בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קצז
תירוץ לקושית הש"ש על התוס' בב"ק דף כ"ז הטעם אמאי הולכין בד"נ אחר הרוב:
ב"ק ד' כ"ז ע"ב במחלוקת רב ושמואל דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ובתוס' שם הקשו מ"ט אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מדיני נפשות וכו', ואפילו ברובא דליתא קמן אזלינן בתר רובא וכו', ותירצו דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמאן דליתא, וליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפק מיניה, אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזיל בתר רובא, משמע דהתוס' חילקו שני חילוקים [א] דלא תיקשי מ"ש דגבי דיינים אזלינן בתר רובא אף בדיני ממונות דילפינן בק"ו מד"נ, החילוק משום דגבי דיינים חשיב מיעוט דידהו כמאן דליתא, ויעיין במהר"ם שיף סנהדרין ד' ג' ע"ב בתוס' ד"ה דיני ממונות וכו' שדבריו תמוהים שם, [ב] חילקו דלא תקשי אמאי לא ילפינן שאר דיני ממונות בהך ק"ו גופא משאר דיני נפשות כמו גבי איילונת בפ' בן סורר דחשוב מיעוט דידהו אמאי לא נימא כן גבי ד"מ, ותירצו משום דהכא איכא מיעוט וחזקה להכי לא אזלינן בתר רובא כן הוא כונת התוס', ובס' ש"ש ש' ד' פ"ח הקשה וז"ל דהיכא אזלינן בד"נ בתר רובא ואפי' בדליתא קמן וכמו שהוכיחו התוס' מר"פ בסו"מ מ"ש ממון דאין הולכין אחר הרוב משום דמסייע למיעוט חזקת ממון דאלים טובא ולמה לא נימא כן בדיני נפשות כיון דמסייע ליה חזקת גופיה, ואם גופו נידון ליהרג ע"י רובא ממונו לא כ"ש והיא קושיא עצומה עכ"ל יעו"ש:
ונראה לתרץ ולחלק בין ד"נ לד"מ אף דבשניהם איכא חזקה, בממון איכא חזקת ממון ובד"נ איכא חזקת גופו ואפי"ה שפיר בד"נ אזלינן בתר רובא ואין מוציאין מחזקת ממון שלו, דלכאורה צריך להבין סברת התוס' מ"ש דהך חזקה דחזקת ממון אלים כל כך יותר משאר חזקות, דהא אדרבה שארי חזקות הם מכריעות המעשה, וחזקת ממון אינה חזקה המכרעת כמו שביארו האחרונים, וא"כ מאי אולמא דהך חזקה דחזקות אחרות אינם מועילים נגד הרוב דחזקה ורובא רובא עדיף, וחזקת ממון מועיל גם נגד הרוב:
אמנם הדבר פשוט דכל אדם על עצמו ועל ממונו יכול לומר שתופס כהמיעוט ואין רצונו לסמוך על הרוב, כמו שמצינו דהמוחזק יכול לומר קי"ל כיחיד נגד המרובין, אף שהוא אינו יודע הדין כלל עכ"ז יוכל לטעון טענת ברי שכן הוא הדין כהיחיד, ועל טענת ודאי אינו מועיל רוב כלל דרוב לא מהני אלא היכא דהדבר ספק, אבל היכא דהדבר ברור רובא לאו כלום הוא להכריע את הודאי, וכיון שהוא טוען ודאי אינו מועיל המרובים, להוציא ממונו, וא"ש דכל רובא אינו מועיל להוציא מיד המוחזק, דהמוחזק יכול לומר שהדבר ברור לו וכיון שברור לו אינו מועיל הרוב להכריע את הודאי, וזהו שכתבו התוס' משום דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא:
אלא דלפי"ז תתחזק קושית הש"ש עוד יותר דאמאי בד"נ לא יוכל הנידון לומר שברי לו כהמיעוט ואף דלגבי הדיינים לא יוכל לומר כהמיעוט משום דמיעוט דידהו כמאן דליתא אבל בשארי דברים שמחויב מיתה מטעם רוב כמו טריפה הרג או שלם הרג אמאי לא יוכל הנידון לומר ברי לי שטריפה היה, וכה"ג בכל מקום דאזלינן בתר רובא יאמר כן, אמנם זה אינו דגבי דיינים הוא גזה"כ אחרי רבים להטות, ולהם צותה התורה לילך אחר הרוב ולפסוק כן הדין בבירור ולקיים את הדין כפי שידונו עפ"י הרוב להרוג את המחויב מיתה עפ"י הרוב, וללקות את המחויב מלקות עפ"י הרוב, ובכל דין אמרה התורה שילכו עפ"י הרוב, וא"כ אינו מועיל טענת הבע"ד כלל שברי לו כהמיעוט, כיון שהב"ד צריכין לילך אחר דין התורה וגזירת התורה הוא אחרי רבים להטות, וצריכין להרוג את המחויב מיתה ואין הב"ד צריכין לטענת הבע"ד ולדעתו כלל, ואין שום נ"מ אם טוען שסובר כהרוב או כהמיעוט, כיון שאין הב"ד צריכין לומר להבע"ד שיקיים את הפס"ד רק הב"ד בעצמם עונשין כפי הדין המוטל עליהם ואין צריכין לדעת הנידון כלל, וא"כ שפיר בד"נ אזלינן בתר רובא, אמנם זה אינו רק בד"נ דהב"ד בעצמם מקיימים את הפס"ד, ואינם צריכים לדעתו של הנידון, אבל בד"מ דמבואר בבכורות ד' מ"ח גבי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהן שדה מחבירו דר' ירמיה רצה לומר ב"ח גובה אותם מהן ממ"נ דאמר לו אם בידך מסיקנא מנתא דידך הא שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך, ורבא אומר מכדי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחילה, אלמא אע"ג דהשדה יוכל לגבות ממ"נ, מ"מ כיון דאין עליו חיוב הגוף לא יוכלו לגבות מהנכסים ואין ב"ד יורדין לנכסיו כיון דהוא בעצמו אין צריך לשלם, וב"ד מעצמם לא יוכלו לגבות ממנו אם לא שיש עליו מתחילה חיוב הגוף שצריך בעצמו ובגופו לשלם, אז הב"ד יורדין לנכסיו מטעם ערב, ולפי"ז אתי שפיר מה דלא אזלינן בממון בתר רובא, אף דגזירת התורה על הב"ד שילכו אחר הרוב ויוכלו לירד לנכסיו כמ"ש, אבל כיון דהנכסים אינם רק ערבים ואינם יכולים לגבות מהם אם לא שיש עליו חיוב הגוף לשלם בעצמו, וזה אין הב"ד יכולים לצות עליו כיון שהוא יכול לטעון ברי כהמיעוט וכמ"ש לעיל, דכל היכא שיוכל לטעון ברי לי כהמיעוט לא אמרינן אחרי רבים להטות כמו דקי"ל דכל אחד יוכל לטעון קי"ל כהמיעוט ומיושב שפיר קושית הש"ש הנ"ל: