון דלעסיה קניה, והגרע"א מסיים שמצא כן בריטב"א סוכה שכ"כ לקושטא דמילתא דיוצא אדם במצה גזולה משום דקניה בלעיסה והיא תמיה גדולה על השו"ע והתוס' פסחים הנ"ל:
ונראה לענ"ד לישב דעת השו"ע והתוס' דהנה ברמב"ם פ"א מה"ל גניבה ופ"ב מה"ל גזילה איתא מי שגנב כלי ושברו, או פתחו, או נשבר, או נפחת מאליו, אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, והכלי השבור יהי' לגנב, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם, וכתב ע"ז המ"מ וצ"ע למה לא קני בשינוי מעשה, ותירץ דאולי בששמו עליו, והלח"מ תירץ דלא חשיב שינוי מעשה גמור אלא שינוי מעשה זוטא, דבעינן שיהי' עמו שנוי השם, וכן הוא להלכה בשו"ע סי' שס"ו, וכתב ע"ז הט"ז שם דשינוי דנשבר לא חשיב שינוי, רק לטובת הנגזל שלא יוכל הגזלן ליתן לו בע"כ, אבל אם ירצה הנגזל ליטלו כמות שהוא יכול ליטלו ולא חשיב שינוי, ואינו דומה לשאר שינוי דהוי שינוי גמור:
ולפי"ז לכאורה תיקשי על הגמ' דכתובות דפריך הגמ' כיון דלעסיה קניה מה מהני הלעיסה, הא לא עדיף לעיסה שלעס הגזלן מאם שבר הגזלן את הכלי, שכתב הרמב"ם דלא הוי שינוי לקנות ואמאי קונה הכא בשינוי, דהא הלעיסה לא עשה שום שינוי רק כמו שבירה, שאם רצה הנגזל נוטל הכלי ומשלם הפחת:
לכן נראה לומר דהא גם בלא זה קשה, אמאי צריכין כלל לומר כיון דלעסיה קניה בשינוי, הא אפילו אם לא מקרי שינוי אבל עכ"פ גזילה מיהא הוי וחייב באונסין כמו דמבואר שם משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה, ולמה בעינן דוקא שיקנה בשינוי:
אמנם יובן היטב עפ"י מה שכתב רש"י בב"מ י"א גבי גנב, גגו חצירו וקרפיפו מנין, פירש"י שאם נכנסה ונעל בפניה לגונבה, אלמא ס"ל לרש"י דגנב לא קני בחצירו בלא מעשה, ורק היכא שמגלה דעתו ע"י מעשה שרוצה לקנות את הגניבה, אז קונה לו החצר, וכן כתבו התוס' בב"ק ס"ה שהכישה בחצירה לגונבה, חזינן דגנב אינו קונה שום גניבה בלא מעשה, ולפי"ז יובן דברי הגמ' דפריך כיון דלעסיה קניה דהא הכא כיון שתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא עשה הגנב שום מעשה קנין, רק שקונה בפיו מטעם חצר, כמו שכתבו התוס' ובש"מ דהקנין הוא בפיו מטעם חצר, ולשיטת רש"י גם בחצר אינו קונה הגנב בלא מעשה, ולזה שפיר מקשה הגמ' כיון דלעסיה קניה היינו בפיו מטעם חצר, והלעיסה הוא מעשה הקנין, כמו נעל בפניה לגונבה, דבל"ז אינו קונה בפיו דהא לא עשה שום מעשה, דחבירו תחב לו בבית הבליעה וחסר מעשה הקנין, ולזה מוכרח הגמ' לומר כיון דלעסיה קניה כדי שיקנה מטעם גזילה להתחייב באונסין והחיוב תשלומין בא לו קודם חיוב מיתה, אבל מטעם שינוי לא קנה כלל דאין זה מקרי שינוי כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל דשבירה לא מקרי שינוי וא"כ הלעיסה נמי לא מקרי שינוי:
ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א על השו"ע אמאי אינו יוצא במצה גזולה, הא כיון דלעסיה קניה בשינוי, דלפי מה שכתב הרמב"ם הנ"ל הלעיסה לא מקרי שינוי כלל לקנות את הגזילה, ואם רצה הנגזל ליטול את השברים ולשלם לו את הפחת הרשות בידו, א"כ אף לאחר הלעיסה לא מקרי לכם דלא קני קנין גמור ולכן אינו יוצא בה ידי מצה, והגמ' דכתובות הוא רק לענין קנין גזילה, והלעיסה הוא מעשה הגניבה כמו נעל בפניה, אבל לא מקרי זה שינוי כלל לקנות וכן מיושב בזה קושית הפ"י על התוס' פסחים הנ"ל, אמאי לא הקשו על רש"י דהוה שלו מטעם כיון דלעסיה קניה, ולפימ"ש לא קני בלעיסה ושפיר כתבו התוס' דחייב רק מטעם אחריות אבל לא מטעם קנין:
אמנם הגרע"א שם הביא שהריטב"א בסוכה כתב כן לקושטא דמילתא דיוצאין במצה גזולה מטעם כיון דלעסיה קניה, ולכאורה הוא סתירה למה שכתבנו, ונראה דהריטב"א בסוכה אזיל בשיטת הרשב"א לפי מה שמצאתי בביאור הגר"א חו"מ סי' שנ"ד שכתב מקור לדעת הרמב"ם והשו"ע דשבירה לא הוי קנין, ממה דאיתא בב"ק ד' צ"ז גבי התוקף ספינתו של חבירו דאם נחת אדעתא דגזלנותא צריך לשלם לו הפחת, אלמא דשבירה לא חשיב שינוי לקנות וכדעת הרמב"ם, ומסיים שהרשב"א חולק ע"ז דמפרש כונת הגמ' הנ"ל דתוקף ספינתו הוא משום דעדיין עומד למלאכתו הראשונה, אבל היכא שאינו עומד למלאכתו הראשונה שפיר הוו שבירה שינוי גמור לקנות, וא"כ לדעת הרשב"א דשבירה הוי שינוי א"כ לדידיה גם הלעיסה הוי שינוי לקנות קנין גמור כמו שבירה, ולכן פסק הריטב"א דיוצא במצה גזולה דלא כהירושלמי מטעם דקני בלעיסה, אבל הרמב"ם והשו"ע שפסקו דשבירה לא הוי קנין א"כ גם הלעיסה לא הוי שינוי לקנות קנין גמור ולא הוי לכם, ושפיר פסקו כהירושלמי דאין יוצאין במצה גזולה, דלא קני כלל בשינוי דלעיסה, ולא הוי לכם ואינו יוצא בזה ידי מצה:
אכן דברי הגר"א הנ"ל צריך ביאור קצת דלפי מה שכתב דהא דתוקף ספינתו של חבירי חייב לשלם לו דמי הפחת הוא מטעם דשבירה לא הוי קנין לקנות, א"כ תקשה דהא לכל הפחות הוי קנין לענין זה שאם רצה הנגזל שלא ליטול השברים אין שמין לו את הפחת ומשלם לו כלי שלם, א"כ הכא נמי גבי ספינה אם ירצה בעל הספינה ליטול כל דמי הספינה כעין שגזל היה ראוי ליטול דלענין זה הוי שינוי, והיה ליה להרמב"ם להביא דין זה ולא לסתום סתם שמשלם לו הפחת, דהא אם ירצה יוכל לתבוע ממנו כל דמי הספינה וזה צריך ישוב קצת:
סימן ב
תירוץ נפלא לתמיהת הקצה"ח בסי' שנ"ד על החק יעקב בהלכות פסח ויתיישב תמיהת הקצה"ח בסי' שס"ג על שיטת הרמב"ם,
ב"ק דף צ"ח ע"ב גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, וכתב ע"ז החק יעקב בהלכות פסח סי' תמ"ג דאם תובעו תוך הפסח לא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך, לפי שהכל מצווין לבערו בתוך הפסח וכאילו שרוף ועומד דמי, ונמצא שאינו מחזיר לו כלום, ומה"ט נקטו בש"ס ופוסקים גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, דדוקא אחר הפסח יוכל לומר לו הרי שלך לפניך, אבל בתוך הפסח אינו יכול לומר הרש"ל:
והקצה"ח בסי' שס"ג תמה על הח"י וז"ל וקשה ממ"נ אי חשבת ליה היזק ניכר בתוך הפסח דחשיב כשרוף, א"כ כבר קנה בשינוי וכדמוכח ב"פ הניזקין דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הו"ל שינוי וקנהו בשינוי ע"ש, דפריך למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק, מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרש"ל, וכמו שכתבו התוס' שם דאם שמיה היזק הו"ל שינוי ולא יוכל לומר הרי שלך לפניך, וא"כ כיון דקנה בתוך הפסח בשינוי, א"כ אמאי לאחר הפסח יכול לומר הרש"ל הא כבר קנה בשינוי, ואם נימא דלאו היזק ניכר הוא, א"כ תוך הפסח נמי אמאי לא מצי אמר הרש"ל, והא דאמרו בב"ק שם גזל חמץ ובא אחר ושרפו פטור דהכל מצווין עליו לבערו, היינו כיון דמצוה לבערו, משו"ה אע"ג דמפסיד בזה לגזלן שיצטרך ליתן דמים, מ"מ מצוה רמי עליו לבערו, אבל אכתי אינו מוכח מזה דלא מצי אמר לו הרש"ל, ומסיים הקצוה"ח לדינא דלכתחילה אינו רשאי לומר הרש"ל. דמצוה לבערו, אבל אם עבר הגזלן והחזירו ואמר לו הרש"ל נתקיים מצות השבה אפילו בתוך הפסח יעו"ש והוא תמיה גדולה וכבר נתחבטו בזה האחרונים לישב תמיהת הקצה"ח:
ולענ"ד נראה דדברי הח"י נכונים וברורים בלא שום פקפוק עפ"י מה שכתב הרמב"ם הנ"ל דמי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו, אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה הכלי, ומשלם לבעלים שנים בדמיו, והכלי השבור יהיה לגנב, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם, והמ"מ תמה ע"ז אמאי לא קנה הגזילה בשינוי, ותירץ דאיירי בששמו עליו, והלח"מ שם כתב דשבירה לא חשיב שינוי מעשה גמור, אלא שינוי מעשה זוטא, ולכן בעינן עמו ג"כ שינוי השם, וכן פסק השו"ע בח"מ סי' שנ"ד כהרמב"ם ויעיין שם בסמ"ע ובט"ז, חזינן מזה דאם שבר הגזלן את הגזילה או נשבר ממילא, לא חשיב שינוי מעשה גמור לקנות הגניבה כמו כל שינוי דקנה בע"כ דנגזל, אלא דחשיב רק שינוי לטובת הנגזל, שאם רצה מחויב הגזלן לשלם לו כל הגזילה ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך ואם רצה הנגזל את הכלי מחויב ג"כ הגזלן ליתן לו הכלי, ולא קנה בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור לקנות רק שאינו יכול לומר הרש"ל, ובזה ניחא ליישב קושית הקצה"ח בסי' ש"ס סעיף ו' על הרמ"א שכתב דלא מקרי שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה, והקשה מהא דפריך ב"פ הנזקין ד' נ"ג בהא דאמר חזקיה דבר תורה א' שוגג וא' מזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק, ופריך הג"מ מהא דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרש"ל וכו', ומסיק בתיובתא ויעיין בתוס' שם משום דהו"ל שינוי, ואם נימא דאפי' בשינוי מעשה כד' שלא נשתנה שם הגזילה לא קנה, א"כ אפי' למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק, וחשיב ליה שינוי מעשה וכמו דמפרשי תוס' שם, אפי"ה אכתי מצי אמר הרש"ל, כיון דלא נשתנה שם הגזילה דמעיקרא לחם והשתא לחם והניח בצ"ע, ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל לא קשה מידי דנהי דלא מקרי שינוי אלא א"כ נשתנה שם הגזילה, היינו דוקא שינוי גמור לקנות הגזילה בע"כ דנגזל, ע"ז בעינן שישתנה ג"כ שם הגזילה, אבל לענין שלא יוכל הגזלן להחזיר את הגזילה ולומר הרי שלך לפניך וצריך לשלם הדמים, ע"ז לא בעינן כלל שישתנה שם הגזילה וסגי בשינוי זוטא כמו שכתב המ"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם דאם נשבר הכלי מחויב הגזלן לשלם לו כל הדמים, משום דהוה שינוי, אבל אם רצה הנגזל ליטול השברים אין הגזלן יכול לעכב, דלא הוי רק שינוי זוטא משום דלא נשתנה שמו, וא"כ שפיר פריך הג"מ דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ הו"ל כאלו נשבר וא"כ הוי עכ"פ שינוי זוטא, ואמאי יוכל לומר הרש"ל, אף דלא נשתנה כלל שם הגזילה דמעיקרא לחם והשתא לחם, אבל עכ"פ סגי הך שינוי שלא יוכל לומר הגזלן הרש"ל, וכמו נשבר שכתב הרמב"ם דמחויב הגזלן לשלם כל הדמים אף דלא נשתנה שם הגזילה, ושפיר פריך הג"מ, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך אבל איה"נ דאפילו למ"ד שמיה היזק, אם ירצה הנגזל ליטול החמץ אז אין הגזלן יכול לעכב עליו מטעם דקנה בשינוי, דזה לא מקרי שינוי לקנות קנין גמור בע"כ דנגזל, כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל דאם הנגזל רוצה ליטול השברים בע"כ דגזלן שומעין לו, וא"כ ה"נ יוכל ליטול החמץ בע"כ דגזלן, דהא אפי' אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק מ"מ לא עדיף מנשבר דלא הוי שינוי לקנות:
ולפי זה מיושב שפיר תמיהת הקצה"ח על הח"י שכתב דבתוך הפסח לא יוכל הגזלן לומר הרש"ל, והקשה דאי חשיב היזק ניכר א"כ קנה בשינוי, ואמאי יוכל לומר הרש"ל אחר הפסח, הא כבר קנה בשינוי ולפי"ז ניחא שפיר דבתוך הפסח הוי היזק ניכר, דהא הכל רואין שמחויב לשרפו וכאלו שרוף ועומד דמי, ונהי דלא הוי שינוי גמור לקנות, דהא לא נשתנה שם הגזילה אבל עכ"פ הוי שינוי לענין שלא יוכל הגזלן לומר הרש"ל, ולהחזיר לו בע"כ דנגזל, ולכן כתב שפיר הח"י דאם תובעו תוך הפסח לא יוכל לומר הרש"ל, אבל אם כבר עבר הפסח וא"כ שוב לא הוי היזק ניכר, דהא אינו מחויב לשרפו ובתוך הפסח לא נעשה שינוי לקנות דהא אם רצה אז הנגזל ליטול החמץ דוקא היה נוטל אף בע"כ דגזלן וכמ"ש וא"כ לא קנה הגזלן החמץ מעולם, וכיון דלאחר הפסח חזר להיזק שאינו ניכר, א"כ שפיר יוכל לומר הרש"ל דהא עכשיו ליתא שינוי כלל ואינו דומה לנשבר הכלי שכתב הרמב"ם דלא יוכל לומר הרש"ל דהא לדידן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ולא הוי שינוי כלל אף לענין הרש"ל, ושפיר פסק הח"י לדינא דבתוך הפסח אינו יכול לומר הרש"ל, ולאחר הפסח שפיר אומר הרש"ל, ומדויק לשון המשנה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרש"ל, ודוקא אחר הפסח אבל בתוך הפסח אינו יכול לומר הרש"ל, וזה פשוט וברור, ודוק היטב כי הוא נכון מאוד:
סימן ג
תירוץ נפלא לקושית התוס' על רש"י פסחים כ"ט ע"א בד"ה בדין וכו' ומיושב נמי קושית הפ"י שם,
פסחים כ"ט ע"א אמר רב אחא בר יעקב לעולם ר' יהודא היא ויליף שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה וכו' ובדין הוא דאפילו בתוך זמנו מותר ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו, וכתבו התוס' בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר פירש"י מותר באכילה וקשה דאי אפשר אם לא יהיה שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי הוא חייב באחריותו והרי הוא כשלו לא גרע מחמץ דחייב באחריותו דהוי כשלו יעו"ש:
ונראה לענ"ד לתרץ קושית התוס' על רש"י דהנה הפ"י כתב דמה שכתבו התוס' דהוי כשלו משום דחייב באחריותו הוא רק לרווחא דמלתא דבפשיטות הוי מצי להקשות דכיון דלעסיה קניה ישראל בשינוי והוי שלנו כדמקשה הש"ס בפ' אלו נערות יעו"ש, ונראה לומר דהתוס' האלימו קושיתם מחמת דחייב באחריות דהוי כשלו דאי משום דלעסיה קניה הוה מצי לתרוצי דמיירי שאכל רק ע"י בליעה דמשכחת לה בכמה גווני, ולכן הקשו טפי משום דחייב באחריות דהוי כשלו, וא"כ אפילו ע"י בליעה בלא לעיסה חייב, כן נוכל לומר בכונת התוס', ומה שתירץ הפ"י שיטת רש"י דנ"מ כגון שתחב לו נכרי לתוך פיו בענין שא"א לפולטו כדמתרץ הגמ' דכתובות אין הלשון אבל אתה אוכל של אחרים וכו' משמע כן דמשמע שנוטל לכתחילה ואוכלם וזה לא משכחת לה ושפיר הקשו התוס':
אמנם נראה לתרץ קושית התוס' והפ"י חדא בירך חברתה לפי מה שביארתי לעיל דכונת הגמ' בכתובות כיון דלעסיה קניה אין זה אלא רק קנין גזילה להתחייב באונסין אבל אין זה שינוי כלל לקנות קנין גמור והלעיסה הוא רק מעשה הגזילה יעו"ש:
שבארתי עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות גניבה פ"א ה"ל ט"ו מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם בעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב, ואם רצו הבעלים לטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם, וכתבו המפרשים דלא הוי שינוי לקנות משום דלא נשתנה השם, חזינן מדברי הרמב"ם דאם הגנב שבר את הגניבה אין זה שינוי לקנות, וא"כ הלעיסה לא עדיף מנשבר דאין זה שינוי, אבל עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דנהי דלעיסה לא הוי שינוי לקנות אבל עכ"פ אין יכול לומר הרי שלך לפניך, והוי כמו דליתא בעינא, דהא כתב הרמב"ם דאין שמין לו הפחת אלא רואין כמה שוה הכלי ומשלם לבעלים והכלי השבור יהי' לגנב, אלמא דאין יכול לומר הרי שלך לפניך, כיון דנשבר הכלי, וכן כתב הרמב"ם בה"ל גזילה פ"ג ה"ד גזל בהמה והזקינה וכו', או שגזל מטבע ונסדק או שגזל פירות והרקיבו כולה, או שגזל יין והחמיץ הרי זה כמו שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזילה, הרי שכתב להדיא דבנשבר אף דלא הוי שינוי מ"מ לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ומשלם כשעת הגזילה, וא"כ הלעיסה נמי נהי דלא הוי שינוי לקנות אבל עכ"פ כיון דלעסיה לא יוכל לומר הרי שלך לפניך, דלא גרע מנשבר, ולפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י, דקושית הפ"י לא תקשה עליו כיון דלעסיה קניה, דהא לעיסה לא הוי כלל שינוי לקנות ולא קנה כלל החמץ, והוה חמץ דנכרי, וממילא מיושב ג"כ קושית התוס' שהקשו דכיון דגזל הרי הוא חייב באחריות והוי כשלו דאיה"נ דבשעת הגזלה כיון דחייב באונסין וגניבה ואבידה וכל זמן שהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך, ולכן הוי כשלו, וזה דוקא רק קודם הלעיסה שעדיין יכול לומר הרי שלך לפניך, היכא דאיתא בעיניה, א"כ הוי החמץ כשלו מטעם אחריות, אבל כיון דלעסיה דשוב אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, דהוי כמו נשבר וכבר נתחייב בתשלומין ואין לגזלן שום נ"מ אם החמץ בעין או ליתא בעינא דבין כך ובין כך חייב לשלם דמי מעליא, וא"כ שוב אין להגזלן שום אחריות על החמץ דעיקר אחריות הוא מטעם דיכול לומר הרי שלך לפניך, והכא לא יוכל לומר הרש"ל, וכיון דהלעיסה לא הוי קנין כמ"ש, והוי החמץ של נכרי ולאחר הלעיסה אין להישראל שום אחריות, א"כ מותר באכילה לרב אחא בר יעקב, אולם התוס' לטעמייהו דס"ל בגיטין נ"ב ע"ב, גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח, דאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוי כשינוי ולא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל, דס"ל דהיזק לא הוי שינוי, וכיון דהיזק הוי שינוי א"כ גם הלעיסה הוי שינוי גמור לקנות, דליכא לאוקמי בלעיסה דהא הוי שינוי והוי כשלו וכקושית הפ"י הנ"ל אלא דמיירי בלא לעיסה כגון שאכל ע"י בליעה, א"כ קשה הא חייב באחריות והוי כשלו מטעם אחריות ולא משכחת לה שלא יהיה של הישראל בשעת אכילה, אבל רש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דהיזק לא הוי שינוי, וא"כ הלעיסה לא הוי שינוי לקנות והוי דנכרי וכיון דלעסיה א"כ לא יוכל לומר הרש"ל ואין עליו אחריות, וא"כ לא הוי שלו לא מטעם שינוי ולא מטעם אחריות ומיירי הגמ' דוקא דאכל ע"י לעיסה ולא ע"י בליעה, ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל וקושית הפ"י הנ"ל:
סימן ד
תירוץ נכון מאד לקושית האבן עוזר והפני יהושע וים התלמוד על המג"א בסי' תמ"ג
בשו"ע או"ח סי' תמ"ג סעיף ב' ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל בפקדון יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא בא בעליו ימכרנו לעכו"ם, וכתב ע"ז המג"א בס"ק ה' ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון להמפקיד דהא ש"ח שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב, ה"נ הו"ל למכרו קודם זמן איסורו ומיהו אם החמץ עדיין בעין אומר לו הרש"ל, וכ"מ בב"ק ד' מ"ה ע"כ לשון המג"א יעו"ש, ותמה ע"ז האבן עוזר מהא דאיתא פ' הגוזל ד' ק"ה ע"א אמר רבא גזל אגודה שוה פרוטה והוזלה שאין שוה פרוטה חייב להחזיר או היא או דמיה ומייתי הגמ' ראיה ממתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתא בעינא הא ליתנייהו חייב אע"ג דהשתא לא שוה מידי ולאו ממונא הוא ע"ש, ולפי דברי המג"א הנ"ל קשה מאי ראיה משם לכאן לעולם אימא דברשותא דמרא הוזלה וכיון דלית ביה שוה פרוטה השתא אין חייב להחזיר, ושאני התם גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח דמחייבינן לה מחמת שפשע ולא מכר החמץ דאפילו בשומר חנם כה"ג חייב, ולכן חייב לשלם דמים כיון שאינו בעין שיוכל לומר הרי שלך לפניך, אבל גבי אגודה שהוזלה דלא פשע לעולם אימא לך כיון דהשתא אינו שוה פרוטה פטור להחזיר, אלא ע"כ מוכח דלא כהמג"א דזה לא מקרי פשיעה, ושפיר מייתי הגמ' ראי' היכא דהוזלה דחייב לשלם כדמעיקרא יעו"ש, וכן הקשה בספר פ"י ובספר ים התלמוד יעו"ש:
ונראה דזה פשוט דלשיטת התוס' בהכונס דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא וכו' דקושיתם לק"מ דהא כתבו התוס' שם דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרה ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך דפטור אפי' בפשיעה דלא קבל עליו שמירה, אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרה ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרה ובפירות שהרקיבו מקצת דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשנוי וכו' יעו"ש, חזינן מדברי התו' דגזלן אין עליו דין שומר לחייב בפשיעה כל דליכא שנוי דאינו מוטל עליו לשמור, ולפ"ז לק"מ דגבי שומר שפיר קאמר המג"א דחייב לשלם משום שפשע שלא מכר דהא שומר חייב בפשיעה, אבל גבי גזלן מודה המג"א דאין על הגזלן שום חיוב על מה שפשע ולא מכר דהא גזלן פטור מפשיעה דלא חשוב שומר, וא"כ שפיר מייתי הגמ' ראיה מגזל חמץ וכו' לגזל אגודה והוזלה דהא גבי חמץ נמי פטור על הפשיעה וז"פ.
אמנם לענ"ד נראה דאפילו להחולקים על התוס' וס"ל דגזלן נמי חייב בפשיעה מ"מ לא קשה מידי מזה על המג"א וראית הגמ' עולה שפיר אף לדעת המג"א דהא עיקר הספק של הג"מ גבי גזל אגודה שוה פרוטה והוזלה אם חייב להחזיר הדמים הוא אם נימא דבתר השתא אזלינן ואינו שוה פרוטה ופטור מכלום או בתר מעיקרא אזלינן בשעת שגזל ואז הוא שוה פרוטה, וע"ז מביא הגמרא ראי' שפיר מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתא בעיניה הא ליתא בעיניה חייב לשלם תשלומין מעליא, אלמא דבתר מעיקרא אזלינן בשעת שגזל דאז היה שוה ממון דאם נימא דבתר השתא אזלינן הא חמץ לא שוה מידי ואמאי חייב לשלם, וליכא למימר כמו שכתב האה"ע ע"ז דגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח דנימא דחייב מחמת שפשע ולא מכר דזה אינו דפשיעה מי עדיף מגזלן עצמו שנוטל את החפץ כולו לעצמו ואפ"ה היה הס"ד דגמ' דלא אזלינן בתר מעיקרא כמה שהיה שוה בשעת הגזילה דהיה שוה פרוטה ורק דאזלינן בתר השתא ואינו שוה פרוטה, והטעם משום דכל זמן דאי' בעיני' יכול לומר הרי שלך לפניך, וא"כ ברשותו הוזלה ואינו צריך לשלם רק כמה ששוה השתא בשעת השבה, וגבי חמץ נמי לפי הס"ד דגמ' דאם נימא דבתר השתא אזלי' וכיון דבשעת השבה לא שוה כלום פטור מלשלם ומה שאינו חייב כשעת הגזילה ואז היה שוה ממון הוא משום דכל זמן שהחמץ היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך ולא נתחייב ממון כלל וברשות הבעלים הוזלה עד שעת האבידה לגמרי מן העולם שלא יוכל לומר הרש"ל ואז אינו שוה כלום ולכן פטור לפי הס"ד של הגמ', א"כ אף אם פשע במה שלא מכר הגזלן את החמץ וחייב לשלם עבור הפשיעה כמו שומר מ"מ הא גבי שומר גופא כתב המג"א דכל זמן שהוא בעין אומר לו הרש"ל ומה שחייב לשלם על הפשיעה הוא רק אם ליתא בעיני' וכיון דכל זמן שהוא בעין אומר לו הרש"ל ואינו חייב לשלם תשלומין מעליא על הפשיעה מה שלא מכר א"כ לפי הס"ד דגמ' דגבי גזלן אין צריך לשלם כמה ששוה בשעת הגזילה רק כשעת שנאבדה מן העולם, משום דכל זמן שיכול לומר הרש"ל נמצא דברשות הנגזל הוזלה א"כ אף על הפשיעה אינו צריך לשלם כעל שעת הפשיעה כמה שהי' שוה אז רק כשעה שנאבדה מן העולם דהא אף לאחר הפשיעה היה הגזלן יכול לומר הרש"ל, וא"כ ברשות הנגזל הוזלה ומה לי שעת הפשיעה ומה לי שעת הגזילה בין כך ובין כך יוכל לומר הרש"ל כ"ז דאיתא בעינה וכמו דאמרינן על שעת הגזילה דאינו צריך לשלם רק כמו השתא כמו"כ אמרינן על שעת הפשיעה דאינו צריך לשלם כשעת הפשיעה רק כדהשתא בשעת אבידה דהא עד עכשיו היה יכול לומר הרש"ל וברשותו הוזלה נמצא דלפי ההו"א גם גבי שומר אם פשע ולא מכר את החמץ אינו חייב לשלם כדמעיקרא בשעת הפשיעה דהא עדיין יכול לומר הרש"ל וברשותו הוזלה ובשעה שנאבדה מן העולם אז לא שוה החמץ מידי ופטור השומר מלשלם כלל, ומה שכתב המג"א הנ"ל דאם פשע ולא מכר החמץ דהנפקד חייב לשלם היכא דליתא בעין הוא רק לפי המסקנא של הגמ' דב"ק הנ"ל דאזלינן גבי גזלן כדמעיקרא בשעת שגזל ואז היה שוה ממון, ולא איכפת לן במה שהיה יכול לומר הרש"ל וברשות הגזלן הוזלה, ולכן גבי שומר אם פשע חייב נמי לשלם כשעת הפשיעה ואז היה שוה ממון מעליא, ולכן כתב המג"א דהנפקד חייב לשלם משום דאזלינן בתר מעיקרא, אבל לפי הס"ד של הגמ' שם דאזלינן בתר השתא בין בשומר ובין בגזלן היה פטור מלשלם דהא עכשיו אינו שוה כלום וברשותו דמרא הוזל דהא עד עכשיו היה יכול לומר הרש"ל, וא"כ שפיר מביא הגמרא ראי' דאזלינן בתר מעיקרא, דלא כהס"ד דבתר השתא אזלינן משום דיכול לומר הרש"ל וברשותו הוזלה, דאל"כ גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי משלם תשלומין מעליא היכא דליתא בעיניה, הא בתר השתא אזלינן ועכשיו אינו שוה כלום, ואף שפשע שלא מכר הא אף על הפשיעה גופא צריך לשלם כדהשתא דהיה יכול לומר הרש"ל כמ"ש המג"א ואמאי משלם, אע"כ מוכח דבתר מעיקרא אזלינן ומשלם כשעת הגזילה, וא"כ גבי גזל אגודה בשוה פרוטה והוזלה נמי משלם כשעת הגזילה דבתר מעיקרא אזלינן וחייב לשלם, וא"ש דברי המג"א וזה ברור, ותמהני על שלשה גאונים הללו שנטו מדרך הפשוט:
סימן ה
תירוץ נכון לקושיתו השניה של האבן העוזר על המג"א הנ"ל בסי' תמ"ג,
עוד הקשה הגאון בעל אהעו"ז בשו"ע שם על המג"א הנ"ל שכתב דהנפקד חייב לשלם מחמת שפשע שלא מכר החמץ והקשה ע"ז מפ"ק דפסחים דף ו' אמר רב חמץ של הקדש אין צריך לעשות מחיצה לפניו דבדיל מיניה, דמבואר מזה דאינו עובר בבל יראה וקשה על זה לדעת הרמב"ם ורש"י ובעל העיטור המובא בש"ך סי' ס"ו ובשו"ע סימן ש"א דבהקדש חייב השומר בפשיעה, ורב הא ס"ל כרבי יהודא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וא"כ הא פשע הגזבר שלא מכרו קודם הפסח החמץ דהקדש, וא"כ אם נגנב חמץ זה בפסח מהגזבר כיון דאין החמץ בעין שיכול לומר להקדש הרי שלך לפניך חייב הגזבר לשלם החמץ להקדש מחמת הפשיעה שלא מכרו דהקדש חייב בפשיעה, נמצא דחמץ זה הוא גורם לממון דכממון דמי דכל שחייב באחריותו מקרי גורם לממון, וא"כ מטעם זה חייב הגזבר לבערו בפסח משום בל יראה, וא"כ לדברי המג"א הגזבר פשע שלא מכר החמץ, וע"כ אם החמץ נגנב ממנו צריך לשלם להקדש והוי גורם לממון והו"ל לעבור בב"י, ולפ"ז קשה על המג"א שכתב דהנפקד חייב לשלם, א"כ אמאי קאמר רב דחמץ של הקדש אין צריך לעשות מחיצה, הא אדרבה מחויב ג"כ לבערו דהא עבר בב"י דהוי גורם לממון ע"כ יעו"ש.
ולענ"ד נראה דלא קשה מידי מזה על המג"א לפי מה שמבואר במס' מעילה ד' כ' גבי נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו מעל, ופריך הגמ' מ"ש הוא ומ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, והתוס' פירשו שם שאינם יוצאין לחולין בנטילת הגזבר לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהוא ברשות הגזבר הרי הוא ברשות הקדש עד שיוציא מרשותו, וכן כתבו התוס' בחגיגה י"א ע"א בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, וכתבו התוס' ואפי' למ"ד שליחות יד אין צריכה חסרון, הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא קאי, חזינן דהקדש המונח גבי גזבר הוי ממש כמו שמונח ביד הקדש, ולא דמי לפקדון ביד הנפקד אף דפקדון נמי כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא מ"מ הקדש עדיף דגבי פקדון אם הנפקד רוצה לגזול הפקדון יכול לגוזלו, וגבי הקדש אין יכול הגזבר לגזול ההקדש בשום אופן כ"ז דאיתא ברשות הגזבר, ואפילו באדם אחר שאינו גזבר דהיינו המקדיש גופא נמי חשיב כגזבר כמו שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד גבי היתה לפניו ככר של הפקר אמר ככר זה הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה, וכ' על זה הר"ן הא דנקט ככר של הפקר ולא נקט בככר שלו שהיתה עומדת בחצירו והקדישה, משום דבכי האי גונא נטלה לאוכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש היתה שלו ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של הקדש דאמרינן פ"ק דחגיגה שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותו קאי וכו', ומשו"ה נקט ככר של הפקר שכיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה, ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומעל, חזינן דאפילו המקדיש הוא כגזבר ואינו יכול לאפוקי מרשות הקדש בשום אופן וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ואפילו היכא דלא נמצא ביד אדם כלל אמרינן נמי דהוה בי גזא דרחמנא כמבואר בירושלמי דקדושין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו', שור זה עולה בית זה הקדש קנה הקדש בכל מקום שהוא, דכתיב לה' הארץ ומלואה, נמצא דהקדש שאני מדין פקדון דהקדש כל היכא דאיתא הוא ברשות הקדש ממש כמ"ש, וכ"ש היכא דאיתא ביד גזבר או ביד המקדיש דודאי הוי רשות הקדש:
ולפי"ז מיושב קושית האבן העוזר על המג"א דגבי פקדון שפיר קאמר המג"א אם פשע השומר ולא מכר דחייב, משום דשומר שהיה ליה לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם דחייב, א"כ ה"נ כיון שהיה יכול למוכרו ולא מכר חייב וזה אינו רק היכא דנגנב אח"כ, אבל היכא דאיתא בעיניה יוכל לומר הרי שלך לפניך, כמו שכתב המג"א לבסוף, וזהו דוקא גבי פקדון דצריך השומר להחזיר לבעליו, ולכן אם פשע השומר שלא מכר החמץ והחזיר בעין לבעליו, אז אף אירע אונס אח"כ ביד הבעלים פטור, אבל אם לא החזיר החמץ לבעליו ואירע אונס כיון דלא יוכל להחזיר להבעלים חייב השומר, דהא עליו להחזיר להבעלים ומה שמונח עדיין ביד השומר לא חשיב כמוחזר דהא פשע בה ונסתלקה שמירתו והוי כשליחות יד בפקדון שאם רצה להחזיר למקומו אינו נפטר בכך דצריך דוקא להחזיר להבעלים אבל גבי הקדש דאין אדם יכול לגזול הקדש כשהוא ברשותו ולא שייך בהקדש שום שליחות יד וכל אדם אם חפץ של הקדש ברשותו הוא גזבר עליו כמ"ש בשם הר"ן, ואף אם אינה ברשותו של אדם כלל, ג"כ מקרי רשות הקדש עליו וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא וכמ"ש הירושלמי משום דכתיב לה' הארץ ומלואה, וא"כ אף אם פשע הגזבר ולא מכר את החמץ של הקדש אין לחייב את הגזבר מטעם הפשיעה דהא תיכף לאחר הפשיעה מה שמונח ביד הגזבר הוא חזרה להקדש דלמי יחזיר החפץ וכל מקום שהוא הוא ברשות הקדש ואין לך חזרה גדולה מזה דהא מונח ברשות הקדש, וכיון דהדין דיכול לומר הרי שלך לפניך הוי בהקדש כאלו כבר אמר הרי שלך לפניך והחזיר החמץ להקדש, וכיון שאמר הרי שלך לפניך והחזיר את החמץ, א"כ אפילו אם אירע אונס אח"כ ג"כ פטור דהא החזיר כבר את החמץ, וכיון שהחזיר שוב פטור על הפשיעה שלא מכר ועל האונס שאח"כ ג"כ פטור דהא הקדש אינו חייב על אונסין וגניבה ורק על פשיעה ולבסוף ליכא פשיעה, וא"כ מיושב מה דאמר רב חמץ של הקדש אינו עובר עליו בב"י דאין כאן שום חיוב אחריות על חמץ של הקדש מחמת שפשע, אבל גבי פקדון דצריך להחזיר לבעלים, א"כ כל זמן שלא החזיר אם נאנס חייב לשלם, ולכן כתב המג"א דכל זמן דאיתא בעיניה יכול להחזיר, והיכא דליתא בעיניה מחויב לשלם וא"ש דברי המג"א:
סימן ו
(באשמת המעתיק את הכ"י אחרי מות של הרב המחבר, נתחלף כמה סימנים מחו"מ בח' או"ח ואח"כ יבוא הכל על הסדר.) תירוץ לקושית המ"ל בפ"ג מה"ל גזילה על התוס' דב"ק ד' מ"ה ותירוץ לקושית התוס' שם על רש"י בשני אופנים וישוב קושית הקצה"ח על רש"י בדין שינוי דממילא אם קני אם לא.
ב"ק ד' מ"ה בגמ' שור שהמית וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור וכו' החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר, ומסיק רבה דבגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי דרבנן סברי אין גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעוי דינא, ור' יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה סוף סוף מגמר הוה גמרי ליה לדינא, ופי' רש"י דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היכא דאיסורא ממילא אתא ליה כגון חמץ בפסח ולא מצי אמר ליה האי לאו מידי הוא אבל הכא משום הכי אמרי רבנן אינו מוחזר דאמר ליה אתפסתיה לתוראי כו' והזיקא דבידים הוא שהביאו לבי דינא ולאו דחיובא משום דלא אהדריה וכו', אלא חיובא משום דהוליכו לב"ד בידים וכו', ובתוס' שם ד"ה השתא הקשו על פירש"י וז"ל וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא היזק ניכר אפילו תפסי ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבוא לידי כך יעו"ש:
והמל"מ בפ' ג' מה"ל גזילה כתב ע"ז וז"ל ולא הבינותי דברי התוס' הללו דנהי דהיזק זה הוי היזק שאינו ניכר מ"מ כיון שהזיק בידים פשיטא שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך, דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך הוא דוקא בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים אף שהוא היזק שאינו ניכר פשיטא דחייב וכ"כ התוס' ב"ק פ' הגוזל בפירוש, ועוד הדבר מצד עצמו פשוט מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוא היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהי' לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר הא ודאי לא ניתן להאמר יעו"ש שהאריך בזה, ומסיים בעניותי לא ירדתי לעומקו של דבריהם עכ"ל:
ולענ"ד נראה דדברי התוס' נכונים וברורים דמה שכתב המ"ל דהדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוא היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יפטר דמשמע דעיקר החיוב מה שהתפיס השור בידים ולא גרע מאחר, ולפי"ז גם אדם דמעלמא אם לקח השור והוליכו לב"ד לגמור דינו יהי' חייב מצד מזיק משום דאתפסיה בידים ליד ב"ד, אתמהה וכי ב"ד גזלני נינהו דהמוסר להם יהי' חייב, ועוד דא"כ אם הב"ד תפסו מאליהם אמאי יהיו הב"ד פטורין ובמאי עדיפא ב"ד מאינש דעלמא דהמתפיס לידם חייב, וכי נוכל לומר דב"ד שהזיקו פטורין מלשלם, וע"כ כיון דעל ב"ד מוטל המצוה להרוג את השור משום ובערת הרעה מקרבך, ומצוה ג"כ לדון בדיני שור שהמית את האדם לא שייך לומר ע"ז שם מזיק כמו"כ כל אדם בישראל מצוה עליו לתפוס את השור ולהוליכו לב"ד לגמור דינו ולהמיתו משום ובערת הרעה מקרבך, וכמו דמבואר בב"ק צ"ח דאם גזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור משום שהכל מצווין עליו לבערו, כמו"כ ה"נ הכל מצווין עליו לבער את השור, וא"כ א"א לומר דהמתפיס את השור ליד ב"ד חייב, ולפי"ז א"א ג"כ לומר דכונת רש"י דהשומר חייב מה שהתפיס את השור בידים לב"ד דהוי מזיק דלא גרע מאינש דעלמא דז"א דגם השומר מחויב ומצוה רמי עליה להוליכו לב"ד לגמור דינו ואיך נוכל לומר לחייבו עבור זה מטעם מזיק, וע"כ דכונת רש"י דכיון דהוא שומר ופשע בשמירתו אלא דקודם שנגמר הדין יכול לומר הרש"ל ורק אחרי שעשה היזק בידים במה שהוליכו לב"ד מקרי שינוי דשוב אינו יכול לומר הרש"ל אבל עיקר החיוב משום שפשע בשמירתו, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' דאם זה ההיזק (מה שנפל ליד ב"ד) לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב (דהא היזק שאינו ניכר לא הוי שינוי) ואם הוא ניכר (מה שנתפס ביד ב"ד) אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר דהא הוי שינוי ואין יכול לומר הרש"ל, אבל מצד מזיק כמו אדם אחר א"א לחייבו כאן כלל, דהא מחויב להוליכו לב"ד, ושפיר הקשו התוס' על רש"י וכן מוכח מדברי התוס' בגיטין נ"ג ע"ב בד"ה גזלן הוא וכו' דקודם שהקשו קושיא זו על רש"י הקדימו דבהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ולא מצי אמר הרש"ל, הרי דעיקר כונתם בהקושיא משום דהוי שינוי במה שהתפיס לב"ד, אבל אין זה בגדר מזיק לחייבו מטעם זה ולא קשה מידי קושית המ"ל הנ"ל:
אמנם בעיקר הקושיא על רש"י היה נראה לכאורה לישב קצת דרש"י ס"ל ג"כ כשיטת התוס' דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר והוי שינוי ואין יכול לומר הרש"ל, ומאי דקשה ע"ז דא"כ אפי' לא התפיסו בידים רק דהב"ד תפסו מאליהן נמי יתחייב דהא הוי היזק ניכר והוי שינוי, נראה דרש"י לטעמיה אזיל שפירש לקמן ד' ס"ו ע"א דאמר רבה שינוי קונה היכא דשני להו בידים פשיטא דמדאורייתא קני וכו', אלמא דס"ל לרש"י דהיכא אמרינן דשינוי קונה היינו דוקא אם עשה השינוי בידים, א"כ מיושב שפיר דברי רש"י דלהכי בעינן שהתפיסו בידים דכיון דעיקר החיוב הוא משום דהוה היזק ניכר והוה שינוי ולכן בעינן שיתפיסנו בידים, דא"כ לא קני הך שינוי אם נעשה ממילא ויכול לומר הרש"ל, אבל אם התפיסו בידים אמרינן שפיר דקני בשינוי ואינו יכול לומר הרש"ל ואם החזירו אינו מוחזר וא"ש דברי רש"י בפשוטו:
אולם דדברי רש"י הנ"ל קשה להבין דאיך מצינו לומר דשינוי ממילא לא קני הא מבואר שם בגמ' דגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו וכן מבואר במשנה ד' צ"ו גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה משום דהוי שינוי וכן גזל פרה מעוברת וילדה דכל הני הוי שינוי ממילא ואפי"ה קני, וכן בגיטין נ"ג גבי חמץ ועבר עליו הפסח דפריך הגמ' אמאי אומר לו הרי שלך לפניך משום דקני בשינוי כמו שמפרש רש"י שם והתם הוי שינוי ממילא וקני, וגם בפשוטו קשה להבין דמאי נ"מ בשינוי בין בידים לממילא, ומצאתי להקצה"ח בסי' שנ"ד שהביא דברי רש"י הנ"ל דמשמע דבעינן דוקא שינוי בידים, והקשה מהא דתנן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה והוא מטעם שנוי קונה כדמוכח בגמ' שם והוא שנוי ממילא והניח בצ"ע.
אמנם נראה להקל קצת התמיה דהתוס' בד' ס"ה ע"ב בד"ה הן ולא שינויהם הקשו תימה דבסמוך נפקא ליה לרבה דשינוי קונה מקרא אחרינא דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו' ואמאי לא יליף מאתנן ועוד דרב חסדא ס"ל לקמן דשינוי אינו קונה וכן ר' יוחנן ס"ל דשינוי אינו קונה וכי פליגי אבית הלל ותירצו דלקמן מיירי בשינוי החוזר לברייתו ורבה סבר דאפי' שינוי החוזר לברייתו ורבה דמייתי ראיה לדבריו ממשנה דהגוזל עצים ועשאן כלים משום דמיירי בשינוי החוזר בעצים משופין וההיא דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו נמי מיירי בשינוי החוזר שיכול להעבירו ע"י צפון יעו"ש, ובקצה"ח סי' ש"ס תירץ בזה דברי רש"י בתמורה ד' ו' שכתב דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה כגון ההיא דהגוזל עצים ועשאן כלים, דאביי ס"ל דקונה ורבא ס"ל דאינו קונה, ותמה המהרי"ט דהא רבא ס"ל בהגוזל דשינוי קונה ותירץ הקצה"ח דמה שכתב רש"י דפליגי בשינוי קונה היינו דוקא בשינוי החוזר וזה שדייק רש"י בלשונו כגון ההיא דהגוזל עצים דהוא שינוי החוזר, אלא דקשה לי על דבריו דהא אביי אמר בריש הגוזל דשינוי החוזר הוא רק מדרבנן וצ"ע, אבל עכ"פ נראה הא דחדיש לן רבה דשינוי קונה הוא בשינוי החוזר אבל שינוי שאינו חוזר נוכל למילץ מאתנן ודאי קונה לכו"ע, ובנתיבות המשפט סי' שס"א כתב דכל שינוי החוזר לברייתו דוקא בעינן שיעשה הגזלן בעצמו וכ"ז שאין הגזלן בעצמו עושה השינוי לא מהני דאולי לא ירצה הגזלן לעשותו ויחזיר לברייתו יעו"ש שהאריך בזה הרבה ותירץ בזה הגמ' דתמורה הנ"ל, ולפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י הנ"ל שכתב על רבה דס"ל שינוי קונה היכא דשני להו בידים דכיון דרבה ע"כ מיירי בשינוי החוזר כמו שכתבו התוס' הנ"ל ובשינוי החוזר היכא דלא עשה הגזלן בידים לא קנה דשמא לא ירצה הגזלן בהך שינוי ויחזיר לברייתו, ולכן כתב רש"י דדוקא דשני בידים ואז קני, אבל בשינוי שאינו חוזר גם רש"י מודה דאפילו שינוי ממילא קני, וא"כ לא קשה כלל על רש"י מהך דגזל בהמה והזקינה שהקשה הקצה"ח וכן מגזל טלה ונעשה איל וממה דפריך הגמ' בגיטין מגזל חמץ ועבר עליו הפסח, דכל הנך הוי שינוי שאינו חוזר ואפילו ממילא קני, אבל בהא דהגוזל עצים ועשאן כלים ע"כ מיירי בעשאן הגזלן בידים משום דהוה שינוי החוזר ומיושב דברי רש"י בפשיטות, ועפי"ז נוכל ליישב ג"כ דברי רש"י בד"ה מ"ה גבי אתפסתיה לתוראי שכתב רש"י דההיזק הוא משום שמסרו בידים לב"ד, ומדוקדק בזה נמי מחלוקת רב חסדא ורבה דרב חסדא מוקי פלוגתא ד"ר יעקב ורבנן אם אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, ורבה ס"ל דפלוגתייהו אם גומרין דינו של שור שלא בפניו, ולפי הנ"ל נוכל לומר דאזלי לטעמייהו דהא זה פשוט דנהי דחמץ שעבר עליו הפסח הוא היזק שאינו ניכר, אבל בתוך הפסח דהכל רואין שהוא אסור אפילו בהנאה ודאי הוי היזק ניכר, וכמו שכתבו התוס' בב"ב ב' ע"ב דמה שרואין הגפנים בשדה הוי היזק ניכר, וכש"כ דהכא הוי היזק ניכר דמחויב ג"כ לשרפו ויעוין בח"י סי' תמ"ג ובקצה"ח סי' שנ"ד, וע"כ מה דקי"ל דחמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרש"ל הוא משום דכיון דאחר הפסח יהי' היזק שאינו ניכר דמי יודע שעבר עליו הפסח, א"כ גם בתוך הפסח אף דהוי היזק ניכר והוי שינוי מ"מ לא עדיף משינוי החוזר לברייתו, דהא אחר הפסח יחזור להיזק שאינו ניכר דלא הוי שינוי, ושינוי החוזר לא קני ויוכל לומר הרש"ל וכן נמי מה שכתבו התוס' דמה שנפל לב"ד חשיב היזק ניכר הוא דוקא כ"ז שהוא ביד ב"ד, אבל אם יגמור דינו ויצא מיד ב"ד חשיב בודאי היזק שאינו ניכר, דלא הוי רק כמו שאר איסורי הנאה דהוי היזק שאינו ניכר, ולפי"ז אפילו כל זמן שהוא ביד ב"ד מ"מ לא הוי שינוי גמור רק שינוי החוזר לברייתו דהא אם יצא מיד ב"ד יחזיר להיזק שאינו ניכר, ועפי"ז אתי שפיר מה שכתב רש"י דחייב משום דאתפסיה לשור בידים דרש"י לטעמיה דס"ל דשינוי החוזר לא קני רק היכא דעשאו הגזלן בידים, א"כ הכא דהוי רק שינוי החוזר א"כ בעינן שימסור השור בידים, דכיון שעשה ההיזק ניכר בידים הגם דלא הוי רק שינוי החוזר מ"מ קני ואינו יכול לומר הרש"ל, ושפיר מחלק רש"י בין חמץ ובין שור הנסקל אף דבשניהם הוי שינוי החוזר לברייתו, מ"מ כיון דבחמץ הוי שינוי דממילא לא קני ויוכל לומר הרש"ל, אבל בשוה"נ דהוי שינוי בידים קני ואינו יכול לומר הרש"ל, ויובן גם המחלוקת דרב חסדא ורבה הנ"ל דרב חסדא לטעמיה דס"ל בד' ס"ו דשינוי החוזר לא קני, א"כ א"א לאוקמי לפלוגתא דר"י ורבנן בגומרין דינו של שור שלא בפניו דהא אפילו אם אתפסיה בידים מ"מ לא הוי רק שינוי החוזר לברייתו ורב חסדא ס"ל דלא קני, וא"כ תקשה אמאי ס"ל לרבנן דאם החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר, דהא עכשיו אינו כלל ביד ב"ד והוי היזק שאינו ניכר ושינוי לא הוי דהא הוי שינוי החוזר לברייתו דלא קני, אבל רבה לטעמיה דס"ל שינוי החוזר לברייתו קני, א"כ כיון דאתפסיה בידים ליד ב"ד קני שפיר ולא דמי לחמץ משום דהוה שינוי דממילא דלא קני בשינוי החוזר לברייתו, וא"כ מוקי שפיר הפלוגתא דר"י ורבנן בגומרין דינו של שור שלא בפניו ואתי הכל שפיר.
וכ"ז רק אם נימא דמה שהתפיס ליד ב"ד חשיב היזק ניכר, ונראה עוד לישב קושית התו' על רש"י אף אם נימא דזה לא הוי רק היזק שאינו ניכר, ומה שהקשו התוס' דא"כ אף אם עשאו בידים לא יתחייב, נראה לפי מה שהסביר הגאון רעק"א בדו"ח כתובות ל"א ובתשובת רעק"א סימן קס"ד סברת התוס' דגיטין נ"ג על רב דסבר דמשעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת נסוך, שהקשה דהא על מעשה הגזילה א"א לחייבו דהא יוכל לומר הרש"ל ועל שעת הנסוך א"א לחייבו דהא קי"ל בד"מ, וא"כ איך יתחייב על שניהם ביחד הא על כל או"א בפ"ע א"א לחייבו, וכתב ע"ז דכל שהגזלן עצמו עשה מעשה הנזק בידים אף אם הנזק נעשה באופן שאינו חייב עליו, מ"מ א"י לומר הרש"ל וחייב לשלם דלא אמרינן דהוי כאלו נסכו אחר, אף שפטור על שעת הנסוך משום קי"ל ב"מ, וא"כ אתי שפיר ג"כ הכא דכיון שפשע השומר במה שהזיק ומחייב על פשיעתו אלא דכל זמן שהוא בעין יכול לומר הרש"ל, אבל כיון שהתפיסו ליד ב"ד נהי דא"א לחייבו על מה שהתפיס משום דמחויב להתפיסו ואין זה מקרי מזיק כלל, אבל כיון שעשה את ההיזק בידים חייב על פשיעתו הראשונה, אף דעל כל אחד בפ"ע א"א לחייבו דעל הפשיעה יכול לומר הרש"ל, ועל ההתפסה יוכל לומר דמחויב להתפיסו, מ"מ על שניהם ביחד חייב ואין יכול לומר הרש"ל, וכמו שכתב רע"א הנ"ל דכיון שעשה בידים הנזק אין יכול לומר הרש"ל ומיושבים דברי רש"י בפשיטות.
סימן ז
ביאור דברי הגמרא במכות ט"ז גבי אכל נמלה לוקה חמש לשיטת הרמב"ם בפ"ב מה"ל מ"א
ויתיישב בזה קושית התו' וקושית המ"מ והלח"מ שם ויתבאר גם כן דברי הרמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות.
מכות ט"ז ע"ב אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש וכו', אמר רבה בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ששה ה' משום בריה ואחד משום כזית נבילה וכו' ופי' רש"י נמלה בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש שני לאוין הכתובין בשרץ סתם ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ, ריסק מיעך וביטלן מתורת בריה לוקה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבילה, ובתו' ד"ה ריסק הקשו דל"ל אחד חי בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים (ולילקי חמש על הכזית) ותירצו דאיכא לאוין דלא כתוב בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הברי' שלימה, ועוד הקשו דהיכי יצטרף אותו שלם לכזית נבילה הא אמרינן במעילה ט"ז דאין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה, ותרצו דהכא אתיא כמ"ד דאיסור חל על איסור יעו"ש, ולפ"ז לדידן דקי"ל דאין אסור חל על אסור וא"כ ליכא משום כזית נבילה ואינו לוקה רק חמש, ומזה תמה המ"מ על הרמב"ם בהל' מ"א פ"ד הלכה ב' שכתב אין אסור משום נבילה, אלא מינים טהורים בלבד אבל מינים טמאים אינו לוקה משום נבילה וטריפה אלא משום טמאה בלבד, וכתב ע"ז המ"מ משום דאין איסור נבילה חל על איסור טמא, אלא דלפ"ז קשה לי המימרא שבמכות ד' י"ז וכתבה רבינו בפ"ב רסק נמלים והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקות חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית מנבלת הטמאים דמשמע דגם בטמא חייב משום נבילה וצ"ע.
אמנם הכ"מ שם אינו מפרש כלל דחייב משום כזית מנבילה כמו שמפרשים התוס' אלא משום בשר שרץ טמא יעו"ש, והלח"מ תמה על הכ"מ שכ' דהלאו הוא מבשר שרץ טמא וז"ל, ולא הבנתי דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושרץ הארץ ושאר השרצים שהזכיר רבינו מה לאו דשרץ טמא תו איכא ע"כ ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם ממ"נ דא"א לפרש דחייב משום כזית נבילה כפי' התו' דהא נבילה אינו חל על הטמאים וכמו שהקשה המ"מ, וא"א לפרש כמו שכתב הכ"מ משום בשר שרץ טמא דמנין לנו עוד לאו ללקות עליו וכמו שהקשה הלח"מ יעו"ש וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים מאד.
ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם אל נכון, לפי מה שמבואר בספר המצות מצוה ק"פ דיש לו שיטה אחרת שלא כדעת רש"י ותוס' וכל הראשונים בפי' דברי הג"מ דנמלה לוקה חמש דרש"י ותוס' מפרשים מפני שיש בשרץ סתם שני לאוין ובשרץ הארץ שלושה לאוין וס"ל שאם באו שני לאוין בדבר אחד לוקין עליהם שתים, והרמב"ם לא ס"ל כן דאפילו באו כמה לאוין על דבר אחד אינו לוקה אלא אחת וע"כ מפרש הכא גבי נמלה דלוקה חמש הוא מפני שיש בנמלה פעולות ותכונות מחמשה מינין, ולכן לוקה עליהן חמש, וכן כתב בפ"ב מה"ל מ"א ה' כ"ג וז"ל הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לה כנפים והלכה על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה שלוש מלקיות ואם היתה יתר על זה מן המינים שנבראו בפירות לוקה עליה ארבע מלקיות ואם היתה מן המינים שפרין ורבין לוקה חמש, ואם היתה מכלל עוף טמא יותר על היותה משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות משום עוף טמא ומשום שרץ העוף ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות בין שאכל כולה בין שאכל ממנה כזית, לפיכך נמלה הפורחת הגדילה במים לוקה חמש מלקיות ויעיין שם במ"מ שהביא דברי הרמב"ם בס"ה שהאריך בזה הרבה ואח"ז הביא הרמב"ם דברי הג"מ במכות הנ"ל ריסק נמלים והביא אחת שלימה וצירפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית הנבילת הטמאים, והנה מלבד הקושיא הנ"ל על הרמב"ם דאיך שייך לחייב כאן משום כזית נבילה, הביא הכ"מ עוד קושית התוס' שהקשו ול"ל שיהיה חד חי דהוי בריה בלאו ה"נ כיון שיש כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה ואחד משום נבילה, ולדברי הרמב"ם לא שייך לתרוצי כמו שתירצו התוס' יעו"ש בכ"מ, ומה שתירץ הלח"מ דרבינו מפרש דהנמלה השלימה היא מורכבת מהפעולות האמורות לעיל והנמלים שריסק אינם נמלים מורכבים, ולכך הוצרכו לומר דהיא שלימה ולוקה עליה חמש מלקיות דהיא מורכבת מתכונות ופעולות האמורות יעו"ש, והוא באמת דוחק לאוקמי דהנמלים שריסק והנמלה החי אינם דומים זה לזה דהא סתמא קתני, וא"כ נשאר על הרמב"ם תמיהת התו' הנ"ל, ולכן נראה לומר דכונת הרמב"ם שכתב ואחת משום כזית מנבילת הטמאים הפירוש הוא כמו שמפרש הכ"מ דאינו משום לאו דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא, ומה שהקשה הלח"מ שם דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושאר שרצים שהזכיר רבינו מה לאו דשרץ טמא תו איכא נראה לישב ויובן בזה כל דברי הרמב"ם הנ"ל ויתישב בזה ג"כ קושית התוס' הנ"ל:
דהנה בפ"ח מה"ל מ"א כתב הרמב"ם אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל שני גידים כולן אע"פ שאין בהם כזית לוקה שמונים וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד וכתב ע"ז המ"מ ויש מי שכתב דדוקא שאכלן בשתי התראות אבל אכלן בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן מבואר בגמ' פ' אותו ואת בנו וכו' ומה שסתם רבינו כאן לפי שסמך על מה שכתב בפ' י"ד בדין האוכל אכילה גדולה מדבר האיסור יעו"ש, ובאמת הוא דוחק גדול לפרש דברי הרמב"ם בשתי התראות וא"כ אפילו מגיד אחד אם אכל כמה זיתים בהתראות הרבה על כל או"א ולא הו"ל להרמב"ם לסתום אלא לפרש דמיירי בהתראה על כל גיד וגיד ועל כל כזית וכזית:
ונראה לומר דדברי הרמב"ם ניחא בפשיטות לפי מה שמבואר בירושלמי בפ"ו דנזיר ה"א אכל ה' נמלים בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, [משום בריה] רססן ואכלן אינו חייב אלא אחת והוא שיהא בהן כזית אכל מן הריסוסין פחות מכזית והשלים נמלה חייב שתים משום בריה ומשום כזית] אין כיני אכל נמלה שיש בהם כזית חייב שתים חזינין מדברי הירושלמי דבריה מחלק וחייב על כל בריה ובריה וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם גבי גיד סובר כהירושלמי דבריה מחלק וחייב על כל או"א וגיד נמי בריה הוא דהא חייב אם אכלו כולו אף שאין בו כזית, וכיון שכן שפיר פסק הרמב"ם דאם אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל שני גידים אע"פ שאין בהם כזית לוקה שמונים דמיירי שפיר אף בהתראה אחת וחייב שמונים משום דבריה מחלק לחייב על כל אחד בפני עצמו ואף אם לא אכל כל הבריה רק כזית ממנו מ"מ מקרי בריה לחייב על כל גיד בפני עצמו ולזה מסיים הרמב"ם וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד ואין צריך למוחקו כמו שנמחק זאת בקצת ספרים דבאמת הוא מחייב שפיר על כל גיד וגיד משום דבריה מחלק וכדעת הירושלמי הנ"ל דאם אכל ה' נמלים חייב על כל אחד ואחד והגמ' ד"פ או"ב דמוקי לה דוקא בשתי התראות היינו מקמי דידע לה הגמ' דגיד הוי בריה דהא רק למסקנא הביא הגמ' המחלוקת דתניא אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית ובאמת למסקנא נוכל לומר ג"כ דאפילו בחדא התראה לוקה על כל או"א משום בריה וכמ"ש:
ואחרי שבאנו לדברי הירושלמי הנ"ל נוכל ליישב ג"כ הרמב"ם דגבי נמלה הנ"ל דהנה בירושלמי מלבד שחידש דבריה מחלק ואם אכל שני בריות חייב שתים אפילו בהתראה אחת אלא אפילו אם אכל בריה וכזית נמי הבריה מחלק וחייב שתים דהא הירושלמי קאמר שם דאם ריסק נמלים ואכלן פחות מכזית והביא אחד והשלימן לכזית דחייב שתים ואף דליכא אלא לאו אחד והו"ל כשני זיתים נבילה או טרפה דאינו חייב אלא אחת, מ"מ הכא כיון דהשלימה הוא בריה מחלק הבריה וחייב שתים אחת על הבריה ואחת על הכזית, ולכן קאמר דאם אכל מריסוקן פחות מכזית והשלים נמלה חייב שתים היינו אחת משום בריה ואחת משום כזית טמא, ואין לומר דהירושלמי מחייב שתים היינו אחת משום בריה ואחת משום כזית נבילה כמו שמפרשים התוס' במכות דהא הירושלמי למד מזה גם בנזיר דחייב שתים דאיתא שם אף בצירופי נזיר כן, אכל מן הצירופים פחות מכזית והשלים ענבה חייב שתים, אכל ענבה שיש בו כזית חייב שתים, וע"כ מוכח לומר דהחיוב הוא משום בריה ואחת משום כזית ואף דאכל בהתראה אחת מ"מ חייב שתים דהבריה מחלק כמו באכל שני בריות דחייב עכאו"א:
ולפי"ז מיושב היטב קושית הלח"מ על הרמב"ם שהקשה דא"א לפרש דמ"ש הרמב"ם דלוקה חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית מנבילת הטמאים דהאחת הוא הלאו דבשר שרץ טמא, דמנין לנו עוד לאו דכיון דלוקה משום שרץ המים ושרץ העוף וכו' מה לאו דשרץ טמא תו איכא, אבל עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל ניחא שפיר דכיון דהוה כאן אחת שלימה דהוי בריה ובצירוף יש ג"כ כזית, א"כ הבריה מחלק והוי כמו שאכל הבריה בהתראה אחת, והכזית בהתראה אחרת, וא"כ חייב עכאו"א, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דחייב חמש משום הנמלה האחת דהוה בריה ואחת משום כזית שרץ טמא, דעל כזית לקי בפני עצמו דבריה מחלק וכמו שכתב הירושלמי דאם אכל מריסוסן פחות מכזית והשלים נמלה דחייב שתים, וכמו אם אכל מצירופי נזיר והשלים ענבה דחייב שתים, כמו"כ ה"נ חייב על הכזית בפ"ע משום בשר שרץ טמא:
אלא דלפי"ז לכאורה תיקשי עוד ביותר דהא על כזית מנמלים מרוסקין נמי לוקה חמש כמו שכתבו התוס' וא"כ לפי שיטת הירושלמי דבריה מחלק וחייב שתים על בריה בפ"ע ועל כזית בפ"ע, א"כ כיון שאכל בריה וכזית הו"ל ללקות עשרה חמש משום הנמלה האחת וחמש משום כזית דהא הבריה מחלק והוה כאלו אכל בשתי התראות דחייב עשרה אלא דהירושלמי לא ס"ל כהגמ' דילן דחייב על נמלה חמש וס"ל דאינו לוקה רק אחת, ולכן אם אכל מרוסק פחות מכזית והשלים נמלה שלימה חייב שתים אחת משום בריה ואחת משום כזית, אבל הרמב"ם דס"ל כהג"מ דילן דעל נמלה לוקה חמש א"כ אם אכל מרוסק פחות מכזית והשלים שלימה הו"ל ללקות חמש משום השלימה וחמש משום הכזית:
אמנם ג"ז ניחא שפיר דהא לכאורה קשה על שיטת הרמב"ם דס"ל דמשו"ה לוקה על נמלה חמש מלקות משום שהוא בריה שנכללו בו חמשה מינין שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ ורומש על הארץ ותולעת והפירת, וא"כ אמאי לוקה עכאו"א הא על כל לאו בפ"ע נוכל לומר דאין בו רק חלק חמישית ממינו וד' חלקים הוא משאר המינים דאיך נוכל להלקותו משום שרץ העוף דהא לא אכל כל הבריה משרץ העוף דהא הוא ג"כ שרץ המים ושארי מינים וכמו"כ על לאו דשרץ הארץ ושרץ המים וכו' ג"כ א"א להלקותו דאין כל הבריה ממין אחד, אמנם דזה פשוט כיון דהדין גבי בריה דאם אכל כולו אף שאין בהם כזית ואף באבר מן החי דבעינן כזית מ"מ כיון דהוי בריה מצטרף הגידין והעצמות לכזית, וא"כ גבי נמלה אם אכלה כולו כשהיא שלימה דהחיוב הוא משום בריה וחייב אף אם אין בו רק משהו בשר רק שיאכלנו כולו עם הגידין והעצמות, לפ"ז נוכל לחייבו על כל מין ומין בפ"ע דהא איכא בו משהו ממינו והשאר מאינו מינו לא גרע מגידין ועצמות דאינם בכלל האסור ואפ"ה חייב אם אכלה כולו, כמו"כ הכא נמי חייב אם אכל כל הנמלה כולו דהא עכ"פ איכא בו משהו ממינו דסוף סוף אכלו כולו ושפיר חייב על כל לאו ולאו מלקות בפ"ע, וכל זה דוקא כשהיא שלימה דהוי בריה, אבל אם רסקן ובטל מתורת בריה ובעינן שיאכל כזית ואין הגידין והעצמות מצטרפין לכזית, וא"כ אם אכל כזית מהנמלים המרוסקין כיון דהם מורכבים מחמשה מינים וא"כ אין מכל מין ומין רק חלק חמישית מכזית ואין הד' חלקים מצטרפין לכזית, ולפ"ז אין שום לאו מיוחד שראוי ללקות עליו דהא אין כזית שלם ממינו, וא"כ לכאורה על כזית מרוסק גם מלקות אחת אין לחייבו דהא ליכא כזית ממין אחד אלא כיון דמבואר במעילה ד' ט"ו וברמב"ם פ"ד מהל' מ"א הל' י"ז דכל הנבילות מצטרפות זו עם זו וכל הטמאים מצטרפין זו עם זו, א"כ נהי דעל כזית מהנמלים המרוסקין א"א לחייבו על כל מין ומין משום שאין כזית מכל מין אבל למלקות אחת מצטרף כל המינים ללקות עליו משום דכל הטמאים מצטרף זע"ז, ולפ"ז הדין פשוט דעל נמלה שלימה חייב חמש מלקות אבל על כזית מרוסק אינו חייב אלא אחת, וא"כ כיון דמבואר בירושלמי דבריה מחלק א"כ אם אכל בריה וכזית חייב ששה מלקות חמש משום בריה ואחת משום כזית דכל הטמאים מצטרפין למלקות אחת בכזית.
ולפ"ז מדוקדק היטב דברי הרמב"ם דמתחלה כתב דלכן לוקה על נמלה חמש משום דהיא מורכבת מחמשה מינין ולוקה משום שרץ העוף ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות בין שאכלה כולה בין שאכל ממנה כזית, דכיון שאכלה כולה חייב מטעם בריה אף על משהו ממינה והשאר שאינה מינה לא גרע מעצמות דחייב באכלה כולה ובין שאכל כזית ממנה דהיינו שאכלה כשהיא שלימה דחייב על כזית ממנה מטעם בריה כמ"ש הרמב"ם גבי גיד דאם אכל כזית גיד חייב מטעם בריה וכמ"ש לעי', וכמו"כ גבי אבר מן החי דבעינן כזית ואפ"ה מצטרפין הגידין ועצמות לכזית כיון דהוא בריה אפילו אם לא אכל האבר כולה לשיטת הרמב"ם וכמו שאם אכל כולה כשהיא שלימה גם העצמות בכלל האיסור כמו"כ אם אכל כזית כשהיא שלימה אז גם כן העצמות והגידין בכלל האיסור, ולפ"ז גבי נמלה נמי אם אכל כזית משלימה חייב חמש מלקות על כל משהו דמינה והשאר דאינה מינה כל אחת גבי חברתה הוי כמו עצמות וגידין דמצטרף לכולה באכלה כולה ובאכל כזית מצטרף לכזית ולכן מסיים לפיכך האוכל נמלה הגדילה במים לוקה חמש, ובהלכה שניה כ' ריסק נמלים והביא אחת שלימה וצירפה לאלו שנתרסקה ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקות חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית מנבילת הטמאים דעל הנמלה האחת חייב חמש משום בריה דלא בעינן שיעור, וחייב כל או"א על משהו ממינה והשאר שאינה מינה הוי כל אחת לגבי חברתה כמו עצמות, ואחת משום כזית מנבלת הטמאים דכיון דריסקן ובטל מתורת בריה א"כ אינו מצורף מין אחד לחבירו והוי כאו"א חצי שיעור וא"א ללקות על הכזית חמש מלקות, אלא מלקות אחת חייב משום דכל הטמאים מצטרפין זע"ז, ומדוקדק מאד לשון הרמב"ם שכ' ואחת משום נבלת הטמאים בלשון רבים, היינו שכל החמשה מינין המורכב בהנמלה מצטרפין ללקות עליו מלקות אחת ולכן חייב שש מלקות, וכפי ירושלמי הנ"ל דבריה מחלק ומיושב שפיר לשיטת הרמב"ם קושית התוס' דל"ל אחד שלם דאם לא היה אחד שלם לא היה לוקה רק אחת משום כזית כיון דבטל מתורת בריה, ואינו חייב רק מחמת צרוף דליכא רק מלקות אחת ודוק היטב כי הוא דבר נכון בעזהי"ת.
סימן ח
תרוץ נכון לקושית השאג"א בסי' ס' במכות כ"ב דאיך חל טומאת נזיר אכהן הא אאחע"א ויתורץ נמי תמיהת הגרע"א בשו"ת סי' קס"ט על התו' זבחים דף ע' ותמוה על הגאון רש"א בסי' ק"ע.
במסכת מכות ד' כ"ב במשנה יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והם מוקדשין כלאים בכרם שביעית ויו"ט כהן ונזיר אבית הטומאה, ובגמ' פריך עלה ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט, דמיגו דחלה עליה שבועה בחול חלה נמי עליה ביו"ט בכולל, ומסיק הגמ' דהאי תנא לית ליה איסור כולל, והקשה ע"ז השאגת אריה בסי' ס' דא"כ דלית לי' להאי תנא איסור כולל, א"כ תקשה כהן ונזיר אבית הטומאה אמאי חייב שתים, לא ליתי איסור נזיר וחייל על איסור כהן דקדים דקדושתו מרחם ונזיר ע"י קבלתו חייל עליו, ואי משום דנזיר הוא איסור כולל דאסור נמי בתגלחת וביין, הא האי תנא לית ליה איסור כולל ואיך חייל נזיר אכהן ללקות עליו שתים וכן הקשה השעה"מ פ"ח ה"ל מ"א הלכה ו' והוא קושיא עצומה וכל האחרונים נדחקו בישוב קושיא זו.
ולענ"ד נראה לישב בפשיטות עפ"מ דמבואר בברייתא בקדושין דף ע"ז אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהם כסדר חייב על כל אחת ואחת זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת, ובגמ' פריך עלה האי תנא מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור אפילו איפכא נמי ואי קא סבר אין איסור חל על איסור אפילו כסדר נמי לא ומשני רבא האי תנא איסור חל על איסור לית ליה איסור מוסיף אית ליה אלמנה אסורה לכהן גדול ושריא לכהן הדיוט הוי לה גרושה מיגו דאיתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט איתוסף לה איסורא לגבי כהן גדול, ועדיין שריא למיכל בתרומה הוי לה חללה מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה איתוסף איסורא לגבי כהן גדול, ופריך הגמ' אלא זונה מאי איסור מוסיף אית בה ומשני אמר רב חמא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל, ופי' רש"י כגון אם זינתה תחתיו נאסרה על בעלה, הכא נמי אע"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן מוסיף בעלמא, חזינן מזה דהיכא דאיסור הוא מוסיף באיזה פעם לגבי ישראל מקרי איסור מוסיף לגבי כהן אף דעתה לא ניתוסף שום איסור כלל על הכהן, מ"מ מקרי איסור מוסיף מחמת דהכה"ג בישראל הוי איסור מוסיף וחל האיסור חל נמי השתא לגבי כהן אף דאין האיסורים שוים דגבי ישראל הוי האיסור מחמת סוטה, וגבי כהן האיסור הוא משום זונה מ"מ אמרינן מוסיף כה"ג, ומכש"כ אם זה האיסור גופא חל לגבי ישראל בודאי שזה מקרי איסור מוסיף לגבי כהן:
וא"כ מיושב לפי"ז קושית הש"א והשעה"מ הנ"ל בפשיטות דשפיר חל נזיר אכהן אף בלא כולל דתגלחת ויין, דנזיר הוא איסור מוסיף כיון. דשם דנזיר הוא איסור אף בישראל, ואיסור טומאה חל על ישראל אם יהיה נזיר, כמו כן חל איסור טומאת נזיר על כהן מחמת מוסיף אף דלכהן כבר טומאה אסורה מחמת כהונה, מ"מ חל עליו ג"כ טומאת נזיר כיון דנזירות הוא פסול ג"כ בישראל לחול עליו טומאה הוי נמי מוסיף לגבי כהן, כמו שם זנות דחל על כהן מחמת דפוסל ג"כ בישראל ואף דעתה לא ניתוסף עליו שום איסור כמו"כ הכא חל איסור טומאת נזיר על הכהן אף דלא ניתוסף עליו שום איסור מחמת איסור מוסיף, ולכן שפיר תני במתניתין כהן ונזיר אבית הטומאה דחייב שתים דשפיר חל נזיר אכהן ואף דהאי תנא לית ליה איסור כולל מ"מ איסור מוסיף אית ליה כמו שכתבו התוס' בכריתות ד' י"ד ובכמה דוכתי דאפילו מאן דלית ליה איסור כולל מ"מ איסור מוסיף אית ליה והכא מקרי איסור מוסיף וא"כ מיושב קושיתם וזה ברור:
ובדברינו אלה יש מקום לישב הקושיא החמורה שבשו"ת הגאון רעק"א סי' קס"ט בשולי המכתב ובשעה"מ ה"ל א"ב פ' י"ז על התוס' זבחים ד' ע' ע"א בד"ה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, שהקשו תימה למאן דאית ליה איסור מוסיף למה להו קראי דנבילה חל על חלב הא בלא"ה חל מטעם איסור מוסיף, והגאון רעק"א והשעה"מ תמהו על דברי התוס' אלו שכתבו דנבילה על חלב הוי מוסיף הא נבילה לא הוי אלא כולל מיגו דחל איסור נבילה על הבשר חל נמי על החלב וזה לא הוי רק כולל לא מוסיף, ואמאי כתבו התוס' בקושיתם למאן דאית ליה מוסיף, ומסיים ע"ז הגאון רע"א ואי משום שניתוסף איסור לגבוה הא י"ל דאיצטריך קראי לבהמת בעלת מום דבלאו הכי אסורה לגבוה והניח בצע"ג יעו"ש:
ולפי מה שכתבתי לעיל נוכל לומר בפשיטות דכונת התוס' דנבילה על חלב הוא איסור מוסיף משום שניתוסף איסור לגבוה וכמו שכתבו התוס' בחולין ד' ק"א דנבילה על גיד הוא איסור מוסיף, משום שניתוסף איסור לגבוה וכמו דמבואר בכריתות ד' י"ד הוי ליה נותר מיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי איסורא להדיוט, כמו"כ איכא למימר הכא דנבילה על חלב הוי איסור מוסיף, והקושיא הוא רק מה שהקשה הגאון רעק"א לבסוף דהא יש לומר דאיצטריך קרא לבהמה בעלת מום דבלא זה אסורה לגבוה וליכא כאן מוסיף ולזה איצטריך קרא דנבילה חל על חלב:
אמנם גם זה ניחא שפיר לפי מה שמצאתי בקדושין שם גבי הואיל ושם זנות פוסל בישראל בתוס' ר"י הזקן שכתב איכא מאן דאמר דהגירסא איסור מוסיף ואיסור כולל אית ליה, והעיקר דאיסור מוסיף לחודה גרסינן ואיסור מוסיף הוא שניתוסף איסור בחתיכה שאסורה במה שהיתה מותרת בה כגון גרושה שנעשית חללה יכול לאסור החתיכה דהיינו האשה אם היא בת כהן הילכך שם דחללה על גרושה הוא איסור מוסיף ואפי' היא בת ישראל אתי וחייל ולוקה עליה כהן שתים ומסיים שם הילכך הא דאמרינן הכא הוי לה חללה מיגו דאיתוסף בה איסורא למיכל בתרומה הוא איסור מוסיף דאיסור מוסיף באותה חתיכה דאמרינן בשבועות שתים כשנוסף לחתיכה איסור מפני האיסור השני שאסורה לגבוה איתוסיף בה נמי להדיוט וכן נמי אם נוסף להאיסור במה שהיתה מותרת בתרומה נעשית חללה ואסורה בתרומה, מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי תרומה איתוסף בה נמי איסורא לגבי כהן שחייב עליה אף משום חללה אפי' היתה בת ישראל, דשם חללה איסור מוסיף הוא שאם היתה בת כהן אוסרה לחתיכה בתרומה שהיתה מותרת בה עכ"ל, הרי דחידש לן הר"י הזקן כלל חדש בכל דיני איסור מוסיף דאף דעתה לא ניתוסף בה שום איסור, מ"מ כיון שיכוף להתוסף בה איסור במקום אחר דיינינן לאיסור מוסיף בכל מקום וכמו שכתבתי לענין כהן ונזיר דהא חללל בבת ישראל אין כאן מוסיף כלל דהא מעיקרא נמי אסורה מלאכול בתרומה, מ"מ כיון דבבת כהן דמותרת לאכול בתרומה הוי בה איסור מוסיף, דיינינן זה לאיסור מוסיף בכל מקום ואף בבת ישראל, ולפי"ז נבילה על חלב הוי איסור מוסיף מחמת שניתוסף בה איסורא לגבוה אף בבהמה בעלת מום, הגם דבהמה בעלת מום גם מעיקרא קודם שהיתה נבילה ג"כ היתה אסורה לגבוה מחמת מום, ומאי איסור ניתוסף בה בשעה שנעשתה נבילה מ"מ כיון דבהמה תמימה הוי נבילה איסור מוסיף על חלב וכיון דשם נבילה פוסל בתמימה הוי איסור מוסיף אף בבעלת מום הגם שהיתה אסורה מעיקרא לגבוה כמו חללה בבת ישראל דהוא איסור מוסיף וכמו שכתב הר"י הזקן הנ"ל, כמו"כ גם בבהמה בע"מ נמי הוי איסור מוסיף דהא בתמימה שם נבילה הוי מוסיף משום דנאסרה אז לגבוה, משו"ה הוי שם נבילה מוסיף אף בבעלת מום אף דנאסרה מעיקרא משום מום ולכן שפיר כתבו התוס' דנבילה על חלב הוי מוסיף משום דנאסרה לגבוה, ואין לומר דאיצטריך קרא לבהמת בעל מום וכמו שהקשה הגאון רע"א, דבבעלת מום נמי הוי מוסיף וכמ"ש ולא איצטריך קרא ודברי התוס' עולים בקנה אחד עם שיטת הר"י הזקן הנ"ל ובדברי הר"י הזקן הנ"ל יש להעיר בכמה מקומות בענין איסור מוסיף, ודוק היטב כי הוא דבר נכון מאד בעזהי"ת:
וראיתי בשו"ת הגרע"א סי' ק"ע שכתב שם הגאון ר' שלמה איגר בתירוץ השלישי על הקושיא הנ"ל וז"ל דגם בבהמה בעלת מום הוי נבילה איסור מוסיף, דגם היא אפשר שלעתיד ילך ממנה איסור מום ותהיה מותרת לגבוה והיינו דאפשר שיערב חלב זה בחלב בהמה תמימה ואז ילך ממנה איסור מום, דהא לא אסרה התורה מום כי אם בעינו לא כשנתערב, כדאיתא ביומא ד' ס"ד ומחמת איסור נבלה יהיה גם אז אסור לגבוה דכל איסורי מזבח גם בתערובות אסור, דמודה ר"א ברובע ונרבע ושפיר הוי נבילה מוסיף יעו"ש:
ולענ"ד דבריו תמוהים מאד דאפילו אם נניח סברתו דבהמה בעלת מום מקרי נבילה מוסיף משום דאיסור יכול יוכל להיות היתר ע"י תערובות ואיסור נבלה לא יהיה לו היתר לעולם אפי' ע"י תערובות, עכ"ז הדבר תמוה וקושית הגאון רע"א במקומה עומדת דכי מוכרח הגרע"א דוקא דמיירי בבעלת מום שיש לו היתר ע"י תערובות, הלא עיקר כונתו להקשות ולמצוא איזה אופן והיכא תמצא שיהיה אסור לגבוה קודם שנעשה נבילה בכדי שבשעה שנתנבלה לא יהיה לנבילה איסור מוסיף לגבוה משום דכבר נאסרה מעיקרא, וזה משכחת לה בכמה גווני שיהיה אסור לגבוה ולא יהיה לה היתר ע"י תערובות, כגון ברובע ונרבע דמודה ר"א ברובע ונרבע דלא מהני תערובות להתירה לגבוה, וכמו שכתב הגרש"א בעצמו וכגון בהמת כלאים ויוצא דופן שאסורה לגבוה ואין להם היתר ע"י תערובות, וא"כ הדרא קושית הגרע"א לדוכתא דאם כונת התוס' משום שניתוסף איסור לגבוה היא י"ל דאיצטריך קרא לבהמת רובע ונרבע וכלאים ויוצא דופן ושארי איסורי מזבח, דבל"ז אסור לגבוה, וע"ז אינו עולה תירוץ הגרש"א ודבריו צ"ע:
סימן ט
תירוץ נכון לתמיהת הגאון רעק"א בשו"ת סי' ס"ה והשאגת אריה החדשות בסי' י"ב על הצמח צדק בענין ביצת טריפה שנולדה ביו"ט,
בשו"ת הגאון רעק"א סימן ס"ה הביא דברי הצ"צ שכתב גבי ביצת טריפה שנולדה ביו"ט דיש בה שני איסורים איסור טריפה ואיסור נולד, דאף דאיסור טריפה קדים בעוד הביצה במעי התרנגולת, מ"מ כשנולדה ביו"ט חל איסור נולד בכולל, דמיגו דחל איסור יו"ט על שארי ביצים הנולדים מכשירה חל נמי על זו ע"כ דברי הצ"צ, וכתב ע"ז הגאון הנ"ל וז"ל, במחכ"ת זה אינו דדוקא מה דאיסורו בא בשעה שחל קדושת יו"ט מקרי כולל כמו יוה"כ על נבילה, דכשקידש היום חל יוה"כ על דברים המותרים חל נמי על הנבילה. וכן תרומת חמץ כשהגיע פסח דחל איסור חמץ על התרומה בכולל דחל על דברים המותרים, אבל הכא כשקידש היום דעדיין לא נולדה הביצה זו ולא נתפשט האיסור עליה וכשנולדה זו אין חידוש איסור זו גורם לשאר דברים הביצים אחרים שנולדו בו ביום אין איסורן מכח לידה זו דביצה זו לא גרמה לידתה איסור על אחרות, וכן תרומה שנתחמצה בפסח נ"ל דלא הוי כולל דאין שעת חימוצה כולל איסור על אחרות, דאילת"ה גם נבילת טמאה יהיה מקרי כולל מיגו דחל נבילות על טהורות חל נמי על טמאות וברור עכ"ל. וכן תמה עליו השאג"ע החדשות בסימן י"ב בדיני חדש אחרי שהביא דברי הצ"צ הנ"ל כתב וז"ל ויש בדבריו שיבושים דמה שכתב וכאן חל איסור נולד על טריפה בכולל דמיגו דחל איסור נולד על ביצים שנולדו ביו"ט מן הכשירות חל נמי על ביצה שנולדה מן הטריפה, ושיבוש גדול הוא דלא שייך לומר כולל אלא כגון אוכל נבילה ביוה"כ, שחל איסור יוה"כ על איסור נבילה ע"י כולל מיגו דחל על של היתר חל נמי על של איסור דיוה"כ הו"ל איסור כולל לגבי איסור נבילות, וכן כל איסור כולל הוא שהאיסור האחרון כולל דברים המותרים והאיסורים ביחד, כגון שנשבע שלא אוכל נבילות וכשירות דמיגו דחל על הכשירות חייל נמי על הנבילות ע"י כולל שאיסור שבועה זו כולל איסור את הנבילות עם הכשירות ע"י מיגו, אבל הכא אטו לידת ביצת טריפה זו גורמת איסור לשאר ביצים שנולדו מן הכשירות ביו"ט, דנימא מיגו דחל איסור נולד על ביצים כשירות ע"י לידה זו חל נמי על הטריפה ע"י כולל, הא כל אחת ואחת לידתה ביו"ט גורמת לה איסור נולד ולא לידת חברתה עכ"ל השאג"א, עכ"פ דברי הצ"צ תמוהים מאוד:
וכדי שלא נאמר ח"ו ששגה בדבר פשוט כזה נראה לענ"ד להקל קצת התמיה ודבריו נכונים, דהנה בפיה"מ להרמב"ם ממסכת כריתות פ"ג על המשנה ד' י"ד ע"ב הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו ומשום כלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו וכו' ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משום אשת אב, וקאמר בגמ' הטעם משום דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף ופריך בגמ' מאי איסור מוסיף איכא הכא, ומשני דאיכא ברא לסבא מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי בריה איתוסף נמי איסורא לגבי דידיה, וכתב הרמב"ם בפי' המשניות ע"ז וז"ל ונשאר לבאר איזה איסור ניתוסף בה כשנשאת ליצחק עד שניתוסף מחמתו איסור ליעקב ואמרו שזה יהי' בתנאי והוא שאם נזדמן להיות ליצחק בן קטן בשנים מלבד יעקב וזה תורף דבריהם כגון דאיתיליד בן קטן לזקן חייל איסור על קטן וחייל נמי על דידיה ומאמר זה קשה להבין ולפיכך שים לבך להתבונן בו וזה ששרה זו שמת בעלה שהיה אחי יצחק והיה ליצחק בן קטן כמו שאמרנו מלבד יעקב, אלו לא נשאה יצחק היתה אסורה לקטן הזה לכשיגיע לכלל מצות משום אשת אחי אביו בלבד וכשיבם אותה יצחק לכשיגדיל ויבוא לכלל מצות יהי' איסור אחי אביו ואשת אביו באים כאחת, כפי מה שביאר הגמ' בפ' הזה ולפיכך התנה בבן קטן והואיל וניתוסף אף בשרה איסור אשת אב אצל הקטן הזה לכשיגדיל איתוסף נמי ליעקב עכ"ל והובא דבריו בקצרה בדרו"ח על יבמות:
מבואר מדבריו דגבי איסור מוסיף לא בעינן שיחול תיכף האיסור על מי שניתוסף עליו ואף אם האיסור יתוסף עליו לאחר זמן, מ"מ כיון שזה המעשה הוא הגורם לחול עליו האיסור אח"כ אמרינן מיגו דאיתוסף עליו האיסור לאחר זמן לגביה, איתוסף נמי לגבי האי תיכף אפילו שעדיין לא חל האיסור הניתוסף, כמו דהכא אמרינן שניתוסף איסור אשת אב על יעקב תיכף בשעת הקדושין מחמת דניתוסף איסור אשת אב על הקטן, אף דעל הקטן עדיין לא חל האיסור עד שיגדיל, מ"מ חל על יעקב משום איסור מוסיף כיון דבלא הקדושין לא היה חל על הקטן אף לכשיגדיל מקרי זה איסור מוסיף, א"כ גבי איסור כולל נמי נוכל לומר הכי כגון אם החתיכות אינן נאסרין תיכף, מ"מ אמרינן כולל מיגו דנאסר בשארי חתיכות הכשירות לאחר זמן אסור נמי בהך חתיכה האסורה, כיון דמעשה אחד הוא הגורם לאסור כל החתיכות אמרינן כולל, הגם דעתה אינו חל האיסור על שום חתיכה מ"מ הוי כולל משום האיסור שיהיה אח"כ, וא"כ לפי"ז מיושב שפיר דברי הצ"צ הנ"ל דאיסור נולד חל על ביצה של טריפה בכולל אף דאין הלידה של ביצה זו גורמת שום איסור על שארי ביצים מ"מ הוי כולל, דהא מבואר בגמ' דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, וא"כ הבצים שיולדו ביו"ט היו גמורים מעריו"ט בעת קידוש היום, אלא דכל זמן שלא נולדו מותרים ביו"ט אגב התרנגולת, רק לאחר שיולדו יהיו אסורים, וא"כ מצינו לומר שפיר דמקרי כולל בעת התחלת יו"ט, דהא מעשה אחד גורם להם האיסור בין להביצים של הכשירות ובין להביצים של טריפות והוא קידוש היום, דאם לא היה נעשה עתה יו"ט א"כ היו כל הבצים אשר ילדו ביום זה מותרים, ועכשיו שנעשה יו"ט יהיו אסורים כשיולדו ואף דעתה אין על הבצים שום איסור כ"ז שלא נולדו, מ"מ אמרינן כולל כהאי גוני מחמת שיאסר לאח"ז כמו גבי קטן שכתב הרמב"ם הנ"ל דהוי איסור מוסיף הגם דעל הקטן אין עליו שום איסור עדיין כ"ז שלא נעשה גדול מ"מ מקרי מוסיף, א"כ ה"נ לגבי ביצים אף דבעת התחלת י"ט עדיין מותרים הביצים הגמורות, מ"מ כיון שהיו"ט גורם איסור לאחר שיולדו הוי כולל, וא"כ שפיר כתב הצ"צ מיגו דחל בעת קידוש היום של יו"ט איסור נולד על הביצים הכשירות היינו לכשילדו, חל נמי איסור נולד על הביצה של טריפה מחמת כולל דהא הקדושת יו"ט גורם האיסור נולד לכולם, דבלא יו"ט לא היה חל גם על הכשירות איסור נולד אף לאחר שיולדו, וכיון דמחמת יו"ט חל האיסור על הכשירות חל נמי על הטריפה לכשיולד, וזה הוא כולל גמור כמו דהוי איסור מוסיף לגבי קטן כיון דמעשה אחד גורם האיסור היינו הקדושין של אביו חל נמי על יעקב, אף דלדידיה כבר אסורה מחמת אשת אחי אביו מ"מ חל מחמת מוסיף דלגבי קטן חל בב"א אשת אחי אביו ואשת אביו לכשיגדיל וחל נמי על הגדול, כמו"כ חל בכולל כהאי גוני על הביצה איסור נולד וזה ברור בכונת הצ"צ:
סימן י
תרוץ נפלא על קושית הגאון רעק"א בגליון הש"ס שבת דף מ"ג הערה על הארצות החיים סי' כ"ג
שבת דף מ"ג ע"ב בגמרא מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה, רב חנינא בר שלמיא אמר מניח עליו ככר או תנוק ומטלטלו, ומסיק הגמ' היכא דאיכא ככר או תנוק כ"ע לא פליגי דשרי, כי פליגי דלית ליה מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר לאו שמיה טלטול עכ"ל הגמ'.
והקשה ע"ז הגאון רעק"א בגליון הש"ס דאמאי לא הוי המטה עצמה כמו ככר או תנוק לפ"מ שכתב המג"א בסי' ש"ח ס"ק י"ג דלאו דוקא ככר או תנוק דהוא הדין שארי כלים שמלאכתן להיתר, וכיון שהמת מונח בתוך המטה, אמאי אסור לטלטלו ע"י המטה והניח בצע"ג, וכן הקשה קושיא זו בחדושי רע"ק בשו"ע או"ח סימן שי"א דכאן ככר או תנוק עדיף מטלטול מן הצד א"כ למה בעינן דוקא להפכו ממטה למטה, אמאי לא נחשוב המטה עצמה שלא נעשה בסיס למת, כמו ככר או תנוק, וליטלטל ע"י המטה, דהא ככר או תנוק לאו דוקא דה"ה כלי כמ"ש המג"א ס"ק ט"ו והוא תמיה גדולה לכאורה על הגמ' והשו"ע.