בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קסח
ישוב נכון לתמיהת התומים בסי' ל"ד על הרמ"א והריב"ש בענין החולק עם הגנב:
בשו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף ז' כתב הרמ"א בשם הריב"ש החולק עם הגנב אינו נפסל לעדות, והריב"ש כתב דלא מיפסל לעדות מהא דאומר לשלוחו צא וגנוב דפטור המשלח ע"ש, ובתומים תמה ע"י דכיון דבידו ממון חבירו ולוקחו לעצמו הרי הוא רשע דחמס ולא גרע זה מכופר בפיקדון אע"ג דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכופרו פסול לעדות וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהי' כשר לעדות עכ"ד, והקצה"ח שם תירץ דעל דבר הגזלן אין הגזלן השני עובר בלא תגזול משום דכבר נעשה אינו ברשותו ביד הגזלן ויעו"ש, שהאריך בזה לתרץ דברי הרמ"א והריב"ש הנ"ל, ודבריו תמוהים לענ"ד דהא מבואר בב"מ ד' כ"ו ע"ב גבי ראה סלע שנפלה דאם נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול, והא אבידה אינה ברשותו ומ"מ הוי גזלן ועובר משום לא תגזול שלא כדברי הקצה"ח:
אמנם נראה לענ"ד לתרץ דברי הרמ"א והריב"ש דהחולק עם הגנב אינו נפסל, ולא קשיא מהכופר בפקדון דפסול לעדות עפ"י מה שכתב בס' שער משפט סי' ע"ב ס"ק ל"א על מה דמבואר שם בשו"ע דאם שמעון נתן ללוי חפץ של ראובן ונאבד ביד לוי דצריך לוי לשלם לראובן כדין גזלן שחייב באונסין ואף דלוי לא היה יודע שהחפץ הוא גזול ביד שמעון מ"מ חייב באונסין מדין גזלן בשוגג, ותמה ע"ז השעמ"ש הנ"ל דמ"ש מהניח להם אביהם פרה שאולה וכסבורים של אביהם היא וטבחוהו ואכלוה דא"צ לשלם אלא מה שנהנו, וא"כ ה"נ כיון שלוי לא היה יודע שהחפץ אינו של שמעון אמאי צריך לשלם אם נאבד הא אף במזיק פטור כה"ג, ותירץ דבאמת גם גזלן בשוגג חייב באונסין מ"מ היינו דוקא היכא שנתכוין לזכות ועשה קנין להוציא מרשות אחר לרשותו ולכן חייב באונסין אפילו בשוגג, אבל בהניח להם אביהם פרה שאולה כיון דירושה ממילא קאתיא וסבור דשלו הוא ולא נתכוין להוציאו מרשות אחרים בכה"ג לא מחשב גזלן ופטור מאונסין וכדומה לזה כתבו התוס' בב"מ ד' צ"ו ובקדושין ד' נ"ה לענין מעילה דאינו מועל אלא כשבא להוציאו מרשות בעלים כגון גונב או גוזל הקדש מרשות חבירו אף שלא ידע שהוא הקדש, משא"כ בגזבר שמעות הקדש הוא ברשותו ונטלן דסבור שהוא שלו לא מעל כיון דלא נתכוין להוציאו מרשות בעלים, והביאו ראיה מהניח להם אביהם פרה שאולה עי"ש, והאריך שם בסברא זאת עפ"י מה דקי"ל דגנב אינו חייב באונסין אלא במשיכה מרשות בעלים כמבואר בב"ק ד' ע"ט, וא"כ בשלמא כשאחר נתן לו במתנה דבר הגזול כיון שנתכוין לזכות בה אף שלא ידע שהוא גזול מ"מ קנאו להתחייב באונסין, משא"כ בהניח להן אביהן פרה שאולה וכסבורין דשל אביהן היא כיון דלא נתכוונו לזכות בהן כלל לא קנאוהו, וכדאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה כלל, וא"כ אינן נחשבין לגזלנין להתחייב באונסין כיון דלא זכו בהן כלל ע"כ דבריו הנחמדים יעו"ש באורך:
ובקצה"ח כאן הביא מחלוקת רש"י ותוס' בב"מ ד' ח' גבי שותפין שגנבו דרש"י ס"ל דאם אחד הגביה לדעתו ולדעת חבירו אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ושניהם חייבין ולא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה, והתוס' שם חולקים על רש"י וס"ל דהא דשותפין שגנבו חייבין היינו דוקא שהגביהו שניהם, אבל אם אחד הגביה עבור עצמו ועבור חבירו אמרינן אין שליח לדבר עבירה ופטור המשלח, ויעוין שסי' שמ"ח בקצה"ח שמיישב שם שיטת רש"י, ולפי"ז הכא גבי החולק עם הגנב דמיירי ששלחו השותף לגנוב עבורו ועבור חבירו תליא במחלוקת רש"י ותוס' דלרש"י דס"ל דשותף שהגביה לדעתו ולדעת חבירו שניהם חייבים, א"כ הכא נעשה השותף השני גנב תיכף משעה שהגביה הראשון ונתחייב אז באונסין כדין שלוחו של אדם כמותו, אבל לדעת התוס' דס"ל דאם הגביה אחד עבור שניהם אמרינן גם בזה אין שליח לדבר עבירה, א"כ אין השני נעשה גזלן בהגבהת הראשון ולא נתחייב אז באונסין, ורק אימתי נעשה עליו גזלן בעת שתבוא בגזילה לידו היינו לאחר החלוקה, כדין לוקח מן הגנב קודם יאוש דנעשה עליו גנב וחייב באונסין וזה פשוט:
ולפי מה שכתב השע"מ הנ"ל דכל גזלן בעינן שמתכוין עכ"פ לקנין ע"מ לזכות ואז נעשה גזלן אפי' בשוגג אבל אם הגזלן אינו מתכוין לקנין ואינו רוצה לזכות כלל כגון שסבור שהוא שלו, אז אינו נעשה גזלן על הגזילה דהא לא עשה קנין בהגזילה משום דהוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה, ובגזלן בעינן קנין גמור כמו במציאה ומתנה ולפי זה אם היה הצויר דזה החולק עם הגנב אינו יודע הדין דאין שליח לדבר עבירה והיה סבור דבכל מקום הדין דשלוחו של אדם כמותו ואפילו לדבר עבירה, ומכש"כ בשותף שגנב לדעתו ולדעת חבירו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וא"כ כיון דאנן קי"ל לדינא דאמרינן אין שליח לד"ע ואפי' בשותף שגנב לפי"ז היה נראה דזה החולק עם הגנב לא קנה את הגזילה כלל לא בהגבהת הראשון ולא בשעה שבא הגזילה לידו, דהגבהת הראשון לא קנה משום דאמרינן אין שליח לד"ע וקנה הגנב את כל הגזילה להתחייב באונסין אבל המשלח לא קנה כלל, ובשעה שבא הגזילה לידו נמי לא קנה את הגזילה דהא כיון דהשני סבר דיש שליח לד"ע, וכבר קנה את הגזילה בהגבהת הראשון לענין חיוב אונסין ולקנות בשינוי ויאוש כדין גזלן, א"כ הקנין שעשה בעת החלוקה לא הוי קנין כלל דהא אינו מתכוין לקנות, דהוי כעודר בנכסי הגר וכסבר שלו הן דלא קנה, וה"נ הוא סבור שכבר קנה את הגזילה בקנין גמור מטעם שלוחו של אדם כמותו, והוא שלו, ולמה צריך קנין שנית לענין גזילה דבקנין השני לא יהיה שלו יותר מקנין הראשון ואינו מתכוין לזכות כלל בשעה שבא לידו, ואינו נעשה גזלן אז להתחייב באונסין כמו שכתב השע"מ הנ"ל דבעינן שיתכוין עכ"פ הגזלן לקנות הגזילה לא כשסבר שהוא שלי והכא הוא סבור שהוא שלו, וא"כ כיון דבאמת הדין דאין שליח לד"ע לא קנה כלל לא בהגבהת הראשון ולא בשעה שבא הגזילה לידו.
ולפ"ז נוכל שפיר לתרץ דברי הרמ"א והריב"ש דהחולק עם הגנב אינו נפסל לעדות ואינו דומה לכופר בפקדון דפסול דהנה התוס' בב"מ דע"ב גבי שטר שיש בו רבית וכו' הקשו וז"ל ותימה דאמאי אין העדים פסולין כיון שעוברים בלא תשימון וכו' ותירצו דמיירי בריבית דרבנן ועוד תירצו דאפי' בריבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו וכו' יעו"ש, וכן כתבו התוס' בב"ק ד"ל ע"ב, מבואר מדבריהם דכל היכא דיש לתלות ולומר דאין העדים יודעין הדין ומחמת זה אינם נפסלין תולין להכשיר ואין אנו פוסלין את העדים מספק, וא"כ ה"נ נוכל לומר הכא גבי החולק עם הגנב דלאו כ"ע דינא גמירי דאמרינן אין שליח לד"ע וגם בשותף שגנב והגביה לדעתו ולדעת חבירו ג"כ אין שליח לד"ע וסתם אינשי אינם בקיאים בדין כזה ויותר מזה כתבו התוספות בב"מ דט"ו ע"ב גבי המקדש אחותו דס"ל לשמואל מעות מתנה דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה וכתב התוספות דבערכין גבי המוכר שדיהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא א"ר מכורה ויוצאה וכן כתבו התוס' בערכין ד"ל ע"א דבמוכר שדהו בשנת היובל אין העולם בקיאים בכך ולא גמר לשם מתנה, וכן כ' שם בש"מ בשם הרא"ש וליכא למימר הכל יודעים שאין מכר ביובל ונתן לשם מתנה, דהא רב אמר מכורה ויוצאת הילכך הוי מק"ט, חזינן מזה דלאו בכל הדינים אמרי' אדם יודע, ומכש"כ היכא דאיכא מחלוקת אף דפסקינן כחד מינייהו, מ"מ אין דין זה פשוט כ"כ לומר דהכל יודעין, וא"כ פשיטא דלאו כ"ע בקיאים בדין אשלד"ע, ומכש"כ גבי שותף שגנב לעצמו ולחבירו דהא שי' רש"י דשם אמרינן יש שליח לד"ע משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ואף דקי"ל להלכה כשי' התוס' דגם בזה אין שליח לד"ע וכמו שפסק הריב"ש להלכה, מ"מ לאו כ"ע יודעין הדין ושפיר נוכל לומר דשמא זה החולק עם הגנב היה סבור דיש שליח ושלוחו של אדם כמותו, וא"כ לא קנה את הגזילה כלל ולא נעשה עליו גזלן, דבשעה שהגביה השליח לא קנה דהא קי"ל אשלד"ע, נמצא דלא קנה את הגניבה אז, ובשעה שבא לידו ג"כ לא קנה את הגזילה דהא לא כיון לשם קנין כלל, דהא הוא סבור דיש שליח לד"ע וכבר קנה את הגזילה, והוה כעודר בנכסי הגר וכסבר שלו הן דלא קנה, וכיון דבאמת לא קנה הגזילה ולא נתחייב באונסין, א"כ לאו גזלן הוא ולא נפסל לעדות בזה דאין כאן גזילה, ורק כמו שמונח חפץ של חבירו בידו בלא שום גזילה, אבל כופר בפקדון תיכף משכפר נעשה גזלן על הפקדון ע"י קנין חצירו או קנין אחר ושפיר נפסל לעדות, אבל הכא גבי החולק עם הגנב אנו תולין מספק דהוא סבר דיש שליח, ואינו נפסל לעדות כיון דיש במה לתלות ואין אנו פוסלין לעדות מספק וכמו שכתבו התוספות בב"מ הנ"ל גבי לא תשימון דאין אנו פוסלין את העדים מספק ולכן שפיר פסק הרמ"א והריב"ש דאינו נפסל לעדות משום דאין שליח לדבר עבירה ודוק כי הוא דבר נכון.