בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קצד
תירוץ על קושית הפני אריה בב"ק דמ"א ותירוץ על קושית הגרע"א בשו"ע או"ח סימן תק"ו על המג"א שם ותירוץ על קושית הגרע"א בפסחים כ"ב
בב"ק דמ"א בגמרא סקל יסקל השור אינו יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה והקשה בחדושי פני אריה בסוף ספ"י על בב"ק וז"ל וקשה לפ"מ דמבואר ביומא דל"ו דר' ירמיה ס"ל אליבא דר' יוסי הגלילי דלאו דנבילה לא הוה ליה לאו מעליא אלא הו"ל לאו שניתק לעשה דקי"ל דאין לוקין עליו, וממילא דלריה"ג אצטריך לא יאכל את בשרו לגופא דהיכא דסקלי' מסקל לוקין עליו דאי משום נבילה אין לוקין דהו"ל לאו הניתק לעשה ואכתי מנ"ל דשחיטת שור הנסקל הו"ל שחיטה שאינה ראויה ותירץ דר"י סבר אליבא דריה"ג כאידך שנויא דאת בשרו ל"ל יעו"ש:
ולענ"ד נראה דלא קשה כלל דהא מבואר בגמ' שם דלענין איסור הנאה גבי שור הנסקל ילפינן מקרא אחרינא דקאמר שם אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי, או דכונת הגמ' דלכתוב רחמנא לא יהנה דהוה ידעינן דשור הנסקל אסור בהנאה כמבואר בגמ' שם במסקנא, אבל עכ"פ גם לפי ההו"א שור הנסקל אסור בהנאה, ובתוס' פסחים כ"ב ע"ב בד"ה ואבר מן החי וכו' כתבו דכל איסורי הנאה אסור לתנו לנכרי משום דמחזיק לו טובה והוי כהנאה, וכן כתבו התוס' בעירובין י"ז ע"ב ד"ה ואכסניא, וא"כ שור הנסקל דאסור בהנאה אסור לתנו לנכרי אפילו בחנם, וא"כ שפיר מיושב הקושיא הנ"ל דלר"י הגלילי דס"ל דנבילה הוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו, ולדידיה בעינן קרא לאסור שור הנסקל לחייבו מלקות על אכילתו דזה ליתא, דגבי שור הנסקל אף לר"י הגלילי לוקין על לאו דנבילה, דהא מה דאמר ר"י הגלילי דנבילה הוי לאו הניתק לעשה הוא משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ולכן הוי לאו הניתק לעשה כמבואר בגמ' דיומא שם, ולפי"ז גבי שור הנסקל דאסור בהנאה וכל היכא שאסור בהנאה אסור ליתנו לגר או למכור לנכרי, וא"כ אין כאן עשה דלגר אשר בשעריך תתננה וכו' וכיון דבשור הנסקל ליכא עשה וא"כ לוקין גבי שור הנסקל על לאו דנבילה אפילו לריה"ג, וא"כ שפיר פריך הגמ' איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסור באכילה והכא ג"כ לוקין על לאו דנבילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו, מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה וזה מוכח אפילו לריה"ג וא"ש הקושיא הנ"ל:
ובכדי לבאר הדבר ביתר ביאור קצת, נראה עפ"י מה שישבתי קושית הגרע"א על המג"א באו"ח סימן תק"ו סעיף ג' דאיתא התם בשו"ע אבל עיסה הנילושה ביו"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשויר חלה, וכתב ע"ז המג"א בס"ק ח' וממילא בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנה, דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ אכיל טבלים למפרע וכדאמרינן בגמ' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, ואין לומר יתן המשויר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזיר ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן לו על תנאי וא"כ שמא יאכלנו העכו"ם ונמצא אוכל טבלים ע"כ והקשה הגאון רעק"א על המג"א דאיך נוכל לומר שיתן המשויר לעכו"ם הא טבל אסור בהנאה ואסור ליתנו לעכו"ם כמה שכתבו התוס' עירובין י"ז ב' ד"ה ואכסניא וכתב אח"ז ראיתי שעמד בזה הנזירות שמשון יעו"ש.
ולענ"ד נראה לתרץ דברי המג"א עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים הנ"ל, דאחר שכתבו דכל הנאה אסור ליתן לעכו"ם משום דהעכו"ם מחזיק לו טובה ונמצא דמיתהני מאיסורי הנאה, והקשו והא דאמר בסוף אלו מציאות ל"ב ע"ב גבי אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפילו בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה ומשום צער בעלי חיים חשוב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי ע"כ דברי התוס', מבואר מדבריהם דאע"ג דהחזקת טובה חשיב כמו נהנה מאיסורי הנאה מ"מ היכא שאין הישראל מכוין להחזקת טובה מן העכו"ם מותר ובחק יעקב תמ"ד סק"ח כתב בע"פ שחל בשבת אם שכרו למכור חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו"ם וכו' ואפשר דאפילו מכירה ג"כ שרי ולא הוי כמקח וממכר האסור בשבת כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ, וכה"ג כתבו התוס' בעירובין ד' ס"ו ד"ה יפה וכו' דמותר לשכור רשות עכו"ם בשבת ולא הוי כמקח וממכר לפי שאין עושין אלא רק להתיר טלטול וכו' יעו"ש מבואר מזה דגבי מכירת חמץ מקרי שאינו מתכוין כלל במכירה ואינו עושה רק להנצל מאיסור בל יראה, ולפי"ז אתי שפיר דברי המג"א במה שרצה לומר שיתן החלה המשוייר לעכו"ם ואף שהוא נהנה מטבל שהוא אסור בהנאה דהא העכו"ם מחזיק לו טובה מ"מ מותר דהא אין כונתו כלל לנתינה זו כדי שיחזיק לו טובה, דהוא נותן רק כדי להנצל מאיסור חמץ והוי כמו שכתבו התוס' גבי צעב"ח דמותר להישראל לפרוק אפילו ביין נסך משום דאין כונתו שיחזיק לו העכו"ם טובה ורק משום צעב"ח ולהכי מותר משום דהוי לא אפשר ולא מכוין כמו"כ ה"נ כיון דאין כונת הישראל בנתינת החמץ כדי שיחזיק לו טובה רק כדי להנצל מאיסור חמץ ולכן ג"כ מותר משום דהוי אפשר ולא מכוין דשרי, ולהכי מוכרח המג"א ליתן הטעם דאסור משום דשמא יאכלו העכו"ם וקא אכיל הישראל טבלים למפרע וא"ש דברי המג"א.
אלא דא"כ הדרא קושית הפני אריה הנ"ל לדוכתא דליכא למימר כמו שתרצתי דכיון דשור הנסקל אסור בהנאה א"כ אסור ליתנו לגר או למכור לנכרי דהא נהנה ממנו דלפי מ"ש ליכא לשנוי הכי דכיון דצריך לקיים העשה דלגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי כדי שלא ללקות עליו ואינו מכוון כלל שיחזיק לו טובה או הנאת המכירה רק כונתו לקיים העשה א"כ הוי כמו לא, אפשר ולא קא מכוון דשרי וכמו גבי צעב"ח דשרי אף באיסורי הנאה וכמ"ש, וא"כ שפיר מותר ליתן לגר ולמכרו לנכרי והוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין, וא"כ צריך קרא לגבי שור הנסקל לחייב מלקות ונשאר בקושיא הנ"ל.
אמנם נראה לישב הכל דהנה הגאון רע"א בדו"ח הקשה על התוס' דפסחים הנ"ל, שתרצו דאם צעב"ח דאורייתא מותר גם בהיתה טעונה יין נסך אף דהעכו"ם מחזיק לו טובה מ"מ דכיון דאינו מתכוין לכך ומשום צעב"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין, והקשה ע"ז הגאון הנ"ל ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישיה, מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי להושיט אבר מן החי והא מתהני, דילמא אתיא כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, ואי הוי פסיק רישא מה בכך דלא אפשר ולא מכוין הא בפסיק רישא הוי כמו לא אפשר ומכוין דאסור וכמ"ש התוס' לקמן ד' כ"ה ע"ב גבי לא אפשר ולא מכוין דשרי דכל הסוגיא דשם רק היכא דלא הוי פסיק רישיה יעו"ש, והיא קושיא גדולה, אמנם נראה לישב זאת והוא דבאמת החזקת טובה הוא פסיק רישיה, דבודאי מחזיק לו העכו"ם טובה ונמצא נהנה מאיסורי הנאה ולהכי לא מצי לשנוי דהברייתא אתיא כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר דבפסיק רישיה מודה ר"ש דאסור, אלא דא"כ תקשה אמאי מותר בהיתה טעונה יין נסך מטעם דאינו מתכוין להחזקת טובה הא בפסיק רישיה הוי כמו מתכוין, התם שאני דהתם לא הוי פסיק רישיה דכיון דמיירי התם בבהמת עכו"ם ויין נסך של עכו"ם א"כ נהי דהעכו"ם בודאי יחזיק לו טובה והוי פסיק רישיה, אבל אינו ברור אם העכו"ם יחזיק לו טובה עבור היי"נ שאסור בהנאה או שיחזיק לו טובה עבור החמור דמותר בהנאה וא"כ לענין החזקת טובה עבור היי"נ מקרי דלא הוי פסיק רישיה דאולי יחזיק לו טובה רק מחמת החמור ולא מחמת היי"נ, וכיון דאינו מתכוין מותר דלא הוי פסיק רישיה לענין היי"נ וזה ברור ומיושב דברי התוס' על נכון:
ולפ"ז מיושב נמי קושית הגאון רעק"א על המג"א שרצה לומר דיתן הטבל לנכרי אף דהעכו"ם מחזיק לו טובה דה"נ לא הוי פסיק רישיה דהא מש"כ המג"א ואין לומר יתננו המשויר לנכרי במתנה והנכרי יחזיר ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה, הכונה שיתן לנכרי המכירו שירצה לחזור לו אחה"פ כמש"כ השו"ע סי' תמ"ח ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח אע"פ שהישראל מכירו לנכרי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחה"פ ויחזיר ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, וה"נ הוא כונת המג"א כאן שיתן לנכרי המכירו שלא יגע בו וישמרנו עד אחה"פ והנכרי יחזיר ויתננו לו אחר הפסח וזה שכ' דהא אסור ליתן על תנאי, וא"כ שמא יאכלנה הנכרי ונמצא אכיל טבלים כלומר דאף שהנכרי מכירו מ"מ איכא חשש שמא יאכלנו הנכרי, וכיון שנותן לנכרי המכירו ורצון הישראל שישמרנו לו עד אחה"פ, ואם גם הנכרי יודע מחשבתו ויעשה כרצון הישראל א"כ בודאי לא יחזיק לו הנכרי טובה עבור מתנה כזה אחרי אשר בדעתו רק לשמור לו עד אחה"פ ומה טובה יגיע להנכרי מזה שיחזיק לו טובה, ורק אולי כונת הנכרי להחזיק לעצמו ואין בדעתו כלל להחזיר לו אחה"פ ובאופן כזה יחזיק לו טובה, ולפ"ז אין כאן פסיק רישיה כלל דהא אין זה ברור שבדעתו להחזיק לעצמו דאולי כונתו להחזיר לישראל אחה"פ וא"כ לא הוי פסיק רישא וכיון שהוא אינו מתכוין רק להנצל מאיסור חמץ ואין כונתו להחזקת טובה וכמ"ש לעיל וא"כ הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי, ושפיר כ' המג"א דמותר ליתן לנכרי אי לאו משום החשש דשמא יאכלנו ונמצא אוכל טבלים למפרע, וזה דוקא הכא דלא הוי פסיק רישא ולכן שרי בלא אפשר ולא מכוין, אבל גבי שור הנסקל דאסור בהנאה א"א ליתן לנכרי או לגר משום דקא מתהני שמחזיק לו טובה ואפי' לר"י הגלילי דס"ל דנבילה הוי לאו הניתק לעשה דלגר אשר בשעריך תתננו וכיון דצריך לקיים העשה ואינו עושה לשם החזקת טובה הוי כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי, מ"מ הכא אסור משום דהוי פסיק רישא דבודאי יחזיק לו העכו"ם טובה ובפסיק רישא לא מהני לא אפשר ולא מכוין כמו שכתבו התו' בפסחים הנ"ל וכיון דאסור ליתנו לגר או למכור לנכרי א"כ א"א לקיים העשה ושפיר לוקה על לאו דנבילה הכא גם לר"י הגלילי ומיושב שפיר קושית הפני אריה הנ"ל, ודו"ק כי נכון הוא בע"ה לישב כל הקושיות הנ"ל: