אור ברסלב
בני ציון חושן המשפט › סימן קמג

בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי

חושן המשפט · סימן קמג

סימן קמב

תירוץ על קושית הנוב"י מ"ק חאה"ע סי' ל"ג על הרמב"ם דס"ל עדות שבשטר לא הוי אלא מדרבנן.

בשו"ת נוב"י מ"ק חאבה"ע סי' ל"ג הקשה על הרמב"ם דס"ל דכל השטרות הוי רק מדבריהם שכתב בפ"ג מה"ל עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדי"מ ולא בדי"נ אלא על פי העדים שנא' ע"פ שנים עדים ולא מכתב ידו, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר והקשה ע"ז הנוב"י הנ"ל ממה דכתב הרמב"ם בה' י"ד מה"ל מלוה ולוה דאם הוציא שטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכיון דעדות שבשטר הוא רק מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם כמו שכתבו התוס' בכתובות ד' י"ח ע"ב וא"כ אמאי אמרינן הכא דאמרינן מתוך שאילמ"מ:

ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דהנה בגיטין ד' נ"א א"ב בתוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' כתבו הטעם דמפני מה לא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בפ"ק דב"מ ד' ה' ודברי התוס' אלו קשה להבין דבב"מ שם כתבו התוס' להיפך גבי ההיא רעיא דפריך הגמ' וליחייבינהו מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור, ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, ומשני הגמ' דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, וכתבו התוס' ע"ז ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שייך הכא כדפרישית, ובמהר"ם פירש דברי התוס' וז"ל יש לומר דכונת התוס' בזה כדפירש לעיל בסמוך דגבי חשוד לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכו' מטעמא דכתבו התוס' לעיל ע"א בד"ה שכנגדו וכו' שכתבו או מטעם דלא שבקת חיי לכל חשוד או משום שהחשוד רוצה לישבע אם היינו מניחין אותו ולכן לא ישלם] ויש לומר ג"כ דכונת התוס' בזה מה שכתבו לעיל בדף ג' ע"ב ד"ה ובכולו בעי דלודי דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ עכ"ל מהר"מ יעו"ש, ונראה דזה אי אפשר לפרש כמ"ש המהר"ם בפירש הראשון דכונת התוס' דלהכי לא שייך כאן מתוך שאיל"מ משום דגבי חשוד לא אמרינן מתוך שאיל"מ דא"כ האיך למדו התוס' בכתובות הנ"ל והתוס' בגיטין הנ"ל מהגמ' דכאן גבי רעיא דבכל שבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ הא שאני הכא גבי חשוד דלא אמרי' מתוך שאיל"מ משום דאיכא הטעם דלא שבקת חיי או משום שהוא רוצה לישבע אלא שאין אנו מניחין אותו אבל בכל שבועה דרבנן דלא שייך הטעם דלא שבקת חיי וגם שאינו יכול לישבע מצד עצמו א"כ מהי"ת שלא נאמר מתוך שאיל"מ אלא ע"כ דכונת התו' כפירוש השני של מהר"מ הנ"ל דלכן לא שייך הכא מתוך שאיל"מ משום דבשבועה דרבנן לא אמרי' משאיל"מ כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ג וזה ברור, אבל עכ"פ מוכח מדברי התוס' דב"מ הנ"ל דאין לומר דלהכי לא אמרינן בשבועה דרבנן משאיל"מ משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שכתבו בתוס' גיטין הנ"ל, דהא התו' כתבו הכא דלא שייך כאן משאיל"מ כדפרישית לעיל אבל לא מטעם תקנתא לתקנתא ואדרבה מוכח מהכא דאם היה אמרינן משאיל"מ היה חייב לשלם ולא הוה פטרינן ליה משום דהוה תקנתא לתקנתא דהא כונת התו' כאן לתרץ אמאי מקרי זה תקנתא לתקנתא הא מדינא צריך לשלם בלא שבועה דשכנגדו משום משאיל"מ, א"כ הוי רק חדא תקנה עיקר השבועה, וע"ז תרצו דהכא לא שייך משאיל"מ ובלא שבועה דשכנגדו פטור מצד הדין, וא"כ אם נימא דשכנגדו ישבע ויטול הוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן, וא"כ צריך להבין באמת הטעם אמאי לא אמרי' בשבועה דרבנן משאיל"מ:

אמנם נראה דמה דלא אמרי' בשבועה דרבנן משאיל"מ הטעם פשוט עפ"מ דמבואר בשבועות דמ"א החילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דבדאורייתא נחתינין לנכסיה היינו אם אינו רוצה לישבע הב"ד יורדין לנכסיו וגובין ממנו, ובדרבנן לא נחתינין לנכסיה אם אינו רוצה לישבע אפילו הכי אין הב"ד יורדין לנכסיו ואין גובין ממנו ורק משמתינין ליה שישבע נמצא דשבועה דרבנן לא נתקנה כלל לענין תשלומין אלא לענין חיוב שבועה בלבד ולפ"ז לענין מתוך שאיל"מ ג"כ החילוק פשוט דבשבועה דאורייתא דעיקר החיוב הוא לתשלומין רק דיכול ליפטר עצמו בשבועה, אבל אם אינו רוצה לישבע מחויב בתשלומין והב"ד יורדין לנכסיו וגובין ממנו, ולכן אפי' אם רוצה לישבע אלא שאינו יכול לישבע ג"כ יכול התובע לומר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם כיון דהתשלומין הוא החיוב ולכן הדין דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אבל בשבועה דרבנן דלא ניתקנה כלל לענין תשלומין דאפילו אם אינו רוצה לישבע אין הב"ד יורדין לנכסיו ואינם יכולים לגבות ממנו אם אינו רוצה לשלם והחיוב הוא רק שבועה בלבד ולא תשלומין, וא"כ מהי"ת נאמר שאם אינו יכול לישבע שישלם כיון דאין עליו חיוב תשלומין ולכן שפיר כתבו התוספות בב"מ ד"ג בפשיטות דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ משום דשבועה דרבנן לא ניתקן כלל לענין תשלומין ואין התובע יכול לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וזה פשוט ובזה מדויק היטב דברי התו' גבי ההוא רעיא דקאמר הגמ' דבשבועות היסת לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וקשה להו דאמאי מקרי זה תקנתא לתקנתא הא כיון דרבנן תקנו שצריך לישבע ואינו יכול לישבע מחמת שהוא חשוד ממילא צריך לשלם מדינא מחמת מתוך שאיל"מ ואף דבחשוד צריך התובע לישבע וליטול היינו רק לטובת הנתבע הטילו חכמים שבועה על התובע משום דלא שבקת חיי, אבל לדינא צריך לשלם בלא שבועת התובע וא"כ הוי רק חדא תקנה ואמאי אמרינן דזה הוי תקנתא לתקנתא וע"ז כתבו דמתוך שאיל"מ לא שייך הכא גבי שבועת היסת משום דלא נתקנה לענין תשלומין דהא לא נחתינין לנכסיה ולא יוכל לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכדפרישית לעיל דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ כן נראה לי ברור בכונת התוס'.

ועפי"ז מיושב היטב קושית הנוב"י הנ"ל על הרמב"ם שכתב גבי שטר בעד אחד דאמרינן ביה מתוך שאיל"מ והא בשבועה דרבנן קי"ל דלא אמרינן ביה מתוך שאיל"מ ועדות שבשטר הוא רק דרבנן, ולפימ"ש ניחא שפיר דעד כאן לא אמרינן דבדרבנן לא דיינינן משאיל"מ אלא דוקא בשבועה דרבנן דלא נחתינין לנכסיה ואף אם הנתבע אינו רוצה לישבע מ"מ אין יורדין לנכסיו חזינן דלא ניתקן כלל לענין תשלומין רק לשבועה בלבד, ולכן אם אינו יכול לישבע פטור מתשלומין דלא עדיף מאם אינו רוצה לישבע אבל גבי עדות שבשטר הגם שהוא רק מדרבנן מ"מ עיקר התקנה היה לתשלומין דהא אם היה השטר בשני עדים מחויב לשלם אף שהוא מפי כתבם וכיון שבשני עדים מחויב ממון בעד אחד חייב שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם דהכא שפיר יכול לומר לו שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכיון שאינו יכול לישבע משלם, אבל בשבועה דרבנן דאינו יכול לומר או תשבע או תשלם, דהא אין יורדין לנכסיו ולכן לא אמרינן משאיל"מ בשבועה דרבנן, ולכאורה קשה ע"ז דאיך נוכל לומר הטעם מה דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה הא מבואר בתוס' דב"מ הנ"ל דאם היינו אומרים בשבועה דרבנן משאיל"מ, היה הדין ג"כ דאם היה חשוד על השבועה דאמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דלא מקרי זה תקנתא לתקנתא דהוי רק חדא תקנה דמחויב שבועה וממילא כיון שאינו יכול לישבע כגון שהוא חשוד צריך לשלם ומה דשכנגדו צריך לישבע הוא רק לטובת הנתבע וזה לא מקרי תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל, שכן מבואר בתוס' שם, א"כ תקשה הא ר' יוסי ס"ל דגם בשבועה דרבנן נחתינן לנכסיה כמו בשבועה דאורייתא וא"כ הו"ל להיות לר' יוסי דבחשוד על השבועה דאמרינן שכנגדו נשבע ונוטל אף בשבועה דרבנן דהא לא הוי רק חדא תקנה ולא תקנתא לתקנתא דהא לר' יוסי גם שבועה דרבנן ניתקנה לענין תשלומין כיון דנחתינן לנכסיה ויכול לומר שבועה אית לי עליך או תשבע או תשלם וכיון שאינו נשבע צריך לשלם, ומה דשכנגדו צריך לישבע הוא רק לטובת הנתבע ולא הוי רק חדא תקנה, ובהדיא מבואר בשבועות ד' מ"א דאפילו ר' יוסי דס"ל דשבועה דרבנן נחתינן לנכסיה ואפי"ה ס"ל דבשבועה דרבנן לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דאיתא התם מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן וקאמר הגמ' איכא בינייהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ופריך הגמ' ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה דתנן מציאת חשו"ק יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור וא"ר חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינין מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני הגמ' איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא שכנגדו חשוד על השבועה אפכינין ליה אאידך בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן חזינן דאפילו לר' יוסי דס"ל דנחתינן לנכסיה אפילו בשבועה דרבנן מ"מ לענין שכנגדו חשוד על השבועה אמרינן דהוי תקנתא לתקנתא והיא סתירה לכאורה לכל מה שכתבתי:

אמנם נראה לישב גם זה ברווחא לשיטת הרמב"ם ור' יוסי אזיל לטעמיה עפ"י מה דמבואר בשבועות ד' מ"ז ע"א גבי שניהם חשודים דרבנן ס"ל חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ור' יוסי אמר יחלוקו ומבואר שם בתוס' דר' יוסי פליג אד"ר אבא דס"ל משאיל"מ ור' יוסי ס"ל דאם אינו יכול לישבע פטור וכן גבי חשוד תקנו דשכנגדו נשבע ונוטל ולכן בשניהם חשודים ס"ל דיחלוקו ור"ת מפרש שם ד"ר יוסי ג"כ ס"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כר' אבא ומה דס"ל דיחלוקו הוא מטעם אחר יעו"ש בתוס', והרמב"ם ס"ל דר' יוסי פליג אד"ר אבא ולכן פסק גבי שניהם חשודים דחזרה שבועה למחייב לה ומשאיל"מ דלא כר' יוסי משום דר' יוסי ס"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע פטור אבל אנן קי"ל כר' אבא דאמרינן משאיל"מ, ולפי"ז אתי הכל שפיר דאפילו ר' יוסי דס"ל דבשבועה דרבנן נחתינין לנכסיה מ"מ לא אמרינן גבי שכנגדו חשוד על השבועה דישבע ויטול דלא הוי אלא חדא תקנה משום דר' יוסי לטעמיה דס"ל דאפילו בשבועה דאורייתא לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ורק גבי חשוד תקינו רבנן שישבע ויטול, וא"כ בשבועה דרבנן אם נימא שישבע ויטול הוי תקנתא לתקנתא, דהא מדינא פטור לגמרי היכא שאינו יכול לישבע אפילו בשבועה דאורייתא ורק דחייב מצד התקנה וא"כ בשבועה דרבנן דעיקר השבועה הוא ג"כ מצד התקנה הוי תקנתא לתקנתא דלא עבדינן, ולכן לא אמרינן גבי חשוד שישבע ויטול אבל לדידן דס"ל כר' אבא דבשבועה דאורייתא אמרינן משאיל"מ וא"כ אם נימא דגם בשבועה דרבנן אמרינן משאיל"מ הוה הדין בחשוד דשכנגדו ישבע ויטול דהא מדינא הוא נוטל בלא שבועה, אלא כיון דאנן קי"ל דלא כר' יוסי ובדרבנן לא נחתינן לנכסיה ולכן לא אמרינן ג"כ משאיל"מ בשבועה דרבנן ומדינא פטור לגמרי ולכן לא תקנו חכמים ג"כ בשכנגדו חשוד על השבועה שישבע ויטול משום דהוי תקנתא לתקנתא וכל זה בשבועה דרבנן דלא ניתקן כלל לענין תשלומין ע"כ לא אמרינן משאיל"מ היכא שאינו יכול לישבע דהא אין עליו רק חיוב שבועה לבד אבל בשארי תקנתא דרבנן כגון בעדות שבשטר דהתקנה היה שישלם עפ"י עדות שבשטר כגון בשני עדים א"כ היכא דחייב שבועה ע"י שטר כגון בעד אחד שפיר אמרינן דהיכא שאין יכול לישבע שישלם, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דאם הוציא שטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ולפי"ז נוכל לומר ג"כ היכא שהלוה טוען להד"מ על שטר בעד אחד והלוה חשוד דאמרינן שכנגדו ישבע ויטול כמו בשבועה דאורייתא דזה לא הוי תקנתא לתקנתא ואין בזה שום נ"מ בין דאורייתא לדרבנן כיון דהתקנה היה לענין תשלומין ומיושב שפיר קושית התומים על הרמב"ם:

תוכן העניינים

בני ציון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה