בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קלט
קושיא עצומה בב"ק ד' ע"ד גבי לאו שניתן לאזהרת מב"ד מסוגיא דסנהדרין ד' פ"ז ע"ב:
ב"ק ד' ע"ד ע"ב איתא עדים שהוכחשו או הוזמו רבי יוחנן ורבי אליעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין וקאמר הגמ' שם תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין, ואי ס"ד דר"א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו משמע מדברי הגמ' דהכא דאם יוכלו להזימן אח"כ ויוכלו לבוא לידי חיוב מיתה, אז אין לוקין משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אבל אם אחר ההכחשה שוב אי אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אף דמקודם בעת הגדת העדות היה ראוי לבוא לידי חיוב מתה, עכ"ז לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולוקין על לאו זה, דהא חזינן הכא דאם הדין דאם הוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין שפיר הדין דלוקין על הכחשה, ואף דבעת הגדת העדות היה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה כגון אם יוזמו בלא הכחשה מ"מ עכשיו שהוכחשו מתחלה ואינו ראוי לבוא לידי חיוב מיתה הדין דלוקין על ההכחשה ולא מקרי לאו שניתן לאזהרת וכו', ובתוס' שם כתבו אבל אי אין נהרגין לא חשיב ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ותימה לר"י דבכל הגמ' משמע אפילו התרו בו למלקות ולא למיתה, דאע"ג שלעולם לא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ובפרק מי שהחשיך אמר דאין לוקין על לאו דמחמר משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לשאר מלאכות וכו' ותירץ ר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע, וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה, כי ההיא דב"ג וב"ח, או כמו עדים שהוכחשו בנפש למ"ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיוכל לבוא לידי חיוב מיתה יעו"ש בתוס', מבואר מדבריהם דגבי עדים זוממין בעינן רק שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה אחר המלקות, אבל מה שהיה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה קודם הכחשה לא איכפת לן ואין זה מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
וקשה לי ע"ז מסוגיא דסנהדרין ד' פ"ו ע"ב דאיתא התם עידי גניבה בנפש שהוזמו שהעידו שגנב נפש) חזקיה ור"י חד אמר לוקין וחד אמר אין לוקין, ואמרינן תסתיים דחזקיה דאמר לוקין מדאמר חזקיה אין נהרגין (אם הוזמו לאחר שבאו עידי מכירה משום הכי לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוי לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד) דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, ופי' רש"י דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין אם באו עידי מכירה אח"כ קודם הזמה, ונגמר דינו עפ"י שתי הכיתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאו עידי מכירה, הא הוה ליה לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא להעיד כן, שאם יעיד ולא יוזמו עד שיבואו עידי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו ע"כ אלמא מוכח מכאן דהעיקר אנו רואין בשעת הגדת העדות, אם אז היה הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהיה יכול לבוא ע"י לידי חיוב מיתה אזי אין לוקין, ואם בשעת הגדת העדות לא היה אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אז לא מקרי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, דהא הכא לאחר שהוכחשו על הגניבה שוב אי אפשר לבוא לידי חיוב מיתה אח"כ, דהא אפילו אם יבואו עדי מכירה אח"כ לא יתחייבו מיתה דכיון דהוכחשו אגניבה הא מכירה לאו מכירה היא כמבואר שם בגמ' ואפי"ה מקרי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דמקודם היה ראוי לבוא לידי חיוב מיתה, זה ממש היפך ממה דמוכח מדברי הגמ' דב"ק הנ"ל, דשם מוכח דבעדים זוממין העיקר הוא בעת הכחשה אם ראוי לבוא לידי חיוב מיתה או לא וכמ"ש התוס' הנ"ל, ולפי הסוגיא דב"ק הנ"ל לא מוכח כאן כלל דחזקיה הוא דאמר לוקין דשפיר מצי לאוקמי כרבי יוחנן דס"ל דנהרגין, ורק הכא בעדים זוממין כיון דכבר הוכחשו אגניבה ושוב אינם ראוין לבוא לידי חיוב מיתה ושפיר לוקין דבכה"ג גלי קרא גבי עדים זוממין דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע, כמבואר בתוס' ב"ק הנ"ל והיא קושיא עצומה: