בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קפה
תירוץ על קושית הגרע"א שם דס"ג על התוספות והערה על מ"ש שם בגליון המשניות ועל ארצות החיים סימן י"ז:
בסנהדרין ס"ג ע"א מנין לאוכל מן הבהמה וכו ת"ל לא תאכלו על הדם וכו' מנין שאין מברין וכו ת"ל לא תאכלו על הדם וכו מנין לסנהדרין וכו' ת"ל וכו' אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם ואמרינן שם על כולם אינו לוקה משום דהוה לאו שבכללות ובתוס' שם הקשו תימה ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפ' בסו"מ וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע"כ אזהרתיה מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא האי לאו דלקי הו"ל למימר בכל דוכתי דלקי לכה"פ היכא דאין יכול לבוא לידי מיתה ע"כ.
ובגליון הש"ס הקשה ע"ז וז"ל תמיה לי הא באמת בבסו"מ לוקה היכא דלא יכול לבוא לידי חיוב מיתה וילפינן לה מקרא אלא דהתוס' כאן בקושיתם הב' הקשו דנילף מינה בכל התורה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה היכא דלא יכול לבוא לכלל מיתה יהי' מאיזה טעם שיהיה דלא ילפינן בעלמא מיניה מ"מ עכ"פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם איך שייך לומר דלא ללקי אכל הני משום דניתן מיתה בבן סו"מ הא אהך לאו עצמו לוקה בבסו"מ ואיך יפטרו אחרים ממה דניתן לאזהרת בסו"מ למיתה וצע"ג יעו"ש וכן הקשה בגליון המשניות יעו"ש.
ולענ"ד נראה לפרש כונת התוספות ולא תקשה כלל דהא בבסו"מ איכא שני אכילות על אכילה ראשונ' מחויב מלקות ואין בו חיוב מיתה ועל אכילה שני' מחויב מיתה ואין בו מלקות כמבואר במשנה דע"א ובגמ' שם ומתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נידון בעשרים ושלש' מבואר ברמב"ם הלכות ממרים פ"ז כיצד דנין בן סורר ומורה וכו' ואכיל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה וזו היא עדות הראשונה ומלקין אותו כשאר חייב מלקות שנא' ויסרו אותו וכו' חזר וגנב ואכל אכילה זו אביו ואמו מביאין אותו וכו' וזו היא עדות אחרונה וגומרין את דינו יעו"ש וכן מבואר בגמ' ד' פ"ח יעו"ש, והך קרא דלא תאכלו על הדם הוא אזהרה על אכילה ראשונה לחייבו מלקות ועל אכילה זו אינו יכול לבוא לידי חיוב מיתה והך קרא גופא הוא אזהרה ג"כ על האכילה שניה לחייבו מיתה כמבואר כאן בגמ' אזהרה לבן סו"מ מנין ת"ל לא תאכלו על הדם ועל אכילה שניה ליכא מלקות כלל והא דלקי על אכילה ראשונה מהך קרא דלא תאכלו על הדם ולא אמרינן דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לחייבו מיתה על אכילה שניה זה הוא משום דגלי קרא דויסרו כמבואר בגמ' ד' ע"א דחייב מלקות אף דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד:
ובזה יובן היטב שני הקושיות של התוס' דמתחילה הקשו תיפוק ליה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סו"מ היינו באכילה שניה דאז חייב מיתה ואין בו מלקות וכיון דהלאו הזה ניתן למיתה אין לוקין עליו ומה דלקי על אכילה ראשונה הוא משום דגלי קרא אבל היכא דלא גלי קרא אמאי לקי הא הני לאו שניתן למב"ד וא"כ ל"ל להגמ' לומר דאין לוקין אכל הנך דילפינן מלא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות תיפוק ליה דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועוד הקשו בקושיתם הב' דהא בן סורר ומורה לוקה היינו באכילה ראשונה דילפינן יסרו מויסרו ואזהרתיה מלא תאכלו על הדם ואף דהוי לאו שניתן לאמיב"ד באכילה שניה משום דגלי קרא א"כ נילף מינה לכל מקום דלאו שניתן לאמב"ד דלוקין היכא שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה כמו גבי אכילה ראשונה דבסו"מ דלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה דגלי קרא דלקי אף דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד כמו כן בכל מקום יהי' חייב מלקות ואמאי מצינו בכמה דוכתי דאין לוקין אף היכא שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה כגון במחמר וכיוצא בו הא מצינו למילף מבן סו"מ דחייב מלקות וא"כ עולה תמיהת התוס' מב' צדדים אמאי אמרינן בכ"מ היכא דלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד הא יכול למילף מבסו"מ וכיון דעכ"פ על לאו כזה אין לוקין תקשה הקושיא הראשונה דת"ל דהוי לאו שניתן לאמב"ד וז"ב בכונת התוס':
עוד הקשה הגאון רעק"א בגליון המשניות על קושית התוס' שהקשו דנילף מבסו"מ בכל דוכתא דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מב"ד היכא שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה והקשה ע"ז הגאון הנ"ל דהא גם בלא תענה מחויב מלקות אף שניתן לאמב"ד משום דגלי קרא כמ"ש התוס' בכמה מקומות ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"ד ע"ב ובמכות ד' ד' ע"ב וא"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין יעו"ש:
ולא זכיתי להבין תמיהתו דזה לא הוי שני כתובים דתרווייהו צריכי דהא הכא גבי בסו"מ אי לאו קרא מלבד דהוי לאו שניתן לאמ"ב ג"כ היה פטור משום דהוי לאו שבכללות ושפיר צריך קרא גבי בסו"מ לגלות שלוקין על לאו זה, וגבי עדות נמי אי לאו דגלי קרא היה פטור ג"כ משום דהוי לאו שאין בו מעשה כמבואר במכות ד"ב ע"ב דפריך הגמרא ותיפוק ליה משום לא תענה ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכיון דתרווייהו צריכי אין כאן שני כתובים הבאים כאחד ושפיר הקשו התו' דנילף מכאן לשאר דוכתי.
ומה שהקשה שם הגליון הנ"ל אמאי לא הקשו התוס' קושיא זו דנילף בעלמא דלוקין על לאו שניתן לאמב"ד מלאו דלא תענה כמו שהקשו התו' כאן מבסו"מ ולענ"ד נראה לחלק דגבי לא תענה לא מקרי לאו שניתן לאמב"ד כמו בסו"מ דהתם העונש הוא מכאשר זמם ושם נכלל תרווייהו מיתה ומלקות דהא אם העידו על אחד שחייב מלקות חייבים העדות מלקות אם הוזמו וא"כ לא מקרי לאו שניתן לאמ"ד לבד ולא נוכל למילף מזה בעלמא היכא שניתן לאמ"ד לבד בלא מלקות ולא ניתן על לאו זה ללקות עליו, אבל מבסו"מ שפיר הקשו התוס' דנוכל למילף משם לשארי דוכתא כמבואר וא"ש דברי התוס'.
ובדרך אגב ראיתי בספר ארצות החיים סימן י"ז שהקשה על התוספות בקדושין דל"ה שכתבו דלאביי דאמר אשה בעלה משמחה מצרפין קידוש היום בהדי מצה להקהל והוי ג' כתובים הבאים כאחד והקשה דהא מצה וקידוש היום איצטריכי דליחייב סומא בהו אם נימא דסומא פטור ממל"ת דלא נימא דפטור מטעם דכל שאינו בבל תאכל חמץ אינו בקום אכול מצה וכן בקידוש היום דלא נימא דפטור משום דכל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ותירץ דבשני כתובים הבאים כאחד א"צ שיהיו כולם מיותרים וכיון שעכ"פ חיובא דנשים דגבי הקהל מיותר כמ"ש התוס' שם אע"ג דשאר קראי צריכי שפיר הוה ב"כ הבכ"א יעו"ש ולדעתי זה אינו דמה שכתבו התו' דלא בעינן רק חד קרא מיותר הוא דוקא לענין שני כתובים הבאים כאחד סגי בחד קרא מיותר אבל למ"ד דבעינן שלשה כתובים הבאים כאחד ע"כ דבעינן שיהי' שני כתובים מיותרים ולא סגי בחד קרא וכיון דהכא אזלי למ"ד ג' כתובים הבכ"א א"כ לא סגי מה דהקהל לבד מיותר וכן תפס בפשיטות הגרעק"א בתשו' קס"ט יעוין שם.