בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קפו
ישוב קושיא אחת בשבועות דף ל"ח ע"ב וישוב קושית הגרע"א על הרי"ף.
שבועות דל"ח ע"ב בגמרא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלקי השמים (ולא התפיסו חפץ) נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר יעו"ש, ושמעתי מקשים ע"ז דאיך חוזרים ונותנים לו שבועה אחרת בנק"ח הא ממ"נ אין צריך שבועה אחרת אם השבועה הראשונה באמת נשבע א"צ שבועה כלל דהא האמת אתו ומה צריך לשבועה אם השבועה הראשונה לשקר נשבע האיך נאמן בשבועה דהא הוי חשוד על השבועה דלא גרע משבועת שוא דתנן לקמן דמ"ד ע"ב אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא דהוי חשוד ואינו נאמן בשבועה ולכאורה היא תמיה עצומה וקושיא כעין זו מצאתי בדרוש וחדוש להגאון רעק"א בכתבים בתשובה כ' להרב דק"ק פילא שהקשה על מה דכתב הרי"ף רפ"י דשבועת דאם נשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ בא ע"א דצריך לחזור ולשבע בנק"ח כדין שבועת ע"א, וקשה נימא מיגו דחשיד אשבועה זו חשוד נמי אשבועה זו דבנק"ח יעו"ש מה שתירץ וכן קשה כזה בשו"ע סי' פ"ז סעיף ט"ז דאיתא שם שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב אחד מהם שבועה לחבירו י"א שאינו נפטר בשבועה הראשונה וא"כ קשה מאי מהני הך שבועה שני' דממ"נ אם נשבע לראשונה באמת הלא טען האמת ואין לו עליו כלום ואם הטענה הוא שקר א"כ גם השבועה היא שקר ונמצא שהוא חשוד על השבועה דהא לא גרע משבועת שוא דאינו נאמן בשבועה ולמה צריך לישבע שנית והיא תמיה לכאורה, אמנם אחר העיון נראה דלק"מ דהא ע"כ מוכרחין אנו לומר דשבועה בס"ת חמירא ליה לאינשי יותר מאם נשבע בתפילין או בה' אלקי השמים ושבועה בתפילין חמירא ליה לאינשי יותר מאם נשבע בלא נק"ח כלל ויש אנשים דבתפילין או בה' אלקי השמים יהיה נשבע לשקר ובס"ת דהשבועה חמורא לא ישבע לשקר דאל"כ למה להו לרבנן לאחמורי שישבע דוקא בס"ת וע"כ דשבועה דנק"ח חמירא, ולפ"ז אם א' שחייב לחבירו שבועה דאורייתא בנק"ח ואינו רוצה לישבע בנק"ח רק בלא נקיטת חפץ דהדין פשוט דחייב לשלם כמו כל שבועה שאינו רוצה לישבע דלא מיבעי לשי' התו' בריש שבועות הדיינין דנק"ח הוא מדאורייתא דודאי חייב דהא מוטל עליו מדאורייתא לישבע בנק"ח ואם לאו ישלם אלא אפילו לשיטת הרא"ש שם דנק"ח הוא מדרבנן כדי לאיים מ"מ אם אינו רוצה לישבע בנק"ח הוי כמו שלא נשבע כלל דיכול הבע"ד לומר לו או השבע או שלם דכיון שתקנו רבנן דשבועה הוא דוקא בנק"ח יכול התובע לומר שאינו מאמינו בשבועה בלא נק"ח וכיון שאין הנתבע רוצה לישבע בס"ת מחויב לשלם כדין כל הנשבעין שאומרים לו או תשבע או תשלם ואם כן הכא שנשבע בתפילין או בה' אלקי השמים אם היה הדין נותן שאין נותנין לו שבועה כדין חשוד על השבועה כיון שנשבע לשקר אם כן יכול התובע לומר שישלם כדין חשוד על השבועה דאמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם והכא נמי אין יכול לישבע השבועה המוטלת עליו דהיינו בס"ת ומה שנשבע מקודם בלא ס"ת אין מחויב התובע להאמינו וא"כ פשוט דמחויב לשלם, אמנם כ"ז אם נימא דאין נותנין לו שבועה משום דהוא חשוד על השבועה מחמת שבועה . הראשונה אבל באמת הכא שאני מדין חשוד דהכא נותנין לו שפיר שבועה דגבי חשוד שהוא חשוד בודאי והב"ד ג"כ אינם מאמינים את שבועתו כיון דהוא חשוד לישבע לשקר איתרע חזקת כשרות שלו וגברא כזה שאין לו חזקת כשרות לא האמינה התורה את שבועתו לפטור את עצמו דאולי כשם שנשבע שבועת שוא כן ישבע ג"כ שבועת הדיינין לשקר ולכן אמרי' גביה משאיל"מ דשכנגדו נשבע ונוטל אבל הכא נהי דהתובע אומר שנשבע לשקר עכ"ז לגבי הב"ד הוא בחזקתו כדמעיקרא ולא איתרע חזקת כשרות שלו כלל דאולי באמת נשבע שבועה הראשונה ולא עשה עבירה כלל ואין זה חשוד לפסלו לעדות ולשבועה ומהיכא תיתי לומר עליו שלא יהא נאמן בשבועה בס"ת ולא יתנו לו שבועה ויהיה צריך לשלם דהא הנתבע אומר דגם מה שנשבע בראשונה בלא נק"ח ג"כ היה אמת ואני רוצה לישבע ג"כ שבועה שנית בס"ת ואיך יהיה הב"ד אומרים לו צא ושלם דלמה ישלם הלא יכול לישבע ואם נאמר שיפטור בלא שבועה בס"ת רק בשבועה הראשונה אז יאמר התובע שאינו מחויב להאמינו בלא ס"ת דאולי שבועה כזו אינו חמור אצלו כ"כ ואילו היה נותנין לו שבועה בס"ת לא היה נשבע משום דחמיר ועכשיו נשבע השבועה הראשונה לשקר והוי חשוד וצריך לשלם ולפי"ז מתורץ הקושיא הנ"ל שפיר דמה שקשה ממ"נ אם נשבע באמת אין צריך שבועה לאו קושיא היא דהתובע יוכל לומר דאינו מאמינו בשבועה כזו בלא ס"ת ואומר דנשבע לשקר וצריך לשלם ואם נבוא להקשות דאם לשקר נשבע האיך נאמן בשבועה דהא הוא חשוד על השבועה דלא גרע משבועת שוא דזה אינו דהא ע"כ אנו מחויבין להאמינו בשבועה בס"ת דהא הוא אומר דבאמת נשבע ואם אתם אינכם מאמינים לי בשבועה בלא ס"ת אני נשבע שנית בס"ת ולמה יהיה צריך לשלם ולכן הדין שפיר דחוזר ונשבע ונפטר ושאני חשוד דהב"ד אינם מאמינים לו בשבועה כלל וע"כ חייב לשלם ומיושב שפיר הקושיא הנ"ל ומיושב נמי קושית הגאון רעק"א הנ"ל על הרי"ף שכתב דאם נשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ בא ע"א צריך לחזור ולשבע בנק"ח דקשה אמאי לא נימא מיגו דחשוד אשבועה זו חשוד נמי אשבועה זו ולפי מ"ש זה אינו דהא התובע יוכל לומר דנשבע לשקר וצריך לשלם דהוה חשוד, ואיננו מחויב להאמינו בשבועה בלא נק"ח והב"ד אינם יכולים לאמר לו לשלם דהא הנתבע אומר דבאמת נשבעתי ולכן הדין דחייב לישבע בנק"ח ואם לא ישבע מחויב לשלם וא"ש ג"כ מה דמבואר בשו"ע סי' הנ"ל דאף שנשבע שיטעון אמת מ"מ מחויב אח"כ לשבע שבועה המוטלת עליו מחמת דשבועה זו חמורה וכמ"ש ואין להקשות ע"ז ממה שהקשו התוס' בב"מ דף ה' ע"ב דקאמר הגמ' שם דאמרינן מיגו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכתבו התוס' נראה דהיינו טעמא משום דשבועתא חמורה שהעולם נזדעזע על לא תשא והקשו דא"כ אמאי גזלן פסול אשבועה ותירצו דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן יעו"ש ולפי מ"ש לכאורה לא קשה כלל קושית התוס' דגזלן להכי פסול משום דהב"ד אינן מאמינין אותו בשבועתו ולכן צריך לשלם אבל גבי חשוד אממונא אין הב"ד יכולין לומר דאין מאמינים את שבועתו דאולי האמת אתו שלא גזל מחבירו כלום ומהי"ת אינו נאמן בשבועתו ולמפטרה בלא שבועה ג"כ אי אפשר דהא התובע אומר שגזל ממנו ואולי שבועה דחמורה ליה לא ישבע לשקר ומאי קשיא להו להתוס' אמנם נראה דהתוס' שפיר מקשים דאזלי כאן לפי מה שכתבו בתוס' ד"ה שכנגדו בתירוץ הב' דגבי חשוד לא אמרינן מתשאיל"מ מדאורייתא דהא הוא רוצה לישבע אם נניחנו ולכן לא ישלם וא"כ שפיר מקשים התוס' הכא דכיון דמדאורייתא חשוד פטור משבועה ומתשלומין כיון דהוא רוצה לישבע והב"ד אין נותנין לו שבועה ואמאי פטור משבועה הא כיון דשבועה חמירא ליה לאינשי ואולי לא ירצה לישבע ויהי' חייב לשלם ואמאי פטרינן ליה לגמרי וא"כ אין נ"מ בין חשוד לגזלן דהא אפילו גבי גזלן אין התובע יוכל לומר דמחמת שאינו מאמינו יהי' חייב לשלם לו ולכן הקשו שפיר דכיון דשבועה חמירא מגזל אמאי גזלן פסול לשבועה ונפטר בלא שבועה מדאורייתא אבל הכא דמיירי אחר שתקנו חכמים דשכנגדו נשבע ונוטל א"כ יוכל התובע לומר דכיון דהוא חשוד אינו מאמינו וצריך לשלם א"כ יש נ"מ בין חשוד לגזלן ודאי אין הב"ד מאמינים את שבועתו ולכן הדין דשכנגדו נשבע ונוטל אבל היכא דרק התובע אומר שהוא חשוד אבל הב"ד אינן יודעים דאולי האמת עם הנתבע וכמו גבי נשבע בלא נק"ח דאולי באמת נשבע א"כ מהי"ת להב"ד לומר שאינם מאמינים את שבועתו ויהיה חייב לשלם ולכן שפיר קאמר הגמ' דחוזר ונשבע וזה ברור להמעיין: