אור ברסלב
בני ציון חושן המשפט › סימן קנב

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

חושן המשפט · סימן קנב

סימן קנא

תירוץ נכון לקושית הקצה"ח בסי' שנ"ד על התוס' די"ד בקדושין נ"ו ומיישב ג"כ דברי השאג"א בסי' צ"ג בישוב דברי הרוקח,

בקדושין ד' נ"ו גבי אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים, ופריך הגמ' ואמאי יחזרו דמיו למקומם ומשני הגמ' כשברח, והקשו בתוס' שם ע"ז איך יכול לחלל המעות שביד המוכר והא הוי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאינם יכולים לא להקדיש ולא לחלל ע"כ ובקצה"ח סי' שנ"ד ס"ק א' הביא דברי התוס' רי"ד שמתרץ קושית התוס' ש"כ דהך דבהמה טמאה לא הוי כמו גזלן כיון דבטעות מקח בא לידו ואילו ידע המוכר שהן מעות מעשר והמקח חוזר היה מהדר והיה ציית דינא אילו אמרינן ליה דליהדר אלא דלא ידע לכן הוי כמו פקדון ביד חבירו דיכול להקדיש דהיה ברשותו:

והקצה"ח השיג על התוס' רי"ד בזה דאע"ג דציית דינא, ואילו ידע היה מיהדר אפי"ה הוה דבר שא"ב, והביא ע"ז גמ' מפורשת דב"ק ד' ס"ט דא"ר יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, צנועין הא דאמרן ר' דוסא דתניא לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר והתם גבי לקט לאו בתורת גזל אתו לידם אלא משום דאין בקיאים בדין דשנים לקט ושלושה אינו לקט ובודאי נמי צייתי דינא ואילו ידעו הוה מהדרי ואפי"ה קאמר שם הגמ' דמזה מוכח דסבר ר' דוסא דיכול להקדיש דשא"ב, ולדברי התוס' רי"ד זה מקרי דבר שברשותו והניח דבריו בצ"ע יעו"ש:

וראיתי בשאגת אריה סי' צ"ג שכתב מדעתו כסברת התוס' רי"ד שמתרץ שם את דברי הרוקח שכתב דטוב לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלו הרי הוא שלו במתנה, וכתב ע"ז השאג"א דא"כ מיירי שאומר שיהיה שלו במתנה מכאן ולהבא אבל לא למפרע דאל"כ לא יצא בזה ידי חובת מצה דהא אין ברירה בדאורייתא וכתב ולא דמי להא דא"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש דהתם בתורת גזל בא לידו אבל הכא דבטעות בא לידו לא הוי גזל ויכול להקדיש הרי דס"ל ג"כ כהתוס' רי"ד הנ"ל דכל היכא דבא לידו בטעות הוה כפקדון בידו, ולא העיר כלל שזהו נגד גמ' מפורשת בב"ק הנ"ל דאף היכא דבטעות בא לידו אפי"ה הוי אינו ברשותו, וכמו שהקשה הקצה"ח על התוספות רי"ד הנ"ל:

ולענ"ד נראה לישב דברי התוס' רי"ד הנ"ל ומקודם נתרץ דברי השאג"א הנ"ל שלא תקשה עליו מסוגיא דב"ק הנ"ל, דהנה השער משפט בסי' ע"ב כתב דהא דגזלן בשוגג שמיה גזלן וחייב באונסין כדין גזלן במזיד היינו דוקא היכא שכיון לקנות ורצה לזכות אלא שרצה לזכות מהפקר או מחבירו ובאמת החפץ שייך לאחר לא להמוכר לו ונמצא שגנב בשוגג וקנה אותו כדין גנב וחייב באונסין, אבל היכא שלא כיון לקנות כלל כגון שסבור שהדבר הוא שלו ולא רצה לזכות כלל דבודאי לא קנה דהוי כעודר בנכסי הגר וכסבר שלו הן דלא קנה ה"נ דלא נעשה גנב בקנין כזה ופטור מאונסין והובא דבריו לקמן בדברינו באריכות, ובזה נוכל לחלק סברת השאג"א שלא תקשה עליו מסוגיא דב"ק גבי לקט, דהתם גבי עניים שאינם יודעים דשלשה אינו לקט והוי גזל, מ"מ לא עדיף מגזלן בשוגג דהא עשו קנין בהשבלים ורצו לזכות מטעם הפקר ובאמת יש לו בעלים, ולכן הוי גזלן בשוגג וקנו את השבלים להתחייב באונסין ולשארי דיני גזלן כמו שכתב השער משפט וכיון שכן שפיר הוי אינו ברשותו ואין הבעלים יכולים להפקיר או לחלל, דהא גזולים הם ואף אם היו יודעים העניים שגזל הם היו מחזירים. מ"מ מטעם זה לא מקרי דבר שברשותו דהא הרמב"ן במלחמות פ' שור שנגח ס"ל דאף אם הודה לפני הנגזל ורוצה להחזיר לו, מ"מ עדיין אינו יכול להקדיש כ"ז שלא החזיר לו, ומה שהקשה הקצה"ח בסי' רי"א ס"ק ד' על הרמב"ן ישבתי לקמן דלק"מ ושגם התוספות סוברים כן, וכיון דבגזל אף אם רוצה הגזלן להחזיר אינו מועיל שיכול הנגזל להקדיש, וא"כ גבי עניים כיון דהוי גזולה בידם נהי שאם ידעו היו מחזירין מ"מ הא עדיין לא החזירו והוי שפיר אינו ברשותו, אבל השאג"א שכתב על הרוקח גבי היכא שנתחלפו לו מצות בתנור ש"כ דטוב שיתננו לו במתנה, דהתם כל אחד ואחד שנוטל סובר שלו הוא נוטל ואינו רוצה כלל לזכות שום דבר, והוי כעודר בנכסי הגר וכסבר שלו הן דלא קנה, וא"כ לא נעשה ע"ז גזלן כלל, וא"כ שפיר כתב השאג"א דכיון שאם היה יודע שהמצה אינו שלו והיה מחזיר לו ואינו רוצה לגזול כלל, ע"כ יכול להקדיש רצונו כיון דהוא לא עשה כלל קנין בהמצות ולא נעשה עליו גזלן, דהא הוי כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן ולכן הוי כפקדון שמונח ביד חבירו וחבירו אינו יודע, וכי בשביל זה לא נוכל להקדיש ואף דאבידה אינו יכול להקנות ולהקדיש אף שלא גזלו שום אדם, הכא עדיף טפי דכיון שהוא ביד חבירו שהוא רוצה להשיבה לבעלים רק שחסר לו הידיעה א"כ הוי כאבידה שמונחת ביד שומר אבידה דמקרי ברשות בעלים אף שהשומר אינו יודע מי הוא הבעלים ויוכל להיות שגם אם חפיציו של אדם מונח ביד אחר ושניהם אינם יודעים שהוא בידו שיוכלו הבעלים להקדישם, דהא האחר אינו רוצה לזכות בה כיון דבאמת אינו שלו, וא"כ הכא גבי נידון השאג"א שנתחלפו המצות שפיר כתב דלא דמי לגזל ולא נתיאשו הבעלים, דהכא יכול להקדיש כיון שחבירו היה מחזיר לו אם היה יודע, ואינו חסר לו רק הידיעה ומשום זה לא מקרי דשא"ב, אבל לגבי לקט הוי שפיר אינו ברשותו ומיושב דברי השאג"א:

ולפי"ז נוכל לישב היטב גם דברי התוס' רי"ד שלא תקשה עליו מסוגיא דב"ק הנ"ל דזה ידוע דכמה ראשונים סוברים דבמקח טעות הוי המעות פקדון ביד המוכר, וכן החפץ ביד הלוקח הוי כפקדון ולא נעשה עליו גזלן, כמו שהביא המחנה אפרים בה"ל אונאה ומק"ט, ואף דהכא לא שייך סברת השעה"מ דהא הכא עשה הלוקח קנין בהחפץ וכן המוכר עשה קנין בהמעות, ואמאי לא הוי גזלן בשוגג דהא בטעות הוי הקנין והיה ראוי לומר דהוי גזלן וא"כ קשה אמאי כתבו הראשונים הנ"ל דהוי רק פקדון, וצריך לומר ההבדל דגבי מקח טעות שלא הוציא את החפץ מרשות הבעלים שלא לדעת הבעלים או הבעלים מדעתן נתנו לו ולכן אין לו דין גזלן, ואף דבאמת היה המכירה בטעות מ"מ כיון שמדעת בעלים בא לידו לא נוכל לומר שקנאו כדין גזלן להתחייב באונסין, רק יש לו דין פקדון דכיון שלא נתקיים המכירה או המתנה הוי הנתינה לשם פקדון ולא לשם גזילה דמדעת הבעלים לאו גזילה היא, אבל היכא שנטל את החפץ שלא מדעת בעלים אף שנטל בשוגג כגון שסבר שהוא של הפקר ונתכוין לזכות בה, מ"מ כיון שהוציא מרשות בעלים הוי גזלן, וא"כ מיושב שפיר דברי התוס' רי"ד דגבי לקט שהעניים נטלוהו שלא מדעת בעלים, נמצא דבתורת גזילה בא לידם ואף דבאמת נטלוהו מחמת חסרון ידיעה ואילו ידעו דשלשה אינו לקט לא היו נוטלים, מ"מ לא עדיף מגזלן בשוגג דהוי גזלן וקנאו לכל דיני גזילה כמו שכתב השע"מ הנ"ל וממילא אף שיש כאן הסברא דאילו ידעו הוי מחזירין להבעלים דהם צייתי דינא, מ"מ כיון שעדיין לא החזירו הוי דשא"ב כיון שבתורת גזילה בא לידם וכמו שכתב הרמב"ן הנ"ל דבגזילה אף אם הגזלן רוצה להחזיר מ"מ אין הבעלים יכולין להקדישו כ"ז שלא החזירו וכמש"ל, ושפיר מוכיח הגמ' מהא דעניים דר' דוסא אית ליה דאדם מקנה דשא"ב כדעת הצנועין, אבל התוס' רי"ד קאמר שפיר גבי אם לקח בהמה טמאה ממעות מע"ש דיאכל כנגדן בירושלים שיוכל לחלל המעות שביד המוכר, דהתם כיון דהבעלים בעצמן נתנו המעות להמוכר ולא הוציא מרשות הבעלים שלא מדעתן, וא"כ לא נעשה גזלן כלל על המעות רק הוי כמו פקדון בידו כמו שארי מק"ט דהמעות הוי בידו פקדון, ואם ידע המוכר היה שומר על המעות והיה מחזירן דהוא ציית דינא, וא"כ מה שחסר לו הידיעה שהמעות אינו שלו מטעם זה לא מקרי דשא"ב, והוי כמו פקדון שביד חבירו שאין הבעלים יודעין, ואפילו אם גם הנפקד אינו יודע אין זה דבר תימה לומר דס"ל להתוס' רי"ד שיכול להקדיש, דאין כאן גזילה רק פקדון ולא דמי לסוגיא דב"ב דהתם הוי גזילה שאין יכול להקדיש, ושפיר כתב התוס' רי"ד, ובזה מיושב נמי דברי התוס' בב"ק ד' ק"א ע"ב גבי וכי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה שהקשה עליהם הקצה"ח בסי' קפ"ג, ולפי"ז א"ש גם שם:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה