בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קנא
ישוב נפלא על תמיהת הגאון רעק"א ביבמות צ"ג על הר"ש בענין דבשלבל"ע:
יבמות צ"ג ע"א ר' ינאי כרבי חייא דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ד"ר ינאי הוה ליה אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא, ההוא יומא נגה ליה ולא אתא, שקל עשר מפירי דבייתי' עליה יעו"ש, והקשה הגאון רע"א דהא מבעי בפ' אין בין המודר בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים, ואם איתא דאין צריך דעת בעלים גם עתה יכול לתרום אף שעדיין אינו שלו ולא מקרי דבר שלב"ל יעו"ש:
ולענ"ד נראה דאין זה תימה כ"כ דהא עיקר הטעם דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים, משום דזכות הוא לחבירו שפירותיו יהיו מעושרין בחנם, ולפי"ז היינו דוקא היכא שדעת חבירו לאכול הפירות וצריך לעשר, ע"כ הוי ליה זכות ואמרינן דמסתמא ניחה ליה אבל הכא דאין דעת האריס לאכול הפירות, וכונתו רק להביאם לר' ינאי, א"כ פטור האריס ממעשר אין כאן זכות להאריס כלל, וכל כונת ר' ינאי רק לתרום לעצמו ומהי"ת יתרום קודם שיבוא לידו דהוה דשלב"ל, דאין זה נקרא תורם משלו על של חבירו, דהא חבירו אינו מחויב כלל לתרום ואינו רוצה לאכול, ושפיר מוכיח הגמ' מזה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל.
עוד תמה שם על הר"ש פ"ג דבמאי שהקשה על הגמ' הנ"ל אמאי לא היה ר' ינאי קורא שם ויפרוש בשבת, ולמה ליה לתרום שלא מן המוקף, ותירץ דבודאי שאינו דמאי אינו מתנה על מה שביד חבירו כדאיתא בירושלמי, ותמה ע"ז הגאון הנ"ל דהא טעמא דירושלמי משום דקי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, והרי ר' ינאי סובר אדם מקדיש דבר שלב"ל, וא"כ יכול לקרות שם, והוא תמיה גדולה על הר"ש.
ונראה לישב דברי הר"ש ברווחא דהנה הגרע"א בשו"ת סי' קנ"ט דנסתפק ב' ספיקות במה דקי"ל אין קונין בשבת, אם מכר לו החפץ מע"ש במשיכה (הך במשיכה ש"כ הגרע"א אינו מדוקדק דהא כלתה משיכתו כמבואר כתובות ד' פ"ב דלא קנה אלא א"כ אמר ליה מעכשיו) או בכסף ואמר ליה תקנה לך למחר דבשבת נגמר הקנין, וכן אם מכר ליה בע"ש במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך, אם מותר לקיים התנאי במעשה שעי"ז נתקיים הקנין למפרע בע"ש, די"ל דבשניהם מותר, דבראשון אינו עושה מעשה בשבת אלא דמעצמו נגמר בשבת דשרי, וכן בשני אף דעושה מעשה, מ"מ הוי רק קיום התנאי, אבל המכר נגמר למפרע בע"ש, או דבשניהם אסור בא' משום גמר הקנין בשבת, ובשני משום דמעשה קיום התנאי גורם לגמור הקנין, או בא' מותר ובב' אסור או בהיפך ע"כ, ומסקנתו שם דשניהם לאיסור:
אמנם לדידי היה נראה להוכיח דא' אסור וב' מותר, דהנה בפסחים ס"י ע"ב פריך הגמ' על הלל שלא מעל אדם בעולתו וכו' ופריך בגמ' פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה והתנן אין מקדישין וכו' ומשני הגמ' ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן, אבל בחובות הקבוע להם זמן מקדישין, והשתא אם נימא דאם מכר בע"ש שיחול הקנין בשבת מותר, א"כ מאי פריך הגמ' פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה, וגם לפי המסקנא אמאי דחי שבות דאין מקדישין, הא יכול להקדיש בע"ש שיחול ההקדש בשבת ואין בו משום שבות, אלא ע"כ דגם זה אסור כיון דחלות ההקדש הוא בשבת, וא"כ נפשט ספיקו הראשון דאם עשה קנין בע"ש שיחול בשבת אסור:
ולכאורה קשה ע"ז מסוגיא דיבמות הנ"ל איך היה רשאי רבי ינאי להפריש על הפירות שיביאו לו בשבת, משום דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הא אף למאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אינו חל הקנין רק אחר שבא לעולם דהא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו, כמבואר בב"מ ס"ו יעו"ש, וא"כ הכא גבי ר' ינאי נמי חל הפרשה בשבת, ואסור משום שבות דאין מגביהין כו', אף דהפריש מע"ש כיון דלא חל עד השבת, לפי מה שהוכחתי דאם מכר בערב שבת שיחול בשבת אסור גם זה אסור, ואיך היה מפריש ר' ינאי שיחול ההפרשה בשבת, ולכאורה מוכח מזה להיפך ממה דמוכח מפסחים, אמנם נראה לחלק דגבי פסח שצריך להקריב אותו בשבת, וא"כ גם ההקדש מוכרח להיות דוקא בשבת, א"כ אף אם יקדיש מע"ש צריך הוא לפרש שיחול ההקדש בשבת דוקא, דאל"כ א"א להקריבו, ולכן אסור משום שבות דהא הוא אומר בפירוש שיחול ההקדש בשבת, אבל הכא גבי ר' ינאי שלא פירש כלל דוקא שיחול בשבת ולא חלה ההפרשה בשבת אלא רק שיחול בעת שיביא לו ואם יביא קודם השבת יחול קודם השבת, ואם לא יביא עד אחר השבת ג"כ לא יחול ההפרשה עד אחר השבת, ולא שייך השבת לההפרשה כלל ואף אם יביא בשבת ויחול אז ההפרשה הוי ממילא, ואינו עושה שום איסור כן נראה לי נכון בסברא, עכ"פ מוכח דאם יפריש מע"ש ע"מ שיחול בשבת דוקא בפירוש אסור, והכא דשרי הוא רק משום שלא פירש דוקא בשבת:
ועתה נבוא לנידון ספק, הב' אם עשה קנין מע"ש במעכשיו בתנאי אם יעשה כך וכך אם מותר לקיים התנאי בשבת, ועי"ז יהיה נגמר למפרע בע"ש, ולענ"ד יש להוכיח זאת מדברי הר"ש הנ"ל דשרי לקיים התנאי, דהא הר"ש הקשה על ר' ינאי אמאי לא היה קורא שם מע"ש ויפריש בשבת, ואם נימא דאסור לקיים התנאי בשבת שיחול הקנין למפרע, אמאי רשאי להפריש בשבת מה שקרא שם מע"ש, הא ההפרשה הוא קיום התנאי על מה שקרא שם מע"ש, דבלא ההפרשה לא חל למפרע, דזה הוא קיום התנאי, א"כ אמאי שרי הכא הר"ש להפריש בשבת, אלא ע"כ מוכח מזה דשרי לקיים התנאי שיגמור המכר או ההפרשה למפרע בע"ש, עכ"פ חזינן מזה דהא דר' ינאי הפריש התרומה בע"ש אף שיחול אח"כ התרומה בשבת הוא משום דלא פירש דוקא שיחול בשבת, ויכול להיות שיביא לו הפירות קודם ויחול אז ולכן מותר, ומה שהקשה הר"ש דיקרא שם בע"ש ויפרוש בשבת ההיתר הוא דבעת ההפרשה הוא רק קיום התנאי על מה שקרא שם בע"ש, ואז היה עיקר ההפרשה היינו הקריאת שם, ומה שהפריש הוא רק קיים התנאי:
ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א על הר"ש שתירץ דלכן לא קרא שם מע"ש והפריש בשבת, משום דאין אדם מתנה על מה שביד חבירו, היינו הכונה דאינו יכול לקרות שם כיון שלא הביא לו עדיין אינו שלו, והקשה דהא ר' ינאי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל וא"כ שפיר יכול לקרות שם אף שלא הביא לו עדיין ולכשיביא אז יפריש בשבת, ולפי מ"ש ניחא דאם יקרא שם בע"ש על מה שלא הביא לו אז ועדיין אינו שלו, א"כ מתי חל הקריאת שם לכשיביא לו, דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אינו חל עד שיבוא לעולם כמ"ש ואף דזה ג"כ שרי דהא לא פירש שיחול דוקא בשבת אלא החלות הוא כשיביא וזה מותר כמ"ש לעיל, אבל כשיפריש לבסוף על מה שקרא שם מע"ש מה שיביאו לו בשבת זה הוא איסור דהא בעת שהוא מפריש הוא מקיים התנאי, כדי שיחול הקריאת שם בשבת ואף שבאמת קרא שם מע"ש, אינו מועיל כלל דהא קרא שם על דשלב"ל, ויגמור חלות הקריאת שם בשבת לכשיביא הפירות, נמצא דעושה כל ההפרשה בשבת דהא חלות הקריאת שם הוא בשבת, וקיום התנאי היינו ההפרשה הוא ג"כ בשבת, ועושה איסור ממ"נ, וא"כ שפיר מתרץ הר"ש דאין אדם מתנה על דשלב"ל, הכונה שלא יוכל להתנות שיחול תיכף בעת הקריאת שם מע"ש, רק מתי יחול לכשיביא לעולם בשבת, וא"כ אסור אח"כ להפריש לקיים התנאי בשבת, דהא הוא עושה בין המעשה בין קיום התנאי בשבת, וזה אסור בודאי, אבל הר"ש בקושיתו שפיר מקשה היינו לפי הס"ד, דמיירי בדבר שבא לעולם שיחול הקריאת שם תיכף בע"ש, ואח"כ בשבת יעשה ההפרשה, דזה הוא קיום התנאי שיגמור ההפרשה למפרע בע"ש, דזה שרי דהא עושה רק קיום התנאי בשבת, והמעשה יוגמר למפרע, וע"ז שפיר מתרץ דכיון דהוא דשלב"ל א"א לעשות כן כמ"ש, דזה אסור לעשות בשבת ודברי הר"ש נכונים וברורים וזה נכון מאד: