בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
יורה דעה · סימן סט
תירוץ נכון לקושית הלח"מ על הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ מהגמ' דע"ז ע"ד:
בע"ז ד' ע"ד ע"א פריך הגמ' אי איסורי הנאה קא חשיב דלא בטיל ואוסרין בכל שהוא ליתני נמי חמץ בפסח דהא חמץ נמי הוא איסור הנאה, והקשה הלח"מ הל' חו"מ דלשיטת הרמב"ם דס"ל דחמץ דלא בטיל הוא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, וא"כ מאי פריך הגמ' וליתני חמץ בפסח לישני דלא תני במתניתן רק דבר שאין לו מתירין אבל דשיל"מ לא קחשיב במשנה וחמץ בפסח הוי דשיל"מ:
ונראה לענ"ד לישב דהגמ' לא מצי לשנויי הכי דהנה הגרע"א בשו"ת סי' מ"ה הקשה על הרמב"ם שכתב הטעם דחמץ לא בטיל משום דהוה דשיל"מ, וקשה הא כיון דלא בטיל הוא מחויב לבערו ומצותו בשריפה, וכיון דאסור לשהותו עד לאחר הפסח שוב לא הוי דשיל"מ דהא מחויב לשרוף קודם, ותירץ דלענין ביעור כיון דאם נימא דלא בטיל יהיה מחויב לבער, א"כ לא הוי דשיל"מ ובטל שפיר לענין חיוב ביעור ומותר לשהותו, וכיון דבטיל לענין ביעור, א"כ ממילא הוי לענין אכילה דשיל"מ, דהא יכול לשהותו עד אחר הפסח דכיון דלענין ביעור הוא בטיל, ולכן לא בטיל לענין אכילה ואסור באכילה ומותר לשהותו:
ולפי"ז אתי שפיר קושית הלח"מ הנ"ל דזה שפיר לפי האמת דחמץ מיבטיל בטיל, וכיון דבטיל לענין ביעור ממילא הוי דשיל"מ ולא בטיל לענין אכילה, אבל בע"ז שם לפי הס"ד דגמ' דלא בטיל חמץ בפסח משום חומרא דאיסורי הנאה דכל דבר שאסור בהנאה לא בטיל אפילו באלף, וכיון דמשום חומרא לא בטיל, א"כ אין שום נ"מ בין לענין אכילה ובין לענין ביעור, וגם לענין ביעור לא בטיל ואסיר לשהותו עד אחר הפסח, וא"כ לא היה אפשר להגמ' לשנוי דלא קחשיב משום דהוה דשיל"מ, דהא לפום הס"ד חמץ לא הוי דשיל"מ, אבל הרמב"ם כתב לפי המסקנא דע"ז שם דכל איסור הנאה בטיל ושפיר הוי חמץ דבר שיל"מ ואתי שפיר הקושיא: