אור ברסלב
בני ציון חושן המשפט › סימן רב

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

חושן המשפט · סימן רב

סימן רא

תירוץ לקושית הנו"ב והשער משפט בסי' קכ"ז על הש"ך:

בש"ך חו"מ סי' קכ"ג ס"ק כ"ד הביא דברי הסמ"ע שכתב דכשאין ללוה ממה לשלם, אזי מקבלין עדותו של הלוה על הקבלן להוציא מידו ולשלם להמלוה ולא אמרינן שיחשב נוגע בדבר שהרי אין לו רוח בזה שגם עתה שיפרע הערב יחזור הערב עליו כשיהיו לו ממה לפרוע, ודוחק לומר משום דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו, וכתב ע"ז הש"ך מ"ש ודוחק לומר משום דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו נכון הוא, דכן מוכח מש"ס ופוסקים ומחבר טובי זימני דלא אמרינן השני נוח לי, אלא לענין שאם העד צריך להוציא, אבל לא כשעד חייב יעו"ש, דלענין חיוב אין נ"מ אם חייב לזה או לזה.

ותמה ע"ז הנוב"י תנינא חו"מ סי' יו"ד דלפמ"ש הש"ך הנ"ל דלא אמרינן דהעד, נחשב נוגע בשביל שזה נוח לו, אלא כשהעד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב, וא"כ תקשה ממה דמבואר בש"ע חו"מ סימן ל"ז ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ, והי' שמעון אחד מעדי המתנה פסול, וכתבו המפרשים משום דשמעון חשוב נוגע בדבר שרוצה להעיד לפטור מבע"ד משום שהשני נוח לו וכו', והא הכא העד חייב ואפ"ה אמרינן דשפיר יוכל לומר השני נוח לו הראשון קשה, ואף דסוף כל סוף צריך לפרוע לזה או לזה ואפ"ה אמרי' השני נוח לי וכו' אף להחזיק, דלא כהש"ך הנ"ל וכן הקשה בספר שערי משפט והובא ג"כ קושיא זו בפ"ת סי' הנ"ל.

ולענ"ד נראה לתרץ דהכא גבי שט"ח אמרינן שפיר השני נוח לו אף כשהעד חייב, דהכא איכא טעם וסברא לומר מפני מה נוח לו השני מן הראשון, ולכן אמרינן השני נוח לו יותר מן הראשון והוי נוגע בעדות, דהתם גבי קבלן המבואר בסי' קכ"ג דלא אמרי' השני נוח לו הוא משום דכיון דאם ישלם הקבלן להמלוה כמו שהמלוה אומר, א"כ אח"כ מחויב הלוה לשלם לו באמת, אף אם באמת איננו קבלן מ"מ השתא כיון שהוא משלם על פיו להמלוה, ע"כ מחויב הלוה לשלם, וכיון דעכ"פ מחויב לשלם לזה או לזה אין להלוה שום נ"מ, כיון דעכ"פ מחויב לפרוע ולכן לא אמרי' השני נוח לו כיון דאין אנו יודעין שום טעם וסברא לומר מפני מה השני נוח לו יותר, וכן בכל מקום שכ' הש"ך דלא אמרי' כשהעד חייב השני נוח לו, היינו דוקא היכא דאם אינו חייב לשלם להראשון מחויב באמת לשלם להשני, ואין נפקותא בזה למי ישלם, אבל הכא בסי' ל"ז גבי שט"ח שנתן המלוה לשמעון במתנה והלוי חתום בעד על המתנה כיון דחשבינן אותו לשקרן ומעולם לא נתן לו במתנה, וכמו שפירש הש"ך שם וכיון דשקר הדבר ולא נתן לו במתנה כלל, א"כ אף אם ב"ד יפסקו הדין שהלוה מחויב לשלם לשמעון המקבל מתנה, אבל בינם לבין עצמם יודעים שניהם האמת שאינו חייב לו כלל, דהא השט"ח באמת הוא של המלוה דהא לא נתן לו במתנה כלל, וא"כ בודאי נוח לו להיות חייב להשני שאינו חייב לו באמת, ממה שיהיו חייב למי שהוא חייב לו באמת, דודאי השני לא ידחוק לו את החוב, כיון שאינו חייב לו באמת, וכיון שיש כאן טעם וסברא מפני מה השני נוח לו וכו' והוי נוגע בעדות, אבל היכא שאין שום סברא ויתרון להשני לא אמרי' השני נוח לי, ושפיר פסק הש"ך דאם העד חייב לא אמרינן השני נוח לי, דמאי עדיפא ליה זה מזה וז"פ:

ואפילו לפ"מ שפירש הפרישה בסימן ל"ז דהטוש"ע מיירי דהלוה מודה שנתנו לו במתנה, אלא שטוען שהשטר פסול משום דהוה נוגע, וא"כ חייב ממ"נ או להמלוה או להמקבל מתנה, א"כ הדרא הקושיא לדוכתה דאמאי אמרינן כאן השני נוח לו דהא אם אינו חייב להראשון חייב באמת לשני, ומאי עדיף ליה זה מזה, וא"כ יהיה לכאורה מוכח דהפרישה לא ס"ל כהש"ך אלא דגם בעד חייב אמרינן השני נוח לו:

אמנם נראה דגם זה ניחא והפרישה ג"כ סובר כהש"ך ולא מוכח מידי מהכא דנהי דהמלוה מודה שנתנו לו, וכיון שנתנו לו שוב לא הוי נוגע, אבל אם שקר הדבר שלא נתנו לו הוי נוגע מטעם שהשני נוח לו וכמ"ש, א"כ לא מוכח מהשטר כלל שהדבר אמת, דהא אם הדבר שקר העדות פסול מטעם נוגע, ושטר שאינו מוכח מתוכו אם הוא אמת או לאו אינו שטר כלל, ושפיר קאמר המחבר שההלוה יכול לטעון שהשטר פסול מטעם נוגע דהא אם המעשה שקר הוא נוגע, ואינו מוכח מתוך השטר והוי שטר פסול, וא"ש אף לפי דברי הפרישה ודוק.

ואין להקשות לפ"ז מנ"ל להש"ך דלהוציא אמרי' השני נוח לי והראשון קשה הימנו, דהא עיקר הך סברא נובע מב"ב דמ"ד דפריך הגמ' ובההוא זכותא דקא מפיק לי' מלוי ליפקע מיהודה, ומשני הגמ' דאמר השני נוח לי הראשון קשה הימנו, ולפמ"ש לכאורה הכא יש סברא לומר דהשני נוח לי, כיון שהוא מעיד שהוא שלו ואם חשדינן ליה שהוא אומר שקר, א"כ אינו של לוי כלל ויש סברא לומר שהשני נוח לו, כיון שאינו שלו כלל ונוח להוציא מידו, אבל היכא שאין סברא במאי עדיף ליה השני מן הראשון, מנ"ל דאמרי' השני נוח לו, אמנם ז"א דהכא חשדינן ליה שהוא אומר שקר מחמת שיוכל להביא עדים שהוא שלו, ובאמת אינו לא של לוי ולא של יהודא, וכיון דאינו של שניהם וא"כ מאי עדיף ליה זמ"ז, וכיון דקאמר הגמ' השני נוח לו הראשון קשה ש"מ דגבי להוציא אמרי' בכל גווני השני נוח לי, אבל היכא דלהחזיק לא אמרינן השני נוח לו עד שידעינן בבירור במאי ניחא ליה ואז אמרי' דהוי נוגע בעדות, וכמו בשט"ח המבואר בסי' ל"ז וכמ"ש:

אמנם קשה לי ל"ל לדחוקי דהוה נוגע משום דהשני נוח לי הא בפשוטו הוי נוגע לפ"מ שמבואר בגיטין דף י"ד דקאמר רב אשי הטעם דמעמד שלשתן, משום דבההיא הנאה דקא משתניא בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמיר ומשעביד נפשיה, ואם כן אין לך נוגע גדול מזה, דהא חזינן דבשביל הנאה זו גמר ומשעבד נפשו לשני, וכ"ש דמקרי נוגע בשביל דמשתניא למלוה חדשה ואף דלמסקנא לא קאי הך תירוצא היינו דאין זה הטעם דמעמד ג' ולא גמר ומשעבד נפשיה בלא קנין בשביל הנאה זו אבל לומר דלמסקנא לא הוי הנאה כלל מה שנעשה מלוה חדשה, מהי"ת נאמר שהגמ' יחלוק על רב אשי בזה, דס"ל דהוי הנאה ומכש"כ לענין נגיעה לעדות דכל שום צד הנאה פסול, בודאי הוי נוגע ואמאי צריכין לטעמים אחרים וצ"ע:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה