בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קלח
תמיה על הגאון ר' דוד לוריא מביחאוו בקושיתו ריש מס' מכות גבי ב"ג וב"ח ודבריו שם תמוהים:
מכות ד' ב' ע"א איתא עדים שהעידו על ב"ג וב"ח והוזמו דלא אמרינן יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא נלקה ארבעים, וקאמר הגמ' מ"ט ומשני הגמ' משום דאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לו ולא לזרעו, ופריך הגמ' ונפסליה לדידיה ולא נפסליה לזרעו, ומשני הגמ' דהא בעינא כאשר זמם וליכא, וא"כ לא נוכל לומר דיעשו ב"ג וב"ח והקשו בתוס' שם ד"ה ולא א"כ היכא שמעידין על אחד שהוא מצרי שני אמאי לא יעשו הם מצרי שני, דהא הכא לא בעינן למיפסל זרעו דהא במצרי שני זרעו כשר, ותירצו דדרשינן נמי לו ולא לאשתו דהא מצרי שני פוסל אשה בביאתו:
והקשה ע"ז בהגהת הגאון ר' דוד לוריא מביחאוו דהא גם במצרי שני נוכל ג"כ לומר לו ולא לאביו, דהא במעידין על מצרי שני גם אביו הוא פסול, דע"כ הוא מצרי ראשון ובעדים לא נוכל לפסול את אביהם משום לו ולא לאביו וא"כ לא הוי כאשר זמם:
ולענ"ד נראה דלק"מ ובמחכת"ה לא הבין כונת הגמ' דהנה באמת דברי הגמ' צריכין ביאור דמאי קאמר דאם העידו על אחד שהוא ב"ג וב"ח לא הוי כאשר זמם, משום דלא נוכל לפסול לזרעו משום לו ולא לזרעו, נחזי אנן אם עדים העידו על אחד ובנו או קרובו שהרגו את הנפש והם חייבין מיתה ואח"כ הוזמו האם נימא דגם העדים יהי' חייבים מיתה הם ובניהם או קרוביהם, זה דבר בלתי אפשר ולא צריך שום קרא ע"ז לו ולא לזרעו דהם מה עשו, וכיון דלא נוכל לחייב מיתה לבניהם או קרוביהם, א"כ לא הוי כאשר זמם דהא הם זממו להרוג אותו ואת בנו או קרובו, ולגבי העדים לא נוכל להרוג רק אותו ולא בנו ולא קרובו ולא הוי כאשר כאשר זמם, אלא דהחילוק הוא פשוט דאם העידו על אחד שהרג את הנפש ביחד עם בנו או קרובו הלא הוא שני דברים ושני עדות בפ"ע דכשם שהגידו עליו כן הגידו על בנו או קרובו ואין להם שום שייכות זה לזה דאף אם הבן אינו חייב מיתה מ"מ האב חייב מחמת שהרג את הנפש וא"כ חייבים העדים כאשר זמם על כל אחד ואחד ואין שייך כאן לומר שיפטרו משום לו ולא לזרעו דהא הם העידו עדות אחרת על בנו, אבל הכא גבי ב"ג וב"ח כונת הגמ' דהעדים העידו עליו פסול גדול כזה אשר פוסלתו גורם לפסול גם את בנו ונמצא דכל הפסול שזממו הוא רק בהנידון שרצו לפסול אותו פסול גדול כ"כ שיש בכחו לפסול גם את זרעו וא"כ מהראוי שיהי' העונש של עדים זוממין ג"כ פסול גדול כ"כ שיפסלו ג"כ את זרעם כמו הנידון, וזה אי אפשר מחמת לו ולא לזרעו וכיון דזרעו אינו פסול א"כ חסר מקצת כאשר זמם בהעדים שאינו דומה לעונש הנידון, וא"כ שפיר פטורין העדים, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' ממצרי שני כיון דאינו פוסל את זרעו הוי שפיר כאשר זמם, ולא קשה כלל קושית הגרד"ל דנימא לו ולא לאביו, דהא לא שייך לומר דהעדים נתנו פסול גדול בהנידון שיהי' בכחו לפסול את אביו, דהא פסול אביו איננו מחמת פסול של בנו אלא מחמת עצמו, והוי רק כמו שהעידו על בנו ועל אביו דהבן הוא מצרי שני ואביו הוא מצרי ראשון, ולא שייך ע"ז לומר דגם אביהם של העדים ראוי לפסול, כמו שאין אנו יכולים לומר דאם העידו על אב ובנו שהרגו את הנפש, דגם אביהם של העדים יהיו נידון, דהא הוי שני עדות לגבי הבן בפ"ע ולגבי האב בפ"ע, ומה שייכות יש לאביהם של העדים כמו"כ הכא אין שייכות לאביהם של העדים שיפסלו במצרי ראשון, דהעדים העידו על הבן בפ"ע ועל האב בפני עצמו, וכל העונש הוא רק על העדים ולא שייך לומר ע"ז לו ולא לאביו ולמיפטריה משום כאשר זמם וז"פ, ודוק היטב כי הוא ביאור נכון בדברי הגמ' ומצאתי אחר הן דקושית הגאון רד"ל הנ"ל כבר קדמו בחידושי מהרשש"ך, ולענ"ד הוא פשוט כמו שכתבתי ואינה קושיא כלל:
עוד הקשה שם בחידושי מהרשש"ך הנ"ל על מה שתירצו התוס', דאם העידו על מצרי שני אמרינן לו ולא לאשתו דהא פוסל את האשה בביאתו, והקשה דמ"מ בשהעידו על אשה אחת שהיא מצרי שני דלא מפסל הבעל בנשואיה נפסול לעדים כשיוזמו, וזה לא קשה כלל דגבי אשה בודאי לא הוי כאשר זמם בעצם דלא נוכל לומר דבשביל שרצו לפסול את האשה שלא להנשא לבעל לכן נפסול את העדים שלא לישא אשה אין זה כאשר זמם כלל וכל קושית הגמ' הוא רק לגבי איש דנוכל לקיים הכאשר זמם בהעדים דומה ממש כעין הנידון ולכן משני הגמ' משום לו ולא לזרעו אבל גבי אשה מעיקרא לא קשיא כלל וז"ב: