אור ברסלב
בני ציון יורה דעה › סימן עד

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

יורה דעה · סימן עד

סימן עג

תירוץ לקושית הא"מ על התוס' והרא"ש בפ' ב' דפסחים לענין אפר חמץ ומיושב קושית הב"ה על הרמב"ם תמיה על התוס' חדשים שם ותמיה על הא"מ הנ"ל בסוף התשובה.

באבני מלואים בשו"ת סימן י"ט הביא קושית הבית הלל על הרמב"ם שכ' בפ"ג מהל' חמץ ומצה כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עכ"ל, והיינו כחכמים דאמרי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ודלא כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והקשה בזה בס' בית הלל ביו"ד סי' רצ"ה כיון דהרמב"ם פסק סוף הלכות פסוה"מ כחכמים סוף תמורה דכל הנקברין לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפת אתה מיקל באפרן ובחמץ גחלתו ואפרו אסור א"כ לא ישרפו דאתה מיקל באפרן ע"כ והקשה המג"א בסימן תמ"ה ס"ק א' וז"ל ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמותר לשורפו ובסוף ה' פסוה"מ פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שאתה מחמיר בשריפתן אתה מיקל באפרן, שאפר הנקברים אסור עכ"ל.

והגרע"א שם בחדושיו תירץ לפי מ"ש התוס' סוף תמורה בטעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו, א"כ י"ל דדוקא בנקברים בעלמא דאין מעשה הקבורה מצוה, אלא משום חשש תקלה ראוי לקברו זהו לא מקרי נעשה מצותו, אבל חמץ לרבנן דמצות השבתה עליו וע"י זה מקיים מצות השבתה, א"כ גם זה מקרי נעשה מצותו, ומה לי השבתה ע"י שריפה לר"י או השבתה ע"י נקברים לרבנן, ומיושב דברי הרמב"ם עד כאן.

ותמהני על מה שכתב דהרמב"ם ס"ל דחמץ אפרן מותר הא הרמב"ם כתב שם דאם שרף משש שעות ולמעלה הפחמין שלו אסורין בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה וגבי ערלה כתב הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' מ"א ה' כ"ד דכיון שנעשו גחלים הלך איסורן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם דס"ל דחמץ אפרן אסור משום דהוה מן הנקברים ודלא כמו שכתב הגרע"א הנ"ל, והאבני מילואים הנ"ל תירץ ג"כ כמו שכתב הגרע"א הנ"ל דהא דכל הנקברים אפרם אסור ולא אמרינן שנעשית מצותו, משום דכל הנקברים אין המצוה לבערם מן העולם, רק דצריך לכסות אותן ולהעלימם מן העין שלא יכשלו בהנאתן משא"כ הכא גבי חמץ כיון דמצותו בהשבתה, כיון שנעשה מצותו ע"י שריפה מותר אח"כ בהנאת אפרן וז"ב והעיר בעצמו ממה שכתב הרמב"ם גבי חמץ דהפחמין אסורין בהנאה, ותירץ דכונת הרמב"ם דאסור לכתחלה, כמ"ש התוס' בפסחים פ' כ"ש ד' כ"ז גבי בשלה ע"ג גחלים של ערלה ד"ה מותר וכתבו התוס' דוקא בדיעבד אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה, יש לחלק בין אפרן לגחלים מבואר דאפילו היכא דאפרן מותר כמו ערלה וכה"כ אפיה"כ גחלים אסורין לכתחלה ולכך סתם הרמב"ם וכתב דהפחמין אסור בהנאה היינו לכתחלה וגם זה פלא דהא דגחלים אסור לכתחלה מוכח זה מערלה וכה"כ כמ"ש התוס', והרמב"ם גבי ערלה וכה"כ לא זכר כלל שאסורין הפחמין לכתחלה ואדרבה כתב דכיון שנעשו גחלים הלך איסורן, וגבי חמץ שלא נמצא כלל בשום מקום הך איסור דלכתחלה בהנאה, ואיך נוכל לומר דכונתו על לכתחלה וצ"ע:

אמנם האבני מילואים הקשה על מה שכתב דגבי חרוץ אפילו למ"ד דהשבתתו בכל דבר מ"מ אפרן מותר משום דגם בקבורה מקרי נעשה מצותו כיון דמצותו בהשבתה וכמו שכתב הגרע"א הנ"ל, מהא דאיתא בריש פ' כל שעה דתנן ולא יסיק בו תנור וכרים, ופריך בגמ' פשיטא ומשני ל"צ אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וסד"א בהדי דעביד מצותו ליתהני מיניה קמ"ל, ולפי"ז תקשי לפי מ"ש דלחכמים נמי מתקיים מצותו בשריפה אמאי קאמר ל"צ אלא לר"י, דלחכמים נמי נימא דסד"א דליתהני בהדי דעביד מצותו, ותירץ שם בדוחק יעו"ש ובתוס' שם כתבו להדיא דל"ר יהודא דאמר חמץ בשריפה אפרן מותר, אבל לרבנן דס"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרינן בפ"ב דתמורה דאפרן אסור, וכן כתב הרא"ש יעו"ש מבואר להדיא דלא כמו שכתבו דלכו"ע אפרן מותר, גבי חמץ משום דמצותו בהשבתה:

אמנם באמת טעמא בעי על התוס' והרא"ש שכתבו דלרבנן אפרן אסור הלא סברת האחרונים נכונים בטעמו דכיון דמצותו בהשבתה נמצא דגם בקבורה נעשה מצותו וראוי להיות אפרן מותר כמו שריפה לר"י.

ולענ"ד נראה דסברתם אינה מוכרחת ואדרבה מסתמא להיפך וכדעת התוס' והרא"ש דלרבנן אפרן אסור דבשלמא לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה שייך שפיר לומר הסברא דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו, כיון דלאחר המצוה נעשה אפר ופקע ממנו שם חמץ ואילו היה נעשה אפר קודם הפסח היה ג"כ מותר דזה לא מקרי חמץ, אלא דהיכא דנעשה אפר לאחר זמן היה ראוי לאסור מטעם שבא מאיסורי הנאה, וכיון דכבר נעשה מצותו לא איכפת לן מה שבא מאיסור הנאה, דהא בעצם לא מקרי ע"ז שם חמץ, אבל לרבנן דס"ל דחמץ הוא מן הנקברים ויכול לזרוק החמץ לים או פוררו וזורה לרוח, וזה הוא עיקר המצוה ואחר ביעור כזה לא נוכל לומר דפקע שם חמץ ומותר באכילה ובהנאה, דהא לא גרע מחמץ של נכרי ומה לו אם עשה בחמץ זה מצות ביעור אם לא, סוף סוף חמץ הוא ואיך נוכל לומר דפקע ממנו שם חמץ בעת הביעור, ובודאי אם ימצאנה ישראל אחר הביעור חייב כרת על אכילתו ואסור בהנאה, ועובר בב"י וב"י דהא עדיין לא נפקע איסור חמץ, ואימתי נוכל לומר דפקע ממנה שם חמץ לאחר שירקב ונעשה עפר בעלמא, וכיון דהמצוה עשה כבר בשעת הביעור ועכשיו בשעה שנעשה עפר אינו עושה שום מצוה, ולפי"ז אפילו לאחר שנרקב ונעשה עפר ג"כ אסור בהנאה, דהא עכשיו לא נעשה מצותו כלל ומה שנעשה המצוה בשעת הביעור אינו מועיל כלום להתיר בהנאה, ואח"כ ג"כ אינו מתירו בהנאה דהא איסור הנאה לא פקע בכדי בלא שום מצוה לא שייך ע"ז לומר נעשה מצותו, וא"כ אף אם ישרוף החמץ ונעשה אפר מיד בעת עשית המצוה ג"כ אין שום היתר באפרן, דהא חזינן דמצות תשביתו לא ניתן להפקיע האיסור, דהא יכול לקיים השבתה בכל דבר באופן שלא יפקע שם חמץ, לכן גם כאן לא פקע דמה לי אם ישרוף החמץ או יקבור, כיון דהמצוה לא ניתן להפקיע את האיסור, אבל לר"י דס"ל דחמץ בשריפה שפיר נוכל לומר דהמצוה ניתן להפקיע ממנה איסור חמץ, דהא מיד לאחר המצוה נפקע ממנה שם חמץ, וכיון דנעשה מצותו אין מועלין בו ולכן שפיר כתבו התוס' והרא"ש דלר"י אפרן מותר ולרבנן אפרן אסור, ודלא כמ"ש האחרונים הנ"ל דלכו"ע אפרן מותר:

אלא דלפי"ז הדרא קושית הב"ה והמג"א על הרמב"ם דאמאי מותר לשרוף את החמץ הא כל הנקברים לא ישרפו משום דאתה מיקל באפרן. ולענ"ד נראה לתרץ שלא יקשה על הרמב"ם דחמץ אף שהוא מן הנקברים ואפרן אסור, מ"מ לא דמי לשאר איסורי הנאה דקחשיב בסוף תמורה דהדין בכל הנקברים לא ישרפו, דהתם עיקר הביעור הוא משום דאסור בהנאה, וא"כ אם נימא דהאפר אסור בהנאה הוי כמו גוף האיסור, וצריך ג"כ ביעור מן העולם כמו שהיה בעין, וא"כ מה הועיל בשרפתה דהא עדיין לא יצא מצות ביעור, וע"כ יסבור מזה דאפרן מותר, ולכן שפיר הדין דכל הנקברים לא ישרפו וכמ"ש רש"י שם משום דאתי למישריא את האפר, דאל"כ הא סוף סוף צריך לקבור את האפר כיון דאסור בהנאה ולמה לו לעשות שריפה מקודם, וע"כ דמותר האפר ובשריפה לבד נפקע האיסור, אבל גבי ביעור חמץ דעיקר הביעור הוא משום ב"י וב"י ולא משום איסור הנאה כלל, דכל היכא דאינו עובר בב"י וב"י אינו מחויב לבער כלל מן העולם כדמוכח בכמה דוכתי, אבל מחמת איסור הנאה של החמץ אין עליו חובת ביעור דזה רק על דבר שאסור בהנאה לעולם, אבל חמץ שאינו אסור רק לזמן וכשיעבור הזמן יהי' מותר, מהי"ת שיהיה מוטל עליו חובת ביעור להפסיד ממנו לחנם, אלא דביעור החמץ הוא משום שלא לעבור בב"י וב"י וא"כ גם בשריפת החמץ אף שנשאר האפר בעולם כבר יצא חובת ביעור, ולא יצטרך לבער האפר מן העולם, דעל אפר ליכא ב"י וב"י וא"כ מהי"ת יטעה אדם ויסבור דהאפר מותר, דהא אף אם הוא אסור הלא צריך לשרוף את החמץ משום ב"י וב"י, ומאין יהי' היתר להאפר דהא בא מאיסורי הנאה, והוי כמו החמץ בעין אלא שאינו עובר בב"י וב"י, וא"כ אינו דומה לשאר נקברים דהביעור הוא כיון דאסורין בהנאה לעולם, ולכן צריך לבער מן העולם כדי שלא יהנה אדם ממנו, ואם נימא דאסור ליהנות באפרן א"כ מה מועיל השריפה, ולכן יסבור דאפרן מותר, אבל גבי חמץ לא שייך סברא זו וא"כ שפיר הדין דמותר לשורפן, ומ"מ האפר אסור בהנאה ורק לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הוי ההיתר משום דנעשה מצותו, אבל לרבנן אסור האפר ומ"מ מותר לשרוף החמץ לקיים מצות תשביתו והאפר יהיה אסור כבתחילה, ורק שאינו עובר בב"י וב"י ומיושב שפיר דברי הרמב"ם:

וראיתי בתוספת חדשים על המשניות שמתרץ דברי הרמב"ם דלכן מותר לשרוף ולא חיישינן לשמא אתה מיקל באפרן, משום דלתקלה דזמן מועט דחמץ אינו אסור אלא לשבעה ימים לא חיישינן ושגה בזה דעד כאן לא אמרינן דלתקלה בזמן מועט לא חיישינן רק היכא דבאמת יודע שהוא אסור, אלא דחיישינן שמא ישכח האיסור ויהנה ממנה ולכן חיישינן שישכח לזמן מרובה, אבל לזמן מועט לא חיישינן שישכח ויבוא לידי תקלה, אבל גבי חמץ אם אנו מתירין לשרוף ויסבור שהוא מן הנשרפין דאפרן מותר וא"כ מעיקרא אינו יודע האיסור כלל, וא"כ מאי נ"מ בין זמן מרובה לזמן מועט דאפילו אם יעבור פעם אחת על איסור הוא ג"כ תקלה, ואין בזה שום תועלת מה דהוה רק לזמן מועט וז"פ:

ובאבני מילואים שם בסוף התשובה ראיתי דבר תמוה מאד שכתב וז"ל, ובזה ניחא לישב קושית התוס' סוף תמורה בהא דחשיב שם דין הנקברים בשר וחלב כו' ודין הנשרפין ערלה וכה"כ והקשו דליחשב נמי חמץ בפסח אי כר"י בין הנשרפין, אי כחכמים בין הנקברים ע"ש, וזה פלא גדול דליתא שם בתמורה דברי התוס' אלו, ואדרבה התנא חשיב שם במשנה חמץ בפסח לראשונה דתנן ואלו הן הנשרפין חמץ ופסח וערלה וכה"כ, ובגמ' שם איתא סתם לן תנא כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וא"כ איך יוכל להיות שהתוס' מקשים קושיא זו בשום מקום כיון דליתא לקושיא כלל, ולא ידעתי אנה מצא מקום לקושית התוס' הנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה