בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
אבן העזר
סימן צב
צ"ע בדברי התוס' יבמות מ"ז:
יבמות ד' מ"ז ע"א מי שבא ואמר גר אני וכו', תלמוד לומר וכי יגור אתך גר בארצכם אין לי אלא בארץ, בחו"ל מנין ת"ל אתך, בכל מקום שאתך, וכתבו ע"ז התוס' בד"ה אין לי אלא בארץ פי' דמקבלין גרים), ואע"ג דחובת הגוף הוא בעיא ריבוי, כיון דכתיב בארץ כדאשכחן בסוף פ"ק דקדושין גבי שילוח עבדים והשמטת כספים ע"כ מבואר מדבריהם דכל היכא דכתיב בארץ בעינן קרא יתירא לרבות חו"ל, הגם שהוא חובת הגוף, אבל אם לא הוה כתיב בארץ לא בעינן קרא יתירא לרבות חו"ל משום דהוה חובת הגוף ונוהגת בין בארץ ובין בחו"ל:
וקשה לי ע"ז שהוא נגד דעת השאילתות פ' אמור והובא דבריו בתוס' שבת דף קי"ט ע"ב, על מה דאמר שם בגמ' מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם, וכתבו התוס' שם מכם קא דריש, והא דאמר בחגיגה שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא ואמר להו כל שבארצכם לא תעשו, התם נפקא ליה מארץ כדמפרש בשאלתות דרב אחאי דהא חובת הגוף הוא, מה לי בארץ ומה לי בחו"ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם קא דריש יעו"ש, מבואר מדברי השאילתות דבחובת הגוף, אפילו היכא דכתיב בארץ לא אמרינן דאתי למעוטי חוץ לארץ, אלא דרשינן הך בארץ לדרשא אחרינא ולא למעוטי חו"ל, וא"כ קשה הכא גבי קבלת גרים ולא למעוטי חו"ל, וא"כ קשה הכא גבי קבלת גרים דכתיב בארצכם, ובעינן קרא לרבות חו"ל, אבל בלא"ה הוה אמרינן דאתי למעוטי חו"ל, ולדברי השאילתות הנ"ל לא בעינן שום קרא לרבות חו"ל וידעינן חו"ל דהא הוי חובת הגוף ונוהגת בכל מקום וצ"ע:
סימן צג
צ"ע ביבמות דף נ"ו לשיטת רש"י שם ד' מ"ט שכתב דכל היכא דלא פקעי הקדושין תופסין גם כן קדושין:
יבמות ד' נ"ו ע"ב בגמ' אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, ופריך בגמ' משום זונה אין משום טומאה לא, ומשני אימא אף משום זונה, ואיכא דאמרי אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, וקאמר בגמ' משום טומאה אין משום זונה לא, אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ע"כ, מבואר מדברי הגמ' דאף להאיכא דאמרי רק באונס אינו לוקה עליה משום זונה, אבל אשת כהן שזינתה תחת בעלה במזיד ודאי דבעלה לוקה עליה משום זונה
וקשה לי מה שכתב רש"י לעיל ד' מ"ט ע"ב דאמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, נדה שנאמר ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תפסי בה קדושין, סוטה נמי דהא תפסי בה קדושין, ופי' רש"י גבי סוטה דתפסי בה קדושין דהא אף לאחר שזינתה לא פקעי בה קדושין הראשונים מבואר מדברי רש"י דכל היכא דלא פקעי קדושין הראשונים גם מעיקרא תפסי בה קדושין, ובקדושין דף ס"ח פירשו התוס' כונת רש"י דכיון דכל זמן שלא גירשה אין הולד ממזר, אין לומר משום שגירשה יהא איסור נוסף דמאי גריעותא יש בה לאחר גירושין יותר מלפני גירושין, וכיון דסברא לומר דלאחר גירושין נמי אין הולד ממזר ה"נ איכא למימר דתפס בה קדושין דהא בהא תליא מילתא, וכתב ע"ז בשאגת אריה החדשות סי' ב' דלפ"ז כל איסור לאו שאפשר שיארע באיש או באשה לאחר הקדושין אין הולד ממזר, כיון דלא פקעי קדושין הראשונים מהם וה"ה בגירשה והחזירה, או שגירשה אותה וקידשה אחר, קדושין תופסין לו בה ואין הולד ממזר, דמה לי הוא ומה לי אחר, דאטו איסור נוסף יש על אחר יותר מעל הבעל, וכיון דאין הולד ממזר מאחר ה"נ קדושין תופסין לאחר דהא בהא תליא.
ולפי"ז תקשה הכא דאמרינן אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ח מהל' א"ב יעו"ש בכ"מ וכש"כ היכא שזינתה במזיד דודאי הוי זונה, ובעלה לוקה עליה משום זונה, וכיון דהאיסור הזה נעשה תחת בעלה א"כ אין הולד ממזר דהא לא פקע ממנה קדושין הראשונים דלא מצינו אשה יוצאה מבעלה בלא גט, וכיון דלא נפקע קדושין הראשונים ממנה אין הולד ממזר דהא בהא תליא וכיון דאין הולד ממזר גם קדושי אחר תופסין בה כגון אם מת בעלה הכהן וקדשה כהן אחר דקדושין תופסין לו בה, דמה ריעותא ניתוסף בה במיתת בעלה, וכיון דלגבי בעלה דלוקה עליה משום זונה ואפ"ה אין הולד ממזר, ה"ה כהן אחר נמי אין הולד ממזר דמה לי בעלה או כהן אחר, וכיון דגם בכהן אחר אין הולד ממזר גם הקדושין תופסין לו בה, אפילו לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ גבי זונה מודה דתפסי בה קדושין משום דאיסור' זונה נעשתה תחת בעלה, וכמו גבי סוטה דהכל מודים דתופסין הקדושין, כמו"כ גבי זונה נמי קדושין תופסין אפילו לר"ע, וא"כ תקשה אמאי דחיק הגמ' בקדושין דס"ט ע"א לר"ע דאמר אין קדושין בח"ל כי תהיינה במאי מוקים לה, בבעולה לכ"ג דקדושין תופסין בה משום דהו"ל עשה שאינו שוה בכל, ולפ"ז הוה מצי לאוקמי בזונה שזינתה תחת בעלה כהן ומת ונשאה כהן דקדושין תופסין לו בה ואמאי דחיק לאוקמי דוקא בבעולה לכ"ג, ובשאגת אריה הנ"ל הוכיח מסוגיא דקדושין הנ"ל דריח הגט דפוסל לכהונה הוא רק מדרבנן, דאל"כ דהוי מדאורייתא הוי מצי לאוקמי כגון שגירשה בריח הגט דג"כ קדושין תופסין בה עפ"י שיטת רש"י הנ"ל, ומוכח מזה דריח הגט הוא רק מדרבנן, אבל עכ"פ תקשה לשיטת רש"י מהך דהכא דהא זונה הוא דאורייתא אפי' לגבי בעלה, דהא לוקה עליה ואמאי לא מוקי לה בזונה דלדברי הכל קדושין תופסין לו בה וצ"ע:
סימן צד
תמיה על הגאון רעק"א בדו"ח יבמות ד' פ' ע"א
יבמות ד' פ' אכל חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמונה עשרה, ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, ומסיק אביי דלרב להכי איילונית לר"מ אין לה קנס, משום דמקטנות יצאה לבגרות ואין לה שעת נערות כלל, ובברייתא איתא שם ואין איילונית נידונית כנערה המאורסה, לפי שמקטנותה יצאת לבגר, והקשה ע"ז בדו"ח וז"ל ובסוגין קשה לי לרב איך קתני בברייתא דאין לה דין נערה המאורסה דמקטנותה יצאה לבגר, הא בלא"ה הוי התראת ספק (דשמא לא תביא סימני איילונית ותהיה קטנה עד שתביא ב' שערות) דאף דבתוס' כתבו דההיא דנעשה סריס למפרע דלא הוי התראת ספק, דהוי רק גילוי מילתא בעלמא, היינו באכל חלב דהאיסור חלב ודאי, אלא דהספק אם הוא בר עונשין, אבל הכא דהוי הספק אם היא נערה מאורסה אי לא מקרי התראת ספק, ותירץ דהברייתא ס"ל דהתראת ספק שמה התראה יעו"ש:
ולענ"ד קושיתו תמוה דהא הכא ע"כ דמיירי שקדשה אביה בקטנותה, מדקתני דאינה נידונית כנערה המאורסה דמשמע דנידונית כשארי א"א, ואי שקידשה ע"א לאו א"א היא כלל, אע"כ שקידשה אביה והברייתא לא אתי לאשמעונין רק דאינה נידונית כנערה המאורסה דדינה בסקילה, אלא שנידונית בחנק כשארי א"א, וכיון שכן ליכא להקשות כלל דהוי התראת ספק דהא לרב דס"ל דנעשה גדול למפרע, ואף דלא ידעינן עתה דשמא לא תביא סימני איילונית ותהיה קטנה, מ"מ הא זה לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא כמו שכתבו התוס' וא"כ לענין איסור א"א שדינה בחנק, הוי התראת ודאי דאיגלאי מילתא למפרע שהיא בר עונשין, ולפי"ז גם לענין דין נערה המאורסה ג"כ לא הוי התראת ספק, דהא קי"ל דלא בעינן שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג, וכמבואר בסנהדרין ד' פ' דפריך הגמ' ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, ומשני ר' ירמיה הכא במאי עסקינן כגון שהתרו בו סתם, והאי תנא הוא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא וכו' ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת ב"ד ע"כ אלמא דלא בעינן התראה באיזה מיתה הוא נהרג, וא"כ הכא דעל מיתת חנק כדין א"א הוי התראת ודאי, וא"כ אם התרו בה אפילו סתם חייבת מיתה, וממילא כיון דאיגלאי מלתא למפרע אחרי כן שהיא נערה מאורסה, יוכלו לדונה כדין נערה המאורסה דהא על נערה מאורסה לא בעינן התראה יותר מהתראת א"א, ובהתראה שהתרו בה סתם סגי וזה הוי התראת ודאי זה ברור:
דף ע"א במשנה פצוע דכה וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו, ופי' רש"י משום דשויה חללה בביאתם, והקשה הגאון הנ"ל וז"ל ק"ל הא לא הוי זר אצלה מעיקרא, דלא נאסר לה מקודם שנעשה פצוע דכה ע"כ, וכבר קדמו בקושיא זו הרשב"א שם ותירץ דבפסולי קהל לא בעינן זר אצלה מעיקרא וע"ש:
סימן צה
תמיה על המהרש"א שם ד' קט"ז ע"ב:
יבמות ד' קט"ז ע"ב באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם וכתבו התוס' שם משום דחזו דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה, והקשו ואמאי לא מהימנינן לה מיגו שהיתה יכולה לומר גירשני בעלי למאן דאמר בפ' שני דכתובות דאיתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו, ותרצו דאין זה מיגו שאם תאמינה לומר מת היתה אומרת כמה פעמים בדדמי ולכך אין להאמינה אי לאו משום דחייש לעיגונא וכו' והקשה המהרש"א לפי מה דמבואר במשנה דלקמן דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש דאשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה אין כאן מיגו דאי הוה קאמרה גירשתני לא היתה נוטלת כתובתה וא"כ מאי קשה להו להתוס' דליהמנה במיגו יעו"ש. ולענ"ד דברי המהרש"א תמוהים מאוד דהא מה שתיקנו חכמים דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת אינה בשביל שתטול כתובתה דמאי היה איכפת לן אם לא היתה נוטלת כתובתה ומה חשש עיגונא יש בכתובה, אלא דעיקר תקנת חכמים היה שתהיה נאמנת להנשא וכמבואר בגמ' האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם דמשום חשש עיגונא הקילו בה רבנן שתהיה נאמנת, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' דלענין שתהיה נאמנת להנשא אית לה מיגו דאי בעי היתה יכולה לומר גירשני בעלי דהיתה נאמנת, ואף דבאומרת גירשתני אין לה כתובה ואם אמרה מת בעלי יש לה כתובה, מ"מ הוי מיגו שפיר דהא אם היו מאמינים אותה באמת שגירשה כמו שאמרה הלא יש לה כתובה אלא דאין אנו מאמינים אותה רק שתנשא אבל לענין כתובה אין אנו מאמינים וא"כ נימא דגם אשה שאמרה מת בעלי שתהיה נאמנת לינשא ולא תהיה נאמנת ליטול כתובה דלענין שתהיה מותרת להנשא יש לה מיגו דאי בעי אמרה גירשני בעלי ולענין כתובה באמת לא תהיה נאמנת כמו באומרת גירשתני, וא"כ תקשה למה לן הך תקנה שתקנו באותה שעה דאשה שאמרה מת בעלי וכו' הא בלאו הך תקנה דאותה שעה וגם מקודם התקנה היה ראוי להאמינה דהא יש לה מיגו דאי בעי אמרה גירשני בעלי, ואי משום דלא יהיה לה כתובה מאי איכפת לן דהא אין בזה חשש עיגונא, וכמ"ש דלא תקנו כלל בשביל כתובה שתהיה נאמנת לטול ושפיר הקשו התוס' ומוכרחין לתרץ דאין זה מיגו משום דשמא אומרת בדדמי ודברי המהרש"א תמוהים, אלא דדברי התוס' צריך ביאור כמו שהקשו האחרונים עיין בשו"ת רעק"א סי' ק"ל ובס' בית מאיר, וגם תירוץ הב' של התוס' אינו מובן, ולענ"ד הייתי גורס שם במקום ואע"ג דאיכא איסור דאשת איש, דצריך לומר ואע"ג דבאו עדי אשת איש כדי שיהיה עולה דברי התוס' כאן עם דברי התוס' דכתובות ד' כ"ב יעו"ש:
סימן צו
תירוץ על קושית הפ"י בכתובות ד' י"ב לענין ברי ושמא:
כתובות ד' י"ב ע"ב הקשה הפ"י למאי איצטריך קרא להדורי אבידה בסימנין, וכתיב עד דרוש אחיך אותו דרשיהו אם הוא רמאי או לא, ותיפוק ליה דבלא"ה מהדרינן אפי' בלא סימנין כיון שטוען ברי, והמוצא טוען שמא, וחזקת ממון ליכא ולכ"ע ברי ושמא ברי עדיף היכא דליכא חזקה, א"כ אמאי לא מהדרינן ליה אפי' בלא סימנין, ורק להתוס' דמחלקים בין ברי טוב ושמא גרוע, ובין ברי גרוע ושמא טוב לא קשה דהכא הברי גרוע ושמא טוב, אבל להרמב"ם דלא מחלק בכך קשה ובס' באר יצחק נדחק הרבה בקושיא זו.
ולענ"ד נראה דלא קשה כלל דעד כאן לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא היכא שהתובע טוען ברי נגד הבעלים, והבעלים בעצמם טוענים שמא ולכן אמרינן דברי עדיף, כיון שאין הבעלים מכחישים אותו בברי, אבל היכא שאין כאן הבעלים לפנינו והתובע טוען ברי שלא לפני הבעלים, ואין הבעלים טוענים שמא כלל, גם הרמב"ם מודה בזה דזהו לא מקרי ברי ושמא, א"כ ה"נ גבי אבידה שאין הבעלים לפנינו, והמוצא הוא איש אחר ואין עליו שם בעלים, ונמצא דהתובע טוען ברי שלא בפני הבעלים, וגם מה דהמוצא טוען שמא לא מקרי כלל דהבעלים טוענין שמא, דהוא לא מקרי בעלים ובכה"ג לא אמרינן בו"ש ברי עדיף, דאין זה רק לגבי הבעלים אבל לא לגבי אחר, דאל"כ לא שבקת חיי לכל מי שיסע למד"ה, יבוא כל מי שירצה ויטלו כל אשר לו בטענת ברי למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ולא יוכל שום אדם להכחישו, אע"כ דבעינן שיטען התובע ברי נגד הבעלים והבעלים בעצמם יאמרו שמא, אבל השמא של אחר אינו מועיל לאפוקי זכות אחרים, ולא דמי למה שהקשו התוס' בב"מ ד' ל"ז על גזל אחד מחמשה למ"ד ברו"ש ברי עדיף אמאי לא ישלם לכל או"א ואף דהכא נמי השמא הוא של אחר ולא של הבעלים, דהא הגזלן לאו בעלים הוא, דהתם שפיר דהנגזל אינו תובע רק ממנו שהוא גזל וחייב לתשלומין, וממילא הדין שישלם לכל או"א, ולכן שפיר מקרי הוא הבעלים דהוא חייב לשלם לכולם, אבל גבי אבידה דאין עליו שום חיוב בתשלומין, אלא דמי שהאבידה שלו הוא בא ונוטלו, ואם הב"ד יאמרו להחזיר את האבידה לאחר אז אם יבוא עוד אחר לא יהי' מה ליתן לו, באופן כזה לא מקרי המוצא כלל בעלים על האבידה, ולכן לא מהני השמא שלו וזה ברור,
סימן צז
תמיה על ההפלאה בכתובות שם ותירוץ על קושיתו שם:
בספר הפלאה לכתובות די"ב הקשה על דברי התוס' גבי ברי ושמא דר"ה ור"י ס"ל דברי עדיף והקשו התוס' מהא דריש פ' הפרה דאמר שמואל זה כלל גדול בדין אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא דהמע"ה, ותרצו התוס' דבברי גרוע ושמא טוב גם ר"ה ור"י מודים דלאו ברי עדיף, ועוד י"ל דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדאמר התם אי נמי לכי הא עכ"ל התוספות:
וכתב ע"ז ההפלאה משמע דלתרוץ בתרא ס"ל להתו' דרב הונא ור"י ס"ל דחייב אפילו בברי גרוע ושמא טוב, והקשה דהא מוכח משבועות נאנסו דחייב מדאורייתא אע"ג דהוה ברי ושמא ולמה יצטרך לשבע והאריך בזה, ולמסקנא תירץ דהתוס' בתירוץ שני כתב רק לרוחא דמלתא, אבל לכו"ע ברי גרוע ושמא טוב לאו ברי עדיף, דבל"ז אין שום סברא לומר לר"ה ור"י דהיכא דלא הוי ליה למידע דיתחייב לשלם ע"כ.
ותמהני עליו דבתוס' ב"ב דקל"ה ע"א מפורש להיפך דהתו' שם מחלקים ג"כ בין ברי טוב ושמא גרוע לברי גרוע ושמא טוב, וכתבו שם עוד דאביי דהכא לא משוי חילוק בין ברי טוב לברי גרוע דהא קאמר הכא לעולם חייב ושאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי, משמע דאם הוא עצמו היה אומר אחיך אני והוא אומר אינו יודע יטול בחלקו, אע"ג דהוי ברי גרוע דהא אינם יודעים אם יש להם אח במדינת הים אם לא, ולאביי כתבו התרוץ מהא דר"פ הפרה לא מוקי אביי שניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא מוקי להא דאמר התם א"נ לכי הא דאתמר המוכר שור לחבירו וכו' וכתירוץ בתרא דהתוס' כתובות הנ"ל, חזינן מזה דהתרוץ בתרא מוכרח אליבא דאביי ולדידיה אין שום תרוץ אחר, וההפלאה כ' דהתרוץ הוא רק לרוחא דמלתא, ועוד שכתב דזה בלתי אפשר להיות דברי גרוע ושמא טוב יהיה ברי עדיף, והתוס' הנ"ל כתבו להדיא דאביי ס"ל דברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, ופלא על ההפלאה שלא זכר כלל דברי התוס' הנ"ל:
אמנם בעיקר קושית ההפלאה למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אמאי בעינן שבועה בנאנסו הא הנפקד טוען ברי והמפקיד טוען שמא ואמאי צריך שבועה, נראה דלא קשה כלל דטענת המפקיד לא מקרי טענת שמא כלל, דהא חזינן דשיטת התו' בכמה דוכתי דלא טענינן ליתמי נאנסו והיו צריכין לשלם, אלא דטענינן להו החזרתי במיגו דנאנסו אבל מחמת נאנסו צריכין לשלם, ואם כן תקשי אפי' למ"ד לאו ברי עדיף האיך מוציאין ממון מהיתומים בטענת שמא דהמפקיד, והיכן מצינו דבטענת שמא יוציאו ממון, אע"כ דטענת המפקיד שמא פשעת עדיף אפילו משאר טענת ברי, או מחמת דמחויב להשיב הפקדון, או משום דנאנסו לא שכיח וא"כ אף בלא טענת שמא של המפקיד הוא ברי וב"ד שלא נאנסו ואין כאן ספק כלל ולכן צריך לישבע וגבי יורשים צריכין לשלם משום דאין ספק לב"ד ובודאי לא היה אונס, ואין זה שייך כלל לברי ושמא במחלוקת ר"ה ור"י וז"פ בסברא,
סימן צח
תרוץ לקושית הגרע"א בדו"ח על רש"י ותוס' בכתובות דל"א ותרוץ נכון על קושית הריטב"א.
כתובות ד' ל"א ע"ב דפריך הגמ' היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדריה וכו' וכתב ע"ז בדו"ח וז"ל פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון נטלו ותחבו לתוך פיו ונעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן בב"ק גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומזה תמה על רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו מהאי שעתא איהו דקא מזיק לי' וראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום וכתב ע"ז הגאון הנ"ל ואינו מבין דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב וכן תמה שם ג"כ על התוס' בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי וכו' שכתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלי אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל התוספות ותמה ע"ז הגאון וגם זה תמוה בעיני דמה להם להקשות מב"ק והא זה ממקומו מוכרע מדקאמר אי דמצי לאהדורי והו"ל למינקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו' עכ"ל:
ולענ"ד נראה ליישב קושיתו על רש"י וממילא יתיישב ג"כ קושיתו על התוס' הנ"ל דהא זה פשוט אם אחד לקח חפץ של חבירו ע"מ שלא לגזול לעצמו רק ליתן למקום המשתמר שהבעלים יכולין לטלו משם בוודאי דלא נקרא גזלן על החפץ דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכן אם נתן לאדם אחר שבודאי מחזיר החפץ לבעלים ג"כ לא מיקרי גזלן דהא האחר מחויב להחזיר לבעליו דלא גרע מאבידה והוא ג"כ במקום המשתמר דהא מחויב לשומרו מטעם שומר אבידה וכל אדם בחזקת כשרות ובודאי יחזיר לבעליו ונמצא דהראשון לא מיקרי גזלן על החפץ ורק באופן שהאדם אחר יודע דהחפץ אינו של הנותן ובודאי יחזיר לבעליו ולכן לא הוה הראשון גזלן אבל אם הוא סובר דהחפץ של הנותן וכיון שהוא נותן לו ברצונו לא יחזיר לבעלים הראשונים ומטעם זה יהא הראשון גזלן שהוציא מרשות הבעלים וזה פשוט והנה בש"מ ד' ל"ד ע"ב גבי כסבורים של אביהם הוא וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול הביא דברי הריטב"א שכתב והא דאמרינן לעיל גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה דאי מצי למיהדר ולא אהדרי' חייב התם מיירי שידע שאינו של חבירו שתחבו בפיו ובדין הוא דכי פרכינן לעיל אי מצי לאהדורי להדריה יכולנא לשנויי דמיירי שהיה סבור שהוא שלו אלא דניחא לן לתירוצי אפילו בדידע דלא דיליה היא ע"כ:
ולפי"ז כיון דע"כ מיירי הכא דהשני ידע שהתרומה אינו של הנותן א"כ ניחא שפיר דברי רש"י כאן שכתב דכיון דהשני מצי לאהדורי ולא אהדריה מהאי שעתא איהו מזיק לי' דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום כוונת רש"י דכיון דהראשון שתחב לתוך פיו הוא במקום דמצי לאהדורי א"כ בודאי יהדור ויחזור לבעלים דמוקמינן לי' בחזקת כשרות כיון שיודע מי הוא הבעלים וא"כ מיקרי פיו מקום המשתמר דהא מחויב לשמור מטעם שומר אבידה ולפי זה הראשון שנטל ונתן לתוך פיו של זה לאו גזלן מיקרי דהא הניח במקום המשתמר ומעיקרא ג"כ היתה כונתו ליקח ולהניח במקום המשתמר דלא חשיב גזלן מטעם זה וא"כ שפיר כתב רש"י דראשון לאו מידי עביד דאין זה גזלן ומיושב קושית הגאון הגרע"א על רש"י דאמאי לא הוה הראשון גזלן במה שתחב לתוך פיו דאין זה גזלן כיון דהשני מצי לאהדורי וכמו שכתבתי ולפ"ז לא מוכח מכאן כלל דגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרמ"ג ורמ"ג משום דהראשון לא נעשה עליו גזלן וא"כ ממילא מיושב נמי תמיהת הגאון הנ"ל על התוס' דמה הוכרחו להביא מב"ק דגזל ולא נתיאשו הבעל' וכו' רמ"ג ורמ"ג דהא מוכח מכאן גופא דיכול לגבות מהשני מדקאמר אי דמצי לאהדורי ולפי מה שכתבתי לא מוכרח מכאן כלל דיכול לגבות מהשני דכיון דהשני מצי לאהדורה לא הוה הראשון גזלן אבל אם תחבו היכא דלא מצי לאהדורי א"כ הוה הראשון גזלן ואמאי גובה מהשני ולזה הביאו התוס' מב"ק דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' דרמ"ג ורמ"ג ולכן שפיר גובה מהשני ומוכרחים התוס' להקשות דוקא מב"ק אבל מכאן לא מוכח מידי ומיושבים דברי התוס' על נכון
ומדברי הריטב"א הנ"ל יש לתמוה על הגאון ר' עקיבא שמקשה כאן על מה דפריך הגמ' ה"נ בעידנא דאגביה קניא וכו' וז"ל קשה לי דהא משכחת שכהן אחד הפקיד תרומה בידי אביו והיורש לא ידע מהפיקדון והי' הכל בחזקת אביו דבזה לאו חייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה כדאיתא לקמן היתה פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם וכו' טבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קילב"מ ע"כ והוא פלא שלא ראה שהש"מ מקשה כן בסוגיא דשם דף ל"ד ע"ב בשם הריטב"א על מה דפריך הגמ' אי דמצי לאהדורי ניהדריה ותירץ דניחא ליה לתרוצי אפי' בדידע שאינו שלו ועפ"י דבריו מיושב כל הסוגיא כאן דלא ניחא ליה לאוקמי ביורש דלא ידע ולכן מהדר הגמ' לתרץ אפי' באופן דידע שאינו שלו ומחויב מטעם מזיק ואפ"ה אתי שפיר:
אמנם לולי דבריהם הקדושים הייתי אומר דקושיא זו לא קשה כלל דגם ביורש אמרינן שפיר משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה לפי מה שנראה לענ"ד לומר דהא דתניא כסבורים של אביהם היא וטבחוהו ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אין הכונה שחייב דוקא על שעת האכילה לחוד וחייב רק על ההנאה ולא מטעם מזיק אלא דנראה לומר דחיוב דמי בשר בזול אינו רק על שעת האכילה אלא שחייב ג"כ מטעם מזיק על שעת הטביחה לשלם דמי בשר בזול כיון ששחטו כדי לאכול וחייב אפילו אם לא אכלו אח"כ רצונו בזה דהאוכל עיקר הטעם שפטור מטעם מזיק על מה שטבח הוא משום דהוה אונס גדול דמזיק פטור באונס כזה משום דאילו הוה ידעו שאינו שלהם וצריכין לשלם לא טבחוה ורק משום שהיו סבורים של אביהם היא לכן טבחוה אבל לא ע"מ לשלם ולכן פטורין מצד מזיק דהוי אונס גדול וזה לא שייך רק לענין לשלם דמי כולה אבל לשלם דמי בשר בזול כיון דאמדו החכמים דכל אדם יתרצה לאכול ע"מ לשלם בזול וכיון שכן אף אם היו יודעין לכתחילה שצריכין לשלם דמי בשר בזול ג"כ היו שוחטין ע"מ לאכול ולשלם וא"כ לא נוכל לומר דגם זה הוא אונס ליפטר מלשלם אפי' דמי בשר בזול דהא מחמת התשלומין של דמי בשר בזול לא ימנע מלשחוט ולאכול וא"כ וכי בשביל שלא ידע יפטר מלשלם אין זה סברא כלל דהא בלתי ידיעתו לא הוי טענה לפטור רק משום דאילו הוי ידע לא היה טובח בהמתו של חבירו ע"מ לשלם אבל לגבי בשר בזול כיון דאם הי' יודע הי' ג"כ טובח ע"מ לשלם גם בלא ידיעתו מחויב דמי בשר בזול מטעם מזיק בשוגג וזה פשוט וא"כ אם טבחוהו היורשים לאכול אפי' אם אח"כ לא אכלו מ"מ חייב על שעת הטביחה לשלם דמי בשר בזול דע"ז אין זה אונס לגבי היורשין ולפ"ז הא דתניא טבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול אין החיוב דוקא על ההנאה לשלם מה שנהנה אלא החיוב ג"כ על הטביחה מטעם מזיק ומצינו ג"כ חיוב דמי בשר בזול אפי' בלא הנאה רק מטעם חיוב שומרין כמבואר בב"מ מ"ב שם גבי בקרא דיתמי שמת השור דמחייב הבקרא לשלם דמי בשר בזול משום שהיו יכולין לשוחטו ולמכור בשר בזול כמו"כ ה"נ חייבין היתומין לשלם עבור הטביחה דמי בשר בזול כיון שזה היה שוה להם למכור הבשר וא"כ טבחוהו להפסיד דמי בשר בזול ולכן צריכין לשלם מטעם מזיק על הטביחה ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א שהקשה דלוקמי שהיורשים לא ידעו שהתרומה הוא פיקדון ולכן אכלוהו ואינן חייבין רק על הנאת מעיו דזה אינו דגם ביורשים חייבים על שעת לעיסה מטעם מזיק לשלם דמי בשר בזול דלענין דמי בשר בזול לאו אונס הוא דאם לא היו רוצין להפסיד אפילו דמי בשר בזול לא היו אוכלין אפילו את שלהם וכיון שכן חיוב ממון קדים דחיוב מיתה בא רק על הנאת מעיו וחיוב ממון בא על שעת לעיסה ולכן א"א לאוקמי ביורש ומיושב שפיר ג"כ קושית הש"מ דלוקמי כגון שהאוכל הי' סבור שהוא של התוחב לתוך פיו דפטור מטעם מזיק רק מה שנהנה ומאי פריך הגמ' אי דמצי לאהדורי ניהדרי ולפי מ"ש לא קשה דהא הכא נמי חייב מה שלא אהדריה לשלם דמי בשר בזול מטעם מזיק דע"ז לא הוה אונס וא"כ החיוב ממון קדים וא"א לפוטרו משום קילב"מ ושפיר פריך הגמרא:
סימן צט
תירוץ לקושית ההפלאה בכתובות פ"ט בענין טענו חיטין והודה לו בשעורים ומיושב ג"כ תמיהת הפ"י שם ותמיה על הגהות מצפה אית"ן בהגה"ת הש"ס שם:
כתובות פ"ט ע"א קאמר הגמ' דמהימן הבעל לומר גירשתיה ונתתי לה כתובתה כשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה והקשו בתוס' ומאי מיגו הוא זה אם יאמר לא גרשתיך יתחייב במזונות ותרצו בתוס' כיון דהאשה אומרת שגירשה הוי כמו טענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור אף מדמי שעורים ע"כ והקשה ע"ז ההפלאה דהא הטעם דטענו חיטין והודה לו בשעורים דפטור מדמי שעורים יש אומרים דפטור מטעם הודאה ויש אומרים דפטור מטעם מחילה וא"כ לדעת הראשונים דס"ל דהטעם היא משום מחילה א"כ תיקשי הא מזונות הוי דשלב"ל דהא בכל יום ויום הוי חיוב חדש כמו שכתבו התוס' בב"ב מ"ט וכבר כתב הר"ן והובא בש"ע ח"מ סימן כ"ט דכשם שאין אדם יכול להקנות דשלב"ל כך אין אדם יכול למחול דבש"ל וכן הוא בתוס' ב"ב שם וא"כ אם מהני מחילה על מזונות ותוכל לתבוע בכל יום מזונות אף דמחלה וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דמאי מיגו הוא זה דהא אם יאמר לא גירשה יתחייב במזונות דהא לא מהני מחילה כיון שהוא דשלב"ל והיא קושיא גדולה לכאורה
ונראה לע"ד לתרץ דעיקר כוונת הראשונים שכתבו דטענו חיטין והודה לו בשעורים דהוי מטעם מחילה ולא כתבו מטעם דהוי הודאה היינו משום דס"ל דמזה שטען חיטין ולא תבעו ג"כ שעורים לא מוכח מידי שהודה לו שאינו חייב לו שעורים ודלמא באמת לוה ממנו גם שעורים רק מה שטען כ"א חיטין ולא שעורים מוכח שמחל לו דאם לא היה מחל ליה מדוע לא תבע ממנו גם השעורים ולכן ס"ל דהוי מחילה ולא הודאה אבל אם בפירוש הודה לו שאינו חייב לו רק חיטין ולא שעורים שלא לוה ממנו שעורים בודאי גם אלו הראשונים מודים שפטור מטעם הודאה דהא הודה לו בפירוש ואין אנו צריכין כלל לטעם דמחילה וא"כ א"ש קושית ההפלאה דהכא כיון שהיא אומרת גרשתני ותובעת כתובתה הלא היא אומרת בפירוש שפטור ממזונות ואין לה עליו אלא חיוב כתובה דאם חייב לה כתובה א"כ בודאי שאינו חייב לה מזונות דשניהם ביחד א"א שיהיו חייב וע"ז אין אנו צריכין כלל לטעם דמחילה וזה עדיף מטענו חיטין והודה לו בשעורים דהתם לא הוי הודאה בפירוש על השעורים והכא הוי הודאה בפירוש שאינו חייב לו שעורים והתו' כאן סברי דטענו חיטין והודה לו בשעורים דפטור ג"כ הטעם מטעם הודאה ולכן כתבו סתם דהוי כמו טענו חיטים והודה לו בשעורים אבל באמת זה עדיף מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהכא הוי הודאה בפירוש שאינו חייב לו שעורין.
ועפ"ז יש ליישב גם כן קושית הפ"י שם שהקשה על תירוץ התוספות דא"כ מאי מקשה הגמרא שם בסמוך לר"ש בן גמליאל בדליכא עדי גרושין במאי גביא דהא אית ליה מיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך וא"כ דלמא רשב"ג סבירא ליה כר"ג אביו דס"ל טענו בחיטין והודה לו בשעורים חייב היינו דחייב אף את השעורים וא"כ ליכא מיגו דלא גרשתיך דהא יתחייב במזונות ולפי מה שכתבתי ניחא דהא דר"ג סבר דטענו חיטים והודה לו בשעורים חייב היינו משום דסבר דמזה שתבע ממנו חיטים ולא תבע שעורין לא מוכח מידי לא הודאה על השעורין ולא מחילה שמחל לו השעורין דאולי לא רצה לתבע ממנו אז השעורין ואח"כ יתבע ממנו וזה רק היכא שאנו צריכין לדון מן משמעות דבריו שהודה או שמחל זה לא סבר רב"ג אבל היכא שהודה בפירוש שלא לוה ממנו שעורים בודאי גם רב"ג מודה שפטור מן השעורים דהא הודאת בעה"ד כמאה עדים דמי והודאה כנגד הודאה אזלינן בתר המוחזק כמש"כ הרא"ש בב"ב קל"ד וא"כ הכא שהיא תובעת הכתובה ואומרת שגירשה וגרושה אין לה מזונות הוי הודאה בפירוש שאין לה מזונות ואין לך הודאה גדולה מזה ובודאי גם ר"ג מודה שפטור מהמזונות וזה פשוט.
וראיתי בהגהות מצפה איתן שם להגאון בעל מ"ל שטעה בדבר פשוט שהקשה על התו' אמאי תפסו בפשיטות דפטור גם ממזונות דגרושה אין לה מזונות אף דעדיין לא נתקבלה הכתובה דהא כ' הרא"ש בשם הירושלמי וכן הוא בש"ע אה"ע סימן צ"ו דגרושה כ"ז שלא סילק לה הכתובה עד פ"א חייב הבעל במזונותי' וא"כ הוי כמו שטען חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן שחייב דהא תובעת המזונות ממ"נ ע"ש שרצה לתרץ דאולי ס"ל לרב שם דגם טענו חטים ושעורין והודה באחד מהן דפטור ודחה דמשמע דרב ס"ל דחייב ושגה בזה דאף דמאן דס"ל דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן דפטור היינו רק דפטור משבועה אבל השעורין בודאי חייב דלמה יפטר ממה שהודה כיון שתבע ממנו ג"כ השעורים וכן כתב התוס' להדיא בכ"מ וזה פשוט ובעיקר הקושיא כבר הקדימו הגרע"א במערכה ט"ז וע"ש מה שתירץ.
סימן ק
תרוץ נכון על תמיהת הגרע"א בפרק מי שהיה נשוי על הר"ן ויתישב בזה עוד תמיה אחת שם דצ"ב.
כתובות דצ"ב ע"א איתא אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ולא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה ובתשובות רע"א סי' ק"ל תמה על הר"ן שם שכ' נ"ל דכי אמרי' לכתובה מפקינן מינה דוקא במטלטלין דמכ"מ מחסרא גוביינא אבל במעות לא דהרי כבר נפרעה עד כאן לשון הר"ן.
ותמה ע"ז הגאון הנ"ל וז"ל ותמיה לי מההיא דכתובות דצ"ב ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן וקטריף לה משמעון דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וקשה הא במעות מהני תפיסה לאחר מיתה משום דכבר נפרעה ומכש"כ בתופס החוב שהוא חייב להיתומים ולמה לא מהני להלוקח תפיסת חובו והניח בצע"ג וכן תמה בס' דרו"ח ובתוספות רעק"א על המשניות יעו"ש:
ולכאורה קשה לי על הגאון הנ"ל דהא גם בלא דברי הר"ן קשה דהא בבע"ח לכו"ע מהני תפיסה מחיים, כמבואר בגמ' ד' פ"ד ובתוס' שם בד"ה והוא שתפס מחיים וכו' וא"כ הכא שזקף עליו אבוהון במלוה א"כ הוי תפיסה מחיים דמהני בבע"ח וא"כ אמאי יוכלו היתומים לומר אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משעבדו לבע"ח הא כבר תפסינהו, אמנם נוכל לומר דלפי מה דקי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, וא"כ כ"ז שלא גבה הבע"ח את, הקרקע מהלוקח עדיין לא יוכל לתפוס מאבוהון דהא עדיין אינו חייב לו כלל ואימתי נעשה בע"ח שלו לכי טריף הבע"ח מהלוקח את הקרקע ואז יוכל הלוקח לתפוס עבור האחריות א"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה דלא מהני, ומוכרח הגאון להקשות דוקא על הר"ן דס"ל דבאמת מהני תפיסה דלאחר מיתה.
אמנם קשה דזה ניחא רק אם נימא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל אם נימא למפרע הוא גובה א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דאבוהון היה חייב לו מחיים ולפי"ז הוי תפיסה מחיים ולא הי' היתומים יכולים לומר אנן מטלטלין שבק וכו' ויוכל הלוקח לתפוס את החוב א"כ תקשה בפסחים ל"א דפריך הגמ' לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ומי אמר רבא הכי והא אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה וכו' אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטי להכי חוזר וגובה אותה מהן וכו' וא"כ אדרבה תקשה להיפך דאם נימא דלמפרע הוא גובה אמאי צריך להגבות להם קרקע הא כבר הוא תפוס ועומד את החוב מחיים ותפיסה מחיים מהני לכו"ע וא"כ גם בלא דברי הר"ן קשה אמאי לא מהני התפיסה.
ועוד קשה מכתובות ד' ק"י גבי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה דזה גובה וזה גובה וקאמר שם רמי בר חמי הכא ביתמי עסקינן דיתמי מגבא גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו וכו' יעו"ש והא הכא בודאי הוי תפיסה מחיים דהא החוב הוא של אביהם וכל זמן שהיה שם לא היה צריכין לפרוע זה לזה כלל דהפוכי מטרתא למה לי ורק לאחר שמת אמרינן דזה גובה וזה גובה וכיון דהוי תפיסה מחיים דמהני בבע"ח כמש"ל וא"כ איך אמרינן בגמ' דלא יוכל לגבות מיתמי משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הא הוא תפוס מחיים בחובו ואמאי צריך לשלם להיתומים ואמרינן שם דזה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו וא"כ הדבר קשה גם בלא דברי הר"ן הנ"ל ואף דהתוס' בפסחים שם כתבו דמשו"ה נקט זקפן במלוה דהו"א יעכבם לעצמו דהו"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשוב כתופס מחיים כיון דזקפן במלוה וכן כתבו התוס' בכתובות שם דקמ"ל אעפ"י שהוא מוחזק בהן וס"ד יעכבם לעצמו אפי"ה לא יעכבם משום דמטלטלי דיתמי נינהו, אמנם טעמא בעי אמאי לא חשוב מלוה תפיסה מחיים ואף דבג"מ ד' פ"ה איתא גבי מלוגא דשטרי דאמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים ולא יהבית ניהליה א"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה התם שאני דהוי פקדון וכמ"ש רש"י שם שכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותה אבל מלוה דלא מקרי כמונח ברשותו צריך להבין אמאי לא הוי תפיסה מחיים.
אמנם מצאתי הדבר מפורש ברשב"א וממילא יתישבו כל הקושיות דהנה הרשב"א סוף קדושין כתב וז"ל מדרבנן דפליגי עליה דרבי נתן שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה אין נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, והקשה ע"ז וא"ת וטעמא מאי ותירץ י"ל משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון לא כדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים וכו', וכתב עוד ומיהו היכא דשעביד לו מטלטלי בפירוש גבי בע"ח אפילו מיתמי אבל ממלוה דנפלה קמי יתמי לא גבי אפי' שעבדו בפירוש משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה וכדמוכח בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ואע"ג דאיהו תפיס להו והקשה וצל"ע מדאמרינן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אלא מה שאינו גובה ממלוה דנפלה קמי יתמי משום דמטלטלי הוא ותירץ דיש לומר דהאי ד"פ מי שהיה נשוי רבותא קאמר כלומר מאי דשביק אבון גבך לא עדיף ממטלטלי דאפי' מטלטלי אי שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וה"ה למלוה שבידך וכש"כ הוא דאפי' דין מטלטלי לית לה דשעבודא בעלמא שביק לן אבונן גבך דלא משתעבדי לב"ח כלל וע"ש שהאריך הרשב"א בזה חזינן שהרשב"א הרגיש בקושיא זו אמאי אמרינן דהלוקח צריך לשלם להיתומים הוא הלוקח תפוס בהחוב שלו ומכח זה חידש דחוב לאו בר שעבוד הוא ולאו בר גוביינא ואפילו תפיס מפקינן מיניה דאפילו דין מטלטלי לית לה דלא משתעבדי לב"ח ואפי' שעבוד מלוה בפירוש לא גבי ב"ח:
ולפי זה ליכא שום קושיא על הר"ן שכתב דבמעות מהני תפיסה לאחר מיתה, אמאי לא יוכל הלוקח לתפוס את החוב שבידו, דזה אינו דעל חוב ליכא דין [שעבוד] כלל אף לגבי דידיה ולא דמי למטלטלי דלכה"פ איכא עליהם שעבוד ולכן יכול לתפוס אבל חוב כיון דליכא שיעבוד עלייהו אינו יכול לתפוס ושפיר קאמר הגמ' דהלוקח מחויב לשלם להלוקח ואינו יכול לתפוס את החוב עבור אחריות ודברי הר"ן נכונים ומיושב נמי הקושיא מהא דכתובות דף ק"י גבי זה גובה וזה גובה דקאמר שם הגמרא דיתמי מיגבי גבי אגבויי מינייהו לא מגבינן משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואמאי לא נוכל לתפוס את החוב שלו עבור החוב שלהם דהא הוי תפיסה מחיים ולפ"ז ניחא שפיר דחוב לאו בר שעבוד הוא ואינו יוכל לתפוס עבור חוב רק בתורת גביה עפ"י בית דין ואז יהיה מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לב"ח ואתי הכל שפיר:
שוב מצאתי הדבר מפורש ג"כ בר"ן בכתובות שם שכתב וז"ל והקשה הרשב"א ז"ל אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבוריות אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי, ותירץ דמהא שמעינן, דשטרות לאו בר גוביינא הוא דמילי נינהו, ואע"ג דמילי דמזדבני בפרוטי נינהו מ"מ לאו דמי גוביינא דבי דינא נינהו, ומשום הכי לא מצי לאמר שקול שטרך כנגד חובך וב"ד גם כן אין יכולין להגבות מלוה שיש ללוה אצל אחרים בחוב שיש עליו מתורת גוביינא והביא שם ראיה לזה ומסיק אלא ודאי אין ב"ד יכולים לעשות גוביינא בשטרות ולפ"ז הדבר ברור דאין הבע"ח יכול לתפוס את חובו עבור החוב שיש לו על היתומים, והוא חייב לשלם והן פטורין משום דהוה מטלטלי דיתמי, ושפיר קאמר הגמ' זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו, ומיושב שפיר קושית הגאון רעק"א הנ"ל בפשיטות:
ומה"ט לא זכיתי להבין נמי התמיה של הגאון רעק"א הנ"ל דף צ"ב על הא דאמר רבא אי פיקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי מינייהו, והקשה אמאי יצטרך להגבות תחילה ליתמי והדר לחזור ולגבות מהם יעכב הקרקע מיד לעצמו שמשועבד לו מדר"נ, והקשה ג"כ על הר"ן שכתב לפייסי בזוזי דוקא דאילו אגביה ארעא מצי למימר דאגביה ליה מדר"נ ותמה ע"ז דא"כ אף בפייסי בזוזי יעכב לעצמו הקרקע מדר"נ דכמו דמשועבד לבע"ח מדר"נ כן משועבד נמי לעצמו באחריותו מדר"נ עכ"ל, ולפי מה שכתב הרשב"א והר"ן דחוב לאו בר שעבוד ולאו בר גוביינא נינהו אלא דיכול לגבותו מדר"ג א"כ לא קשה כלל דאין יכול לעכב הקרקע לעצמו, ואף דמשועבד ליה מד"ת מ"מ האיך יכול לעשות גביה בלא בית דין, וגם הב"ד אינם יכולים להגבות את חובו שיטלנו לעצמו רק שיגבנו את הקרקע ונמצא דהוי כמזכה מימינו לשמאלו ואין זה גבי' כלל ומדר"נ, אמנם יכולים הב"ד רק להגבות לבע"ח אבל לא לעצמו, וא"כ שפיר קאמר הגמ' דגבי להו ארעא והדר גבי מינייהו דאל"כ לאו בר גביה הוא ויכולים היתומים לתבוע ממנו את המלוה שחייב להם ואתי שפיר:
סימן קא
תירוץ נכון לתמיהת הגרע"א על הרשב"א בכתובות צ"ד
כתובות צ"ד שני שטרות היוצאים ביום אחד בדו"ח שם הקשה על הרשב"א וז"ל הר"ן כתב בזה הלשון כתב הרשב"א יש מי שאומר מי שמכר לשנים פירש בשטר בכ"ה בניסן ולאחד כתב בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם וכל אחד יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו וכתב ע"ז הרשב"א אינו כן וכו' אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי ממנו וטעמו משום דשדות שניהן משועבדים לבע"ח אלא דהתקינו להם חז"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין א"כ עליו לברר וכתב על זה הגאון רעק"א וז"ל תמה אני הא התקנה דאין נפרעין דקתני במתניתין דר"פ הניזקין צריכה רק לענין ואפילו הם זבורית אבל בשייר בינונית דכותה מדינא הוא מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכיון דהוא היה יכול לדחותו מבינינות אלו להגבות לו האחרת זכה בה הלוקח שלא יגבה מבינינות אלו והר"ן בעצמו כתב כזה דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זבורית דא"י לדחותו אצל לוקח ראשון לזבורית דו"ש בזה תקנו חכמים דאין נפרעין כיון דאין בנ"ח ומ"מ בשבק בינונית דכותה וצריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר א"כ איך סתם הרשב"א כאן דמשום תקנה הוא עליו לברר הא אם קרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהראשון והניח זאת בתמיה גדולה:
ולענ"ד לא זכיתי להבין תמיהתו כ"כ לפי מה שמבואר בש"מ ב"ק ד' ח' ע"ב דכתב הטעם דמה מכר לו כל זכות שתבוא לידו הכונה בזה דכל מה שהבעלים הראשונים יכולים לטעון יכול הלוקח לטעון משום דהלוקח עומד במקום הבעלים, עי"ש וא"כ כ"ז נוכל לומר רק אם השדה היה עדיין ביד מוכר שפיר אמרינן כיון דבשעה שבא הבע"ח לגבות יכול המוכר ליתן לו איזה בינינות שירצה גם הלוקח יכול לטעון כן שיקח הבינונית שביד המוכר אבל אם כבר מכר המוכר השדה לאיש אחר אז אין המוכר יכול לטעון כלל בשעת גביה שיגבה מהלוקח א"כ גם הלוקח הראשון הבא מכוחו אינו יכול לטעון שיגבה מהלוקח הבא אחריו דלא עדיפא מגברא דאתית מיניה, ולפי זה ע"כ מוכרחים אנו לומר דמה שכתב הר"ן דבשבק בינונית דכותה צריך הבע"ח לגבות מלוקח ראשון משום מה מכר היינו דוקא אם נשאר הבינונית אצל הלוקח ראשון ולכן יכול הלוקח שני לדחותו אצל הראשון משום מה מכר דהא לקח' את זכותו וכיון שהלוקח ראשון יכול לדחותו אצל בינונית שירצה כמו"כ הלוקח שני יכול לדחותו להבינונית אצל הלוקח ראשון אבל אם הלוקח ראשון מכר גם הבינונית הנשאר אצלו ללוקח אחר שוב אין על הלוקח שני לדחותו אצל הבינונית מהלוקח שלקח אחריו דע"ז לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא גם להלוקח ראשון אין לו זכות בזה שימכור את הבינונית לידחה את הבע"ח אצלו וא"כ גם הלוקח שני אין לו זכות לדחות את הבע"ח אצל לוקח אחר ורק ללוקח ראשון יכול לדחותו ולא ללוקח הבא אחרון וזה ברור בסברא:
ועפי"ז אתי שפיר גם הלוקח בניסן סתמא נהי דאם הבינונית דכותה היה נשאר אצל המוכר שפיר היה יכול לדחות את הבע"ח אצל המוכר מדינא משום מה מכר כל זכות וכיון דהמוכר הי' יכול לטעון איזה בינונית שירצה כמו"כ הלוקח ממנו יכול ליתן לו איזה שירצה ויכול לדחות אצל המוכר אבל הכא דמכר את הבינונית לאחר למי שכתב בשטר בכ"ה בניסן ולגבי הלוקח האחר אין לו שום זכות מה מכר לדחות את הבע"ח אצלו דגם המוכר לא היה לו זכות כזה נגד הבע"ח שיגבה מהלוקח ולא אצלו דרק מה שבידו יוכל ליתן איזה שדה שירצה אבל לא ממה שמכר ואינו בידו וכיון דהמוכר בעצמו אין לו זכות לדחותו אצל הלוקח האחרון מהי"ת יהיה להלוקח ראשון זכות כזה ורק משום הנחתי לך מקום יוכל לדחותו אבל לא משום מה מכר וכ"ז ברור להמעיין ודברי הרשב"א נכונים:
סימן קב
הערה על הא"מ. סי' כ"ח ותירץ על קושית התוס' רי"ד בקדושין ד' מ"ו גבי בשכר שאעשה עמך וכו':
בקדושין ד' מ"ח בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת וקאמר בגמ' הטעם אם אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף משום דהו"ל מלוה והקשה בתוס' רי"ד הא כל פרוטה ופרוטה דעביד קניה לשם קדושין, ודמיא למאי דאמרן שאם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שאוכלה ראשונה וכו' מקודשת דידה קא אכלה וא"כ ה"נ אמאי אינה מקודשת ע"כ וכן הקשה הרשב"א יעו"ש:
ובס' אבני מילואים סי' כ"ח ס"ק מ"ח תירץ על קושיא זו עפ"י מה שכתב הר"ן ר"פ האומר במקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות דמקודשת משום דלאו למלוה דמי וכתב הר"ן הטעם משום דהכסף שלה מיד דאם נימא דגם הכסף הוא שלו עד שלושים א"כ ברשותיה הא מיתאכלי והוי מלוה אלא ודאי אם הוא חוזר מקדושין הכסף שלה וא"כ כיון דקי"ל דשלב"ל לא מהני מחילה וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ט סעיף ד' כשם שאין אדם יכול להקנות דשלבל"ע כך אין יכול למחול דשלב"ל וא"כ אע"ג שאמר בשכר שאעשה עמך יכול הוא לחזור בו דהא אין אדם מוחל דשלבל"ע וכל שיכול לחזור מכסף קדושין וכו' וע"ש שהאריך בזה:
ולענ"ד נראה דדבר תימה הם דלא שייך ע"ז כלל לומר מחילה בדשלבל"ע דהא מקודם שעשה הפעולה אין כאן שום נתינת קדושין ובודאי לא מקרי קדושין כלל ואימתי מקרי נתינת הקדושין בעת העשיה ואז כבר בא לעולם ובעת העשיה הוא נותן לשם קדושין ובודאי שלא יוכל לחזור מכסף הקדושין דמה לי אם נותן כסף לשם קדושין או שעושה פעולה לשם קדושין דכיון שעושה לשם קדושין לא יוכל לחזור בו ולא שייך ע"ז כלל למקרי דשלבל"ע וא"כ הדרא הקושיא לדוכתה:
אמנם לולא דבריהם הקדושים היה נראה לי לתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' ד"ה אפילו לחלק בין מקדש לאחר שלשים דמהני אפילו נתאכלו המעות וגבי בזו ובזו אם נתאכלו ראשון וכו' אינה מקודשת ותירצו דהתם גבי מקדש לאחר ל' נגמר הדיבור קודם שנתאכלו אבל הכא לא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה בתוך כך אכלה הראשונה וכו' א"כ מלוה הם אצלה וכן כתב רש"י מ"ז לחלק בין אם אמר לה באלו שהדין אפילו אם אכלה ראשונה וכו' מקודשת ובין אם אמר לה בזו וכו' אינה מקודשת דהוי מלוה וכתב רש"י דגבי בזו ובזו דלא גמרי קדושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר הי' הראשונות מלוה אבל באלו מקבלת וכו' דמשנגמר הדבור הקנה לה בתורת קדושין וכי אכלה מדידה קאכלה ואפי' ראשונה וכו', וכונת דבריהם נראה דגבי לאחר ל' שכבר נגמר דבור שלו לגמרי נמצא דכל הנתינה שלו קיבלתה היא לשם קדושין ואין יכול לחזור מהנתינה שלו אם כן אפילו נתאכלו לא הוי מלוה וכן גבי אם אמר לה באלו שהדבור שלו וגם הנתינה שלו נגמר אלא שלא לקחה עדיין כלום אבל מצדו הרי כבר נגמר נתינתו נמצא דקבלתה אפילו הראשונה הוי לשם קדושין כיון דכבר קדשה לגמרי ולא חסר כלל בהקדושין אלא מצדה שלא לקחה כלם מידו אבל גבי בזו ובזו דתלה נתינת הקדושין עד שימסור לה האחרונה וכ"ז שלא ימסור לה האחרונה אין כאן קדושין כלל אם יפסיק בנתינתו דאין כאן מעשה קדושין כלל דהא תלה הדבר עד שימסור לה האחרונה נמצא דהחסרון הוא ג"כ מצד המקדש ולכן הוי מלוה ואינו דומה לאם אמר לה באלו שהחסרון רק מצד המתקדשת שלא לקחה כלם אבל הוא נתן לה כלם אבל הכא בעת נתינת הראשונה עדיין אין ע"ז שם קדושין עד שיתן לה האחרונה ושפיר הוי מלוה וא"כ גבי מקדש לה בשכר שאעשה עמך ג"כ איכא הך סברא דכיון דתלה הקדושין במה שיתן לה אח"כ ואם יפסיק באמצע, הפעולה מקרי שלא נתן לה עדיין קדושין כלל דהא תלה הקדושין במה שיתן וכיון שלא נתן כל הקדושין אין כאן קדושין כלל וגם העשיה שעשה בראשונה לא הוי ע"ז שם קדושין כאן שאם יפסיק מלעשות יבטל למפרע כיון שלא השלים הנתינה אבל אם אמר לה באלו שלא חלה כלל בנתינתו כל מה שקבלה ראשונה הוי לשם קדושין וא"כ שפיר הדין בשכר שאעשה עמך דאינה מקודשת משום דהוה מלוה ולעניות דעתי הוא חלוק ברור.
סימן קג
תירוץ לקושית הגרע"א בשו"ת סי' ר"ד על הרשב"א בענין קדושין שאמל"ב:
בתשובות רע"א סי' ר"ד הקשה על הרשב"א בגיטין מ"ג שכתב לדינא דחצי עבד וחצי ב"ח שקידש אשה מקודשת וכתב ע"ז הגאון הנ"ל וז"ל לענ"ד לרבא אף אם קידש חצי שפחה וחצי ב"ח מקודשת מ"מ ח"ע וח"ב שקידש אשה לא תהא מקודשת לרבא לשיטתיה דס"ל בקדושין נ"א דבקידש ב' אחיות כאחת דאינה מקודשת דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין ובתוס' שם כתבו הא דקדושין תופסין בחייבי לאוין אף דאינן מסורין לביאה דהקדושין לא גרמו לאיסור ביאה דבלא הקדושין ג"כ בא האיסור דח"ל אבל באחיות דע"י הקדושין בא האיסור ביאה זה מקרי קדושין שאין מסורין לביאה וא"כ לרבא לשיטתיה בח"ע וחב"ח שקידש אשה הוי קדושין שאין מסורין דע"י הקדושין נאסר הביאה דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א ואף דמקודם היה ג"כ אסור דאתי צד עבדות ומשתמש בב"ח מ"מ הא קדושין גרמי תוספות איסור בביאה משום א"א ע"כ דבריו הקדושים וראיתי באור חדש שהקשה ג"כ מזה על הרמב"ם בפט"ו מהל' א"ב דס"ל דכל חייבי לאוין אינם לוקין בלא קדושין נמצא דבכל חייבי לאוין הקדושין גורמין האיסור וא"כ הוי קדושין שאין מסורים לביאה ואמאי הוי קדושין בכל ח"ל כמו שהקשה התוספות יעו"ש וכן קשה לי ממחזיר גרושתו דמבואר בקדושין ע"ח דע"כ מודים במחזיר גרושתו שאם בעל, ולא קידש שאינו לוקה דדרך לקוחין אסרה תורה וכיון דבלא הקדושין לא הוי איסור א"כ הקדושין גורמים האיסור והוי קדושין שאמל"ב ואיך מהני הקדושין במחזיר גרושתו:
ונראה לענ"ד לפרש כונת התו' הנ"ל בקדושין ויתישבו כל הקושיות עפ"מ שכתב הגרע"א בתשובתו סי' ל"ח דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה לא מקרי היתר בהיתר משום צמר רחלים שם איסור עליו לערבו בפשתן וכן גבי חלב עם בשר מקרי על החלב שם איסור משום דמיד שם איסור עליו לערבו עם בשר ולכן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז בטל משום דהוי איסור בהיתר וכן חלב בטל במים ולא מקרי היתר בהיתר משום דגם עכשיו על החלב שם איסור לאכול עם בשר ולכן בטל במים ומותר לאכלו אח"כ עם בשר יעו"ש שהביא שגם הפר"ח כ"כ חזינן מזה דכל דבר העומד להיות אסור בצירוף איזה מעשה מקרי ע"ז שם איסור אף קודם שנעשתה המעשה ועדיין הוא היתר מ"מ חשוב דבר איסור שאסור לבטלו לכתחלה עם היתר אחר ואם בטלו בטל כדין איסור בהיתר:
ועפ"ז נוכל לפרש כאן כונת הגמ' דקדושין שאינם מסורין לביאה לא הוי קדושין ואף דחייבי לאוין ג"כ אינם מסורים לביאה והתם הקדושין גורמים האיסור לדעת הרמב"ם דבלא קדושין אינו לוקה אמנם החילוק פשוט דבחייבי לאוין מקרי עליה שם איסור אף קודם הקדושין משום דכיון דאם יקדישנה תהיה אסורה לו בודאי ואין לה שום תחבולה שתהיה מותרת לאחר הקדושין מש"ה מקרי עליה שם איסור עכשיו אף שעדיין לא קידשה כמו דאמרינן דחלב מקרי איסור אף עכשיו כיון דאם יבשלנה עם בשר תהיה אסור כמו"כ ה"נ הח"ל מקרי איסור עכשיו אלא דעדיין חסר מעשה הקדושין ולא נשלם עדיין האיסור בשלימות וכיון שכן לא נוכל לומר דהקדושין מקרי שאינם מסורים לביאה דאטו איזה חסרון נמצא במעשה הקדושין ומחמת זה גורם האיסור דהא דחייבי לאוין גורם האיסור ומקרי חתיכת איסור גם קודם הקדושין אלא דגם הקדושין הוא חתיכת איסור אבל אין בהקדושין שום מגרעת אלא דכן גזה"כ דחייבי לאוין אינם לוקין עד שקידש אותם ואדרבה קדושין הם קדושין גמורים דהא חזינן דלוקין על הביאה מחמת הקדושין אבל בקידש שתי אחיות דמעיקרא קודם שנתקדשו שתיהן לא היה עליהן שם איסור אחות אשה היינו לומר שיקדש אשה ואשתו עצמה שקידשה תהיה אסורה לו משום אחות אשה זה דבר שא"א ולא היה עליה שם איסור זה מעולם שתהיה אשתו ותהא אסורה עליו מחמת אחות אשה וא"כ קודם שקדשה היתה כל אחת היתר גמור ורק אחר שקידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזה קידש נעשה אשתו אסורה עליו מחמת אחות אשה ונמצא שהקדושין אינן קדושין גמורים שקידש אשה ואסור לבוא עלי' משום החשש שמא לא קידש אותה אלא אחותה וא"כ מקרי הקדושין גורמים עליו איסור אחות אשה דמתחלה קודם הקדושין לא היה עליה איסור אחות אשה אף אם יקדשנה אדם ועכשיו לאחר הקדושין נאסר עליו אשתו שקידשה משום אחות אשה דספק שמא לא קידש אותה אלא אחותה נמצא דהחסרון הוא בהקדושין הוי כמו שייר בקנינו דהא אם רצה היה מקדש אותה בלא תערובות והיתה מותרת לו ורק עכשיו שקידש את התערובות אז אשתו אסורה עליו מחמת אחות אשה ומש"ה שפיר מקרי קדושין שאין מסורין לביאה שקידש אותה באופן שאין ראוי לביאה והתורה אמרה כי יקח איש אשה ובעלה שיקדש אותה באופן שתהא ראוי לביאה ולכן שפיר אמר רבא קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין דהחסרון הוא בהקדושין אבל בח"ל דאין שום חסרון בהקדושין דהא גם קודם הקדושין היתה עליה האיסור דח"נ ורק דבהקדושין נשלם האיסור ולא שייר בקנינו דהא לא היה יכול לקדשה באופן שיהיה מסורין לביאה ולא נוכל לומר ע"ז דמקרי קדושין שאין מסורין לביאה דאין חסרון בהקדושין:
ולפי"ז מיושב נמי גבי מחזיר גרושתו דהכל מודים שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה וא"כ לכו"ע אמאי לא הוי קדושין שאין מסורין לביאה ולפימ"ש ניחא דגבי מחזיר גרושתו נמי אין שום חסרון בהקדושין דמחמת זה לא יהיה מסור לביאה אלא דהאיסור מחזיר גרושתו גורם דאחר הקדושין הוא איסור ואף קודם הקדושין מקרי איסור כמ"ש וכיון שכן אין שום חסרון בהקדושין ורק גזה"כ דאיסור מחזיר גרושתו הוא אחר הקדושין ולכן אינו ראוי לבעילה אבל מצד הקדושין קידשה באופן שיהי' מסורין לביאה אלא דהאיסור מחזיר גרושתו הוא דרביע עליה וכן גבי ח"ע וחב"ח שקידש אשה אף דלא הוי מסורין לביאה דרך איסור א"א הוא דרביע ועבד איסור בא"א וגם קודם הקדושין היה העבד אסור בא"א אלא דהקדושין עשאה לא"א ודמי איסור א"א כמו איסור ממזרת דמאי נ"מ האיסור בא מאליו או ע"י קדושין סוף סוף אין בהקדושין שום רעותא דמה שאינו ראוי לביאה הוא מצד איסור א"א וזה היה על העבד גם מקודם ולא שייר בקנינו כלל אבל גבי שתי אחיות כיון דמחמת קדושין גרועים כאלו שקדשו סתם הוסיף על אשתו שקידשה איסור אחות אשה דהאיסור הוא שמא לא קדשה ועיקר הריעותא הוי בהקדושין א"כ מקרי שפיר קדושין שא"מ לביאה אבל חייבי לאוין להרמב"ם ומחזיר גרושתו וכן ח"ע וחב"ח דהאיסור מחמת שקידשה קדושין גמורים ולכן באו עליו כל האיסורים זה לא מקרי קדושין שאינן מסורים לביאה דאין חסרון בקדושין גורם האיסור ורק דכח הקדושין גורם האיסור גזה"כ שפיר מקרי הקדושין קדושין המסורים לביאה וזה הוא כונת התוס' שכתבו דקדושין שאינם מסורים לביאה הוא בקידש אחת משתי אחיות בסתם שמקודם הקדושין היתה כל אחת מהן מותר ועכשיו ע"י הקדושין נאסרו שתיהן אבל חייבי לאוין איסור הביאה לא באה ע"י הקדושין דמקודם לכן נאסרה בביאה כמו אחר הקדושין כונתם דבקידש אחת משתי אחיות מקודם לא היה על כל אחת שום איסור אחות אשה אותה שיקדשנה ועכשיו שקדשה סתם הוסיף על אשתו איסור אחות אשה אבל גבי חייבי לאוין לא הוסיף על אשתו שום איסור מחמת הקדושין ואף גבי מחזיר גרושתו וח"ע וחב"ח נמי היה האיסור מקודם הקדושין דהיינו לכשיקדשנה וכמ"ש ונמצא שלא היה שום חסרון בהקדושין ושפיר הוי קדושין המסורים לביאה ולא דמי לשתי אחיות ואתי הכל שפיר ולענ"ד זה ברור בכונת התוס':
סימן קד
תירוץ נכון לקושית הרי"ם בגיטין ד' ב' בתוס' ד"ה ואם יש עליו עוררין וכו'
גיטין ד' ב' בתוס' ד"ה ואם יש וכו' כתבו להוכיח, דטענינן ליתמי מזויף, דאל"כ לא שבקת חיי וכו' דכל אחד יזייף ויגבה מיתומים ולא יוכלו לטעון מזויף, אלא ע"כ דטענינן להו מזויף, והקשה בחידושי הרי"ם דמאי קשיא להו דאל"כ לא שבקת חיי וכו', הא בתוס' בב"מ ד' ה' בד"ה שכנגדו וכו', הקשו דאמאי לא אמרינן גבי חשיד משאיל"מ ואמאי צריך שכנגדו לשבע, ותרצו דאל"כ לא שבקת חיי לכל חשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו, ולכן תקנו דכשנגדו מחויב לשבע, משמע מדברי התוס' אלו דאחרי דרבנן תקנו שצריך התובע לשבע שוב אין כאן חשש דלא שבקת חיי דשום אדם לא יתבע ממנו בשקר דהא יהי' מחויב לשבע, וא"כ מאי קשה להו להתוס' הכא דכל אחד יזייף שטר ויגבה מיתומים ולא שבקת חיי וכו', הא קימ"ל הנפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה וא"כ יהיה מחייב הבעהש"ט לשבע שחייב לו, וא"כ מאי לא שבקת חיי איכא דהא היכא דמחויב לשבע ליכא חשש דלא שבקת חיי כדמוכח מדברי התוס' הנ"ל, וא"כ שפיר נוכל לומר דלא טענינן להו מזויף רק כשבא ליפרע מחויב לשבע:
ולענ"ד נראה דלק"מ דהא בודאי איכא אחד בעולם שאינו חושש לשבועת שקר וא"כ יוכל לזייף ולגבות מיתומים וישבע לשקר, וא"כ שפיר קשה להו להתוס' דלא שבקת חיי להיתומים דכל איש שאינו חושש לשבועת שקר, יטול כל אשר להם בשבועת שקר ע"י שטר מזויף וזה בלתי אפשר, ולכן הוכיחו שפיר דע"כ טענינן להם מזויף, אלא דלפי"ז תקשה בתוס' ב"מ הנ"ל גבי חכוד שתקנו חכמים דשכנגדו צריך לשבע משום דלא שבקת חיי לכל חשוד, אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן דהא כל מי שאינו חושש לשבועת שקר יוכל להביאו לידי שבועה ויטול כל אשר לו ע"י שבועת שקר, וא"כ עדיין לא יספיק התקנה דשבועה:
אמנם נראה דג"ז ניחא שפיר דהא חזינן דהתורה לא האמינה לשום אדם ליטול ממון חבירו בלא שבועה, וכל הנשבעין ונוטלין שתקנו חכמים הוא רק שנוטלין בשבועה אבל בלא שבועה לא מצינו נאמנות כלל לשום אדם שיטול כל מה שיתבע, ואפילו משה ואהרן אינם נאמנים אלא בשבועה, אבל ע"י שבועה הכל נאמנים חוץ מהחשודים השנוים במשנה, וא"כ אתי הכל שפיר דכונת התוס' בב"מ גבי חשוד הוא דאם נימא דחשוד מחויב לשלם בלא שבועה שכנגדו, א"כ כל אחד יטול ממנו בלא שבועה, ואף אם לא ישא ויתן רק עם מי שמוחזק בכשרות עכ"ז הא לא האמינה התורה וחכמים לשום אדם שיטול בלא שבועה והכא כל מי שירצה יטול ממנו בלא שבועה, וא"כ לא שבקת חיי לכל חשוד דא"א לו שלא ילוה משום אדם ויוכלו להביאו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו בלא שבועה, אבל אחר שתקנו חכמים דשכנגדו צריך לשבע, א"כ שוב לא יוכל התובע ליטול בלא שבועה, ואי משום החשש שמא יתבע ממנו אדם שאינו חושש לשבועת שקר ויטול כל אשר לו, אין זה חשש כלל דהא יש לו עצה שלא ילוה ממנו כלום ולא ישא ויתן עם אדם כזה ולא יוכל להביאהו לידי שבועה דהא אינו חייב שבועה רק אם יודה לו במקצת אבל אם לא ילוה ממנו יהיה כופר הכל ויהיה פטור משבועה ולא ישא ויתן וללות רק ממי שמוחזק בכשרות ומכיר אותו אשר בודאי לא ישבע לשקר, וא"כ לא שייך החשש דלא שבקת חיי, ומ"מ צריך התקנה דשבועה דשכנגדו דאל"כ אף אם רק מחויב להאמין ליטול בלא שבועה למי שמוחזק בכשרות, שייך החשש דלא שבקת חיי דהא חזינן דלא האמינו חכמים לשום אדם ליטול בלא שבועה אבל אחרי שתיקנו שבועה אין כאן חשש דלא שבקת חיי, דדמי שאינו מוחזק בכשרות דאיכא חשש שישבע לשקר לא ילוה ממנו כלום ולא יבוא לידי שבועה ולא יוכל לתבוע מהחשוד כלל וזה דוקא גבי חשוד דהחשש שמא ילוה החשוד ממנו ויש לו עצה שלא ללות ממנו כלום, אבל גבי מזויף אם לא טענינן מזויף ליתומים מה תועלת יש בשבועה, הלא כמה אינשי דלא מעלי איכא ויוכלו לישבע לשקר בשביל ממון, ויוכלו לזייף שטר על היתומים ויגבו מהם בשבועה ולא יהיו להיתומים שום עצה איך ליפטר עצמם, וא"כ הדר החשש דלא שבקת חיי להיתומים מפני אינשי דלא מעלי, ושפיר התוס' הוכיחו דטענינן ליתמי מזויף ומיושב שפיר דברי תוס'.
ועוד נראה לישב קושית הרי"ם הנ"ל בפשיטות לפי מה שמצאתי בס' דברי אמת שכתב דבחשוד הכל מודים דמדאורייתא לא אמרינן מתוך שאיל"מ וכמו שכתבו התוס' בב"ק ד' ק"ח דחשוד על השבועה לא מפסיל אלא מדרבנן ומה שהקשו התוס' כאן אמאי לא אמרינן בחשוד מתוך שאיל"מ הוא רק מדרבנן אחרי דרבנן פסלוהו מן השבוע ואינו יכול לשבע א"כ צריך לשלם וע"ז תירצו שם בתוס' ב' תירוצים א' משום דלא שבקת חיי ועוד משום דהוא רוצה לשבע אלא שאין אנו נותנין אותו יעו"ש ולפי"ז לא קשיא כלל קושית הרי"מ דנהי דהך שבועה שכנגדו מבטל החשש דלא שבקת חיי אבל הא מדאורייתא ליכא כלל שבועה דשכנגדו וא"כ לא נוכל לומר דמדאורייתא יטול התובע בלא שבועה כלל דהא לא שבקת חיים לכל חשוד ובודאי דפטור החשוד בלא שבועה אף אם היה הדין דחשוד פסול מדאורייתא וא"כ הכא גבי מזויף שפיר כתבו התוס' בודאי טענינן להו מזויף דאל"כ הא לא שבקת חיא דכל אחד יזייף שטר ליגבה מהיתומים דהא מדאורייתא א"צ שבועה כלל הבא ליפרע מנכסי יתומים וע"כ דמדאורייתא טענינן להו מזויף וא"כ אף אחר שתקנו חכמים שבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומים מ"מ לא תקנו שלא יהיה יכולים לטעון מזויף דלמה להו לתקן דאדרבה ביתומים מוקמינן להו אדאורייתא ושפיר הוכיחו התוס'.
סימן קה
תמיה על הפני יהושע בגיטין י"ז בענין אשה שאמרה לבעלה גרשתני
בפ"י ד' י"ז בד"ה ר' יוחנן אמר משום בת אחותו ופי' רש"י שמא תזנה ומחפה עליה הבעל ויכתוב גט בלא זמן כו' וכתב ע"ז הפ"י מכל זה נראה בפשיטות דכשאין גט יוצא מתחת ידה קטלינן לה אע"ג דאמרה גרושה אני והיינו משום דלא מהימנא לה אע"ג דאמרה גרושה אני והיינו משום דלא מהימנא דהא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וקי"ל כותיה היינו דוקא בפני הבעל אבל שלא בפניו לא, והכא כיון שזינתה קודם שאמרה בפניו אזלה לה חזקה דרב המנונא ותו לא מהימנא אבל קשה דהא איכא כמה אמוראי דסברי דרב המנונא אפילו שלא בפניו, ואפילו למ"ד דוקא בפניו אפי"ה אמרינן בפ"ב דכתובות אמתניתין דהאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דקתני סיפא דאם משנשאת באו עדים לא תצא ואיכא דמתני לה ארישא כמ"ש התוס' שם דנהי דשלא בפניו לא אמר רב המנונא היינו לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו שלא בפניו, וא"כ לפי"ז לא שייך חששא דבת אחותו דבלא"ה לא קטלינן לה הכא שיכולה לומר גרושה אני עכ"ל:
משמע מדבריו שכתב דכמה אמוראי סברי דרב המנונא אפילו שלא בפניו, ואפילו למ"ד בפניו היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו שלא בפניו היינו דמותר אפילו לכתחילה, דאל"כ מאי נ"מ בין מ"ד דוקא בפניו למ"ד אפילו שלא בפניו, ודבריו תמוהים מאד דליכא לשום מ"ד בעולם שיאמר דאשה שאומרת גרושה אני שלא בפני הבעל יהיה נאמנת להתירה לינשא לכתחילה, וגם מה שכתב דלמ"ד בפניו דוקא היינו לכתחילה אבל בדיעבד גם שלא בפניו וגם זה ליתא דז"ל התוס' בגיטין פ"ט ע"ב גבי רב הונא דאמר א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה, וכתבו התוס' וכו' לרב הונא הוי דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא תנן בהדיא בפ"ב דכתובות דאם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני ותרצו דודאי רב המנונא לא איירי אלא בפניו אבל להחמיר להצריכה גט משני סבר רב הונא דנאמנת אפילו שלא בפניו, והא דאמר בפ"ב דכתובות מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דנאמנת עם מיגו שהיתה לה עכ"ל התוס' עכ"פ מוכח מדברי התוספות דליכא למימר כלל דשלא בפניו נאמנת לכתחלה, דא"כ תקשי מתניתין דאם יש עדים אינה נאמנת לומר גרושה אני, אלא דלהכי מהני שלא בפניו להצריכה גט לחומרא או דמהני בדיעבד עם מיגו שהיתה לה מכבר אבל בלא מיגו גם בדיעבד לא מהני לשום מ"ד, וכן כתבו התוס' בכתובות כ"ג ד"ה אית ליה דרב המנונא אע"ג דרב המנונא איירי בפניו, מ"מ לענין נישאת ואח"כ באו עדים מהני שלא בפניו, אלמא דאפילו אם נימא דמהני שלא בפניו דוקא אם ניסת ואח"כ באו עדים אבל לכתחלה אין סברא כלל לומר דמהני שלא בפניו, וכן כתבו התוס' יבמות קט"ז ד"ה באותה שעה וכו', דההוא אמורא דאמר דשלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דוקא אמתניתין דהתם שאומרת א"א הייתי וגרושה אני שיש להאמינה מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואע"ג דאח"כ באו עדי א"א כאן דשלא בפניו נמי אינה מעיזה, אבל בעלמא לא היתה נאמנת הרי מפורש מדברי התוס' דמ"ד שלא בפניו הוא עם הפה שאסר וכו' אז נאמנת:
ולפ"ז תמוהים דברי הפ"י שכ' דכמה אמוראים סוברים דגם שלא בפניו נאמנת לומר גרושה אני, ומכל הנ"ל מוכח להדיא דליכא לשום מ"ד שיאמר כן, וממילא ליתא ג"כ למה שאמר דלמ"ד דרב המנונא דוקא בפניו היינו לענין לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא, דמפורש בגמ' דכתובות שם להיפך דהא איתא התם לימא בדרב המנונא קמפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני אסיפא לית ליה דרב המנונא ומשני הגמרא דכ"ע אית ליה דרב המנונא והכא בהא קמפלגי דמר סבר כי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה, ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה, וכיון דמ"ד דשלא בפניו נמי אינה מעיזה הוא רק לענין להאמינה בדיעבד אם ניסת, א"כ מאן דס"ל דרה"מ דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא היינו אפילו בדיעבד, דאם נשאת תצא דהא מש"ה לא מתני לה הא דתנן אם משנשאת לא תצא ארישא שאמרה גרושה אני, משום דס"ל דהכא הדין דתצא, וא"כ מוכח מפורש מדברי הגמרא דלמ"ד בפניו דוקא ס"ל דשלא בפניו אפילו אם נשאת תצא והפ"י כ' דבדיעבד לכ"ע לא תצא, וזה נגד דברי הגמ'.
אמנם מה שכתב הפ"י בריש דבריו דמכל זה נראה בפשיטות דכשאין גט יוצא מתחת ידה קטלינן לה אע"ג דאמרה גרושה אני, היינו כונתו דאל"כ הא עדיין תוכל לחפות שתאמר גרושה אני, אע"כ דלא מהימנא וקטלינן לה, ולענ"ד אין זה מוכח כלל דהא הטעם דאשה שאמרה גירשתני נאמנת הוא משום דאינה יכולה להעיז בפני בעלה וע"כ אומרת אמת, וא"כ מחמת זה גופא אינה יכולה לחפות דהא לא תוכל לומר שקר בפני בעלה, ואם נימא דכיון דגם ברצון הבעל לחפות עליה א"כ תוכל לומר שקר ולהעיז בפני בעלה, א"כ בודאי אינה נאמנת כלל במה שאומרת גרושה אני ולהפקיע א"ע ממיתה, דהא זה פשוט אם באו האשה ובעלה לפני ב"ד ושניהם אומרים דנתגרשה, דשניהם אינם נאמנים להפקיע ממיתה, הבעל אינו נאמן כמבואר בב"ב קל"ד דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן רק להבא אבל לא למפרע, והאשה אינה נאמנת מדר"ה משום דאינה מעיזה, כיון דהבעל מסייע לה מעיזה ומעיזה וא"כ כיון דאם הבעל מודה לה שנתגרשה אינם נאמנים, א"כ אף אם הבעל יכחיש אותה ויאמר לא גירשתיך ג"כ אינם נאמנים, דכיון דרוצה לחפות עליה ואם אמר גרשתיה לא תהיה נאמנת ולכן אומר לא גירשתיך להכחישה אבל אין זה העזה כיון דגם הוא רוצה לומר גירשתיה רק מפני שאינה נאמנת אם יאמר גירשתיה ולכן הוא מכחישה וכיון דלא הוי העזה אינה נאמנת, ועד כאן לא קאמר רב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גירשתני דנאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה מפני בעלה, היינו כיון דהוא מכחישה ואומר לה גירשתיך לא תוכל להעיז, ואין לומר ע"ז דברצונו אומרת כן, דא"כ היה טוען גירשתיה והיה נאמן ומדטען לא גירשתיה והוא מכחישה ואומרת גירשתני ולכן נאמנת דהא הוי הכחשה גמורה אבל הכא דאם היה טוען גירשתיה לא היה נאמנת ומוכרח הוא לומר לא גירשתיה כדי שתהיה נאמנת אין זה הכחשה, ומנין לנו דמעיזה בפני בעלה, ולכן באופן כזה אינה נאמנת אף אם הבעל יכחיש אותה ויאמר לא גירשתיך וז"פ:
ומצאתי בשו"ת רע"א שהביא קושית הפ"י הנ"ל דהא יכולה לחפות ולטעון גירשתני דנאמנת, ותירץ דבכה"ג לא שייך אין האשה מעיזה דבודאי עושות כהנה וכהנה להציל נפשה ממיתה, ועוד תירץ שם תירוץ שני ולדעתי אין צריך לכל זה, דאין התחלה לקושיא ממ"נ דאם תוכל להעיז מאיזה טעם שיהיה אינה נאמנת, ואם לא תוכל להעיז בשום אופן דלהכי נאמנת, א"כ לא תוכל ג"כ לחפות דבודאי לא תאמר גרשתני ואין כאן קושיא כלל:
סימן קו
תמיה על הגאון רע"א בגיטין דף י"ט:
גיטין י"ט ע"א בגמ' המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו על גבי דיו פטור, ובתוס' שם הקשו תימא דהכא משמע דדיו ע"ג דיו לא כלום היא לענין שבת, וה"ה לענין גט דמדמי בסמוך לשבת, ולקמן אמרינן גבי גט כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י הוי כתב, ועוד דרב אחא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודים גבי גט דהוא כשר, ותירץ ר"י דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושיהו לשמה חשוב כתב לר' יהודא ולרב אחא אפילו לרבנן חשוב כתב גבי גט, אבל הכא שכתב השני אינו מתקן כלום ואפילו ר' יהודא מודה דלא חשיב כתב וכו' יעו"ש, וכתב ע"ז המרשא"ה שם דהא דמיבעי ליה לקמן ר"ל מר"י גבי גט עדים שאינם יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו, כתב עליון כתב או אינו כתב היינו דלא כרב אחא, דלדידיה אפילו לרבנן חשיב כתב שני כתב אפילו בדיו ע"ג דיו, דהא מתקן דהכתב השני עושהו לשמה, אלא כרב חסדא ס"ל ואליבא דרבנן יעו"ש היטב:
וראיתי להגאון רע"א בחידושיו על גיטין שדחה דברי המרש"א וז"ל, ולענ"ד י"ל כיון דקי"ל ע"מ כרתי והעדי חתימה באים רק שעל ידם יפסקו הב"ד דמסתמא היה עדי מסירה והוי כאילו באים ומעידים שנמסר בעידי מסירה, וא"כ מה"ת לא בעינן לשמה, אלא מדרבנן בעי לשמה דהוי כמזויף מתוכו, כדאיתא ברפ"ק דף ד' ע"א, וא"כ מה"ת לא מקרי כתיבה כיון דלא בעי לשמה, ממילא אין כתב האחרון כתב וא"כ א"א להב"ד לפסוק ע"י עדות זה דמסתמא נמסר כהלכתו, דהא מן התורה אין ממש בחתימה זו ליקרי עלה שם עדות כיון דאין כתב ע"ג כתב יעו"ש היטב:
ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו הקדושים דמה שכתב דכיון דעדי מסירה כרתי ולא בעי מה"ת חתימה לשמה, א"כ כתב השני דלשמה אינו מתקן כלל ולא חשיב כתב, זה תינח אם אותן העדים עצמן חתמו מתחילה שלא לשמה ואח"כ חתמו לשמה, שפיר הוה אמרינן דכיון דמה"ת לא בעינן לשמה א"כ כתב השני אינו מתקן כלום מן התורה, אבל הכא באיבעי דר"ל עדים שאינן יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסקרא ויחתמו, כתב עליון כתב או אינו כתב, דהכא הכתב הראשון לאו בתורת עדות נחתם, ורק כתיבה בעלמא בגדר רישום כדי שיוכלו העדים אח"כ לחתום ולאו תורת חתימה עליו, ועוד דהא לאו העדים בעצמם כתבו את חתימתן, ורק אדם אחר כתב את חתימות העדים, ובודאי דלאו כלום הוא, דכי נימא האם ראובן שחתם את שמו של שמעון יהיה מהני מדאורייתא, הגם דלא בעינן לשמה מה"ת מ"מ אין זה עדות, וגם יכול להיות דקרוב או פסול כתב לכתחילה את חתימות העדים, וא"כ בודאי דכתב הראשון אינו כתב כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ולפי"ז הכתב האחרון הוא מתקן גמור, שעושה את החתימות של העדים כדין, וכיון דכתב האחרון הוא מתקן א"כ שפיר מקשה המהרש"א, דמאי איבעי להו לר"ל דכל היכא דכתב האחרון הוא מתקן, לכו"ע הוי כתב, ולכן תירץ המהרש"א דהוא דלא כרב אחא, רק לרב חסדא וכרבנן וא"ש:
סימן קז
תמיה על הפ"י בגיטין דף כ':
בס' פ"י בגיטין דף כ' בגמ' אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן, דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית, [שהיה טועה וסבר שהוא צריך לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דלית הרי השם כתוב אלא שהוא שלא לשמו] מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודא, וחכמים אומרים אין זה מן המובחר ע"כ, והקשה הפ"י הנ"ל מאי איריא דנכוין לכתוב יהודא, דבפשיטות מצינו לאשכוחי הא פלוגתא כשנתכוין לכתוב השם אלא שלא כתבו בפירוש לשמה דפסול, כדאיתא לקמן פרק הנזקין ד' נ"ד, וליפלגו אי מהני העברת קולמוס לשם קדושת השם או לא, וליכא למימר דבכה"ג דכיון דכתיבה הראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול כדמשמע בהנזקין, אפי"ה כו"ע מודים דמהני העברת קולמוס ודוקא היכא שנכוין לכתוב לכתחילה לשם יהודה הוא דלא חשיב כתיבה אחרונה להוציא מהמחשבה וכתיבה ראשונה שנכתב לשם פסול, הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם כתיבה הראשונה היתה סתם או שנכתב לשם אשה אחרת, ומדפסק רב חסדא ונקיט סתמא, משמע דבכל ענין שייך בגט האי פלוגתא דר"י ורבנן עכ"ל הפ"י:
ותמיהני על דבריו במה שרצה לומר דאם הכתיבה הראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול כדמוכח בפ' הנזקין מ"מ לכו"ע מהני העברת קולמוס ובפ' הנזקין מבואר הדבר ממש להיפך, דאיתא התם ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי אמי, א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי וכו' ופריך בגמ' וליעבר עליו קולמוס וליקדשיה כמאן נימא דלא כ"ר יהודא, דתנן הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודא, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר, ומשני הגמ' אפי' תימא ר' יהודא, עד כאן לא קאמר ר' יהודא אלא בחדא אזכרה, אבל בכולי ס"ת לא משום דמחזי כמנומר עכ"ל הגמ' וא"כ כיון דהכא מיירי שכתב סתמא שלא לשם קדושת ס"ת ולא לשם פסול אחר, כמו שכתב הפ"י בעצמו שהוכיח מכאן דהיכא דכתב סתמא שלא לשם קדושת השם פסול, אלמא דהכא בסתמא מיירי, ואפי"ה קאמר בגמ' כמאן נימא דלא כר' יהודא דס"ל דמהני העברת קולמוס, דאל"כ לעבר עליו קולמוס וליקדשיה, אלמא דלרבנן גם בסתמא לא מהני העברת קולמוס, דאל"כ גם לרבנן תקשה דליעבר עליו קולמוס וליקדשיה ואמאי לא פריך רק לר"י וכן במסקנא דבכולה ס"ת גם לר"י לא מהני העברת קולמוס משום דמחזי כמנומר, אבל לרבנן משמע דאפילו בחדא אזכרה לא מהני העברת קולמוס, אע"ג דמיירי הכא בסתמא, וא"כ איך רצה הפ"י לומר דבסתמא גם רבנן מודים דמהני העברת קולמוס והוא תמוה:
ובעיקר קושיתו איכא למימר דרבותא נקט הברייתא, דאפילו שנתכוין לשם פסול אפי"ה מהני לר' יהודא העברת קולמוס וא"ש:
סימן קח
שני תמיהות על הגרש"ש שם ד' ל"ב על רש"י שם
גיטין ד' ל"ב ע"א בגמ' מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה, דבריו קיימין, ופי' רש"י מבוטלת וכו' לא אמר כלום, וזכה בה בעל כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו, לפי שכל הלשונות לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בה, בטלה היא משמע דבטלה היתה מקודם שקיבלתו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והרי אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן עכ"ל רש"י:
והגרש"ש הקשה על דברי רש"י דאמאי נאמן המקבל לומר שלא זכה בה ואין ב"ח גובה הימנו מטעם הודאת בע"ד, הא היכא דחב לאחריני לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואינו נאמן בהודאתו והכא הוי חב לאחריני להבע"ח ואמאי נאמן לאפוקי מהבמ"ח, ותירץ דחב לאחריני לא מהני אלא במקום דשייך הא דר"נ כדמוכח בכתובות י"ט יעו"ש:
ודבריו דברי תימא הן, דע"כ לא בעינן גבי חב לאחריני הא דר' נתן אלא דוקא גבי מלוה שאמר שטר אמנה הוא זה וכגון שהמלוה חב לאחרים, וכדרבי נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, ולהכי אינו נאמן דהוי חב לאחרים דהתם אם לא נימא הא דר' נתן לא הוי חב לאחרים כלל דלאו בעל דברים דהלוה הראשון הוא דהא לא הלוה לו כלל רק להמלוה שלו, וא"כ אינו יכול לגבות ממנו כלל ולא הוי חב לאחרים, ורק לר' נתן דס"ל דהמלוה השני יכול לגבות מהלוה הראשון ולכן הוי חב לאחרים ולזה מוכרחין אנו לומר דס"ל כר"נ אבל הכא גבי מקבל מתנה שיש לו בע"ח גם בלא דר"נ הוי חב לאחרים דהא הוא יכול לגבות מהשדה של מקבל מתנה גם בלא דר"נ, וכיון דע"י הודאתו שוב אינו יכול להגבות א"כ הוי בזה חב לאחרים, וא"כ תשאר כאן הקושיא על רש"י דאמאי נאמן המקבל מתנה בהודאתו הא הוי חב לאחרים להבע"ח
וביותר תמיהני על הגאון הנ"ל שה"ק הקושיא הנ"ל על רש"י, ואישתמיט מיניה שכבר הקשה כן הטור על שיטת רש"י וכתב טעם ע"ז, דז"ל הטור בחו"מ סי' רמ"ה מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה אינה כלום אלא שלו הוא ואם בא בע"ח גובה ממנה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין, שהרי זה מודה שהיתה בטילה מעיקרא ומעולם לא כיון לזכות בה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וחזרה לנותן, וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחר אבל אם חב לאחרים כגון שיש לו בע"ח שיש לו לגבות ממנה אינו נאמן, ורש"י פי' שהוא נאמן אפילו יש לו בע"ח, וטעמא דמילתא כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכן דעת א"א הרא"ש עכ"ל הטור, הרי מבואר דקושיתו כבר הרגיש הראב"ד והטור מתרץ משום דלא היה בחזקתו מעולם מהני הודאתו אף במקום שחב לאחריני וכן כתב הרמ"א שם סעיף י' להלכה כשיטת רש"י שכתב וז"ל נאמן בהודאתו ואפילו חב לאחריני כגון שיש לו בע"ח עליו מ"מ מאחר שלא היתה בחזקתו עד עתה נאמן עליה והוא שיטת רש"י הנ"ל ופלא גדול שלא ראה את כל הנ"ל ותמה על רש"י:
סימן קט
תירוץ לקושית התוס' גיטין ד' מ"א ובב"ב י"ג לענין ח"ע וחב"ח ותמיה על הגרש"ש שם ועל הגהת מהר"ב רנשבורג בקדושין ס"ט ועוד הערות על הטו"א בחגיגה ד':
בגיטין ד' מ"א בתוס' ד"ה לישא שפחה וכו' הקשו אמאי כופין את רבו ליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש, וכן הקשו התוס' בב"ב ד' י"ג יעו"ש, ולענ"ד נראה לומר דהא זה פשוט דאם לאחר שכבר קיים פריה ורביה דאז בודאי יהיה אסור בשפחה ובבת חורין ואף שאין הבנים מתייחסין אחריו מ"מ לא עדיף מישראל גמור דלאחר שקיים פו"ר לכל אחד כדאית לי' ביבמות ס"ב שוב פטור ממצוה זו, ומצד הב"ח אם ישא ישראלית הבנים יתייחסו אחריו וא"כ לאחר שיהי' לו בנים פשיטא דפטור ואז יהי' אסור בב"ח דשוב לא אמרינן אתי עשה ודחי את ל"ת, ולפ"ז אף אם אין לו עדיין בנים מ"מ אם נשא ישראלית ובא עליה שוב אסור לבוא עליה, דשמא כבר נתעברה דהא רוב נשים מתעברות ויולדות, וא"כ בודאי נתעברה ובמה שיבוא עליה אח"כ לא יקיים בזה מצות פו"ר, ואם כן אסור משום הל"ת דלא יהיה קדש, ואם נימא דאחר כך ישא עוד ישראלית אחרת גם בזאת לא יהיה מותר רק ביאה ראשונה, ואח"כ יהיה אסור בכל הנשים שבעולם דשמא נתעברו שתיהן, ואפשר דמאשה ראשונה יהי' אסור דשמא נתעברה תאומים ויהיה לו בן ובת וכבר קיים פו"ר, ונשאר עליו הל"ת דלא יהיה קדש, עכ"פ מבואר מזה דמחמת עשה דוחה ל"ת אינו מותר רק באשה אחת ביאה ראשונה, וביבמות ד"כ איתא חייבי לאוין חולצת ולא מתייבמות ופריך בגמ' אמאי יבוא עשה וידחה את ל"ת ומשני רבא במסקנא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, וכן תרצו התוס' בקדושין ל"ז אמאי לא אמרינן גבי מצה של חדש אתי עשה ודחי את ל"ת, ותירצו דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, וא"כ ה"נ גבי חצי עבד וחצי ב"ח דאף אם אמרינן דאתי עשה ודחי את ל"ת מ"מ אינו מותר רק ביאה ראשונה וא"כ איכא הך גזירה דביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ ליכא כאן תקנה דעשה דוחה ל"ת ולכן שפיר כופין את רבו ועושה אותו ב"ח ומיושב שפיר קושית התוס':