בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קפב
תירוץ לקושית הנוב"י והגרע"א בתשובה סי' ז' על התוס' דב"ב קנ"ד ע"ב ותירוץ לקושית הס"ט גבי הלכה כדברי כולן להחמיר ומיושב ג"כ ראית הב"י דמובא בשו"ת רעק"א שם:
בב"ב קנ"ד ע"א בסוגיא דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנולו ועוד סימנין וכו' ובתוס' הקשו וז"ל וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן והא אמרינן בנדה פ' בא סימן קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה שסימנין וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין עכ"ל:
והקשה ע"ז הגרע"א בגליון הש"ס דא"כ איך אמרינן בשמעתין ריש ד' קנ"ה אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכא משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים וקשה דילמא הברייתא מיירי בסתם שלא נבדק משו"ה צריכים היורשים להביא ראיה מכח חזקה דרבא דהביא ב"ש וכקושית התוס' וכן הקשה בתשובת רעק"א סי' ז' יעו"ש וכבר הקדימו בקושיא זו הנוב"י מ"ק חלק חו"מ סי' ד' והנוב"י כתב על זה שהוא קושיא שאין עלי' תשובה דמדבריהם משמע דמפרשים דברי התוס' שחידשו כיון דהא דאמרינן חזקה דרבא היינו דוקא היכא שלא נבדק בעת שנעשה גדול ולכן חיישינן שמא נשרו אבל היכא שנבדק בעת שנעשה גדול ולא היו לו אז סימנין שוב אין כאן חזקה דרבא ולא חיישינן לשמא נשרו לעולם וזהו כונת תירוצם כיון שנבדק בעת שנעשה גדול ולא היו לו סימנין ולכן איכא לספוקי שמא קטן היה ואזדא להחזקה דרבא וכן תפס הגרע"א שם בפשיטות להלכה דאם בשעה שנעשה גדול בדקו אותו ולא היו לו שערות לא חיישינן לשמא נשרו משום דהחשש שמא נשרו הוא רק מכח חזקה דרבא וכיון דלית כאן חזקה דרבא לא חיישינן ג"כ לשמא נשרו יעו"ש אלא דקושיתם חזקה מאד דמאי מקשה הגמ' היכא נחתי לקוחות ודילמא מיירי דלא נבדק בעת שנעשה גדול.
אמנם לענ"ד נראה פירושם דחוק מאוד בדברי התוס' ואי אפשר לכוין פירושם בלשון התוס' דהיכן מצינו בלשון התוס' שבדקו אותו בשעת גדלות ועיקר חסר מן הספר ולשון התוס' שכתבו שמאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות אינו מורה כן כלל שבדקו אותו שכתבו זאת בלשון פשיטות שאחר שהיה זה גדול ולא היו לו סימני גדלות משמע דזה דבר פשוט שלא היו לו סימני גדלות ומאין פשוט זאת להם שבדקו אותו ועוד דלמה בדקו אותו כשהיה בן י"ג שנים וכי כל התינוקות בודקין אותן כשמגיעין לכלל שנים דבודקין רק לקדושין או לגירושין אבל לחנם למה יבדקו אותו וגם זה רחוק המציאות מאד שיבדקו אותו מצפרא תיכף באותו יום שהגיע לשנת י"ג ויום אחד דלאח"כ תיכף נוכל לומר שמא נשרו ואם יצויר זאת באיזה אופן שבדקו אותו בזו הרגע שהגיע לכלל שנים הלא הי' להתוס' לפרש זאת ולא למסתם דלא משמע כלל מלשונם שבדקו אותו ורק כתבו בלשון פשיטות שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות.
ולכן נראה לענ"ד ביאור כונת התוס' בדרך אחר ויתישב קושיתם הנ"ל דהנה ברמב"ם פ"ב מה"ל אישות ה"ל ט"ו כתב בן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנין של מעלה ה"ז ספק בין גדול לקטן ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראו בו סימן בגרות מלמעלה ה"ז בחזקת גדול והראב"ד תמה ע"ז כי הבן אין לו סימן העליון והמ"מ כתב לא ידעתי מאין הוציא רבינו וגם לא הבנתי מהו לאו סמנים העליונים שיש באיש ולבסוף מסיק ואולי שרבינו סובר שיש לאיש סימנים עליונים אלא שאין סומכין עליהם ויעיין שם בלח"מ שמתרץ הקושיא על הרמב"ם מהא דנדה ד' מ"ח דאיתא התם מה איש תחתון ולא עליון דמשמע דליכא באיש סימן עליון יעו"ש ובהרמב"ם פ"ט מהלכות עדות ה"ל ח' כתב קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סמני בגרות מלמעלה אינו צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדקה וכתב ע"ז הכ"מ דעת רבינו שיש לאיש סימנים מלמעלה וכתב בפ"ב מה"ל אישות והשיג עליו הראב"ד וה"ה הניח בצ"ע וכן כתב בב"י חו"מ סי' ל"ה דהרמב"ם כאן לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ב מה"ל אישות שיש באיש סימנין מלמעלה יעו"ש.
אמנם בביאור הגר"א חו"מ סי' ל"ה על מה דאיתא שם בשו"ע סעיף א' קטן פסול להעיד וכו' אם נתמלא זקנו אין צריך בדיקה וכתב ע"ז הביאור הגר"א וז"ל כ' ב"י מדברי תוס' יבמות פ' ע"ב ד"ה דהביא ודברי שגגה דמשם לא משמע מידי וכו' ונראה שמהרמב"ם יצא להטור דין זה שכתב בפ"ג מה"ל אישות בן י"ג שנה וכו' ונראה בו סימני בגרות למעלה וכו' והקשה עליו מדאמרינן בנדה מה איש סימן אחד תחתון ולא עליון ול"נ דה"ק דבאיש ודאי על סימן אחד תחתון ולא עליון סומכין מדאמרינן פ"ח דסנהדרין התחתון ולא העליון וכו' וא"א דוקא עליון א"כ בין סו"מ היכא משכחת לה דהא שיקיף הוא רק ג' חדשים והוא קודם הרבה לזקן העליון וכו' וא"א לומר ג"כ באיש א"א לעליון לבוא בלא תחתון אבל מ"מ ברור תחתון אתי ברישא וז"ל כאן ואם נתמלא כו' ע"כ דבריו הקדושים בקיצור חזינן מדברי הגר"א דמפרש דברי הרמב"ם דסימני בגרות מלמעלה היינו נתמלא זקנו מה שכתב בשו"ע דלא בעינן שום בדיקה ובטור איתא דבצמח זקנו סגי דהוי סימן גדלות ולא בענין שוב בדיקה וכן הביאה הב"ח דברי המרדכי בשם רבי"ה דסגי בצמח זקנו לבד ועכ"פ נתמלא זקנו לכו"ע הוי סימן גדלות ולא בעינן בדיקה כלל ומה שקשה ע"ז מנדה כבר תירץ הגר"א דהגמ' הביאה רק ראיה דסימן התחתון לחוד סגי בלא ס"ע אבל ס"ע ג"כ מהני וכמו שהבאתי דבריו לעיל.
ובשו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף ו' איתא אין ממנין ש"ץ אלא מי שנתמלא זקנו ובסעיף ח' כתב מי שאינו בעל זקן כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה הילכך בן כ' שנה אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו וכתב הרמ"א בהג"ה וכן אם היה לו זקן אפילו מעט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה חזינן מדברי השו"ע והרמ"א די"ח שנה או כ' שנה מקרי הגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו והוי כמו בן י"ג שנה דמקרי הגיע לכלל שנים הראוי לסימנין דאמרינן על זה חזקה דרבא דבודאי הביאה סימנין כמו"כ בן י"ח שנה או כ' שנה מקרי הגיע לכלל שנותיו הראוי להתמלאות זקנו ויעוין בב"י שהביא דברי הרמב"ם מהא דכהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו ומה דמבואר במס' סופרים דהנושא את כפיו עד שיהיה בן עשרים ואם נתמלא זקנו אפי' מבן י"ח מבואר מכל הנ"ל דאימתא נקרא איש גדול לכל הדברים היינו משיהיה בן עשרים או בן י"ח ועלה זקנו, ונ"ל לומר דזה דוקא לדידן דקי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים אבל למ"ד דבן י"ח סגי למכור בנכסי אביו ומקרי גדול מהני נמי בן י"ח לכל הדברים כגון לישא את כפיו ולעבור לפני התיבה דסברא אחת להם דבעינן שיהיה גדול וז"פ ולפי מ"ש מוכרחין אנו לומר דגבי מעשה דבני ברק דבני משפחה אמרו שהיה קטן בשעת מיתה ולקוחות אמרו שהיה גדול בשעת מכירה ע"כ מיירי שלא נתמלא זקנו עדיין דאם היה נתמלא זקנו איך היו היורשין יכולים לומר קטן היה בשעת מיתה לפי מה שמבואר בשו"ע הנ"ל דאם נתמלא זקנו א"צ בדיקה וכמו שמבואר ברמב"ם דאם היו לו סימני בגרות מלמעלה א"צ בדיקה וכמ"ש בביאור הגר"א דקאי על נתמלא זקנו וא"כ ע"כ שלא נתמלא זקנו בשעת המכירה ובגמ' ד' קנ"ה מבואר שם שהיה בן י"ח שנה או בן כ' שנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפי השנים שראוי למכור בנכסי אביו וכיון שהיה בן י"ח או כ' א"כ היה כבר ראוי להתמלאות זקנו דמקרי שהגיע לכלל שנותיו כמבואר בשו"ע או"ח סי' הנ"ל וא"כ כיון דהדין דאם נתמלא זקנו א"צ בדיקה דבודאי הביא ב"ש כמו"כ נוכל לומר דאם הגיע לכלל שנותיו דהיינו בן כ' שנה ולא נתמלא זקנו הוי ג"כ ריעותא לענין סימנים ואף שכבר הגיע לכלל שנותיו של סימנין מבן י"ג ויום אחד והוי גדול מטעם חזקה דרבא מ"מ כיון דחזינן שבא לכלל עשרים שנים שראוי להתמלא זקנו, ועדיין לא נתמלא א"כ הוי ריעותא אף לענין סימנין דהא הוא יצא מכלל רוב אנשים ואזדא לה חזקה דרבא לגביה דאיתרע חזקתו וזה סברא פשוטה:
ועפיז נוכל לומר דזה הוא כונת התוס' הנ"ל שהקשו ואיך יש לנו לומר שהוא קטן הא אמרינן קטנה שהגיע לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ולפי הנ"ל עולה תירוצם יפה שתירצו וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו היינו שהיה בן עשרים או בן י"ח הראוי למכור בנכסי אביו דמקרי הגיע לכלל שנותיו וראוי להתמלאות זקנו ולא היו לו סימני גדלות הכונה סימני גדלות דלמעלה כמו שכתב הרמב"ם ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין דזה הוי ריעותא גמורה לענין חזקה דרבא דכיון דחזינן שהגיע לכלל שנותיו לסימנין דלמעלה ולא הביא כמו"כ איכא לספוקי שמא לא הביא סימנין דלמטה אף שהגיע לכלל שנותיו משום דאיתרע ליה חזקתו ולכן כתבו התוס' בפשיטות שלא היו לו סימני גדלות דזה היו כולם יודעים שלא היו לו סימני גדלות דלמעלה ולא מיירי כלל שבדקו אותו לבן י"ג שנה דמהי"ת יבדקו אותו וא"כ לא קשה כלל מה שהקשו האחרונים הנ"ל מה דפריך הגמ' היכא משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים דילמא מיירי דלא נבדק לבן י"ג ולפימ"ש לא קשה כלל דבאמת לא מיירי כלל שנבדק אלא דמאחר שהי' בן עשרים ולא נתמלא זקנו איתרע הך חזקה דרבא וכמ"ש וזה נראה ברור בכונת התוס' ולפי"ז אין כאן מקום מה שחידשו האחרונים להוציא מדברי התוס' הנ"ל דהיכא דנבדק לבן י"ג שנה אם אחד ולא מצאו שערות אין חוששין שוב לעולם לשמא נשרו דלפימ"ש לא מיירי התוס' מזה כלל:
ועפי"ז נסתר ג"כ מה שתירץ הגרע"א שם בתשובה הנ"ל על קושית הס"ט בנדה נ"ב ועו"ש שהקשה בשם המ"ל בהא דאמרינן שם הלכה כדברי כולן להחמיר וקשה מאי נ"מ בסימן האמצעי כיון דלחומרא חיישינן לשיעורא זוטא ולקולא בעינן דוקא הסימן גדול שבכולן ויעוין בחידושי הרז"ה שתירץ קושיא זו באופן נפלא ולענ"ד נראה ג"כ להקל קצת התמיה מה דנ"מ לן בסימן האמצעי להחמיר דזה פשוט דגם בסימן זוטא אף אם אינו יודע אם הגיעה לכלל שנותיה אינו יכולה למאן וכמו שכתב הגרע"א שם בתשובה דכיון דיש לו ב' שערות מסתמא הוא בן י"ג שנים דרוב קטנים אינם מביאין ש"ש והביא שכן כתבו התוס' בקדושין ס"ג ע"ב דלא בעינן עדות כלל על השנים ואפילו לפי מה שכתב השו"ע דלגבי חליצה אף שהביא ב"ש מ"מ בעינן עדות על השנים היינו דוקא להקל לחליצה אבל להחמיר במיאון כיון שהביא סימנין אף שאינו ידוע שנותיה מ"מ אינה יכולה למאן אפילו בסימן קטן אבל אם לא הביאה סימנים כלל אע"פ שאינה ידועה מספר שנותיה מ"מ הויא עדיין קטנה ויכולה למאן ואין אנו חוששין שמא כבר הגיעה לשנותיה וליחוש שמא נשרו דהא לענין מיאון דרבנן אין אנו חוששין שמא נשרו ומכש"כ הכא שאין אנו יודעין מספר שנותיה ויוכל להיות שעדיין לא הגיעה לכלל שנותיה ומהי"ת ניחוש שמא נשרו ולפי"ז היכא שאין אנו יודעים מספר שנותיה תלי הכל בסימנים וא"כ שפיר איכא נ"מ מה דמחמירינן בסימן אמצעי כגון בקטנה שאין אנו יודעים מספר שנותיה ולאחר שהביאה סימן זוטא קדשה אחיה ואמה ואח"כ נעשה סימן אמצעי יכולה למאן ממ"נ דאם הסימן זוטא הוא סימן א"כ כבר היא גדולה ואין רשות ביד אחיה ואמה לקדשה ואפילו מיאון אינה צריכה ואם נימא דסימן זוטא לאו סימן הוא א"כ הרי היא קטנה עדיין ולמה אינה יכולה למאן עד הסימן גדול ורק אחרי שצריכין לחוש לסימן אמצעי אינה יכולה למאן משום דשמא הסימן זוטא לאו סימן ועדיין קטנה ורשאים אחיה ואמה לקדשה והוי קדושין דרבנן ואח"כ כשהביאה סימן אמצעי אינה יכולה למאן משום דשמא הסימן אמצעי הוא סימן גדלות ונעשה עכשיו גדולה ואינה יכולה למאן אבל בלא"ה לא חיישינן שמא נשרו דהא לענין מיאון דרבנן אין חוששין שמא נשרו ונמצא דעיקר החומרא באופן כזה היא משום סימן אמצעי ואתי שפיר מה דפסק הגמ' הלכה כדברי כולן להחמיר דבגוני כזה איכא חומרא משום סימן אמצעי.
וכל זה אנו צריכין לתרץ רק לשיטת הרמב"ן והרשב"א המובא בב"י סי' מ"ג דס"ל דאם נמצא סימנים לאחר זמן אין אנו מחזיקין לגדול למפרע ורק אמרינן השתא הוא דאתי אבל לשיטת הראשונים הר"י והרא"ש וכן פסק בשו"ע חו"מ סימן ל"ה דאם נמצאו שערות מחזיקין אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לכלל שנים א"כ בלא"ה ניחא קושית ה"מ הנ"ל אף אם בודאי הגיעה לכלל שנותיה מ"מ איכא נ"מ כגון שקידשה אחד לאחר סימן הקטן ואח"כ בא אחד וקדשה כשהיו בה סימן האמצעי דלפי מה דמחמרינן משום סימן אמצעי צריכה גט גם משני דשמא נעשה גדולה קודם קידושי דשני וכמו שרצה הס"ט לתרץ ומה שהקשה שם ע"ז דהא בלא"ה חיישינן שמא נשרו לפי שיטת הראשונים הנ"ל לא קשה כלל דהא אם היו בה שערות ונשרו אף דלא ידעינן אימתי נולדו בה השערות עכ"ז מחזיקין אותה בגדולה למפרע דלא גרע מאם רואין עתה השערות דמחזיקין בגדול למפרע כמו"כ בנשרו נמי מחזיקין אותו בגדול למפרע וכמו שהקשה הגרע"א על התוס' דב"ב וא"כ משום החשש דשמא נשרו א"צ גט משני ורק משום חומרא דסימן אמצעי ונעשה עכשיו גדולה צריכה גט וא"ש דברי הגמ' בכולן להחמיר דמחמת סימן אמצעי נמי איכא חומרא ודו"ק.
ועיין בתשובת רעק"א שם בהג"ה שכתב דמה שהוציא הב"י מהרמב"ן בב"ב דחולק עם הרא"ש דהרמב"ן ס"ל דאין מחזיקין אותו למפרע היכא שנמצא שערות לאח"ז ממה שכתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב בעובדא דבני ברק דמיירי דמיד שמכר מת דאל"כ דלמא השתא הוא דאתי ומאי מהני הבדיקה וא"כ מוכח דאין מחזיקין בגדול למפרע שלא כדעת הרא"ש והשו"ע ודחה הגרע"א די"ל דס"ל כשיטת התוס' דע"כ מיירי שאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימן גדלות משו"ה הוכרח לומר דמיד שמכר מת דאל"כ דילמא אחר שמכר הביא שני שערות דלא שייך לומר מחזיקין בגדול למפרע וכמ"ש לעיל היינו דבדקו אותו בעת שנעשה גדול ולא חיישינן לשמא הביא ב' שערות באמצע יעו"ש.
ולפי מ"ש לעיל ניחא ראיות הב"י דהתוס' לא מיירי כלל שבדקו אותו רק דאיתרע חזקה דרבא וזה רק היכא שלא ידעינן אם הביא ב' שערות או לא אבל אם חזינן שיש לו ש"ש מחזיקין אותו בגדול למפרע וז"פ וא"כ ראיות הב"י נכונה היא דהרמב"ן חולק עם הרא"ש ומדברי הב"י הנ"ל נראה ראיה לדברינו.