בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט
סימן קלא
תירוץ נכון מאוד לקושית הגרע"א על הרא"ש ריש מס' בבא מציעא בדין עד המסייע:
בריש מס' בבא מציעא איתא במשנה בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה, והקשה הגרע"א בתוספותיו על המשניות לשיטת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה אמאי צריך שני עדים, הלא גם בעד אחד סגי ויהי' לכל אחד עד המסייע ויפטרו מן השבועה וממילא יחלוקו בלא שבועה, וע"כ צ"ל דמה דנקט עדים לאו דוקא רק עדות המועיל ובע"א סגי, ומזה תמה על הרא"ש שם שהקשה כמה קושיות ממקומות אחרים ותירץ כזאת אמאי לא הקשה ממתניתין וכו':
ולענ"ד נראה לתרץ דהנה לכאורה קשה אמאי חולקין בלא שבועה אם יש להן עדים, הא מבואר בכתובות ד' מ"ד ע"א גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון, וקאמר שם הגמ' דנ"מ בין רפרם דאמר אודאי אודי ליה ובין רב אחא דאמר אחולי אחלה לשעבודה, איכא בינייהו אורועי סהדי דלרפרם פסולין העדים שחתמו בשטר הראשון, ובתוספות שם בד"ה אורועי סהדי כתבו דבאמת לא יוכל לפסול העדים רק דאם יש לזה מקבל מתנה שטר אחד שהעדים אלו חתומים בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא הודה שהן פסולין, אלמא היכא דאחד אומר על עדים שהן פסולין שוב אינם נאמנים לגבי עצמו להעיד לזכותו, וכן תפסו האחרונים בפשיטות להלכה דכל אחד יוכל לפסול על עצמו עדים כשרים ולגבי דידיה אין ממש בעדותן, וא"כ תקשה כאן במתניתין אמאי חולקין בלא שבועה כיון דכל אחד טוען כולה שלי בטענת ודאי והוא הגביה את כולה וחבירו לא הגביה כלל, וא"כ העדים שהעידו דתרווייהו בהדי הדדי אגביאוהו לדבריו הם עדי שקר ופסולין הם ואין ממש בעדותן וכן השני שטוען ג"כ כולה שלי לדבריו ג"כ העדים פסולין, וא"כ איך נאמנים העדים לגבייהו לפוטרם משבועה ויטלו בלא שבועה הא העדים כמאן דליתא כלל דמי, דהא לדבריהם הם עדי שקר וכמ"ש התוס' בכתובות הנ"ל, ולכאורה היא קושיא חזקה:
אמנם נראה דבפשיטות לא קשיא דהא זה פשוט דאם שניהם אינם רוצים לישבע הדין דיחלקו בלא שבועה, דהא זה מוחזק כמו זה שניהם בשוה, וא"כ מה דרמו רבנן שבועה עלייהו אין זה כדי ליטול כל אחד חלקו, דמה אנו מרויחין אם ישבעו שניהם או לא הלא מוטב שלא ישבעו כלל ויטלו בלא שבועה ממה שישבעו שניהם ויטלו בשבועה, אלא דכל עיקר התקנה דתקנו רבנן כדי שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף וכו' שישבעו, אולי אחד מהם לא ירצה לישבע ויפרוש ויטול השני את כולה, וזה ברור הדין דגם להשני אין נותנין את כולה רק אם ישבע על כולה כמו שאין נותנים להם חציה בלא שבועה כך אין נותנין את כולה בלא שבועה, ואם גם השני לא ירצה לישבע על כולה ממילא נשאר הדין דיחלוקו בלא שבועה, ולפ"ז לא קשיא כלל מהא דכתובות ד' מ"ד דכיון דלדבריהם העדים פסולים אמאי מהני עדותם לפוטרם משבועה, דבאמת לא מהני עדותם לטובתם כלל אלא דעכ"פ כל אחד לא יוכל לישבע על כולה דאיך ישבע להכחיש שני עדים, ואין אנו מאמינים אותו נגד שני עדים אף בשבועה דהא העדים באמת כשרים הם, וכיון שכן אם לא ירצה אחד מהם לישבע על חציו, ג"כ לא נוכל ליתן להשני את כולה דהא צריך לישבע על כולה, ואינו יכול לישבע מחמת שהוא נגד שני עדים וכיון דלא יתכן ליתן לאחד את כולה שבועה זו למה דאין אנו מרויחין בשבועה זו כלל ושפיר קתני במתניתין דיחלוקו בלא שבועה, וא"כ ניחא שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דכל זה דוקא רק בשני עדים דלא נוכל ליתן לאחד מהם שבועה על כולה דהא הוא נגד שני עדים, וע"כ יחלקו בלא שבועה אבל אם רק עד אחד מעיד דתרווייהו בהדי הדדי אגבוהו לא נוכל לומר דמקרי עד המסייע לפוטרם משבועה, כיון דכל אחד אומר שהוא עד אחד דהא כל או"א טוען כולה שלי ולדבריהם העד פסול, ואיך יהיה נאמן לזכותם לפוטרם משבועה וזה לא נוכל ג"כ לומר דאם אחד לא ירצה לישבע לא יוכל השני לשבע על כולה כמו שכתבנו גבי שני עדים דזה אינו דהא יוכל לישבע להכחיש את העד וא"כ שפיר חייבין לישבע ואין חולקין אלא בשבועה כדי שאחד מהן יפרוש ולא ירצה לישבע והשני ישבע ויטול את כולה, ושפיר מדויק הלשון דמתניתין דדוקא בשני עדים חולקין בלא שבועה אבל בע"א אין חולקין אלא בשבועה ומתורץ בזה היטב קושית הגרע"א ודוק היטב כי הוא דבר חריף.
סימן קלב
תירוץ מחודד לקושית היש מקשים המובא ברא"ש ריש ב"מ לשיטת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה.
הרא"ש בריש ב"מ הביא דיש מקשים לשיטת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה מהא דתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי צריך השוכר לישבע שמתה כדרכה והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטור השוכר בעדותו ולכאורה היה נראה לתרץ הקושיא דהנה הגרע"א בחדושיו הקשה דאיך יהיה השואל נאמן בעדותו והא צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו כדאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וא"כ הו"ל עד הצריך שבועה וקי"ל דעד הצריך שבועה אינו עדות כמו שכתבו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב יעו"ש מה שתירץ ולענ"ד היה נראה דכאן לא שייך להשביעו שבועה שאינו ברשותו לאביי דס"ל לפי המסקנא דמיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ורק דמשביעין אותו משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו אבל בלא מלוה ישנה לא שייך שבועה כלל, וא"כ הכא גבי שוכר פרה מחבירו לא שייך כלל גבי שואל מלוה ישנה דתופס הפרה בשביל המלוה שיש לו עליו דהא משלם דמי הפרה וכיון דהוא משלם הדמים ואינו תופס רק החפץ לא שייך ע"ז לומר דתופס בשביל מלוה ישנה דהא אינו גובה ממנו כלום וא"כ לכאורה שייך ע"ז לומר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא.
אמנם ז"א דע"כ אביי ס"ל ג"כ התרוץ של הגמרא לעיל מינה אהא דמקשה אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני הגמ' התם מורה ואמר דמי קא יהיבנא וכו' אלמא היכא דנותן דמים בלא"ה לא הוי חשוד דמורה ואמר דמי קא יהיבנא ואביי ע"כ מודה לזה דאל"כ תקשה ליה מדרב הונא ועוד מאי משני דלא הוי חשוד דשמא תופס משום מלוה ישנה אכתי הוי חשוד משום דתופס חפץ חבירו, אע"כ היכא דנותן הדמים לא הוי חשוד כלל, וא"כ שפיר מחויב לישבע שבועה שאינו ברשותו, אמנם זה לא שייך רק גבי דינא דרב הונא דמיירי בשומר היכא דמשלם שצריך לישבע שפיר לא הוי חשוד כיון שנותן דמים למי ששייך החפץ דהיינו להבעלים אבל בדינא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דסברי רבנן דהשואל משלם לשוכר והשוכר פוטר עצמו בשבועה, א"כ אינו נותן הדמים כלל לבעלים אלא לאיש אחר, וא"כ לא שייך לומר דמורה ואמר דמי קא יהיבנא כיון דאינו נותן הדמים לבעל הפרה דאם ראובן יגזל משמעון ויתן ללוי דמים וכי לא מקרי ראובן גזלן במה שגזל משמעון, וא"כ הוי שפיר חשוד דלא שייך השתא שני סברות הנ"ל של אביי דלא נוכל לומר שמא מלוה ישנה יש לו עליו כיון דנותן דמים ואינו תופס רק החפץ ולא נוכל לומר דמורה היתירא ואמר דמי קא יהיבנא כיון דמשלם לאיש אחר ולא לבעלים וא"כ הוי חשוד ואמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומהי"ת נותנין לו שבועה שא"ב, ולפי"ז לאביי פטור השואל משבועה שאינו ברשותו, ועפי"ז יש לתרץ קושית הי"מ שהביא הרא"ש כיון דחזינן דאם השואל טוען שמתה כדרכה אין צריך לישבע שאינו ברשותו כיון דהוה חשוד אממונא מדהא התשלומין הוא להשוכר אבל אם היה טוען שנגנבה או שאבדה דגם השוכר היה חייב להבעלים וא"כ נמצא דהתשלומין של השואל יהי' להבעלים, א"כ לא מקרי השואל חשוד אממונא דמורי ואמר דמי קא יהיבנא ושפיר נוכל לחייבו שבועה שא"ב וא"כ מתורץ הקושיא שהקשו דהשואל יהי' נאמן בעדותו לפטור את השוכר משבועה דלפי מ"ש השוכר הוא נוגע בעדות דאם יטעון שנגנבה או שנאבד יהי' חייב שבועה שאינו ברשותו ועתה שטוען שמתה כדרכה פטור מן השבועה כמ"ש, וא"כ הוי נוגע בעדות ואין כאן עדות ושפיר צריך השוכר לישבע שמתה כדרכה, ולכאורה היא קושיא חזקה על הי"מ וצריך לדחוק שהקשו כן למ"ד דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום דשבועה חמירא כמו שכתבו התוס' שם, וא"כ חייב השואל שבועה שאינו ברשותו אף במתה כדרכה ולא הוי נוגע בעדות כלל ושפיר מקשים הי"מ הנ"ל:
סימן קלג
ישוב לקושית הגרש"ש על רש"י בב"ב ד' ד' ע"ב
ב"ב ד' ד' ע"ב אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא וכתב רש"י ז"ל אם עשה האחד יביא עדים ויחתמו לו ואם עשאוהו שנים יעידו עדים ויחתמו, ודברי רש"י תמוהים לכאורה דאם עשאוהו בשותפות למה צריך כלל שטר, לא יעשה שטר לא זה ולא זה וממילא יהי' של שניהם כיון דאין שטר לאחד מהם כדפריך הגמ' גבי חזית לא יעשה לא זה ולא זה וממילא הוא של שניהם כיון דאין חזית לאחד מהם, ותירוצו של הגמ' שם דקדים חד מינייהו ועביד לא שייך הכא דאיך יעשה אחד שטר ויחתמו עדים בשקר כיון דשניהם עשאוהו, וא"כ למה צריך כאן שטר ומצאתי להגרש"ש שתמה כן על דברי רש"י, ויעיין בש"מ בשם עליות הר"י שכתב להדיא דאם שניהם ביחד עשאוהו אין צריך שום שטר לא לזה ולא לזה. אמנם מדברי הראב"ד שם משמע דס"ל כרש"י דגם במחיצה של שותפות צריך שטר, שכ' להוכיח דאביי אפי' במחיצה שהוא של שניהם פליג דאין לו תקנה אלא בשטרא יעו"ש, וקשה כנ"ל ל"ל שטר כלל:
ולכאורה היה נראה לומר בפשיטות דרש"י והראב"ד ס"ל דהא דאמר אביי דהוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא היינו רק עצה טובה קמ"ל, דאם יעשה חזית יוכל השני לקלפו או שיעשה ג"כ חזית ויטעון שהוא של שניהם, ולכן צריך לעשות שטר שלא יהי' שום רמאות, אבל מודה אביי שאם עשה חזית שפיר מהני דהא הוא סימן שהוא שלו ולא גרע מגויל וגזית דמהני בהו חזית ורק דבהוצא שטר עדיפא טפי שלא יוכל חבירו לרמות אותו, אבל חזית ג"כ מהני וא"כ כיון דחזית מהני ג"כ בהוצא, א"כ שפיר כתב רש"י והראב"ד דגם במחיצה של שניהם צריך שטר לזה ולזה, דאל"כ יש לחוש דלמא קדים חד מינייהו ועביד חזית ומהני לומר שכולה שלו כמו שמתרץ הגמרא שם, ולזה צריכים לעשות שטר אף אם המחיצה של שניהם, דאף אם אחד מהם יעשה אחרי כן חזית לא מועיל כיון שיש לו שטר שהוא של שניהם וז"פ לכאורה:
אמנם מצאתי בש"מ בשם עליות ה"ר יונה ז"ל שכתב דלאביי אי עביד חזית בהוצא לא מהני ולא מידי, דכיון דלא תקנו חכמים חזית בהוצא משום דאתי לידי פסידא דדילמא מקפיל ליה מצי חבריה טעין דלא נזהרתי בך כיון דלא סגי בחזית והביא ראיה דליכא למימר דאביי קאמר דלא ליסמך אינש בהוצא אחזית דדלמא מקפיל ליה חבריה ולא ידע, אבל כל זמן שמתקיים מהני דלא פליג אביי אלא עצה טובה קמ"ל, דאם כן מאי האי דאמרינן לקמן לאפוקי מדאביי מי איכא למאן דפליג דשטרא עדיף מחזית, אע"כ דלאביי לא מהני חזית בהוצא וכיון דס"ל להר"ר יונה דלא מהני חזית, ולכן כתב היכא דהוי המחיצה של שניהם אין צריך שטר לא לזה ולא לזה דליכא כאן חשש דדילמא עביד חברי' חזית דהא לא מהני חזית בהוצא, וא"כ הדרא הקושיא על רש"י והראב"ד שכתבו דגם במחיצה של שניהם צריך שטר:
ונראה לומר דרש"י והראב"ד פליגי בזה על הר"ר יונה דסבירא להו דגם חזית מהני בהוצא ומה דקשה להר"ר יונה ע"ז דא"כ מה דאמרינן לאפוקי מדאביי מי איכא למאן דפליג דשטרא עדיף מחזית, נראה לומר דרש"י לטעמיה אינו מוכרח כ"כ ראית הר"ר יונה, דהא לכאורה קשה איך מהני ע"ז שטר להעיד שהמחיצה של אחד מהם הא הוי מפי כתבם וגבי עדות בעינן דוקא מפיהם ולא מפי כתבם, ורק גבי שארי שטרות מהני כמו שכתבו התוספות משום דנעשה מדעת המתחייב, אבל היכא דרק אחד מעמיד עדים שהמחיצה שלו וחותמים לו כמש"כ רש"י, א"כ הוי רק מפי כתבם דהא אין כאן דעת המתחייב וא"כ איך מהני כלל הך שטר, ובע"כ מוכרחין אנו לומר דכיון דבהוצא ליכא תקנתא בחזית ויוכל לבוא לידי פסידא, הב"ד כופין את חבירו ליתן לו שטר מדעת המתחייב ולחתום עליו עדים כדי להצילו מהפסד, או דתקנת חכמים הוא כמו שכתבו התוס' בב"ב ד"מ גבי מודעה ומחאה, שהקשה התוס' מה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו, ותרצו דתקנת חכמים הוא לבטל החזקה וכן במודעה כדי להציל הנאנס, וא"כ נוכל לומר דה"נ הוי תק"ח כדי שלא יבוא לידי פסידא דהא אין לו עצה בחזית, ולכן תקנו דמהני שטר אף שלא מדעת המתחייב וזה דוקא לאביי דס"ל דליכא תקנתא אלא בשטרא דלא סגי בחזית, ולכן שפיר תקנו חכמים דמהני שטר אף שלא מדעת המתחייב, אבל לדידן דס"ל דסגי בחזית וא"כ למה הוצרכו חכמים לתקן דליהני שטר שלא מדעת המתחייב דהא יכול לעשות חזית וסגי בזה, וא"כ לדידן לא מהני ע"ז שטר כלל שלא לדעת המתחייב דהוי מפי כתבם ולפ"ז מדויק היטב דברי הגמ' דמתני' דתני ועושה חזית מכאן ומכאן קמ"ל לאפוקי מדאביי דאמר לית לי' תקנתא אלא בשטרא דשפיר מוכח במתני' דלא כאביי אף דגם לאביי מהני חזית, מ"מ כיון דמוכח מתני' דסגי בחזית אם כן לא מהני שטר כלל דהא הוי מפי כתבם, ואביי דס"ל דמהני שטר הוא מחמת דס"ל דלא סגי בחזית ולכן מהני שטר, אבל מתני' דקתני דעושה חזית משמע דסגי בחזית ולא' מהני שטר א"כ יש נ"מ לדינא, ומיושב בזה קושית הר"ר יונה הנ"ל דאם נימא דאביי עצה טובה קמ"ל מאי קאמר לאפוקי מדאביי הא מתני' מודה דשטרא עדיף מחזית, ולפמ"ש שפיר קאמר לאפוקי מדאביי דלמתני' שטר לא מהני ולאביי מהני, וא"כ נוכל לומר דאביי מודה בחזית מהני אם עבד חזית, אלא דבחזית יוכל לבוא לידי פסידא דדילמא עביד חבריה כזית מלגאו ויטעון דידי ודידך הוא ולכן אמר שיעשו שטר ומהני, ולכן גם במחיצה של שניהם צריכין שטר דאיכא למיחש דלמא קדם חבריה ויעשה חזית אמנם הר"ר יונה המובא בש"מ שכתב דבמחיצה של שניהם א"צ שום שטר ס"ל כשיטת הר"ת, דמפיהם לא ממעטינן רק אלם שאינו יכול להגיד אבל ביכול להגיד מועיל אפילו ע"פ כתבם, ויכול לשלוח עדותם בכתב לב"ד כמו שמבואר בתוס' לקמן דף מ, ואם כן הכא מהני שטר בכל גווני ואין אנו צריכין כלל לתק"ח וא"כ שפיר מוכח מדברי הגמרא דקאמר לאפוקי מדאביי דחזית לא מהני לאביי בהוצא, דהא שטר בודאי עדיף מחזית ומאי קאמר הגמ' לאפוקי מדאביי וע"כ דחזית לא מהני לאביי וכיון דלא מהני חזית, וא"כ היכא דהמחיצה הוא של שניהם אין צריך שטר דאף אם יעשה חבירו חזית לא תועיל לו כלל וליכא למיחש למידי ולכן פסק שפיר דלא צריך שטר, אבל רש"י לטעמיה דס"ל גבי עדות דבעי' דוקא מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ הכא שטר לא מהני כלל רק תק"ח, הוא לאביי, וא"כ שפיר קאמר הגמ' לאפוקי מדאביי דלאביי מהני שטר וממתני' מוכח דלא מהני אבל חזית מהני שפיר אף בהוצא לאביי, וא"כ מיושב דברי רש"י דגם אם עשאוהו שניהם בעינן שטר דאיכא למיחש דילמא קדים חבריה ועביד חזית, ולכן בעינן שטר ומיושב שפיר דברי רש"י:
סימן קלד
תרוץ נכון לקושית מהרש"ל ומהרש"א על רש"י סנהדרין דפ"ו ע"א לענין חצי דבר:
בסנהדרין דפ"ו ע"א בגמ' עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו [שני כיתי עדים אחת מעידה שגנב את הנפש ואחת העידה שמכר את הנפש אם הוזמו השני כיתי עדים] חזקיה אמר אין נהרגין וכו' ומפרש הגמ' הטעם דחזקיה סבר כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר והכא כל כת מעיד על חצי דבר ופי' רש"י אין נהרגין, וכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי אם לא הוזמו לא מקטל משום דהוה עדות שאאי"ל עו"ש, והקשה המרש"ל והמהרש"א דל"ל לרש"י לומר הטעם דאיהו לא מקטל משום דהוה עדות שאאי"ל תיפוק ליה לגבי הנידון גופא הטעם משום דהוה חצי דבר דכל כת מעיד על חצי דבר ואין כאן עדות כלל יעו"ש
ונראה לתרץ דהא לכאורה קשה על הך כללא דדבר ולא חצי דבר דהא אדרבה הסברא פשוטה דיותר קל להאמין את העדים על חצי דבר מלהאמינם על דבר שלם, וא"כ כיון שהתורה נתנה נאמנות לשני עדים על דבר שלם, א"כ מכש"כ שראוי להמינם על חצי דבר וכי עדיף שני יותר מארבעה עדים או יותר זהו דבר בלתי מסתבר.
אמנם הדבר פשוט לפי מה שמבואר בכמה מקומות דאין עונשין מן הדין כמו גבי בת אביו ובת אמו דאי לאו דגלי קרא היה פטור אף דאיכא ק"ו אם על בת אביו חייב על בת אביו ובת אמו לכש"כ דחייב אלא משום דאין עונשין מן הדין וא"כ הכי נמי גבי חצי דבר אף דבאמת איכא ק"ו דאם הדבר שלם האמינה התורה לשני עדים א"כ מכש"כ על חצי דבר בודאי נאמנים אלא משום דאין עונשין מן הדין אמרינן דכיון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר דדוקא בדבר שלם האמינם התורה ולא חצי דבר דק"ו לא מהני ולא מידי, אמנם זה נוכל לומר דוקא גבי דיני נפשות דקי"ל אין עונשין מן הדין אבל גבי דיני ממונות דקי"ל עונשין מן הדין כמו שכתבו התוס' בב"ק ד' ד' ע"ב דבדיני ממונות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דבממון עונשין מן הדין וכן כתבו התוס' בריש ב"ק דתלמודא דידן ס"ל דעונשין מן הדין גבי ממון ורק המיכלתא ס"ל דאין עונשין ועיין ברשב"א שם שאומר דגם המכילתא ס"ל עונשין ממון מן הדין ורק גבי בור ס"ל אין עונשין אבל בכל מקום לכו"ע ס"ל דעונשין ממון מן הדין, ולפי"ז גבי ממון היה ראוי לומר דעדים נאמנים גם על חצי דבר מטעם ק"ו דאם על דבר שלם נאמנים על חצי דבר לכש"כ דנאמנים וא"כ לכאורה קשה דהא בהדיא מבואר בב"ק ד' ע' ע"ב דגם לענין ממון אמרינן דבר ולא חצי דבר גבי דו"ה וכן בב"ב גבי שני חזקה אמרינן דבר ולא חצי דבר חזינן דאפי' גבי ממון דאמרינן עונשין מן הדין ואפי"ה נאמנים דוקא על דבר שלם ולא על חצי דבר אף דאיכא ק"ו ובע"כ מוכרחין אנו לומר דגבי ממון אין ה"נ היה ראוי להאמין העדים לגבי הנתבע מטעם ק"ו וכי בשביל שהעידו ארבעה עדים מגרע גרע אלא דאם אח"כ יוזמו העדים אם צריכין לשלם מחמת כאשר זמם אז ליכא ק"ו ואדרבה מגרע גרע דנוכל לומר דדוקא אם העידו על דבר שלם והוזמו אז חייבין לשלם כאשר זמם אבל אם העידו על חצי דבר שהיא עדות קל אינם מחויבין לשלם כאשר זמם וליכא כאן ק"ו ושפיר פטורין וא"כ כיון דהעדים פטורין לשלם מכאשר זמם ממילא גם הוא פטור אם לא הוזמו משום דהוה עדות שאאי"ל וכיון דחזינן דגבי ממון מוכרחין לומר ע"כ דהפטור של חצי דבר אינו לגבי הנידון אלא לגבי העדים והנידון ממילא פטור משום דהוה עדות שאאי"ל א"כ גבי דיני נפשות נמי הכי הוא דהא עיקר קרא דעל פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר גבי ממון כתיב כמבואר בקדושין ד' ס"ו ע"ב ונילף דבר דבר ממון ובתוס' מכות ד' ה' כתבו דגבי ד"מ כתיב עפ"י שנים וכו' וכיון דעיקר קרא דדבר ולא חצי דבר גבי ממון כתיב וגבי ממון ע"כ הטעם משום דהוה עדות שאאי"ל כמ"ש א"כ גבי ד"נ נמי ע"כ הטעם משום עשאאי"ל דהא לא ידעינן שום פסול אחר גבי ד"נ יותר מן ד"מ כיון דעיקר קרא בד"מ כתיב ובדי"נ לא כתיב דבר כלל, ולפי"ז שפיר כתב רש"י גבי עדי גניבה בנפש ועדי מכירה דהעדים פטורין משום חצי דבר והנידון פטור אם לא הוזמו משום דהוי עדות שאאי"ל ומדוקדק בזה לשון הגמ' דנקטו מחלוקתם של חזקיה ור"י רק לגבי העדים ויותר הו"ל להגמ' למתני מחלוקתם לגבי הנידון גופא אם הוא חייב מחמת חצי דבר או לא אם היה הפטור של חצי דבר לגבי הנידון אלא ע"כ חזינן מזה דעיקר הפטור הוא רק לענין הזמה של העדים וממילא פטור הנידון משום דהוה עדות שאאי"ל ודברי רש"י ז"ל אתי כפשוטן וממילא מוכח מדברי רש"י ז"ל דס"ל דגם גבי ממון בעינן עדים שאתה יכול להזימה ויעיין בש"ך חו"מ סי' ל"ג ובתומים שם:
סימן קלה
ביאור נפלא על דברי רש"י בסנהדרין שם ד' פ"ו ע"ב לענין לאו דלא תענה ומיושב קושית הערוך לנר.
בסנהדרין ד' פ"ו ע"ב גבי גנב את הנפש קאמר הגמ' וכי תימא קסבר חזקיה דלא לקי, (דלא לקי אגניבה לחודה משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאם ימכרנו יהרג) וקאמר הגמ' שם דכיון דאגניבה לחודה פטור הגנב א"כ העדים שהעידו שגנב את הנפש והוזמו נמי פטורין ממלקות דכיון דאיהו לא לקי הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה הא לאו שאין בו מעשה הוא עכ"ל.
ובספר ערוך לנר תמה על דברי רש"י דהא מבואר במכות ד' ב' דבעדים זוממין לוקין על לאו דלא תענה אף דהוה לאו שאין בו מעשה משום דגלי רחמנא והצדיקו את הצדיק דחייבין מלקות יעו"ש וא"כ אמאי קאמר רש"י דקא לקי אלא תענה דהוי לאו שאין בו מעשה, אמנם גם בלא זה תקשה ביותר לפי מה שהביא שם העל"נ דברי הרמב"ן במלחמות והר"ן בחידושים שהקשו ג"כ קושית רש"י דאמאי אינן לוקין העדים משום לא תענא ותירצו כיון דאינו לוקה על עדותן ואין על הנידון לא מלקות ולא מיתה וא"כ אין תועלת בעדותן והגדתם לא הועיל כלום ולהכי אין העדים לוקין על לא תעלה אם, הוזמו דהא אין כאן עדות כלל כן תירצו הרמב"ן והר"ן, ולפי"ז תמוהים דברי רש"י דלמה נקט רש"י הטעם דלהכי אין לוקין אלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה תיפוק ליה כיון דאין תועלת בעדותן ואין בו חיוב מלקות כלל ולמה ליה לרש"י לאהדורי בתר טעמא אחרינא
ולענ"ד נראה דדברי רש"י פשוטים וברורים ועולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ן במלחמות והר"ן הנ"ל, דהנה הרמב"ן על התורה פ' ואתחנן על פסוק לא תענה ברעך עד שוא כתב וז"ל וביאור ולא תענה ברעך עד שוא בא לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום, ובב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן מנה לפלוני ולא קנו מזה כי הוא דבר בטל עכ"ל, היינו שהרמב"ן בא לתרץ השינוי לשון. דב"פ יתרו כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובפ' ואתחנן כתיב לא תענה ברעך עד שוא, וע"ז ביאר הרמב"ן החילוק שבין שוא לשקר דהקרא דפ' יתרו דלא תענה ברעך עד שקר הוא שלא יעיד שקר היכא שיהי' תועלת בעדותו ויתחייב הנידון מיתה או מלקות או ממון והקרא דפ' ואתחנן לא תענה ברעך עד שוא בא להוסיף שאסור להעיד אף על דבר שאין בו תועלת בעדותו ולא יתחייב הנידון כלום ועובר ע"ז משום לא תענה ברעך עד שוא כי שוא משמע אף על דבר בטל:
ולפי"ז ניחא שפיר דברי רש"י הנ"ל בקושיתו ובתירוצו דקושית רש"י וקושית הרמב"ן הם שני קושיות דהרמב"ן מקשה דאמאי פטורים העדים שהעידו שגנב את הנפש אם הוזמו ממלקות משום דליכא כאן כאשר זמם כיון דהגנב פטור ממלקות אגניבה לחודה אמאי אינם לוקין משום לא תענה כונתו על הקרא דלא תענה ברעך עד שקר דנהי דפטורים ממלקות דכאשר זמם אבל עכ"פ העידו שקר ועברו משום לא תענה וע"ז תירץ שפיר הרמב"ן כיון דהכא אין תועלת בעדותו שלא העידו על הנידון לא חיוב מיתה ולא חיוב מלקות ואין זה עד שקר ולכן פטורין ממלקות וע"ז לא מצי הרמב"ן לתרץ כמו שתירץ רש"י משום דהוה לאו שאין בו מעשה דז"א דאם היה תועלת בעדותן שפיר לקי על לא תענה אף דהוה לאו שאין בו מעשה משום דגלי קרא דוהצדיקו את הצדיק דעדים זוממין לוקין על לאו דלא תענה אבל רש"י אינו מקשה כלל מקרא דלא תענה ברעך עד שקר דזה פשוט דהכא ליכא תועלת בעדותן ואין זה עד שקר כמו שכתב הרמב"ן אלא דרש"י הקשה מהך קרא דפ' ואתחנן דלא תענה ברעך עד שוא דאסור להעיד אפילו על דבר שאין בו תועלת כלל ואינם מחייבין להנידון כלום מ"מ עוברים משום לא תענה ברעך עד שוא כמש"ל, וא"כ הקושיא הכא נהי דהעדי גניבה לא הועילו כלום בעדותן דהא פטור ממלקות מ"מ אמאי אינם חייבין משום לא תענה ברעך עד שוא דהא זה קאי אף על דבר בטל דמשמע דאסור להעיד אפילו דבר בטל שאין בו תועלת ולכן מקשה הכא אמאי פטורין העדים ממלקות ואף שלא הועילו בעדותן כלל דהא אין על הנידון שום חיוב מ"מ הו"ל לחייב מלקות משום עדות שוא, וע"ז תירץ רש"י שפיר דהוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והכא לא שייך לומר דגלי רחמנא מוהצדיקו את הצדיק דלוקין על לאו שאין בו מעשה דהא והצדיקו לא שייך רק היכא שיש תועלת בעדותן והועילו העדים לחייב את הזכאי ונגמר הדין על פיהם אז לוקין אפילו אין בו מעשה וזה דוקא על לאו דלא תענה ברעך עד שקר אז לוקין אפילו אין בו מעשה משום דגלי רחמנא והצדיקו אבל על לאו דלא תענה ברעך עד שוא דוהצדיקו את הצדיק לא קאי ע"ז דהא לא הצדיקו כלום ולא נגמר הדין על פיהם ויעיין במכות ד' ה' ע"ב] ורק שעברו על הלאו א"כ שפיר פטורין משום דאין בו מעשה, ומיושב קושית הערוך לנר דהכא לא שייך לומר דגלי רחמנא דלוקין על לאו דלא תענה וכמ"ש, ולפי"ז לא הוי מצי רש"י לתרץ כמ"ש הרמב"ן דהכא אין תועלת בעדותן ולכן פטורין ממלקות דקושית רש"י הוא על לאו דלא תענה ברעך עד שוא דהלאו קאי אפילו אין תועלת בעדותן והוא תירוץ נפלא על דברי רש"י:
סימן קלו
ישוב לקושית הקצה"ח בסימן רכ"ה והגרע"א ב"מ ד' ב'ותמיה על הקצ"ח שם.
בריש פ"ק דב"מ פריך הגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט, ומפרש ר"ת דקושית הגמ' כיון דהמוכר הוא עד אחד א"כ השני יהי' חייב שבועה דאורייתא ואותו שהעד הוא מסייעו יפטר מן השבועה, ובס' קצה"ח סי' רכ"ב מפרש דכיון דהמוכר הוא עד אחד יהי' הדין דזה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע וז"ל כיון דבזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וזה ודאי דה"ה בזה אמר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ועדים מעידים שחציו של זה, בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקו וכיון דאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע, וא"כ אם היה המוכר עד אחד שמכר לזה כולו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים, וא"כ כשנשבע כדתנן במתניתין ישבע שאין לו בה פחות מחציה לא היה ראוי ליטול אלא רביע, וכה"ג כתב הרא"ש פ' א"מ גבי סימנין וסימנין וע"א יניח, דלא אמרינן יניח עד שישבע מתחילה להכחיש את העד ואח"כ יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש את העד הרי הוא כשנים ע"ש, והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולה שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו, הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע, וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי ממאן נקט כיון דהמוכר הרי הוא ע"א היכי תני זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע עכ"ל.
נמצא שיצא לדון בדבר חדש דהיכא דיש לאחד מהן עד אחד נוטל שלשה חלקים ולא אישתמיט בשום פוסק לומר כן, ובפירוש המשניות להרמב"ם המובא בקצה"ח שם מפורש הדבר להיפך שכתב וז"ל ואילו ידע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי והיה נאמן בעדותו, ואע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד אני לקחתי ותהי' עדותו כדין ע"א דעלמא ואז תהי' השבועה דאורייתא מפני העד, ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בתלית האחד יותר מחבירו, אלא אם יצטרף אל המוכר עוד אחד יעו"ש, הרי דכתב הרמב"ם דאין הע"א מהני לענין שיטול יותר מחבירו, ולדברי הקצה"ח מהני הך ע"א שיטול ג' חלקים, ופלא גדול על הקצה"ח שהביא את הפי' המשניות ולא ראה שסותר את דבריו.
אמנם מ"מ טעמא בעי אמאי באמת לא מהני הך ע"א שיטול ג' חלקים, דהא המחצה שלא נשבע עליו הרי הם של חבירו והספק הוא רק בהמחצה שנשבע עליו, והו"ל להם לחלוק את המחצה ויטול כל אחד רביע ואמאי יחלוקו בשוה וכמו שהסביר הקצה"ח, ולכאורה היא תמוה גדולה, ובחי' נתיה"מ שם כתב ולפי דברי הקצה"ח כשלא יתנו לו רק רביע ממילא לא ישבע רק שרביע שלו, ויהי' שוב המוכר כשני עדים על ג' חלקים ולא יטול רק שמינית, וכן לעולם עד שלא יטול כלל וזה בודאי א"א לומר כן, ומסיים שם ומעיקר דדינא ליתא מתרי טעמא חדא דכיון שנשבע להכחיש העד במקצתו ונתבטל עדותו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואינו חשוב נגדו עד כלל וחשיב נגד מקצת כאילו אין כאן עד כלל ועוד תירץ שם יעו"ש, ותירוץ זה לענ"ד תמיה דהיכן מצינו סברא כזאת דשבועת הבע"ד להכחיש העד אמרינן ע"ז עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דכי בשביל שבועתו נוכל לומר עליו דשקר העיד ולא בטלה עדותו כלל מעולם, וקצת ראיה לזה מהא דמבואר לעיל בשו"ע סי' צ"ד סעיף כ"ז מ"א דהנשבע להכחיש את העד אותו העד ובע"ד מצטרפין לפוסלו, ואם נימא דמחמת שבועתו בטלה עדותו ואמרינן עדות שבטלה מקצתו, אמאי מצטרף העד לפוסלו הא כיון שנשבע כבר בטל עדותו לענין ממון ובטל נמי לענין לפוסלו לשבועה, אע"כ דלא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וז"פ, ועוד דלדברי הנה"מ יהי' הדין אם ע"א יעיד שאחד חייב לחבירו מנה והלה אומר דחמשים יודע בודאי שאינו חייב לו וחמשים אינו יודע, דהדין פשוט דעל החמשים שכופר בודאי ישבע וחמשים שאינו יודע משאיל"מ, ולדברי הנה"מ הנ"ל כיון שנשבע על החמשים שכפר בטלה כל העדות, ופטור על החמשים שאינו יודע וזה דין חדש ולא הזכירו הפוסקים כלל דין כזה, ובדרו"ח להגאון רע"א הקשה כעין קושית הקצה"ח רק בסגנון אחר גבי ותנא תונא שנים אוחזין דמשמע דהוי הודאה במקצת ולפי המסקנא דהילך חייב, א"כ תקשי בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נשבע זה שאין לו פחות מרביע, הא כיון דמודה לו החצי ממילא הוי מודה במקצת על כל כפירתו, וכל כמה דלא נשבע מגיע להתובע כדין כל מודה מקצת דאמרי' או השבע או שלם, וא"כ כיון דנשבע על רביע ממילא על אידך רביע לא נשבע ומגיע רביע לאידך מדין מודה במקצת שלא נשבע, ושוב יהיה הדין דעל רביע שנשבע עליו יהי' הדין דיחלוקו, והביא (ג"כ דברי הרא"ש גבי סימנין וסימנין וע"א יניח, דצריך לשבע להכחיש את העד והניח בצע"ג.
ובפשיטות נראה דקושיא זו לא קשה כ"כ דאפי' אם נימא דהילך חייב, מ"מ בזה אומר חציה שלי לא הוי הודאה במקצת שחייב שבועה דכיון דמה שמודה הוא ביד חבירו ואין לו שום תביעה, ואיננו ביד הנתבע ואיך נוכל לומר דהוי הודאה במקצת כיון שלא היה בידו מעולם, וזה עדיף טפי מהילך דבהילך לכל הפחות עדיין הוא בידו וצריך נתינה וגם מקודם היה בידו, אבל הכא כיון שהודה לא היה בידו מעולם, והרי זה כאלו טוען מנה יש לי בידך והלה אומר שלא היה רק חמשים וכבר פרעתי לך, האם מקרי זה הודאה במקצת כיון שכבר פרע לו מקודם, ואין זה דומה למה דמבואר שם בגמ' ותנא תונא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא וקתני ישבע [אלמא דהילך חייב) ואע"ג דהתם נמי הוא בידו החצי וכבר פרע ליה, ואפי"ה חשיב מודה במקצת, דהתם שאני כיון שחבירו כופר ואומר שכולה שלו ואינו מודה לו כלל וצריך גמ"ד וגוביינא, לא חשיב עדיין כאילו כבר פרעו אף דאנן סהדי, אבל היכא דמודה בעצמו דחציו של חבירו הוי כאילו כבר פרעו, ואין לומר ע"ז כפירה והודאה ולא חשיב מודה במקצת ואינו מחייבו שבועה, ולא קשה כלל שיטול מחמת זה יותר מג' חלקים, אבל קושית הקצה"ח גבי ע"א היא קושיא אלימתא אמאי יחלוקו בשוה:
אמנם נראה לתרץ קושית הקצה"ח וממילא יתיישב ג"כ קושית הגרע"א הנ"ל, דזה פשוט דאפילו אם נימא כדעת הקצה"ח והגרע"א הנ"ל דכל זמן שלא נשבע בחציו השני הרי הוא של חבירו, ואין זה נכנס בספק חלוקה ורק חולקין במה שנשבע אבל במה שלא נשבע בין בעד אחד ובין במודה במקצת אין כאן חלוקה, והרי הוא של חבירו משום דאמרינן ליה או השבע אי שלם, וכל כמה שלא נשבע הוי ליה ככל מחויב שבועה מחמת מודה במקצת או ע"א ואינו נשבע דמחייב לשלם, מ"מ נראה דאין חבירו נוטל בלא שבועה ואף דבכל מחויב שבועה ואינו נשבע נוטל שכנגדו בלא שבועה מ"מ הכא צריך שכנגדו לישבע ואינו נוטל בלא שבועה, לפי מה שכתבו התוס' בב"מ ד' ה' ע"א ד"ה שכנגדו, שהקשו אמאי אמרינן גבי חשוד דשכנגדו צריך לישבע ואמאי לא אמרינן משאיל"מ ויטול בלא שבועה, ותירצו ב' תירוצים או משום דלא שבקת חיי לכל חשוד דכל אחד יביאיהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו, או משום דהוא רוצה לישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם, ולכן גבי חשוד צריך שכנגדו לישבע, וע"כ הך ב' תירוצים עולים ג"כ אם מחויב החשוד שבועה מחמת ע"א, דאל"כ אמאי אמרינן גבי חשוד המחויב שבועה מחמת ע"א, דצריך שכנגדו לישבע כמבואר בשבועות ד' ל"ב גבי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דפריך הגמ' מי יימר דמשתבעת, אלמא דשכנגדו צריך לישבע ואמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ, וצריך ג"כ לומר משום דא"כ לא שבקת חיי לכל חשוד שיוציא ממנו ממון ע"פ ע"א או משום שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו, ולכך צריך שכנגדו לישבע אפילו שיש לו ע"א, וא"כ ה"נ גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ויש לו ע"א לאחד מהן, והרי אינו נשבע רק שחציו שלו, נמצא דהחצי השני הוא של חבירו מחמת שלא נשבע זה להכחיש העד, אבל עכ"פ צריך שכנגדו שבועה מהנך ב' טעמים דגבי חשוד דהא ה"נ לא שבקת חיי דכל אחד יוציא את טליתו של חבירו ע"י ע"א כמו דגבי חשוד, וכן הטעם השני מפני דהוא רוצה לישבע רק שאין אנו מניחין אותו, ה"נ איכא הכא זה הטעם דהא באמת הוא רוצה לישבע דכולה שלו רק דב"ד אין נותנין לו שבועה רק כפי חלקו שיתנו לו כמ"ש רש"י ד' ה' ע"ב משום הוצאות לעז על הב"ד, וכיון שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו, פשוט דשכנגדו צריך לישבע כמו גבי חשוד וזה ברור, נמצא דעל החצי שלא נשבע ונותנין לשכנגדו צריך שכנגדו שבועה ומעתה אם באנו לחלוק בין שניהם את החצי שנשבע עליו, ג"כ אין השני נוטל בלי שבועה דאפילו היכא דיש לו ע"א המסייע מ"מ חייב שבועה, לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה, דודאי כיון שרוצה לחלוק אותו מחויב לישבע כדין המשנה, אלא אפילו לשיטת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה, מ"מ הכא צריך לישבע ואינו חולק בלא שבועה, דאם נימא דפוטרו מן השבועה א"כ נמצא דע"א קם לממון, דהא אם לא יהיה הע"א היה נשבע דחציו שלו ונוטל חציו, ועכשיו שיש לו ע"א נוטל ג' חלקים בשבועה דחציו שלו ונמצא דמוציאין ממון בע"א, ובגוגא כזה לא אמרינן דעד המסייע פוטר מן השבועה וכמו שכתב התשובת מימוני שהקשה על הסוגיא דשבועות, אמאי צריך שכנגדו לשבע הא זה דעד יהיה לו עד המסייע דפוטר משבועה, ותירץ דאם יהיה הדין דנוטל בלא שבועה א"כ הוי עד אחד קם לממון, והובא דבריו בתש"ו רעק"א סי' קע"ו יעו"ש, וכיון דה"נ מקרי קם לממון בודאי דצריך שבועה גם על חציו השני ואינו נוטל כלל וז"פ:
ואחרי אשר ביארנו דאין אחד מהם נוטל כלל בלא שבועה, א"כ נוכל לפי"ז לישב קושיתם הנ"ל בפשיטות, דהא לכאורה דברי המשנה צריך ביאור דתנן זה ישבע שאין לו פחות מחציה וזה ישבע וכו' ויחלוקו, לפי מה שכתב המ"ל פ"ב מהל' ה' ד' וז"ל, כתב מהר"י אדרבי סי' פ"ו וז"ל ואע"ג דלא אמרינן משאי"ל משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל לא בשבועה דרבנן וכמ"ש הרשב"א בתשו' וכו' ול"נ דהדברים פשוטים דע"כ לא חילק הרשב"א בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן משאיל"מ, וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל דכיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו, ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו"ל מתשאיל"מ, וכ"כ הרמב"ן בתשובה ע"ש, ויעיין בתוס' שבועות ד' מ"ז ד"ה משאיל"מ נמצא דבכל שבועה דנשבע ונוטל אמרינן משאיל"מ, וא"כ הכא במתניתן גבי יחלוקו לא מיבעי היכא שאחד אינו רוצה לישבע שהשני נוטלו כדין מחויב שבועה שאינו נשבע, אלא אפילו אם האחד אינו יכול לישבע דנוטל השני כדין משאיל"מ, לפי שיטת הראשונים הנ"ל שהביא המ"ל אלא דשכנגדו צריך לישבע, וא"כ הכא דתנן שנותנין שבועה רק על חציה, א"כ החצי השני שלא נשבע עליו אין לו בה כלום דהא אמרי' לו או השבע או שלם, וכיון שאינו נשבע אמרינן ביה משאיל"מ, וא"כ היה צריכין לחלוק המחצה השני שנשבע עליו, אלא דא"כ גם גבי השני נמי נאמר כן דהחצי שלא נשבע אמרי' ביה משאיל"מ, וצריך לחלוק עם חבירו המחצה שנשבע עליו, וא"כ נוטל כל אחד מחצה ממ"נ, רביע נוטל בעד חלק בהמחצה שנשבע עליו, ועוד רביע נוטל עבור מה שחבירו לא נשבע רק על מחצה, והמחצה השני אמרי' ביה משאיל"מ או שנוטל חלקו בהמחצית שנשבע עליו חבירו ולכן שפיר הדין דיחלוקו, וא"כ אף אם יש לאחד מהן ע"א המסייע מ"מ יחלוקו בשוה, לפ"מ שביארתי מקודם דאם יתנו למי שהעד מסייע יותר ממחצה צריך לישבע ואין העד פוטרו דא"כ הוי קם לממון, וכיון דצריך לישבע אם לא ישבע אמרינן ביה משאיל"מ והשאר יחלוקו, וא"כ אין נותנין לו שבועה רק כפי מה שיתנו לו והמותר מתוך שאיל"מ ואין לו רק מחצה, כגון דאם נותנין שבועה לזה על מחצה להכחיש את העד, וא"כ המחצה השני שייך לחבירו והמחצה שנשבע עליו יחלוקו, וא"כ לכאורה זה נוטל ג' חלקים וזה רביע, אבל כיון שנותנין לו ג' חלקים א"כ אין נותנין לו שבועה רק על ג' חלקים, נמצא דהרביע שלא נשבע עליו אמרי' ביה משאיל"מ, ונוטל חבירו את הרביע וא"כ אותו שנשבע להכחיש את העד נוטל רביע מחמת שבועתו שנשבע שחציו את שלו, ורביע נוטל מחמת שלא נשבע חבירו ומשאיל"מ ואינו מועיל ע"ז חשבון הנה"מ שלא יטול כלום, דכמו שנוכל לומר ע"ז שלא יטול כלום כמו"כ נוכל לומר כן על השני וממילא יחלוקו בשוה, דכמו שזה צריך לשבע שכולה שלו ומה שלא נשבע אמרי' ביה משאיל"מ, כמו"כ גם השני צריך לישבע שכולה שלו על מחצה מחויב לישבע שבועות שכנגדו, ועל מחצה שבועת המשנה ומה שלא נשבע אמרי' גם לדידי משאיל"מ, ואף דגבי שבועות שכנגדו נשבע ונוטל היכא דגם השכנגדו אינו יכול לישבע איכא ב' דעות בשו"ע אם אמרינן יחלוקו או דחזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ, מ"מ הכא אם לא ישבע רק על מחצה יוכל השני לומר מי יימר דמה שנשבע הוא על המחצה דשבועת המשנה ושבועת שכנגדו נשאר בלא שבועה דילמא מה שנשבע הוא על שבועת שכנגדו ושבועת המשנה נשאר בלא שבועה ואמרינן ביה משאיל"מ, ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב דאפילו יש ע"א מ"מ יחלוקו בשוה, וליתא לדינא שכ' דנוטל ג' חלקים וז"ב:
ועפי"ז מיושב היטב גם כן קושית הגאון רבי עקיבא איגר הנזכר לעי' בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אם כן כיון דהוי הודאה במקצת א"כ כיון דנשבע רק דרביע שלו א"כ נוטל השני הרביע מדין מודה במקצת שלא נשבע, וצריך לחלוק ברביע השנית ואינו נוטל רק שמינית ואמאי תנן דנוטל רביע, ולפימ"ש ניחא דכיון דגם השני צריך לישבע מדין שכנגדו נשבע ונוטל ומדין תקנת המשנה, וכ"ז שאינו נשבע אמרינן משאיל"מ, וזה פשוט שאי אפשר ליתן לו שבועה על כולה כה"א עכ"פ אין נותנין לו רק חסר שמינית, וכיון דעל השמינית לא נשבע אמרינן ביה משאיל"מ ונוטלו חבירו כדין הנשבעין ונוטלין שלא נשבע וממילא נוטל חבירו שמינית מה שנשבע עליו, ועוד ממה שהראשון לא נשבע ונוטל מחמת משאיל"מ ולכן זה נוטל רביע וזה נוטל ג' חלקים ואתי הכל שפיר.
סימן קלז
ישוב נכון לתמיהת ר' עק"א בשו"ת סי' רי"א על הגמרא דמכות ד' ו' לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול מסוגיא דסנהדרין דס"ז גבי ניסת:
בשו"ת הגאון רעק"א בסי' רי"א הקשה במכות ד' ו' ע"א וז"ל קשה לי בריש מכות דפריך הגמ' רובע יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר, ופירשו הרבה מהמפרשים משום דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו, וקשה לי הא חזינן בסנהדרין ד' ס"ז אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד, מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד ושם עדות עליו, א"כ איך משכחת ניסת ע"י קרוב כדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך, הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול ע"כ, ובתשובה שניה הביא בשם חתנו שתירץ דיש לומר דהקרא מיירי בגווני שלא ראה הניסת את העדים שרואים אותם ולא יצטרף עמהם בראיה, והגאון רעק"א דחה שזה צריך ראיה גדול די"ל כיון דלר"י לא צריך כונה להעיד י"ל דמה בכך דלא ראו מצירוף הראיה מ"מ כיון דבאמת ראו כ"א פסול העדות עכ"ל:
אמנם לפי ענ"ד איך נוכל לומר כדעת חתנו דהיכא שלא ראה את העדים שרואין אותם אינם מצטרפין לפסול מטעם קרוב או פסול, נראה ליישב הקושיא באופן פשוט יותר דע"כ הקרא מיירי בכה"ג דהניסת לא ראה את העדים, דהנה במשנה דסנהדרין שם אי' כל חייב מיתות שבתורה אין מכמינין לו עדים חוץ מזו ולכאורה הדבר תמיה דמפני שעבר פעם אחד עבירה והסית יבקשו הב"ד ממנו שיעבור עוד פעם עבירה להסית שנית, ואף דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו נוכל לומר דהיינו דוקא שלא להקל במיתתו, אבל להכריחו לעבור עבירה שחייב ע"ז מיתה מהי"ת יאמרו חכמים שבזה משונה דינו משאר חייבי מיתות שאין מכמינין לו עדים:
ולכן נראה דזה גופא מה שמכמינן לו עדים מפורש בקרא דהתורה צוותה כן להכמין לו עדים, דהא הכתוב אומר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לומר נלכה ונעבדה וכו' לא תאבה אליו ולא תשמע אליו ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרג תהרגנו וגו' וכיון דהכתוב מיירי שהסית לקרובים שלא יוכלו להעיד עליו בב"ד, וגם שהוא בסתר דליכא מי שרואהו ואיך שייך לומר לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרג תהרגנו, דקאי על הניסת שמצוה עליו להרוג את קרוביו המסית ואיך יהרגו בלא עדים, אלא א"כ דהמצוה על הקרוב להכמין לו עדים כדי שישמעו עדים ואז יהרגנו בב"ד, וא"כ מוכח מקרא גופא דמצוה להכמין לו עדים והוי גזה"כ וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ל עכו"ם אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו, עכ"ל, ואם לא היה מפורש דיני הכמנה בקרא לא היה כותב הרמב"ם שהוא מצוה, וא"כ פשוט דהא דתנן דכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם עדים חוץ ממסית דמכמינן עדים, למדה המשנה מהך קרא דכי יסיתך אחיך בן אמך, ודיני דהכמנה מפורש שם בברייתא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו, כצד עושין לו מדליקין את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהיו הן רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותן והלה אומר לו וכו' וכיון דהקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך ע"כ מיירי בהכמנה כמ"ש, א"כ העדים רואין את המסית ואת הניסת והמסית והניסת אינן רואין את העדים, וא"כ אינן מצטרפין להיות עדות אחת לפסול מטעם קרוב או פסול, וא"כ מיישב היטב קושית הגאון רע"א הנ"ל מהך קרא דכי יסיתך אחיך בן אמך, אמאי לא יפסול הניסת את העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דהכא אינו מצטרף הניסת עם העדים כיון שאינו רואה את העדים, ואינו מצטרף עם העדים לפוסלם וא"ש:
סימן קלח
תמיה על הגאון ר' דוד לוריא מביחאוו בקושיתו ריש מס' מכות גבי ב"ג וב"ח ודבריו שם תמוהים:
מכות ד' ב' ע"א איתא עדים שהעידו על ב"ג וב"ח והוזמו דלא אמרינן יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא נלקה ארבעים, וקאמר הגמ' מ"ט ומשני הגמ' משום דאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לו ולא לזרעו, ופריך הגמ' ונפסליה לדידיה ולא נפסליה לזרעו, ומשני הגמ' דהא בעינא כאשר זמם וליכא, וא"כ לא נוכל לומר דיעשו ב"ג וב"ח והקשו בתוס' שם ד"ה ולא א"כ היכא שמעידין על אחד שהוא מצרי שני אמאי לא יעשו הם מצרי שני, דהא הכא לא בעינן למיפסל זרעו דהא במצרי שני זרעו כשר, ותירצו דדרשינן נמי לו ולא לאשתו דהא מצרי שני פוסל אשה בביאתו:
והקשה ע"ז בהגהת הגאון ר' דוד לוריא מביחאוו דהא גם במצרי שני נוכל ג"כ לומר לו ולא לאביו, דהא במעידין על מצרי שני גם אביו הוא פסול, דע"כ הוא מצרי ראשון ובעדים לא נוכל לפסול את אביהם משום לו ולא לאביו וא"כ לא הוי כאשר זמם:
ולענ"ד נראה דלק"מ ובמחכת"ה לא הבין כונת הגמ' דהנה באמת דברי הגמ' צריכין ביאור דמאי קאמר דאם העידו על אחד שהוא ב"ג וב"ח לא הוי כאשר זמם, משום דלא נוכל לפסול לזרעו משום לו ולא לזרעו, נחזי אנן אם עדים העידו על אחד ובנו או קרובו שהרגו את הנפש והם חייבין מיתה ואח"כ הוזמו האם נימא דגם העדים יהי' חייבים מיתה הם ובניהם או קרוביהם, זה דבר בלתי אפשר ולא צריך שום קרא ע"ז לו ולא לזרעו דהם מה עשו, וכיון דלא נוכל לחייב מיתה לבניהם או קרוביהם, א"כ לא הוי כאשר זמם דהא הם זממו להרוג אותו ואת בנו או קרובו, ולגבי העדים לא נוכל להרוג רק אותו ולא בנו ולא קרובו ולא הוי כאשר כאשר זמם, אלא דהחילוק הוא פשוט דאם העידו על אחד שהרג את הנפש ביחד עם בנו או קרובו הלא הוא שני דברים ושני עדות בפ"ע דכשם שהגידו עליו כן הגידו על בנו או קרובו ואין להם שום שייכות זה לזה דאף אם הבן אינו חייב מיתה מ"מ האב חייב מחמת שהרג את הנפש וא"כ חייבים העדים כאשר זמם על כל אחד ואחד ואין שייך כאן לומר שיפטרו משום לו ולא לזרעו דהא הם העידו עדות אחרת על בנו, אבל הכא גבי ב"ג וב"ח כונת הגמ' דהעדים העידו עליו פסול גדול כזה אשר פוסלתו גורם לפסול גם את בנו ונמצא דכל הפסול שזממו הוא רק בהנידון שרצו לפסול אותו פסול גדול כ"כ שיש בכחו לפסול גם את זרעו וא"כ מהראוי שיהי' העונש של עדים זוממין ג"כ פסול גדול כ"כ שיפסלו ג"כ את זרעם כמו הנידון, וזה אי אפשר מחמת לו ולא לזרעו וכיון דזרעו אינו פסול א"כ חסר מקצת כאשר זמם בהעדים שאינו דומה לעונש הנידון, וא"כ שפיר פטורין העדים, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' ממצרי שני כיון דאינו פוסל את זרעו הוי שפיר כאשר זמם, ולא קשה כלל קושית הגרד"ל דנימא לו ולא לאביו, דהא לא שייך לומר דהעדים נתנו פסול גדול בהנידון שיהי' בכחו לפסול את אביו, דהא פסול אביו איננו מחמת פסול של בנו אלא מחמת עצמו, והוי רק כמו שהעידו על בנו ועל אביו דהבן הוא מצרי שני ואביו הוא מצרי ראשון, ולא שייך ע"ז לומר דגם אביהם של העדים ראוי לפסול, כמו שאין אנו יכולים לומר דאם העידו על אב ובנו שהרגו את הנפש, דגם אביהם של העדים יהיו נידון, דהא הוי שני עדות לגבי הבן בפ"ע ולגבי האב בפ"ע, ומה שייכות יש לאביהם של העדים כמו"כ הכא אין שייכות לאביהם של העדים שיפסלו במצרי ראשון, דהעדים העידו על הבן בפ"ע ועל האב בפני עצמו, וכל העונש הוא רק על העדים ולא שייך לומר ע"ז לו ולא לאביו ולמיפטריה משום כאשר זמם וז"פ, ודוק היטב כי הוא ביאור נכון בדברי הגמ' ומצאתי אחר הן דקושית הגאון רד"ל הנ"ל כבר קדמו בחידושי מהרשש"ך, ולענ"ד הוא פשוט כמו שכתבתי ואינה קושיא כלל:
עוד הקשה שם בחידושי מהרשש"ך הנ"ל על מה שתירצו התוס', דאם העידו על מצרי שני אמרינן לו ולא לאשתו דהא פוסל את האשה בביאתו, והקשה דמ"מ בשהעידו על אשה אחת שהיא מצרי שני דלא מפסל הבעל בנשואיה נפסול לעדים כשיוזמו, וזה לא קשה כלל דגבי אשה בודאי לא הוי כאשר זמם בעצם דלא נוכל לומר דבשביל שרצו לפסול את האשה שלא להנשא לבעל לכן נפסול את העדים שלא לישא אשה אין זה כאשר זמם כלל וכל קושית הגמ' הוא רק לגבי איש דנוכל לקיים הכאשר זמם בהעדים דומה ממש כעין הנידון ולכן משני הגמ' משום לו ולא לזרעו אבל גבי אשה מעיקרא לא קשיא כלל וז"ב:
סימן קלט
קושיא עצומה בב"ק ד' ע"ד גבי לאו שניתן לאזהרת מב"ד מסוגיא דסנהדרין ד' פ"ז ע"ב:
ב"ק ד' ע"ד ע"ב איתא עדים שהוכחשו או הוזמו רבי יוחנן ורבי אליעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין וקאמר הגמ' שם תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין, ואי ס"ד דר"א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו משמע מדברי הגמ' דהכא דאם יוכלו להזימן אח"כ ויוכלו לבוא לידי חיוב מיתה, אז אין לוקין משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אבל אם אחר ההכחשה שוב אי אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אף דמקודם בעת הגדת העדות היה ראוי לבוא לידי חיוב מתה, עכ"ז לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולוקין על לאו זה, דהא חזינן הכא דאם הדין דאם הוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין שפיר הדין דלוקין על הכחשה, ואף דבעת הגדת העדות היה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה כגון אם יוזמו בלא הכחשה מ"מ עכשיו שהוכחשו מתחלה ואינו ראוי לבוא לידי חיוב מיתה הדין דלוקין על ההכחשה ולא מקרי לאו שניתן לאזהרת וכו', ובתוס' שם כתבו אבל אי אין נהרגין לא חשיב ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ותימה לר"י דבכל הגמ' משמע אפילו התרו בו למלקות ולא למיתה, דאע"ג שלעולם לא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ובפרק מי שהחשיך אמר דאין לוקין על לאו דמחמר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לשאר מלאכות וכו' ותירץ ר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע, וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה, כי ההיא דב"ג וב"ח, או כמו עדים שהוכחשו בנפש למ"ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיוכל לבוא לידי חיוב מיתה יעו"ש בתוס', מבואר מדבריהם דגבי עדים זוממין בעינן רק שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה אחר המלקות, אבל מה שהיה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה קודם הכחשה לא איכפת לן ואין זה מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
וקשה לי ע"ז מסוגיא דסנהדרין ד' פ"ו ע"ב דאיתא התם עידי גניבה בנפש שהוזמו שהעידו שגנב נפש) חזקיה ור"י חד אמר לוקין וחד אמר אין לוקין, ואמרינן תסתיים דחזקיה דאמר לוקין מדאמר חזקיה אין נהרגין (אם הוזמו לאחר שבאו עידי מכירה משום הכי לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוי לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד) דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, ופי' רש"י דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין אם באו עידי מכירה אח"כ קודם הזמה, ונגמר דינו עפ"י שתי הכיתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאו עידי מכירה, הא הוה ליה לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא להעיד כן, שאם יעיד ולא יוזמו עד שיבואו עידי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו ע"כ אלמא מוכח מכאן דהעיקר אנו רואין בשעת הגדת העדות, אם אז היה הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהיה יכול לבוא ע"י לידי חיוב מיתה אזי אין לוקין, ואם בשעת הגדת העדות לא היה אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אז לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דהא הכא לאחר שהוכחשו על הגניבה שוב אי אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אח"כ, דהא אפילו אם יבואו עדי מכירה אח"כ לא יתחייבו מיתה דכיון דהוכחשו אגניבה הא מכירה לאו מכירה היא כמבואר שם בגמ' ואפי"ה מקרי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקודם היה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה, זה ממש היפך ממה דמוכח מדברי הגמ' דב"ק הנ"ל, דשם מוכח דבעדים זוממין העיקר הוא בעת הכחשה אם ראוי לבוא לידי חיוב מיתה או לא וכמ"ש התוס' הנ"ל, ולפי הסוגיא דב"ק הנ"ל לא מוכח כאן כלל דחזקיה הוא דאמר לוקין דשפיר מצי לאוקמי כרבי יוחנן דס"ל דנהרגין, ורק הכא בעדים זוממין כיון דכבר הוכחשו אגניבה ושוב אינם ראוין לבוא לידי חיוב מיתה ושפיר לוקין דבכה"ג גלי קרא גבי עדים זוממין דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע, כמבואר בתוס' ב"ק הנ"ל והיא קושיא עצומה:
סימן קמ
תרוץ נכון מאד לקושית התומים בסימן י"ח ס"ק א' על הגמ' דסנהדרין די"ח ע"ב:
סנהדרין די"ח ע"ב כה"ג מעיד ומעידין אותו, ופריך בגמרא מעיד והתניא וכו' זקן ואינו לפי כבודו לכך נאמר והתעלמת, ומשני מעיד לבן מלך, ופריך בגמ' בן מלך הדיוט הוא, אלא מעיד בפני המלך, [שהמלך יושב ודן בסנהדרין] ומקשה הגמ' הא אין מושיבין מלך בסנהדרין, ומשני משום יקרא דכה"ג אתא ויתיב ומקבלי לסהדותי' וכו':
ובתומים סי' י"ח ס"ק א' הקשה דהא הטעם דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא מטעם לא תענה על רב, וזה לא שייך רק בדי"נ אבל לא בד"מ, וכמו שכתבו התוס' דף י"ט ד"ה אבל כו' שכתבו דלדון ד"מ לא איכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו, וא"כ בד"מ שפיר מושיבין מלך בסנהדרין, והכא דכה"ג מעיד ע"כ בד"מ איירי כמש"כ התו' כאן ד"ה מעיד דבממונא איירי דומיא דמלך לא מעיד דאיירי בממונא, דאי באיסורא אין חכמה וכו' וכיון דבד"מ מיירי מאי פריך והא אין מושיבין דבד"מ שפיר מושיבין יעו"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ עפ"מ שכתבו התוס' ד"ה והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וכו' שהקשו וז"ל וא"ת מ"מ האיך מלך דן. את בנו, דמסתמא בבן מלך קאי הגמ' עכשיו, ותרצו דודאי היה יודע המקשן שמלך לא בא לדין אבל מ"מ קשה לי' דאפי' ישב וידום נמי לא ע"כ, מבואר מזה דהא דאין מושיבין מלך בסנהדרין אינו דוקא לישוב ולידון, אלא אפילו בשתיקה בעלמא ג"כ אסור לישב בסנהדרין, דמ"מ איכא משום לא תענה על רב דיבינו את דעתו ויפסקו כמותו, ולפ"ז שפיר פריך הגמ' והא אין מושיבין מלך בסנהדרין, ואף דבד"מ איירי ובד"מ ליכא משום לא תענה על רב, מ"מ קשה משום דכל עיקר ההבדל שבין די"נ לדמ"מ דבדיני נפשות איכא משום לא' תענה על רב ובד"מ ליכא משום לא תענה על רב כתב התומים שם משום דד"ת בד"מ חד נמי כשר, וא"כ לא איכפת לן אם (יאמרו הסנהדרין כמותו, וזה דוקא בדין שאינו נוגע בדבר וכשר לדין, שפיר נוכל לומר דליכא משום לא תענה על רב דמה איכפת לן אם אפילו המלך בעצמו יפסוק הדין, אבל הכא דמיירי שהדין הוא של בנו כמו שכתבו התוס' הנ"ל, דמסתמא בבן מלך קאי הגמ' עכשיו, וכן כתב רש"י לקמן משום יקרא דכ"ג דידע בסהדותא לבריה ולגבי בן הוא פסול לדין, ולפ"מ דכתבו התוס' דאפילו שישב וישתוק אסור משום לא תענה על רב דבודאי יחתך הדין על פיו, וא"כ שפיר פריך הגמרא הכא והא אין מושיבין מלך בסנהדרין גם בד"מ, דהא חזינן דאפילו שישב וישתוק לא יוכלו הסנהדרין לעבור על דעתו ובודאי ידונו כמותו, וא"כ הכא שדן את בנו והוא פסול, וא"כ איכא משום לא תענה על רב ובודאי יאמרו כמו שיבינו את דעתו הגם שהוא שותק, ונמצא שהדין יחתך ע"פ אביו, ולדין כזה שפיר שוה דיני ממונות לד"נ. דאסור למלך לישב בסנהדרין ושפיר פריך הגמרא והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וא"ש, ודו"ק כי הוא דבר נכון.
סימן קמא
תירוץ על קושית התומים סי' ס"ה לענין שליש.
בחו"מ סי' ס"ה איתא המוצא. שטר ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו אצלו או הלוה או השלישו בידו וכו' יהא מונח עד שיבוא אליהו, ואם החזירו להמלוה עבר על ד"ח, ואם המלוה יכחיש אותו שנתנו לו יגבה בו, והסמ"ע פירש דיגבה בשבועה דהא צריך לישבע להכחיש את העד שאומר דנתנו לו השליש בזמן שאין שלישותו בידו הוי כעד, ובתומים תמה ע"ז דהא קי"ל אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל בעדותו, והא הכא ג"כ משים נפשו רשע דעבר על דברי חכמים, והוי כמו בעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינם נאמנים, ואפילו באיסור דרבנן אמרי' אין אדם משים עצמו רשע ע"כ:
ולענ"ד נראה לתרץ שלא תקשה כלל דהנה מקור הדין דא"א מע"ר הוא בסנהדרין גבי פלוני רבעני דס"ל לרב יוסף לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר, ולכאורה צריך להבין דעת ר"י שאמר דלרצונו הוא פסול וכי ס"ל דאדם יוכל לפסול עצמו לעדות דזה לא יתכן כלל דאדם אינו נאמן על עצמו לשום דבר מלבד בממון מצד הודאת בע"ד מגזה"כ דכי הוא זה כמ"ש רש"י בקדושין דס"ה ע"ב ועיין בקצה"ח אבל לשארי דברים אין לו שום נאמנות על עצמו, וגם זה לא יתכן לומר דס"ל דכיון דאינו נאמן על עצמו אינו נאמן ג"כ על חבירו דאמרינן זה עדות שבטלה מקצתה בטלה כו' דא"כ למה אמר רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד הו"ל למימר פשוט עדות שבטלה מקצתה בטלה כו', ועוד דעל כרחך גם רב יוסף מודה דהבע"ד אינו בגדר עדות ולא אמרינן ביה עדות שבטלה וכו' דאל"כ תקשה על רב יוסף קושית הגמרא במכות ד"ו אלא מעתה הורג ורובע יצילו, דהגמרא משני ע"ז במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דבע"ד אינו בגדר עדות כלל, ולא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואם נימא דס"ל לרב יוסף דגם בבע"ד אמרינן עדות שבטלה וכו', תקשה קושית הגמ', אלא ע"כ דגם ר"י מודה דבע"ד לא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כו', אלא דזה גופא כונת ר"י דנהי דעל עצמו אינו נאמן לפסל לעדות, אבל מה שהעיד על אחרים שפלוני רבע אמאי לא מהימן דבע"ד אינו בגדר עדות ולא אמרי' עדות שבטלה והו"ל להיות מהימן לגבי אחרים, וע"ז אמר דממ"נ פסול לגבי חבירו ג"כ דאם נאמינו הו"ל רשע ופסול לעדות דהתורה אמרה אל תשת רשע עד, ולכן פסול גם לגבי חבירו דהוי תרתי דסתרי דכיון שהוא מהימן הוי רשע ורשע לא מהימן לעדות, ורבא חידש לן דמהימן מטעם דפלגינן דבורא דכיון דהוא מעיד על עצמו הוי כמי שלא אמר כלל על עצמו מחמת שהוא בע"ד, ולא כמו שסובר ר"י דהוי אמירה אלא שאין אנו מאמינין על עצמו, ורבא סובר שלא אמר כלל על עצמו ואם כן הוא כשר לעדות על חבירו וזה ברור בכונת הגמ' ולפ"ז היכא דא"א למפלג דבורא כמו באנוסים היינו ובשארי מקומות דלא פלגינן דבורא, נשאר הדין גם לרבא כמו לר"י דפסול לעדות משום דממ"נ אם באמת אתו הרי הוא רשע ופסול לעדות, ואם שקר אתי הרי הוא שקר וא"כ פסול ממ"נ, ולפ"ז אם לפני הגדת העדות עשה תשובה גמורה כדין, א"כ נפקע ממנו שם רשע על להבא ושוב לא הוי רשע, וא"כ שפיר י"ל דהוי עדות לגבי חבירו כיון דאף אם עשה העבירה מ"מ עכשיו הוא כשר להעיד, ולמה לא נאמינו לגבי חבירו דהא עכשיו כשר להעיד ולא הוי תרתי דסתרי כלל, אלא דזה אינו דהוי תחילתו בפסול וסופו בכשרות דאם נאמינו על המעשה א"כ בשעת ראיה ה"ה פסול, ושוב לא חזו אף אם יעשה תשובה דהא בעינן תחילתו וסופו בכשרות, והוי תרתי דסתרי דפסול ממ"נ כמו בלא עשה תשובה, ולפ"ז אם יעיד על מעשה שראה קודם שעשה העבירה ובעת הגדת העדות עשה תשובה, א"כ הדין פשוט דיכול להעיד דהא הוי תחילתו וסופו בכשרות דשוב לא נוכל לומר דפסול ממ"נ דהא עכשיו הוא כשר דעשה תשובה, וגם בעת ראיה היה כשר, וא"כ מיושב קושית התומים הנ"ל, דאף שאומר שנעשה רשע במה שהחזיר את השטר מ"מ עכשיו שרוצה להעיד ולתקן האיסור א"כ אין לך תשובה גדולה מזו, דבעבירה שאינה מפורסמת מהני תשובה כזו, כמו שכתב החו"י והובא בקצה"ח סי' ל"ד נמצא דעכשיו הוא כשר וגם בעת ראיה קודם שנתן השטר ליד המלוה ג"כ היה כשר דעדיין לא עשה העבירה והוא מעיד כעת שהשטר שהיה בידו לא היה יודע מה טיבו והיה הדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו, וא"כ השטר פסול לפי דבריו, ורק מה שאומר שהחזיר לו השטר ועשה עבירה הא עכשיו עשה תשובה והוי תחילתו וסופו בכשרות, ואין לדחות דשמא בשעת חזרת השטר היה נזכר מה טיבו של השטר והחזיר כדין ועכשיו הוא פסול להעיד דלא היה יודע בעת החזרה משום דהיה תחילתו בפסול וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מחויב השליש שבועה הא אאמע"ר, אמנם ז"א דהא מצינו בשבועות ד' ל"ג ע"ב גבי השביע את העדים חמשה פעמים בפני ב"ד אינו חייב אלא אחת מפני שאינו יכול לחזור ולהודות וא"כ הרי יכול לחזור ולומר נזכרתי, וכיון דעכשיו אומר השליש דקודם החזרה נשכח ממנו הוי עדות גמורה ואין להסתפק שמא נזכר אח"כ, וא"כ שפיר הוי השליש עד גמור ומחויב שבועה כמ"ש הסמ"ע וא"ש קושית התומים הנ"ל:
סימן קמב
צ"ע בדברי התוס' כתובות כ"א וטעם נכון על הא דאין עד נעשה דיין
כתובות ד' כ"א ע"ב דאיתא התם דבדאורייתא אין אין עד נעשה דיין, וכתבו התוס' שם וטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן שיעידו לפני הדיינין, כמו שמפרש רשב"ם דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין, וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימם הוא שלא יקבלו הזמה על עצמם, ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם, אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה ה"נ יהיה הדיין כו' עכ"ל התו' יעו"ש.
ודברי התוס' אלו קשה להבין דאם נימא דכונת התוס' דהוה עדות שאאי"ל, היינו שאם יבואו המזימין קודם גמר דין לבטל עדותן לא יקבלו ההזמה יגמרו הדין, א"כ מאי נ"מ בין הזמה להכחשה והו"ל להתוס' לומר שאם יבואו עדים אחרים ויכחישו, לא יקבלו ב"ד את ההכחשה ולמה נקטו דוקא הזמה, ואם נימא דכונתם כפשוטו דאם יבואו המזימין לאחר גמ"ד לא יקבלו ב"ד ההזמה לחייבם כאשר זמם, א"כ למה להו להתוס' לומר שלא ירצו לקבל הזמה על עצמו ועל קרוביהם דמשמע הא אם רצו לקבל היו מקבלים, טפי הוה להו לומר דאפילו אם מקבלין את העדים לא כלום הוא דהא הם בעלי דינים או קרובים שפוסלין לדין, וא"כ אפי' ירצו לקבל אין זה הזמה לחייבם משום כאשר זמם וז"פ, ובקצה"ח סי' ז' הביא תירוץ לקושית התוס' בשם השר מקוצי למ"ד למפרע הוא נפסל ומ"ש שם דניחא אפילו למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל הוא דחוק כמבואר להמעיין שם
ולענ"ד נראה לומר דהטעם דאין עד נעשה דיין הוא משום דהוי עדות שאאי"ל, ומה דהקשו התוס' דאתה יכול להזימן ב"ד אחר, נראה בזה דבשלמא בכל עדות אף אם יוזמו אח"כ ונמצא ששקר העידו והדין בטל, מ"מ הוי הגמר דין של הדיינים בתורת דין דהא הדיינים לא ידעו שהדבר שקר, והם מחויבים לדון עפ"י העדים כדין ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ונמצא דהוה גמר דין וא"כ אם יוזמו שפיר הוה גמר דין וחייבים העדים משום כאשר זמם, אבל הכא אם העדים גופא הם דיינים ואם יוזמו יתברר דשקר הדבר ולא ראו מעולם שום עדות, א"כ הדיינים בעצמם ידעו שאין כאן שום עדות והדבר שקר, ואיך נוכל לקרא זה בשם גמר דין כיון שהדיינים יודעים שאין כאן עדות והמעשה שקר, ומה שאמרו הדיינים להנתבע חייב אתה ליתן, הוא רק בגדר מזיק באמירת פיו אבל לא בגדר פסק דין, דהא אדרבה כיון דהדין דעד נעשה דיין אפילו אם באו עדים אחרים ויעידו לפניהם כיון שהדיינים יודעים דשקר הדבר, הרי הוא כתרי ותרי דהדיינים בעצמם נעשו עדים על ההכחשה, ואם יגמרו הדין על פיהם הוי גמ"ד בפסול, וא"כ מכש"כ היכא דליכא עדים אחרים כלל רק הדיינים בעצמם והם יודעים דהמעשה שקר, ואם גמרו את הדין באופן כזה פשיטא דלא הוי דין כלל וכיון דהדין דאין עדים זוממין נענשין עד שיגמר הדין על פיהם, א"כ שפיר הוי הכא עדות שאי אתה יכול להזימה אפילו בב"ד אחר, דהא אם יוזמו ויתברר דהדיינים היו יודעין ששקר הדבר א"כ לא הוי גמ"ד ואין נענשין בתורת הזמה ולכן הדין דאין עד נעשה דיין משום עדות שאאי"ל וא"ש:
סימן קמג
תירוץ על קושית הנוב"י מ"ק חאה"ע סי' ל"ג על הרמב"ם דס"ל עדות שבשטר לא הוי אלא מדרבנן.
בשו"ת נוב"י מ"ק חאבה"ע סי' ל"ג הקשה על הרמב"ם דס"ל דכל השטרות הוי רק מדבריהם שכתב בפ"ג מה"ל עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדי"מ ולא בדי"נ אלא על פי העדים שנא' ע"פ שנים עדים ולא מכתב ידו, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר והקשה ע"ז הנוב"י הנ"ל ממה דכתב הרמב"ם בה' י"ד מה"ל מלוה ולוה דאם הוציא שטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכיון דעדות שבשטר הוא רק מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם כמו שכתבו התוס' בכתובות ד' י"ח ע"ב וא"כ אמאי אמרינן הכא דאמרינן מתוך שאילמ"מ:
ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דהנה בגיטין ד' נ"א א"ב בתוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' כתבו הטעם דמפני מה לא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בפ"ק דב"מ ד' ה' ודברי התוס' אלו קשה להבין דבב"מ שם כתבו התוס' להיפך גבי ההיא רעיא דפריך הגמ' וליחייבינהו מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור, ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, ומשני הגמ' דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, וכתבו התוס' ע"ז ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שייך הכא כדפרישית, ובמהר"ם פירש דברי התוס' וז"ל יש לומר דכונת התוס' בזה כדפירש לעיל בסמוך דגבי חשוד לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכו' מטעמא דכתבו התוס' לעיל ע"א בד"ה שכנגדו וכו' שכתבו או מטעם דלא שבקת חיי לכל חשוד או משום שהחשוד רוצה לישבע אם היינו מניחין אותו ולכן לא ישלם] ויש לומר ג"כ דכונת התוס' בזה מה שכתבו לעיל בדף ג' ע"ב ד"ה ובכולו בעי דלודי דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ עכ"ל מהר"מ יעו"ש, ונראה דזה אי אפשר לפרש כמ"ש המהר"ם בפירש הראשון דכונת התוס' דלהכי לא שייך כאן מתוך שאיל"מ משום דגבי חשוד לא אמרינן מתוך שאיל"מ דא"כ האיך למדו התוס' בכתובות הנ"ל והתוס' בגיטין הנ"ל מהגמ' דכאן גבי רעיא דבכל שבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ הא שאני הכא גבי חשוד דלא אמרי' מתוך שאיל"מ משום דאיכא הטעם דלא שבקת חיי או משום שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו אבל בכל שבועה דרבנן דלא שייך הטעם דלא שבקת חיי וגם שאינו יכול לישבע מצד עצמו א"כ מהי"ת שלא נאמר מתוך שאיל"מ אלא ע"כ דכונת התו' כפירוש השני של מהר"מ הנ"ל דלכן לא שייך הכא מתוך שאיל"מ משום דבשבועה דרבנן לא אמרי' משאיל"מ כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ג וזה ברור, אבל עכ"פ מוכח מדברי התוס' דב"מ הנ"ל דאין לומר דלהכי לא אמרינן בשבועה דרבנן משאיל"מ משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שכתבו בתוס' גיטין הנ"ל, דהא התו' כתבו הכא דלא שייך כאן משאיל"מ כדפרישית לעיל אבל לא מטעם תקנתא לתקנתא ואדרבה מוכח מהכא דאם היה אמרינן משאיל"מ היה חייב לשלם ולא הוה פטרינן ליה משום דהוה תקנתא לתקנתא דהא כונת התו' כאן לתרץ אמאי מקרי זה תקנתא לתקנתא הא מדינא צריך לשלם בלא שבועה דשכנגדו משום משאיל"מ, א"כ הוי רק חדא תקנה עיקר השבועה, וע"ז תרצו דהכא לא שייך משאיל"מ ובלא שבועה דשכנגדו פטור מצד הדין, וא"כ אם נימא דשכנגדו ישבע ויטול הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן, וא"כ צריך להבין באמת הטעם אמאי לא אמרי' בשבועה דרבנן משאיל"מ:
אמנם נראה דמה דלא אמרי' בשבועה דרבנן משאיל"מ הטעם פשוט עפ"מ דמבואר בשבועות דמ"א החילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דבדאורייתא נחתינין לנכסיה היינו אם אינו רוצה לישבע הב"ד יורדין לנכסיו וגובין ממנו, ובדרבנן לא נחתינין לנכסיה אם אינו רוצה לישבע אפילו הכי אין הב"ד יורדין לנכסיו ואין גובין ממנו ורק משמתינין ליה שישבע נמצא דשבועה דרבנן לא נתקנה כלל לענין תשלומין אלא לענין חיוב שבועה בלבד ולפ"ז לענין מתוך שאיל"מ ג"כ החילוק פשוט דבשבועה דאורייתא דעיקר החיוב הוא לתשלומין רק דיכול ליפטר עצמו בשבועה, אבל אם אינו רוצה לישבע מחויב בתשלומין והב"ד יורדין לנכסיו וגובין ממנו, ולכן אפי' אם רוצה לישבע אלא שאינו יכול לישבע ג"כ יכול התובע לומר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם כיון דהתשלומין הוא החיוב ולכן הדין דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אבל בשבועה דרבנן דלא ניתקנה כלל לענין תשלומין דאפילו אם אינו רוצה לישבע אין הב"ד יורדין לנכסיו ואינם יכולים לגבות ממנו אם אינו רוצה לשלם והחיוב הוא רק שבועה בלבד ולא תשלומין, וא"כ מהי"ת נאמר שאם אינו יכול לישבע שישלם כיון דאין עליו חיוב תשלומין ולכן שפיר כתבו התוספות בב"מ ד"ג בפשיטות דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ משום דשבועה דרבנן לא ניתקן כלל לענין תשלומין ואין התובע יכול לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וזה פשוט ובזה מדויק היטב דברי התו' גבי ההוא רעיא דקאמר הגמ' דבשבועות היסת לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וקשה להו דאמאי מקרי זה תקנתא לתקנתא הא כיון דרבנן תקנו שצריך לישבע ואינו יכול לישבע מחמת שהוא חשוד ממילא צריך לשלם מדינא מחמת מתוך שאיל"מ ואף דבחשוד צריך התובע לישבע וליטול היינו רק לטובת הנתבע הטילו חכמים שבועה על התובע משום דלא שבקת חיי, אבל לדינא צריך לשלם בלא שבועת התובע וא"כ הוי רק חדא תקנה ואמאי אמרינן דזה הוי תקנתא לתקנתא וע"ז כתבו דמתוך שאיל"מ לא שייך הכא גבי שבועת היסת משום דלא נתקנה לענין תשלומין דהא לא נחתינין לנכסיה ולא יוכל לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכדפרישית לעיל דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ כן נראה לי ברור בכונת התוס'.
ועפי"ז מיושב היטב קושית הנוב"י הנ"ל על הרמב"ם שכתב גבי שטר בעד אחד דאמרינן ביה מתוך שאיל"מ והא בשבועה דרבנן קי"ל דלא אמרינן ביה מתוך שאיל"מ ועדות שבשטר הוא רק דרבנן, ולפימ"ש ניחא שפיר דעד כאן לא אמרינן דבדרבנן לא דיינינן משאיל"מ אלא דוקא בשבועה דרבנן דלא נחתינין לנכסיה ואף אם הנתבע אינו רוצה לישבע מ"מ אין יורדין לנכסיו חזינן דלא ניתקן כלל לענין תשלומין רק לשבועה בלבד, ולכן אם אינו יכול לישבע פטור מתשלומין דלא עדיף מאם אינו רוצה לישבע אבל גבי עדות שבשטר הגם שהוא רק מדרבנן מ"מ עיקר התקנה היה לתשלומין דהא אם היה השטר בשני עדים מחויב לשלם אף שהוא מפי כתבם וכיון שבשני עדים מחויב ממון בעד אחד חייב שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם דהכא שפיר יכול לומר לו שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכיון שאינו יכול לישבע משלם, אבל בשבועה דרבנן דאינו יכול לומר או תשבע או תשלם, דהא אין יורדין לנכסיו ולכן לא אמרינן משאיל"מ בשבועה דרבנן, ולכאורה קשה ע"ז דאיך נוכל לומר הטעם מה דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה הא מבואר בתוס' דב"מ הנ"ל דאם היינו אומרים בשבועה דרבנן משאיל"מ, היה הדין ג"כ דאם היה חשוד על השבועה דאמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דלא מקרי זה תקנתא לתקנתא דהוי רק חדא תקנה דמחויב שבועה וממילא כיון שאינו יכול לישבע כגון שהוא חשוד צריך לשלם ומה דשכנגדו צריך לישבע הוא רק לטובת הנתבע וזה לא מקרי תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל, שכן מבואר בתוס' שם, א"כ תקשה הא ר' יוסי ס"ל דגם בשבועה דרבנן נחתינן לנכסיה כמו בשבועה דאורייתא וא"כ הו"ל להיות לר' יוסי דבחשוד על השבועה דאמרינן שכנגדו נשבע ונוטל אף בשבועה דרבנן דהא לא הוי רק חדא תקנה ולא תקנתא לתקנתא דהא לר' יוסי גם שבועה דרבנן ניתקנה לענין תשלומין כיון דנחתינן לנכסיה ויכול לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכיון שאינו נשבע צריך לשלם, ומה דשכנגדו צריך לישבע הוא רק לטובת הנתבע ולא הוי רק חדא תקנה, ובהדיא מבואר בשבועות ד' מ"א דאפילו ר' יוסי דס"ל דשבועה דרבנן נחתינן לנכסיה ואפי"ה ס"ל דבשבועה דרבנן לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דאיתא התם מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן וקאמר הגמ' איכא בינייהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ופריך הגמ' ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה דתנן מציאת חשו"ק יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור וא"ר חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינין מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני הגמ' איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא שכנגדו חשוד על השבועה אפכינין ליה אאידך בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן חזינן דאפילו לר' יוסי דס"ל דנחתינן לנכסיה אפילו בשבועה דרבנן מ"מ לענין שכנגדו חשוד על השבועה אמרינן דהוי תקנתא לתקנתא והיא סתירה לכאורה לכל מה שכתבתי:
אמנם נראה לישב גם זה ברווחא לשיטת הרמב"ם ור' יוסי אזיל לטעמיה עפ"י מה דמבואר בשבועות ד' מ"ז ע"א גבי שניהם חשודים דרבנן ס"ל חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ור' יוסי אמר יחלוקו ומבואר שם בתוס' דר' יוסי פליג אד"ר אבא דס"ל משאיל"מ ור' יוסי ס"ל דאם אינו יכול לישבע פטור וכן גבי חשוד תקנו דשכנגדו נשבע ונוטל ולכן בשניהם חשודים ס"ל דיחלוקו ור"ת מפרש שם ד"ר יוסי ג"כ ס"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כר' אבא ומה דס"ל דיחלוקו הוא מטעם אחר יעו"ש בתוס', והרמב"ם ס"ל דר' יוסי פליג אד"ר אבא ולכן פסק גבי שניהם חשודים דחזרה שבועה למחייב לה ומשאיל"מ דלא כר' יוסי משום דר' יוסי ס"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע פטור אבל אנן קי"ל כר' אבא דאמרינן משאיל"מ, ולפי"ז אתי הכל שפיר דאפילו ר' יוסי דס"ל דבשבועה דרבנן נחתינין לנכסיה מ"מ לא אמרינן גבי שכנגדו חשוד על השבועה דישבע ויטול דלא הוי אלא חדא תקנה משום דר' יוסי לטעמיה דס"ל דאפילו בשבועה דאורייתא לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ורק גבי חשוד תקינו רבנן שישבע ויטול, וא"כ בשבועה דרבנן אם נימא שישבע ויטול הוי תקנתא לתקנתא, דהא מדינא פטור לגמרי היכא שאינו יכול לישבע אפילו בשבועה דאורייתא ורק דחייב מצד התקנה וא"כ בשבועה דרבנן דעיקר השבועה הוא ג"כ מצד התקנה הוי תקנתא לתקנתא דלא עבדינן, ולכן לא אמרינן גבי חשוד שישבע ויטול אבל לדידן דס"ל כר' אבא דבשבועה דאורייתא אמרינן משאיל"מ וא"כ אם נימא דגם בשבועה דרבנן אמרינן משאיל"מ הוה הדין בחשוד דשכנגדו ישבע ויטול דהא מדינא הוא נוטל בלא שבועה, אלא כיון דאנן קי"ל דלא כר' יוסי ובדרבנן לא נחתינן לנכסיה ולכן לא אמרינן ג"כ משאיל"מ בשבועה דרבנן ומדינא פטור לגמרי ולכן לא תקנו חכמים ג"כ בשכנגדו חשוד על השבועה שישבע ויטול משום דהוי תקנתא לתקנתא וכל זה בשבועה דרבנן דלא ניתקן כלל לענין תשלומין ע"כ לא אמרינן משאיל"מ היכא שאינו יכול לישבע דהא אין עליו רק חיוב שבועה לבד אבל בשארי תקנתא דרבנן כגון בעדות שבשטר דהתקנה היה שישלם עפ"י עדות שבשטר כגון בשני עדים א"כ היכא דחייב שבועה ע"י שטר כגון בעד אחד שפיר אמרינן דהיכא שאין יכול לישבע שישלם, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דאם הוציא שטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ולפי"ז נוכל לומר ג"כ היכא שהלוה טוען להד"מ על שטר בעד אחד והלוה חשוד דאמרינן שכנגדו ישבע ויטול כמו בשבועה דאורייתא דזה לא הוי תקנתא לתקנתא ואין בזה שום נ"מ בין דאורייתא לדרבנן כיון דהתקנה היה לענין תשלומין ומיושב שפיר קושית התומים על הרמב"ם:
סימן קמד
תירוץ לקושית הגרע"א בגליון הש"ס ריש מ"ס מכות וצ"ע על התוס' שם
בריש מ"ס מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים ובתוס' שם תימה כיון דאם הוזמו אינם נעשים ב"ג וב"ח, א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה וחלוצה ואמאי הא הוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, ותירצו כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה, ועוד תירצו דגבי עדות דב"ג וב"ח לא בעינן כלל עדות שאתה יכול להזימה, דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דב"ג וב"ח ולא קאי עלייהו בשום צד שבעולם, אבל גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי עלייהו דהא אם התרו בה מקטלי לכך בעינן שאתה יכול להזימה:
בגליון הש"ס הקשה וז"ל ק"ל מסוגיא דכתובות ל"ג רבינא אמר עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, ומשמע דאי בני התראה ראוי לומר יותר דמלקי לקי והא אם יהי' הדין דממונא לא משלם בטלה כל העדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דבזה אין דומה לב"ג דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו, וא"כ אדרבה אם לא צריך התראה אפשר לומר יותר דמלקי לקי ולא יהי' בממון כלל דין הזמה ולא קאי עלייהו כאשר זמם, אבל עכ"פ אם צריכין התראה א"כ משכחת בממון כאשר זמם בלא אתרו ובאתרו אם לא ישלמו ממון יהי' בכלל עדות שאי אתה יכול להזימה יעו"ש: