אור ברסלב
בני ציון חושן המשפט › סימן קנו

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

חושן המשפט · סימן קנו

סימן קנה

תירוץ מהודר לקושית התוס' על רש"י בב"ק סי' ע"ב לענין קרבנו ולא הגזול ותירוץ לקושית הפ"י שם ד' י"ב לענין קדשים שחייב באחריותן

ב"ק ד' ס"ו ע"ב בגמ' איתביה אביי לרבה דס"ל יאוש קני קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ומשני רבא דמיירי דגזל קרבן דחבריה, ופי' רש"י קרבן דחבריה שהקדיש חבירו ולעולם לפני יאוש ואיצטריך לאשמעינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הוה יאוש ע"כ, ובתוס' שם תמהו על רש"י דא"א לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן ד' ע"ו גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים חזרה קרן לבעליה ע"כ, אלמא דגנב שהקריב הקרבן עולה לרצון לפני הבעלים וכן הקשה בש"מ וז"ל פי' הקונטרס דלעולם לפני יאוש וקמ"ל דאף לפני יאוש נגזל לא מצי פטר נפשיה אע"ג דלא איאוש ולא נהירא דאמרינן לקמן גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים דחזרה קרן לבעלים לפי שנפטר מן הקרבן עכ"ל:

ולענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י דשפיר מיעטה קרא דאינו עולה לרצון לפני הבעלים הראשונים ומה דקשה מהא דחזרה קרן לבעלים נראה לישב דהא לכאורה צריך להבין שיטת רש"י הנ"ל, מהא דמבואר בקידושין ד' נ"ה גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקיבות זבחי שלמים וכו' ומוכח שם מכל הסוגיא דבאמת אפשר להקריב הבהמות הנמצאות אלא שלא ידעינן אם הם עולות או שלמים, אבל אם היינו יודעים אפשר להקריב אף שאינו ביד הבעלים ולפי דברי רש"י דקרבן הגזול אינו עולה לרצון אף לפני הבעלים, א"כ גם הכא אמאי יכול להקריב הא הקרבן אבוד מן הבעלים ומאי נ"מ יש בין גזילה לאבידה, דהא לכאורה בכ"מ דין אחד להם, וביותר צריך להבין על מה דמבואר בגמ' דחזרה קרן לבעלים מדוע באמת אפשר להקריב קרבן בלא שליחות הבעלים דהא מבואר בקידושין כ"ג ובדף מ"א דבעינן שליחות בהקרבת קרבן, וכן בההיא דבהמה שנמצאת וכו' מוכח דאפשר להקריב בלא שליחות הבעלים, וגם מדמעטינן גזול מקרבנו ולא הגזול כו' מוכח ג"כ דאפשר להקריב בלא שליחות דאל"כ מה צריך קרא ע"ז וצריך להבין הטעם ואף דקי"ל דהני כהני שלוחא דרחמנא ומותר להקריב קרבן שלא מדעת הבעלים וכמו שכתבו התוס' ביומא י"ט ע"ב מ"מ הא מבואר בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' ע"ו דבשחיטה לכו"ע הוי שלוחא דידן דלא שייך כאן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד וכו' דהא שחיטה כשירה בזר לכתחילה וכדמוכח סוגיא דקידושין ד' מ"ב דיליף שליחות משחיטת קדשים יעו"ש, ועיין בשיטה מקובצת דף ל"ו:

ובר"ן נדרים דף ל"ה ע"ב דאמר שם ר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וז"ל הקשו בתוס' התנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות כלומר ויקריבו אלמא דאין צריכין דעת, ותירצו דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב עכ"ל, חזינן מדברי הר"ן דהא דאפשר להקריב הקרבן שלא מדעת הבעלים הוא משום דניחה ליה ולפי"ז ניחא אף דבעינן שליחות בהקרבת הקרבן מ"מ מהני מטעם זכיה כיון דזכות הוא להבעלים זכין לאדם שלא בפניו ויכול אחר להקריב אף שלא מדעתו:

עוד זאת נראה לומר דהנה בכל גזל שלא נתיאשו הבעלים שאין הבעלים יכולים להקדישו כבר ביארו האחרונים הטעם הוא משום שיצא כבר מרשות הבעלים ונחית עליו רשות הגזלן, וכמו שהוכיח רבא בסנהדרין דף ע"ב אליבא דרב מדחייב גזלן באונסים היכא שיש לו דמים ש"מ דברשות הגזלן קאי יעו"ש ברש"י היטב, והוא הטעם. דאין הגונב מן הגנב חייב בכפל משום דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב, היינו שכבר יצא מבית האיש ומרשותו נחית עליו רשות הגנב קצת, ולפי"ז נוכל לומר לבוא מן המאוחר אל המוקדם דכיון דקי"ל דכל שאינו ברשותו אינו יכול לא להקדיש ולא להקנות ולהפקיר נמצא דחסר ממנו כח הבעלים על החפץ ולא מקרי ע"ז שם בעלים בשלימות דהא חסר ממנו הזכות להקנות ולהקדיש וכדומה, וא"כ כל היכא דבעינן שיהי' שלו לגמרי אין זה מקרי שלו, וגדולה מזו מצינו בסוכה דף ל"ה דאם חסר היתר אכילה לא מקרי לכם ואינו יוצא באתרוג כזה משום דבעינן לכם, וא"כ מכש"כ היכא דחסר זכות שאינו יכול להקדיש ולא להקנות וכיוצא בזה פשיטא דלא מקרי לכם, ומה"ט כתבו הראשונים דחמץ הגזול אין הנגזל עובר בב"י משום דזה לא מקרי שלך כיון דחסר לו בזה כח ההקנאה והקדש ולא מקרי שלו, ולפי"ז אנו יכולין לומר דגבי קרבן דתנן קרבנו ולא הגזול דבעינן דוקא שיהיה קרבן שלו כמו"כ אם הקרבן הוא אינו ברשותו ג"כ אינו יכול להקריב דזה לא מקרי קרבנו כמ"ש דלא מקרי לכם, ומבואר מזה דקרבן שאינו ברשותו פסול להקרבה:

והנה התוס' בקדושין ד' נ' ע"א גבי אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים היינו ע"י חילול, והקשה התוס' בשם הרב ר' יצחק בן אברהם הא מוקמי לה בסמוך כשברח המוכר, וא"כ איך הוא יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו, כדאמר בשמעתא דצנועין דפריך לר"י דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ופריך מהא דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהיה מחולל על המעות הללו אלמא דמשוי חילול להקדש ותירץ הרב ר' מאיר שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר שביד המוכר, משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו דהזכיה מטעם שליחות והוי כמו שליח, אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמן אינם יכולין לתקן כלום מה שבידם, שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתיאשו הבעלים, וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי עכ"ל, חזינן מזה דכל שאנו באין מטעם זכיה בענין שיהיה הבעלים בעצמן יכולין לעשות ואז יכול לזכות עבורם, ועפי"ז יש לחלק לענין הקרבת קרבן שלא מדעת הבעלים בין גזילה לאבידה דבקרבן הגזול אם הקריב שלא מדעת הבעלים פסול, ובקרבן אבוד כשר להקריב אף בלא דעת בעלים, דהא מה שאנו יכולים להקריב קרבן בלא שליחות הבעלים ע"כ משום זכיה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כמו שליחות וכמו שכתב הר"ן הנ"ל, ולפי מה שכתבתי דקרבן שאינו ברשותו כיון שאינו יכול להקנותו ולא להקדישו וכדומה לא מקרי לכם, וכיון דבעינן קרבנו שיהיה שלו דוקא א"כ פסול אם הקריב קרבן שאינו ברשותו, ולפי"ז אפילו אם הגזלן הקריב עבור הבעלים ג"כ פסול דכיון דאם הנגזל בעצמו היה מקריב קרבן כזה שאינו ברשותו היה פסול, א"כ גם הגזלן שהקריב עבור הבעלים מטעם זכיה דהוי כמו שליחות לא עדיף מאלו הקריבו הבעלים בעצמן, וכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלוחייהו נמי לא מצי עבידי, וכמ"ש התוס' בקידושין בשם הרר"מ הנ"ל, וא"כ אפילו הקריב הגזלן בעצמו נמי פסול משום דזה לא מקרי קרבנו, אבל גבי קרבן אבוד דאבידה לאחר שמצאוה באמת מקרי ברשותו, כמ"ש הרמב"ן בב"מ כ"ו גבי נטל ע"מ לגוזלה שכתב דמוצא אבידה חשיב ידו כיד הבעלים והוי כמו פקדון שביד חבירו, וכן מוכרח מהא דאיתא בב"ק ד' ק"ו דהטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, ואם נימא דאבידה חשיב אינה ברשותו כמו גזילה לא גנב מרשות הבעלים, ומאי טעמא משלם כפל הא וגונב מבית האיש כתיב כמו בגונב מבית הגנב דפטור מכפל, וע"כ דאבידה ביד המוצא חשיב ברשות הבעלים, ולפי"ז אם הקרבן אבוד מן הבעלים מקרי שפיר קרבנו ויכול המוצא להקריבו לשם הבעלים מטעם זכיה כיון דבודאי ניחא ליה כמ"ש הר"ן הנ"ל, אבל בקרבן הגזול דהוי אינו ברשותו וא"כ לא היה יכול הנגזל בעצמו להקריבו משום דהבהמה אינה ברשותו ולא מקרי קרבנו כמ"ש, משום זה גם הגזלן אינו יכול להקריב עבורו דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלמ"מ כע"ש הר"מ הנ"ל:

אלא דעדיין צריך ביאור דאיך נוכל לומר דקרבן הגזול מקרי אינה ברשותו ומשו"ה לא מקרי קרבנו ופסול להקרבה, הא קי"ל דהקדש אינן נגזלות דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, כמו שכתב רש"י בעצמו בלשון השני שם ואמאי הוי אינה ברשותו:

והנראה בביאור הדברים דהנה בב"ק ד' י"ב גבי נכסים שאין בהם מעילה, דפריך הגמ' מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא ומשני ר"י הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים היא, והקשה הפ"י שם דלמה לא מוקי לה הגמ' כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן דס"ל דהגל"מ כממון דמי ומחייב, והקצה"ח בסי' שפ"ו השיג עליו דהא א"א לאוקמי מתניתן כר"ש דהא תני נכסים שאין בהם מעילה, ולדברי ר"ש אף בנכסים שיש בהם מעילה נמי משכחת לה דחייב, ובקדשים שחייב באחריותן דדהגל"מ כממון דמי, אלא דתשאר קצת הקושיא אמאי לא תני במתניתן דלר"ש חייב בקדשים שיש בהם מעילה וכגון שחייב באחריותן, ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא דחילוק פשוט יש בין דברי ר"י הגלילי דס"ל קדשים קלים ממון בעלים, ובין ר"ש דס"ל דקדשים שחייב באחריותן חייב דדהגל"מ כממון דמי דלר"ש דס"ל דדהגל"מ כממון דמי לא משוי לו החפץ כשלו ממש, דזה לא יתכן לומר דחפץ של הקדש יהיה שלו משום דיש לו בו גורם לממון, ומקרי רק דיש לו דין ממון בהחפץ והוי ככוס מלא מעות, אבל לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון הוא מקרי שגוף הקדש הוא שלו, כיון דחזינן דגבי קדשים קלים קרינן ביה בד' ובעמיתו דזה גופא שהוא לד' זה הוא בעמיתו ועצם ההקדש הוא של בעלים, וחילוק זה מוכח ממה דמבואר בב"ק ע"ו ע"ב דלר"ש אין יכול למכור קדשים שחייב באחריותן דקאמר שם הגמ' ור"ל אמר לך וטבחו ומכרו כל היכא דאיתא במכירה איתא בטביחה והני קדשים הואיל וכי מזבין קדשים לא הוי מכירה [ולהקצה"ח בסי' שפ"ו היה בהעלם עין מגמ' זו] אלמא דלר"ש אין למכור ההקדש, ולר"י הגלילי יכול למכור גוף ההקדש כמבואר בפסחים ד' צ', וכן מבואר שם דלר"י הגלילי יכולים הבעלים לאסור הקרבן וכן מבואר בזבחים ק"ד דפריך שם הגמרא מוקצה ונאבד גבי קדשים היכי משכחת לה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דס"ל דהוי ממון בעלים ומבואר דלריה"ג יכולים הבעלים למכור ולאסור גוף ההקדש ולר"ש אינו יכול לא לאסור ההקדש ולא למכור, ועיין בחולין ד' מ' ע"ב וע"כ מוכרח דלריה"ג חשוב גוף ההקדש של הבעלים ויש להו זכיה בגווייהו הילכך יכול למכור ולאסור את הקרבן, אבל לר"ש לא הוי גוף הקרבן שלו רק הוא של הקדש והוי רק ככיס מלא מעות ולכך אינו יכול לא למכור ולא לאסור דאיך יכול למכור ולאסור דבר שאינו שלו, ולפי"ז מיושב היטב קושית הפ"י דא"א להתנא לאשמעינן דחייב על קדשים שחייב באחריותן לר"ש, דהא החיוב אינו על עצם הקדשים דהא גוף הקדשים אינו שלו ורק רשות הקדש עליו והחיוב בזה רק הוא מטעם דגורם לו היזק, וא"כ החיוב הוא רק ממון הדיוט בעלמא כמו כל הדיוט שאין הקדש מעורב בו, ובאמת התנא רצה לאשמעינן דין מחודש היכא דמשכחת לה חיוב גבי קדשים, אבל לריה"ג דחשוב גוף ההקדש שלו כמו שכתבתי, וא"כ החיוב הוא על עצם הקדשים, וא"כ שפיר השמיענו התנא דין חדש גבי קדשים אף דכתיב ביה רעהו, מ"מ משכחת דחייב אף על הקדש וכגון בקדשים קלים ואליבא דריה"ג, אבל לר"ש אין חידוש בזה דחייב דהא הממון שהזיק הוי רעהו ממש ולק"מ קושיית הפ"י.

ואחרי כל הדברים הנ"ל נוכל לישב דברי רש"י הנ"ל בפשוטו מה דמפרש רש"י דקרבנו ולא הגזול אתי למעט שאינו עולה לרצון לבעלים הראשונים ומיירי לפני יאוש, והתוס' והש"מ הקשו מהא דמבואר לקמן דחזרה קרן לבעלים דמשמע שהנגזל נפטר בכך, וכן קשה מהא דקדושין הנ"ל דמשמע דקרבן אבוד יכולים להקריב ועולה לרצון לבעלים, ולפימ"ש ניחא דמהא דקידושין לא קשה דקרבן אבוד שפיר מקרי קרבנו דהא מקרי ברשותו, ולכן יכול המוצא להקריב מטעם זכיה עבור הבעלים, אבל הכא דמיירי בגזול וא"כ לא היה יכול הנגזל בעצמו להקריב משום דהוא אינו ברשותו ולא מקרי קרבנו, ולכן גם הגזלן אף שהוא ברשותו אין יכול להקריב עבור הבעלים מטעם זכיה דכל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וכמ"ש התוס' בקדושין בשם הר"מ, ולפ"ז לא קשיא נמי מהא דחזרה קרן לבעלים דהא שם אזלא הסוגיא אליבא דר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריותן חייב משום דהוי גורם לממון אבל גוף ההקדש אינו של הבעלים רק רשות הקדש עליו, ובהקדש קיי"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין נגזלות, וא"כ לעולם לא משכחת לה שיהיה אינו ברשותו שיפסל הקרבן משום דלא מקרי קרבנו דהא לא נחית על הקרבן רשות גזלן, וא"כ שפיר כשר להנגזל להקריב וא"כ יכול גם הגזלן להקריב מטעם זכיה דהוי שלוחו של הנגזל ושפיר מיפטר הנגזל בכך וחזרה קרן לבעלים, אבל היכא דהסוגיא אזלא בקדשים קלים אליבא דריה"ג דס"ל דממון בעלים הוא, וכמו שכ' הש"מ שהקשה ע"ז דל"ל קרא פשיטא דהא קי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, ותירץ דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים ושפיר מצי למוכרו ע"כ, וא"כ כיון דלריה"ג יכול למוכרו ולהקדישו ולאסרו דגוף ההקדש מקרי של הבעלים א"כ נגזלין ג"כ ומקרי רשות הגזלן עליו והוי לגבי הבעלים אינו ברשותו ולא מקרי קרבנו, וא"כ אם היה הנגזל מקריב קרבן כזה שאינו ברשותו היה פסול מטעם דלא מקרי קרבנו, ומש"ה גם הגזלן אף שהוא ברשותו אינו יכול להקריב עבור הנגזל מטעם שליחות כמ"ש הר"מ הנ"ל ואם כן מיושב שפיר דברי רש"י שכתב דאינו עולה לרצון לפני הבעלים משום דלא מקרי קרבנו, ולא קשה מהא דחזרה קרן לבעלים דהתם הקדש כל היכא דאי' בי גזא דרחמנא איתא ולא מקרי אינו ברשותו וא"ש, ואפשר עוד לומר דמה שמפרש רש"י בלשון שני דקרבנו אתי למעוטי שאינו עולה לרצון לפני הגזלן, הוא כדי שלא תקשה על ר"ל דס"ל אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וא"כ שפיר הוי קרבנו, ואמאי אינו עולה לרצון לפני הבעלים ואיך יפרש ר"ל הברייתא דקרבנו ולא הגזול, ולכן מפרש שאינו עולה לרצון לפני הגזלן אבל אם הקריב לשם הבעלים כשר הקרבן וא"ש:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה