בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן רד
תירוץ נכון לתמיהת השאג"א בסי' ע"ו על התוס' בכריתות כ"ג בענין איסור מוסיף:
בשו"ת ש"א סי' ע"ו כתב וז"ל גרסינן במס' כריתות ד' כ"ג א"ל רבא לר"נ ומי אמר ר"ש איסור חל על איסור [דמחייב משום נותר אחלב] והא א"ר שמעון האוכל נבילה ביוה"כ פטור, והקשו התוס' מאי קושיא דילמא שאני יוה"כ משו"ה לא חל על נבילה משום דאינו רק איסור כולל, אבל הכא גבי נותר דחמיר דהוא איסור מוסיף דעדיף מאיסור כולל ומאי מייתי, דילמא שאני יוה"כ דאיסור כולל הוא אבל באיסור מוסיף מודה ר"ש וכתב ע"ז השאג"א וז"ל ולדידי לא ק"מ דע"כ ר"ש ל"ל אפילו איסור מוסיף, דיוה"כ הוי איסור מוסיף לגבי איסור נבילה משום דקי"ל בפ' כ"ש כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתו, וטעמא משום דאכילה כתיב בהו וגבי יוה"כ דלא כתיב ביה אכילה רק אשר לא תעונה חייב אפי' שלא כדרך אכילתן כגון אוכל חלב חי, הרי דאיסור יוה"כ הוי איסור מוסיף אחפצא דלנבלה שלא כדרך אכילה שריא משום דאכילה כתיב בה ואם אכלה חי פטור ומשום יוה"כ חייב, ומדפטר ר"ש אוכל נבילה ביוה"כ ש"מ דאפי' באיסור מוסיף ל"ל לר"ש איסור חל על איסור יעו"ש שהאריך בזה הרבה:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאיך נוכל לומר דיוה"כ הוא איסור מוסיף אנבילה מחמת שלא כדרך אכילתן, הא איסור מוסיף לא שייך רק באיסור חפצא דאמרינן מיגו דאיתוסף על החפץ איסור לגבי אחרינא אתוסף נמי לגבי האי, אבל יו"הכ דהוא רק איסור גברא ובהחפץ לא ניתוסף שום איסור דכי החפץ גורם איסור ביוה"כ, דהא האיסור אינו רק על הגברא שהוא אסור לאכול ואין שום איסור חדש ניתוסף מחמת יוה"כ על החפץ, וא"כ איך שייך לומר מיגו דאיתוסף על הנבילה איסור שלא כדרך אכילתן איתוסף נמי שלא כדרך אכילתן, דזה אינו דהא שלא כדרך אכילתן לא ניתוסף על הנבילה רק על האדם האוכל ואין כאן מיגו, רק בכולל איכא מיגו דאסור היינו הגברי בשארי חתיכות כשרות אסור נמי בחתיכת נבילה, אבל מוסיף ליכא למימר כלל באיסור גברי, וא"כ צדקו דברי התוס' שכתבו דגבי נבילה ביוה"כ ליכא רק כולל ולא מוסיף, ואף דבחולין ד' ק"א ע"ב כתב רש"י דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דאי יוה"כ קדים הוא חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף מיתת ב"ד יעו"ש, ושבת הוא בודאי איסור גברא ואפי"ה כתב רש"י דהוה מוסיף, זה אינו דע"כ אין כונת רש"י דהוה מוסיף גמור דעדיף מכולל ומהני אפילו לרש"י דא"כ תקשה אמאי קרי לנבילה ביוה"כ איסור כולל ולא מוסיף וכמ"ש רש"י שם בריש העמוד הא הוי איסור מוסיף דנבילה ליכא כרת וביוה"כ איכא כרת, והוי איסור מוסיף וכמ"ש רש"י דשבת הוה איסור מוסיף על יוה"כ מחמת מיתת ב"ד, כמו"כ הוה יוה"כ מוסיף אנבילה מחמת כרת אלא ע"כ דאין זה מוסיף גמור והוי רק איסור חמור ואין זה כ"א כולל אבל לא עדיף מכולל, וא"כ ר"ש דל"ל כולל גם מוסיף כזה ל"ל, אבל מוסיף גמור היכא דאיתוסף איסור אחפצא שפיר אית ליה לר"ש הגם דל"ל כולל, וכמו דס"ל לר"י דל"ל כולל אבל מוסיף אית ליה ושפיר הקשו התוס'
וכמו"כ לא זכיתי להבין דברי הגאון רעק"א במערכה ו' שהקשה דא"כ נבילה ביוה"כ ליהוי איסור מוסיף דבודאי יש אחד בעולם דנעשה גדול ביוה"כ ונימא מיגו דחל יוה"כ על נבילה זו להנולד ונעשה גדול ביוה"כ, דלדידי' הוא איסור בת אחת חל נמי על אחרים יעו"ש, ותמהני מה שכתב מיגו דחל יוה"כ על נבילה זו דאטו יוה"כ הוא שם איסור על החתיכה, דזה אינו רק על האדם האוכל אבל לא ניתוסף שום דבר חדש בהחתיכה, דכמו שהיתה עליה שם נבילה לבד קודם יוה"כ, כן גם ביוה"כ אין עליה רק שם נבילה לחוד ומאי איסור ניתוסף על החתיכה, ורק על הגברא ניתוסף איסור יוה"כ וא"כ איך נוכל לדון מגברא לגברא דאם בשביל שחל איסור יוה"כ על מי שנעשה גדול היום יחול ג"כ לכו"ע, דמאי שייכות הם זה לזה דבשלמא אם האיסור ניתוסף על החתיכה אמרינן שפיר מיגו דאיתוסף בהך חתיכה גופא איסור זה לגבי אחד מהני נמי לגבי דידיה, דהא החתיכה גורם את השיעור לשניהם אבל באיסור גברא וכי זה גורם איסור לחבירו, וא"כ איך מהני מה שזה אסור שיגרום איסור גם לחבירו ואין זה שייכות כלל לאיסור מוסיף רק איסור כולל אמרינן באיסור גברא מיגו דאסור בשארי חתיכות אסור נמי בהך חתיכה, משום דשני החתיכות נאסרין על אדם אחד שפיר אמרינן מיגו כה"ג, אבל באיסור גברא מזה לזה אין כאן לא כולל ולא מוסיף וא"כ לא נוכל לומר מיגו דחל יוה"כ על נבילה למי שנעשה גדול ביוה"כ כמו"כ יחול על אחרים, דכיון דיוה"כ הוא איסור גברא אי אפשר לומר דכיון דזה שנעשה גדול ביוה"כ אסור בהך נבילה משום יוה"כ כמו"כ יחול על אחרים דאין אדם אחד גורם לחבירו שום איסור וזה ברור בסברא:
אף דמצינו ביבמות ד' ל"ד ע"א ברש"י מוסיף כזה גבי זר ששימש בשבת שכתב רש"י והכא לא שייך מוסיף דלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה והיכי דמי מוסיף כגון אי הוה מצינו למימר הרי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרים לכהנים הוה ליה שבת מיגו דאיתוסף על האיסור לגבי כהנים משום שבת איתוסיף נמי לגבי דידיה משום שבת ליכא למימר דהא משום שבת לא מתסרי כהנים עכ"ל, משמע דאם היו כהנים אסורין משום שבת הוה שפיר איסור מוסיף, הגם דזרות ושבת הם איסור גברא ואפ"ה אמרי' מיגו דאיתוסף לגבי כהנים איתוסף נמי לגבי דידיה, אלמא דגם באיסור גברא משכחת לה מוסיף דלא כמו שכתבתי, אמנם נראה אם נדייק היטב דברי רש"י ג"ז ניחא דשאני בין עבודה לאכילה דהא בעינן באיסור מוסיף שיהא האיסור ניתוסף על החתיכה כמ"ש רש"י בעצמו שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה, וע"כ א"א לומר דכונת רש"י דאם העבודה בשבת היתה אסורה לכהנים הוה אמינא דאיסור עבודה של שבת היה נתוסף על הקרבן והוא החתיכה, ואמרי' מיגו דהקרבן אסור בעבודה לכהנים אסור נמי לזרים דבלתי אפשר לומר כך, דא"כ תקשה גם לתירוץ רש"י דמשום שבת לא מתסרי כהנים הא זה דוקא רק בקרבנות צבור אבל אם ירצה הכהן להקריב זה הקרבן לשם נדבה בודאי דהיה חייב משום שבת, וא"כ נוכל לדון מחמת זה איסור מוסיף מיגו דאיתוסף איסור על הקרבן לגבי כהנים להקריבו לשם נדבה משום שבת, איתוסף נמי על הקרבן איסור שבת לזרים להקריבו לשם נדבה, ומיגו דאיתוסף על הקרבן איסור לזרים להקריבו לשם נדבה, איתוסף נמי איסור להקריבו לקרבן צבור וזה הוא מוסיף גמור, ואמאי כתב רש"י דאין זה מוסיף אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דעל הקרבן לא ניתוסף שום איסור דאין הקרבן גורם שום איסור לא שבת ולא זרות, והקרבן לא מקרי כלל חתיכת איסור, אלא דכונת רש"י בזה דכמו דאמרי' גבי נבילה משום דכתיב לא תאכל נבילה מש"ה הוי הנבילה החתיכת איסור, כמו"כ בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה הוי המלאכה חתיכת האיסור, וגבי זרות דכתיב וזר לא יקרב הוי ההקרבה חתיכת האיסור, וזה שכתב רש"י והכא לא שייך מוסיף שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה מבואר להדיא דהעבודה הוא החתיכה, וכשנעשה שבת ניתוסף על מעשה העבודה המלאכה דשבת, ולכן שפיר מצינו לומר דהוי איסור מוסיף על החתיכה דהיינו מעשה העבודה, ולפ"ז אין להקשות כלל דנימא מיגו דאיתוסף על מעשה העבודה איסור שבת לקרבן נדבה איתוסף נמי איסור שבת לקרבן חובה של ציבור, דזה אינו דעבודת קרבן צבור ועבודת קרבן נדבה הם כשני חתיכות דכיון דמעשה העבודה הוא החתיכה כמ"ש רש"י דשני עבודות נפרדים, ולכן א"א לדון מזה על זה כלל דליהוי מוסיף דעל עבודת קרבן נדבה שפיר חל איסור שבת, ובעבודת קרבן צבור אינו חל דאינם שייכים זה לזה ואין מעשה אחד גורם להם איסור, ולפ"ז שפיר נוכל לחלק בין עבודה לאכילה דגבי עבודה אשבת וזרות דמעשה המלאכה הוא החתיכה כמ"ש רש"י א"כ שפיר נוכל לומר כיון דאיתוסף על העבודה איסור מלאכה של שבת גבי כהנים איתוסף נמי לזרים דכיון דמעשה המלאכה הוא הגורם האיסור, א"כ כמו שניתוסף במלאכה זו איסור לגבי כהנים איתוסף נמי לגבי זרים דהא המעשה אחת היא אם לכהנים ואם לזרים, אבל גבי איסור אכילה וכי נוכל לומר מיגו דאכילה זו אסורה לכהנים אסורה נמי לזרים, דהתם לאו מעשה האכילה גורם האיסור ורק הגוף של האוכל גורם האיסור, והוא מידי דממילא ולית ביה מעשה כלל שיגרום ג"כ איסור לחבירו בגוף של חבירו וגוף של זה אין גורם שום איסור לגוף של חבירו, וכמו שהסביר הקצה"ח בסימן קפ"ב סברת התוס' רי"ד לענין שליחות דאמאי לא יוכל אדם לומר שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי, וכן בכל המצות וכתב הקצה"ח דבפסח קדושין וגרושין הו"ל מעשה שליח כמותו וכאלו הוא בעצמו שחט הפסח וכן בקדושין וגרושין, וכן למ"ד יש שליח לדבר עבירה דהוא במידי דשייך מינוי שליחות, אבל בתפילין כשהשליח מניח תפילין הנחה זו שהיא עשויה חשוב כאלו המשלח עשה הנחה, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו, דאין גוף השליח כגוף המשלח דבמידי דממילא לא שייך שליחות, ומשום הכי בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו"ל עשיית השליח כעשיית המשלח, מ"מ כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו א"כ לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו אבל בפסח וכו' הוה כאלו עשה הוא ושחט, מבואר מדבריו דבכל דבר דבעי' רק מעשה לבד שייך ע"ז שליחות כגון בשחיטת קרבנות ולשמאי הזקן דס"ל יש שליח לדבר עבירה היה מועיל שליחות לענין איסור שבת ג"כ דבכל מעשה יש שליחות, אבל בדבר הצריך לגוף העושה כגון בכל המצות וכגון באיסורי אכילה לא מהני ע"ז שליחות כמבואר בקדושין דמ"ג מודה שמאי הזקן באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה חסר והכונה דנהי דמעשה האכילה הוא כאלו אכל המשלח אבל בגופו של השליח ולא בגופו של המשלח ולא נוכל לחייב את המשלח מחמת גופו של השליח, ולפ"ז הכי נמי החילוק פשוט דגבי עבודה דהוא מידי דתלי במעשה שפיר כ' רש"י דאמרי' מיגו דאיתוסף איסור בהך עבודה לגבי כהנים איתוסף נמי לזרים דהמעשה אינו תלוי בגוף העושה רק שיעשה הדבר ויהיה איסור דהא באופן כזה מועיל ג"כ שליחות, ולכן אמרינן מיגו מזה לזה אבל גבי אכילה ביוה"כ דהדבר תלוי בגוף האוכל ולא שייך בזה שום שליחות, וא"כ איך נוכל לומר וכי מפני שראובן אסור לאכול בגוף שלו לכן יהיה שמעון אסור לאכול בגופו דזהו מעשה דממילא ואין גוף זה שייך לחבירו כלל כמש"כ הקצה"ח הנ"ל וא"כ איך נוכל לומר מיגו דחל איסור יוה"כ על מי שנעשה גדול ביוה"כ והוא נהנה בגופו, ולכן יחול נמי לכ"ע להנות בגופן, דהם שני ענינים נפרדים והם שני איסורים בפ"ע, ולא שייך כלל לומר דהוי איסור מוסיף ודו"ק כי זה ברור לענ"ד: