בני ציון· רבי בן ציון מיטבסקי
חושן המשפט · סימן קלז
ישוב נכון לתמיהת ר' עק"א בשו"ת סי' רי"א על הגמרא דמכות ד' ו' לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול מסוגיא דסנהדרין דס"ז גבי ניסת:
בשו"ת הגאון רעק"א בסי' רי"א הקשה במכות ד' ו' ע"א וז"ל קשה לי בריש מכות דפריך הגמ' רובע יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר, ופירשו הרבה מהמפרשים משום דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו, וקשה לי הא חזינן בסנהדרין ד' ס"ז אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד, מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד ושם עדות עליו, א"כ איך משכחת ניסת ע"י קרוב כדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך, הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול ע"כ, ובתשובה שניה הביא בשם חתנו שתירץ דיש לומר דהקרא מיירי בגווני שלא ראה הניסת את העדים שרואים אותם ולא יצטרף עמהם בראיה, והגאון רעק"א דחה שזה צריך ראיה גדול די"ל כיון דלר"י לא צריך כונה להעיד י"ל דמה בכך דלא ראו מצירוף הראיה מ"מ כיון דבאמת ראו כ"א פסול העדות עכ"ל:
אמנם לפי ענ"ד איך נוכל לומר כדעת חתנו דהיכא שלא ראה את העדים שרואין אותם אינם מצטרפין לפסול מטעם קרוב או פסול, נראה ליישב הקושיא באופן פשוט יותר דע"כ הקרא מיירי בכה"ג דהניסת לא ראה את העדים, דהנה במשנה דסנהדרין שם אי' כל חייב מיתות שבתורה אין מכמינין לו עדים חוץ מזו ולכאורה הדבר תמיה דמפני שעבר פעם אחד עבירה והסית יבקשו הב"ד ממנו שיעבור עוד פעם עבירה להסית שנית, ואף דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו נוכל לומר דהיינו דוקא שלא להקל במיתתו, אבל להכריחו לעבור עבירה שחייב ע"ז מיתה מהי"ת יאמרו חכמים שבזה משונה דינו משאר חייבי מיתות שאין מכמינין לו עדים:
ולכן נראה דזה גופא מה שמכמינן לו עדים מפורש בקרא דהתורה צוותה כן להכמין לו עדים, דהא הכתוב אומר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לומר נלכה ונעבדה וכו' לא תאבה אליו ולא תשמע אליו ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרג תהרגנו וגו' וכיון דהכתוב מיירי שהסית לקרובים שלא יוכלו להעיד עליו בב"ד, וגם שהוא בסתר דליכא מי שרואהו ואיך שייך לומר לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרג תהרגנו, דקאי על הניסת שמצוה עליו להרוג את קרוביו המסית ואיך יהרגו בלא עדים, אלא א"כ דהמצוה על הקרוב להכמין לו עדים כדי שישמעו עדים ואז יהרגנו בב"ד, וא"כ מוכח מקרא גופא דמצוה להכמין לו עדים והוי גזה"כ וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ל עכו"ם אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו, עכ"ל, ואם לא היה מפורש דיני הכמנה בקרא לא היה כותב הרמב"ם שהוא מצוה, וא"כ פשוט דהא דתנן דכל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם עדים חוץ ממסית דמכמינן עדים, למדה המשנה מהך קרא דכי יסיתך אחיך בן אמך, ודיני דהכמנה מפורש שם בברייתא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו, כצד עושין לו מדליקין את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהיו הן רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותן והלה אומר לו וכו' וכיון דהקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך ע"כ מיירי בהכמנה כמ"ש, א"כ העדים רואין את המסית ואת הניסת והמסית והניסת אינן רואין את העדים, וא"כ אינן מצטרפין להיות עדות אחת לפסול מטעם קרוב או פסול, וא"כ מיישב היטב קושית הגאון רע"א הנ"ל מהך קרא דכי יסיתך אחיך בן אמך, אמאי לא יפסול הניסת את העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דהכא אינו מצטרף הניסת עם העדים כיון שאינו רואה את העדים, ואינו מצטרף עם העדים לפוסלם וא"ש: